ובו אני עושה עליונים כתחתונים (פלוס הגרלה)

אם יש נושא שלא מדברים עליו מספיק, זה עולמן הקסום של ההפרשות הנשיות. נשים רבות מפרישות הפרשות אך מעטות הנשים שמשתפות בכך את העולם, וכך פשטה האמונה הרווחת כי נשים לא עושות קקי ולא סובלות מגזים אף פעם (פרט, כמובן, למתרחש בפרסומות של יוגורט ביו). ובכן, הרשו לי להיות האישה שתפוצץ עבורכם את הבועה - נשים מפרישות בדיוק כמו גברים ואף יותר מכך! אנחנו מחרבנות, משתינות, נופחות (בניחוח תותים ומרמלד כמובן) ואחת למספר שבועות מדממות כמה ימים ברציפות תוך כדי כאבים עזים ומצב רוח הורמונלי דלוקס שנכון יהיה להשוותו לבליץ על לונדון, רק בלי חלונות הראווה היפים ועם הרבה יותר נפגעים בנפש.

מה שמזכיר לי, שאתמול חגגנו את חתונתם של בובת היציאה הרכה שלי, קקי, ובחירת לבו - בולשיט בניחוח קוקוס שקניתי בלונדון בחודש שעבר. קולולולו ושלשולים!!!

מזל טוב לזוג המאושר!!

ובחזרה לעניינו, גם פמיניסטיות מדממות במחזור (את דם הפטריארכיה מן הסתם) ולכן שמחתי מאד כשיח"צ זה או אחר פנה אליי יום לפני התאריך המיוחל כמו מזלג בעין והציע לי להתנסות בתחתוני מחזור שייבואם לארץ החל לא מזמן. ראשית, שמחתי כי אני מתה על מוצרים חינם. שנית שמחתי כי יש בבעלותי מוצר מתחרה שרכשתי לפני מספר חודשים וחשבתי שיהיה מצוין להשוות ביניהם. ושלישית שמחתי על שקיבלתי הזדמנות להיות אמיצה ולדבר בכנות על שני נושאים שרב הנשים מעדיפות לחטוף מזלג בעין לא לדבר עליהם - ווסת ודליפת שתן (אחלה שמות לבובות הבאות שלי).

אתרע מזלי ונולדתי עם בקע ושלל סיבוכים אחרים הודות להם לפעמים, בעיקר בעת התקפת שיעול רצינית (נגיד בפעם בשנה שאני חוטפת דלקת ריאות בגלל הרפלוקס שלי) אני סובלת מדליפת שתן או בשם הפחות מעיק שנתתי לה, דליפ"ש. הנה, כתבתי את זה (נשימה עמוקההההה וממשיכים). בנוסף אתרע מזלי להוולד עם שני כרומוזומי X כך שאני מקבלת ווסת כאחת לחודש וזה כרוך בהפרשת דם במגוון פורמטים מאזור בגופי שהשתיקה יפה לו כי אני אחרי הכל, ייקית. 

עד כה התנסיתי במוצרים האמריקאים האחים - Thinx למחזור ל-Icon לדליפ"ש. שניהם של אותה החברה, אך נמכרים באתרים שונים. המוצר שנשלח אליי הוא Modiboi שמיועד בעת ובעונה אחת לשתי ההפרשות הנ"ל. כדי לא להאריך בתיאורים יתר על המידה, בחרתי לסכם את ההתנסות שלי בשני המוצרים בטבלה, והנה היא לפניכם. לפני כן, הערה - מאחר ולדליפ"ש אין פתרון פרט לתחבושת, השוויתי את התחתונים לתחבושות (ואגב תחבושות לדליפ"ש - Always הוציאו לפני כשנה קולקצייה של תחבושות לדליפ"ש, מזעירות ודקיקות ועד לתחתונים חד פעמיים לספיגה מקסימלית, והמוצרים האלה שניתן להשיג ברשתות הפארם למיניהן מעולים עשרת מונים מכל מוצר מקביל אחר שיש בשוק).

לחצו על הטבלה על מנת להציג אותה בגודל מלא

* חשוב לציין שלדם מחזור נקי אין ריח, החיידקים אליו הוא נחשף יוצרים את הריח

** חשוב לציין גם שהיחצנית ביקשה שאמנע משימוש במילה "חיתול" אבל אני לא רואה איך ניתן להימנע מכך בהקשר הזה, אז עמה ועם היבואן הסליחה

ואם כבר מדברים על חיתולים, נשים רבות מאבדות, בעקבות לידה, מחלה או זקנה, את השליטה על שלפוחית השתן ונאלצות לחיות עם חיתולים. מניסיוני בתחום, אומר שלו הנשים שאהבתי ונאלצו ללבוש חיתול בזקנתן יכלו ללבוש תחתונים כאלה במקום, הן היו חוות דרגה נמוכה משמעותית של אובדן השליטה על גופן ואובדן הכבוד וזה היה מפחית משמעותית את סבלן לקראת סוף חייהן. אבל אין לי היכולת הנפשית לדון בכך באריכות ולכן נעבור הלאה.

בנוגע למחירים, ששכחתי להכניס לטבלה (ועכשיו רבע לחצות ולכן גם לא אכניס) - המחירים דומים למדי ונעים סביב ה-140 ש"ח ומעלה לזוג תחתונים, כאשר Modibodi הם הזולים בחבורה. שלושת האתרים מציעים מבצעים שונים על קניה כמותית (כרגע יש ב-Modibodi הנחה של 15% על קנית שלושה זוגות).

אני, אגב, בחרתי לי את הדגם הזה (ביקיני סקסי) ואני מרוצה ממנו עד הגג.

נראה ומרגיש אחלה, גם כשאת שמנה פי 2 מהדוגמנית בצילום

אם לסכם, תחתוני Modibodi עדיפים על המתחרים שבדקתי ועדיפים לאין שיעור על תחבושות לדליפ"ש או מחזור. בנוגע לטמפונים וכוסיות למיניהן לדם המחזור, זה כבר ענין של העדפה אישית. אני מעדיפה את התחתונים על פניהם, אבל כל אישה לגופה. במקרים בהם הספיגה של אלה לא מספיקה (זרימה כבדה מאד, אחרי לידה וכו'), לכל הפחות, אני ממליצה בחום לנסות את Modibodi.

וכעת לחדשות הטובות - Modibodi הסכימו בטובם להגריל 3 זוכות תחתונים בין הקוראות! כדי להכנס להגרלה יש לבצע את הפעולות הבאות:

1. להגיב פה (ישירות או עם תוסף הפייסבוק פה למטה) עם שמכן המלא ותשובה לשאלה מתי סוף סוף נדבר בחופשיות על הגוף שלנו בלי להתבייש בו?
2. לעשות לייק לדף של השבלוג בפייסבוק
3. לעשות לייק לדף של Modibodi בפייסבוק
4. שתפו את דבר ההגרלה לחברותיכן באמצעות פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, לינקדאין וכמובן גיטאהב (שלא תעזו לשתף בלינקדאין וגיטהאב!)

את שמות הזוכות אפרסם כאן ביום ראשון ה-11.2.19. בהצלחה לכולן!!! 

ועכשיו אם תסלחו לי, קיבלתי מחזור לפני כמה שעות וזה הזמן לקחת 2 אופטלגין, לעשות מקלחת חמה מהירה ולקפוץ ראש למיטה.

ובו אני מקבלת את תיק הטכנולוגיה והינשופים

שני סוגים של בלוגריות יש בעולם - אלה שמוזמנות לאירועים של חברות שונות ומקבלות שם מוצרים בחינם ואלה שהולכות לחנות וקונות מוצר בכספן. לרב אני נמנית על הסוג השני, מה שמתאים לי כי אני בת 39 ולא בת 21 ולהיות אסירה של תודה לא מתאים לי (לא שזה עצר אותי אי פעם מלכתוב מה שאני חושבת על מוצר. מצד שני, זו הסיבה שבימים אלה נותרו שלושה וחצי יחצנים שעדין עובדים איתי).

אקיצר, היחצנית של דניאלה להבי לא מזמינה אותי לאירועים, אבל אני עדין רשאית לרכוש ברשת ולכן קניתי שם תיק למיצי המחשב הנייד. תאמינו לי, אתם לא תאמינו כמה קשה למצוא תיק למחשב נייד שמשלב נוחות ובגרות. או שהם קטנים מדי, או שהם גדולים מדי, או שהם ילדותיים מדי, או שהם פשוט לא נוחים. מוקדם מאד בחיפוש התיקים למחשב הבנתי שאני צריכה ילקוט, כי לשאת קילו וחצי פלוס על רצועת כתף זה לא כיף. אבל רב הילקוטים נראים כל כך תיכוניסטיים, ואני מנסה להראות בהתאם לגילי המתקדם וחשקה נפשי במשהו אלגנטי. חיפשתי וחיפשתי, באינטרנט ובחנויות מקומיות, ולא מצאתי עד שהגעתי לתיק הזה. הוא יקר, אבל היתה לי הנחת יומולדת (גם קיבלתי ארנקון קטן במתנה בקניה, וזה מצוין כי איבדתי את הארנקון החמוד עם הכלבלב באמבטיה שקניתי בלונדון). הוא בצבע אבן, שזה נורא בוגר, ויש לו את הידית השמנה רכה יפה שיש לתיקי המסנג'ר החדשים של המותג למרות שהוא לא אחד מהם. מיצי נכנס לשם בנוחות ויש הרבה תאים מסוגים וגדלים שונים ורצועה שמתחברת למחזיק המפתחות ומונעת ממנו לחמוק למשולש ברמודה של התיקים.

מאחר ובוגרת בוגרת אבל יש גבול, צירפתי לתיק הסולידי ינשופן אחד עם לשון מדלדלת לקישוט.

כן, הינשופן ללא ספק מוסיף להדרו של התיק שבלעדיו היה משעמם ונטול ינשופן.

מה אני לובשת?

ג'קט מהמשביר לצרכן

טישרט מנקסט

ג'ינס רחבים מאוונס (לונדון)

נעלים חדשות וחמודות של נייקי 

צילומים - אודליה ממן

החיים טובים יותר כשיש ינשופן, זה נכון, אבל המחשב עדין תקוע עם השם הג'נרי מיצי ומגיע לו יותר מזה. אם יש למי מכם רעיון לשם נחמד למחשבון, אשמח לשמוע. אחרי הכל הוא נרכש הודות למשקיעים בקמפיין השמינמון של השבלוג!

Neutrogena

קוראים יקרים, אני מודה שנשבר לי. וסיפור שהיה כך היה.

לפני שנתיים כתבתי ביקורת על קרם פנים של Neutrogena שכללה את המשפט הבא:

הריח שלו איום ונורא ולכן המריחה לא נעימה בכלל

מיד לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון תוקפנית ממשרד היחצ שנתן לי את המוצר. תוקפנית עד כדי כך שפניתי למנהל חברת היחצ וסיפרתי לו איך דיברו אלי ודרשתי התנצלות. למחרת קיבלתי ממנו אימייל ארוך מאד שמתאר בפרטי פרטים כמה אני לוזרית שמנה ויתומה שכולם צוחקים עליה שלא מבינה ולעולם לא תבין איך מתנהלת עבודה עיתונאית. זמן קצר אחר כך קיבלתי שיחת טלפון ממשרד יחצ אחר בנוגע למוצר בו התעניינתי ובה נאמר לי שכל התעשיה מדברת על זה שאני בלוגרית קטלנית ושאסור לעבוד איתי.

בשנתיים שחלפו מאז אירוע Neutrogena ירדה כמות משרדי יחסי הציבור שמוכנה לעבוד איתי למינימום. אני מופצצת מדי יום באינספור מיילים מאינספור משרדי יח"צ על אינספור אירועים ומוצרים אליהם אליהם לא הוזמנתי ואותם לא קיבלתי ורואה מדי יום סיקורים באינספור בלוגים על אותם אירועים ומוצרים.

בשבועות האחרונים יצא לי לרגל כמעה אחר נתונים סטיסטיים של כמה מחברותי לבלוגוספירה. יש בלוגריות בארץ שיש להן נתוני כניסות חודשיים שאני יכולה רק לחלום עליהן, רובן גם פופולריות בחו"ל (פלח הקוראים הבינלאומי שלי מצומצם יחסית, ככל הנראה מפני שבחרתי לכתוב בעברית בלבד) ועם זאת, למרבית הבלוגריות שאני מכירה ביום יום יש נתוני כניסות יחודיים קטנים משלי, חלקן מגיעות בחודשים הכי טובים שלהן למחצית מנתוני הכניסות בחודשים הכי גרועים שלי. אחרי הכל, השבלוג מתקרב להנאתו למליון כניסות יחודיות. אני אגלה לכם סוד קטן - אני "גילחתי" 11000 ומשהו כניסות יחודיות מנתוני החודש האחרון כי חשדתי שהן הגיעו מרובוטים ולא מקוראים אמיתים. חלק מהבלוגריות שאני מכירה קונות כניסות ולייקים ואני מגלחת מה שמריח לי חשוד.

אז יש לי מוניטין של אמינות ונאמנות בקרב הקוראים שלי, וזו כנראה אחת הסיבות שיש לי הרבה קוראים ואני באמת גאה בזה. אבל אני משלמת על זה במחיר ריכולים ולעג מצד יחצנים ובלוגריות אחרות אותם אני מרגישה כמו סכין בפעמים הבודדות בהן אני כן מראה את האף שלי באיזו השקה או אירוע שמענינים אותי. אני הבלוגרית המשוגעת. אני צריכה להתחנן ליחצנים לקבל לסקירה מוצרים שמעניינים אותי וכל הבלוגריות האחרות קיבלו כבר לפני חודש ולרב מקבלת תשובה שלילית. אני שולחת מיילים שמודיעים שאני קימת ומעונינת להצטרף לרשימות דיוור והפצה שבלוגריות שכותבות שבועיים כבר נמצאות בהן. הרבה פעמים אני כותבת ולא טורחים אפילו לענות לי. 

לאישה בת 37 שנמצאת בתעשיה בה הרב השולט הוא בן 25 ומטה זו חוויה קשה. למזלי, הערך העצמי שלי עומד בזה בלי בעיה. אני לא נעלבת או מושפלת או כל רגש עצובי אחר. אבל אני כועסת (כפי שאולי שמתם לב). קוראי הותיקים יודעים שהיו תקופות שכתבתי על הנושא הזה המון עד שהרגשתי שעברתי את הגבול ומיתנתי את עצמי. אבל השבוע יצא לי להוציא הון קטן בקנית מוצרים שבלוגריות אחרות מקבלות במתנה ובאמת שנמאס לי לקנות דברים שמי שלא מגיעה לקרסוליים שלי (הנה, אמרתי את זה) מקבלת במתנה, למרות שכהייטקיסטית ללא ילדים אני יכולה לקנות לי את כל הדיורים והקליניקים והתיקים והבגדים שמתחשמק לי ואז אני כותבת עליהם סקירות בכל מקרה. 

אז הנה השורה התחתונה, ושהבלוגריות שמלכלכות עלי ילכלכו ושהיחצנים שמקללים אותי יקללו וכל שאר הצקצקנים יצקצקו עד מחר. מוכנים? הנה זה בא -

תתבישו לכם שאתם בוחרים ללעוג, להשמיץ ולהחרים אותי. זה שאתם בוחרים להתעלם מכח פרסום מוערך של 20000 ומשהו כניסות יחודיות בחודש מעיד על אוזלת היד שלכם כיחצנים ועל חוסר ההבנה שלכם את המדיום.

היחצנים המעטים שנהנים לעבוד איתי והאנשים ששוכרים את שרותי כיועצת הם אלה שמרויחים מהמעצמה הקטנה שבניתי. בניגוד לרצוני הפכתי לבלוג בוטיק.

זהו. אני את שלי אמרתי. ועכשיו אקח את התחת השמן והקטלני שלי לאכול צהרים.

כמה מילים יותר מדי על ענין שמסעיר את סבתו של אבי מאשה, עליה השלום

מצפים ממני להגיב, אז אני אעשה זאת בקצרה ולא אוסיף עוד כי באמת שיש לי דברים יותר מטרידים להתעסק בהם בימים אלה, לצערי. אז הבלוגרית הצעירה ההיא גילתה שהיחצנית ההיא תובעת ממנה 50,000 שקלים חדשים על הוצאת דיבתה ללא הוכחת נזק ועכשיו היא מנסה להוביל מתקפת נגד והבלוגוספירה כבר לא יודעת מה לעשות עם נפשה הקטנה והמטופחת. את דעתי בנושא אקצר למספר נקודות ואחרי זה אראה לכם תמונה של הנעלים שלי ונסגור ענין.

1. אנחנו עדים פה למלחמת אגו שעניינה השאלה הקדמונית המפורסמת למי יש יותר גדול.
2. שתי הנוגעות בדבר טיפסו כל כך גבוה על העץ שכנראה רק עורך דין יוריד אותן משם. שתיהן הולכות לשלם מחיר גבוה על גאוותן.
3. אני מאמינה שזה ייסגר מחוץ לכותלי בית המשפט ובמחיר נמוך בהרבה.
4. אם קיים פרס ליחצן הגרוע ביותר ביחסי ציבור, היחצנית הזאת ראויה לו על מה שעשתה לעצמה בימים האחרונים.


5. על פניו, מדובר בחציית קו אדום מסוכן מאין כמותו - יחצן תובע בלוגר על גילוי דעת ביומן מקוון. חופש הביטוי שלנו בסכנה, ואין פלא שבלוגרים רבים מזועזעים ומפוחדים מהענין. חשוב לזכור, שהבלוגרית הנ"ל לא נתבעת על שכתבה שהצלליות שקיבלה לבדיקה מחורבנות אלא על השמצת משרד היחצ ששלח אותן אליה. זה גורם לכל הענין להראות סביר יותר? לא באמת, כי נותני שרות אמורים לצפות שלקוחות כועסים ישתפו אחרים בחוויות הרעות שלהם. נהנית ספר לחבריך לא נהנית ספר לנו יפה בתאוריה אבל לעתים קרובות לא עומד במבחן המציאות. אני מכירה את הנושא מקרוב ומאחר והחלטתי לא לחשוף את שמו של המעצב שדפק אותי וחשבתי שזו הבחירה המוסרית ביותר. אני גם חסמתי את האפשרות להגיב לרשומה אחרי זמן מה, מאחר ופחדתי מהשפעת התגובות על המעצב המדובר במידה ויקרא את הכתוב. חלק גדול מהקוראים שלי לא מסכימים שזה מוסרי, וכועסים עליי כי הם מפחדים שהם יהיו הלקוח הבא של המעצב הזה ויגלו את מה שאני גיליתי עליו בפגישה הראשונה רק אחרי שכבר שילמו לו ונתקעו איתו. אז מי צודק פה? הבלוגר ששומר את הפרטים המזהים לעצמו או זה שהולך עד הסוף עם האמת שלו? זה נושא מורכב ונפיץ, מאחר וכולנו יודעים שיש כאלה שהאמת שלהם אינה אפילו בת דודה רחוקה של האמת האמיתית, וממילא אמת היא דבר סוביקטיבי. בקיצור, מדובר בסוגיה שמזכירה נחש שבולע את זנבו. בכל פעם שנדמה לי שהגעתי לאיזו הבנה חד משמעית בענין, אני מוצאת עוד טיעון שמערער אותי.

ונראה לי שזה הסיפור המרכזי פה - הערעור. ערעור של כללי המשחק, ערעור של הבטחון העצמי של הכותבים, ערעור של אמות הסיפים של חופש הביטוי. האם הסיפור הזה הוא סיפור על חופש הביטוי או סיפור על שתי נשים שטיפסו גבוה מדי על עץ? אני מניחה שימים יגידו. הנה נעלים.

עשר הדברות לבלוגרית המתחילה

הבלוגוספירה מבעבעת מבלה ובלה ולא אני עומדת מאחורי זה, תאמינו או לא! בלוגרית צעירה תארה בבלוג שלה אינטראקציה מעצבנת מהסוג הסטנדרטי עם משרד יחצ כזה או אחר, דבר שאני עושה פה מדי פעם בעצמי, אממה - הרהיבה עוז לציין את שמו המפורש של המשרד. התוצאה לא אחרה לבוא, בעלת המשרד הודיעה לה, שחור על גבי בלוג, שהיא עומדת לתבוע אותה על לשון הרע. ההיא ענתה "אמת דיברתי" היחצנית ענתה "דברי עם העורך דין שלי" והבלוגוספירה מלאה בלונים צבעוניים וקול שופר. מגזינים מקוונים רעמו, הפייסבוק השמיע קול תותח, ואפילו ראיינו אותי לואללה על תקן הבלוגרית הותיקה ששונאת יחצנים. שוין. בנוסף, מתארגנת לה קבוצה של בלוגריות צעירות שמתכננת מרד מול משרדי היחצ השונים, בטענה שהם מצפים לקבל משהו בתמורה לזה שהם נותנים משהו או משהו מהסוג, קשה לי לעקוב במהירות שבה דברים מתעדכנים בימים האחרונים.

אז תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב (או שלא, ללובה יש אחלה פוסט על אומנה עם תמונות של כלבלבים) כי אני מתכוונת לומר את דעתי פעם אחת וגמרנו: מי שמכיר אותי שמע אותי כנראה אומרת את המשפט רוחניות לא מדברים, רוחניות עושים. על אותו משקל אני אומר פה שיושרה לא מדברים יושרה עושים. מה מדברים? טוחנים. אני מכירה כמה מהבלוגריות המדוברות והן חמודות, חכמות ומתכוונות להררים של טוב. זה לא משנה את העובדה שהן טוחנות מים כבר ימים ומבאסות את עצמן שלא לצורך. תכלס, אני רוצה להראות לכם את הספה החדשה שלי אז אני אקצר את דעתי בנוגע לבלוגריות צעירות בכמה נקודות. ככה גם יהיה לכם קל יותר לצלוב אותי בתגובות מרושעות (בנוגע לסעיף 3 - מי את חושבת שאת?, בנוגע לסעיף 6 - אמא שלך ז"ל זונה וכולי). אגב, במונח צעירות אני מתכוונת לגיל הבלוג ולא לגיל הכותבת.

בלוגרית צעירה ומתוקה, הנה 10 נקודות לתשומת לבך ממי שכבר עברה תחת המכבש אי אלו פעמים (אחרי הכל, אני בולגת יותר מתשע שנים).

1. קחי אוויר. יקח זמן עד שיראו אותך ויכירו אותך. לבאז לוקח זמן להבנות וצריך להרויח אותו.
2. יצור דרמות מלאכותיות לא יעזור, הקוראים יותר חכמים מזה.
3. כדי להיות מותג צריך ליצור מותג. יצור מותג לוקח זמן, השקעה (גם כספית לפעמים) ואחידות לאורך השנים. אי אפשר להאיץ את התהליך הזה. יש המון חומר קריאה על מיתוג ברשת, שווה לחפש ולקרוא.
4. מטרתך להתפרנס מכתיבה? אל תבזבזי זמן על בלוג, כתבי בעיתונים או היי סופרת. לעשות כסף מבלוג אפשר באחת משתי דרכים - כשאת מותג, אחרי הרבה מאד זמן ועבודה, או אם מלכתחילה פתחת בלוג מסחרי עם תכנית עסקית ברורה (כמו כלות אורבניות או בלינג בלינג). רוצה יועצת עסקית מעולה שתלווה אותך? אני ממליצה על מיה לנדאו.
5. יש שני סוגים של בלוגרים, בגדול. הבלוגר שכותב כי הוא אוהב לכתוב, חייב לכתוב, בוער לו בעצמות לכתוב והוא יכתוב גם אם הוא האדם האחרון בעולם. והבלוגר שמחפש טובות הנאה כמו טיולים חינם, מסעדות חינם, בושם חינם, טחינה חינם ועדר סוסים גמדיים חינם. היו כנים עם עצמכם בנוגע למניע שלכם וקיבלתם אוטומטית את דרך הפעולה הנכונה עבורכם מול משרדי יחסי ציבור. מי שרוצה לכתוב כותב על אופנה, או איפור, או פמיניזם, או ספרים, או שח, או חמוסים או מה שלא יהיה שהוא אוהב ומבין בו בלי לצפות לתהילה או תמורה כספית. מי שרוצה את שני אלה, נא יפנה לסעיף מספר 4 למעלה.
6. אל תצפו ממשרדי יחצ להתנהג באופן שונה מזה הסביר למשרדי יחצ. אני מצפה מיחצנים לנהוג כמו בני אדם, להיות מנומסים ואדיבים והוגנים וכנים וזהו. אני לא מצפה מהם לחלק מתנות חינם (למרות שכולם יודעים, כי אני מצהירה פה קבל עם ועדה פעם בחודש לפחות, שאני מתה מתה מתה על מתנות חינם) או שיחלקו לי הטבות ויזרמו עם כל מה שבא לי לעשות בתגובה לכך או שישלחו חבילות שי בשווי מאות ואלפי שקלים לבלוגריות חדשות שטרם רכשו עדת קוראים או שם.
7. אני בהחלט כן ממליצה לפנות מיוזמתכם ליחצנים שמעניינים אתכם ולהציג את עצמכם. אבל עשו את זה חודשים רבים אחרי שפתחתם את הבלוג.
8. בקשה אישית - מספיק עם הגרלות בחודש הראשון שהבלוג קיים. זה כל כך מפלצומי. זו הדרך הכי שקופה לארגן מנויים ולייקים. בחייאת טחינה.
9. מה שמזכיר לי - לכתוב "אהבתם? לייקקו! שייררו!" מעצבן רק טיפה פחות מלכתוב "ממתקים לעינים".
10. עשי את מה שאת הכי טובה בו, שמרי על הקול היחודי שלך. אם את כותבת נפלא, כתבי. אם את צלמת בחסד, צלמי. אם את מטיפה בחסד, הטיפי. אם את לא כותבת טוב, פתחי טאמבלר לתמונות שלך במקום בלוג. אם את מצלמת זוועת עולם, קחי כמה שיעורים או בקשי מחברים שיעזרו (או שלא תפרסמי צילומים וזהו). אם את יודעת לעשות קופי פייסט מקומוניקטים, חסכי לכולנו אי נעימות ואל תפתחי בלוג מלכתחילה. זה מביך לכל המעורבים, כותבים כקוראים (אבל יחצנים מהדור הישן מתים על זה).

התכוונתי לכתוב על זה שתי פסקאות ולעבור לענייני ספות, ובמקום זה יצאה לי רשומה ארוכה כמו הגלות ומעיקה כמעט כמותה. מצד שני, אחרי שאפבלש אותה, חצי מהחברים שלי בפייסבוק יעיפו אותי ויקח לי הרבה פחות זמן לעבור על הפיד שלי וזה גם משהו.

לסיום, אני חוששת שיש אנשים שכתיבת בלוג אופנה (בלוג אופנה, נמאס לי כבר מהמונח הזה. זו כבר כמעט מילת גנאי, עם מצב הבלוגוספירה הישראלית בימינו) משפיעה עליהם כמו שהכניסה לפוליטיקה משפיעה על אחרים. אתה מתחיל עם כל הכוונות הטובות שבעולם, ואז אתה מסתכל ימינה ושמאלה, ורואה איך אתה נכשל בזמן שכל מי שמשחק מלוכלך מצליח ואז אתה מתחיל לאט לאט לוותר על הערכים שלך כדי להשיג מטרות שאחרת לא תוכל להשיג. אז אני אומרת לכם - אם הבלוג שלכם גורם לכם לתהות בסופו של יום מי בדיוק האדם שהציע למעצב אופנה מתחיל הצעה שאי אפשר לסרב לה, כי זה אולי נראה בדיוק כמוכם אבל זה לא מרגיש ככה, כדאי שתסגרו את הבלוג ותחזרו להיות בני אדם במקום. כפי שאמרתי קודם, יושרה לא מדברים יושרה עושים והאדם היחיד שסובל מאובדן היושרה שלכם, לא נפגע אלא ממש סובל, זה אתם. נקודה אחרונה למחשבה. הספות יחכו ליום אחר.

אני מקיאה על המקלדת בפסקאות ונקודות

ככל שאני כותבת פחות, כך פונים אליי יותר ויותר אנשים ששואלים למה אני כותבת פחות ופחות. ובכן, הנה מצב בלוגוספירת האופנה הישראלית כפי שאני רואה אותה בחודשים האחרונים. מובטח לכם שעד שתסיימו לקרוא את הרשומה הזאת גם אתם תרצו להיות במקומות רחוקים ככל האפשר ממקלדת ו\או מסך מחשב.

בלוגוספירת האופנה מורכבת מקח-תן אינסופי בין יחצנים לבלוגרים. הראשונים מספקים חומר מעוכל ונוח לעיבוד הישר למקלדתו של השני. זה מקובל בכל העולם ובכל תחומי הבליגה - יצרנים הבינו כבר שכח הפרסום האמיתי מצוי בידי הכותבים העצמאיים באינטרנט ולא בידי הכתבים, והבלוגרים הבינו מי מורח את פרוסת הלחם שלהם ובמה. זה יצר מעין שיקוץ אינטרנטי של בלוגים ממומנים במידה כזו או אחרת. אבל אל תטעו, מעטים הם הבלוגרים שמקבלים כסף בתמורה לכתיבתם (וגם מתוכם, מעטים מאד אלה שיכולים להתפרנס מהסכומים הזעומים שמוצעים לרב). יחסי הגומלין בין הבלוגרים ליחצנים מתנהלים במין מאזן אימים מורכב שבו הבלוגר הישר נאלץ לבחון את עצמו השכם והערב על משקל המוסר האישי שלו, דבר שאותי לפחות מעייף במידה ממאיסה ממש.

מיותר לציין שהפיתויים גדולים ואף אחד מאתנו לא קדוש. הבלוגריות שאני מעריכה בתעשיה המקומית (ונותרו פחות מעשר כאלה בתחום האופנה) ובכללן אני, מנהלות יחסי אמון עם מספר מצומצם של יחצנים שהוכיחו את עצמם כראויים לכך ומעצבים אהובים עליהן ומקפידות על גילוי נאות. אחרות? ובכן סיבוב בלוגים קצר של סוף השבוע מעלה בחכה מבחר מרשים ביותר של שיקוצים מכל סוג ומין.

• בלוגריות שמעתיקות קומוניקטים של יחצנים מילה במילה כולל שגיאות דקדוק וכתיב ופורמטים שמופיעים במסמך המקורי
• בלוגריות שממציאות לעצמן שם, גיל, מקצוע, מצב משפחתי, קריירה וסגנון חיים שלא קיימים בבלוג וגם מחוצה לו
• סלף פרוקליימד פשיוניסטיות שמוכרות את הבלוג שלהן לכל יחצן שמוכן לשלוח להן חולצה של מותג סינתטי כלשהו שכל קשר בינו לבין אופנה מסתכם בחיקוי טרנדים עולמיים דאשתקד
• ילדות בנות 12 בעלות יותר מוצרי איפור וטיפוח יוקרתיים משיש לי עכשיו או אי פעם יהיו לי ומארחות בלוגריות בוגרות שגאות להתראיין אצלן במקום להגיד להן "אין לכן שיעורים לעשות או משהו?"
• בלוגריות שמסלפות מידע בכל אופן אפשרי כדי להמנע מגילוי נאות ומציגות מצג שווא של אוביקטיביות 
• בלוגריות שלא קנו כלום כבר שלוש שנים כי הן מקבלות כל מה שהן צריכות מיחצנים ומעצבים מהם הן דורשות מתנות בתמורה לאיזכור בבלוג הכן או לא זניח שלהן

מובן שלכל מטבע יש שני משתתפים לטנגו ועל כל בלוגרית מהרשימה למעלה תמצאו 

• יחצנים שמחזיקים מאגרי מידע על בלוגרים שכוללים העדפות אישיות ופרטים שלא הייתן רוצות שבן זוגכן ידע עליכן שלא לדבר על אדם זר ובעל אינטרסים
• יחצנים שמחזיקים מרגלים שחולקים מידע שפורסם בדפי פייסבוק פרטיים של בלוגרים ואפילו לא מתביישים להטיח בך את הדברים שכתבת בפרטיות המעושה שלך בטענה ש"אני לא מתנגדת לביקורת אבל יש דרך יפה להגיד דברים"
• יחצנים שישלחו קרמים במאות שקלים לבלוגרית בת 24 שלא ראתה קמט בחיים שלה אבל יודעת יפה יפה לעשות copy & paste מקומוניקטים ולא יסכימו לשלוח לי את אותו הקרם לבדיקה בטענה שנגמר
• יחצנים שישלחו לי ספאם על שירותים כימיים ותחרויות מלכת היופי לניצולות שואה אבל כשאני כותבת להם שאני לא מעוניינת לקבל מהם יותר דואר זבל ושהם עוברים על החוק עונים לי "שיואו תרגיעי! אפשר לחשוב"
• יחצנים שלא מתביישים לומר לי שהם איתי לא עובדים כי אני כותבת מה שבא לי וש"כולם מדברים על זה"

הבחנתם באנדרטון מעודן של מרירות? ובכן, זה בגלל שאני מרירה.

• אני מרירה כי הורסים את השם הטוב של אחד מתחומי הביטוי האהובים עליי
• אני מרירה כי אני נאלצת להתמודד עם יחצנים טפשים ומעליבים בדרכי להשיג תכנים מגוונים יותר לבלוג שלי (מן הסתם אם אני אכתוב על מה שבא לי בטבעיות כל הזמן, אני אכתוב על אותם ארבעה נושאים מדי יום). את היחצנים שמכבדים את עולם הבלוגים ואותי ספציפית אני יכולה למנות בשמם, והם מעטים
• אני מרירה כי המוניטין שאני גאה בו הופך לקללה בפיהם של יחצנים מרירים אפילו יותר ממני, שזה די מריר
• אני מרירה כי אני רואה שקרניות ונצלניות מתפנקות בפינוקים שגם אני יכולתי להנות מהם אם רק פעם אחת הייתי מסוגלת לסתום את הפה שלי וללקק למי שכולם מלקקים לו
• אני מרירה כי כל פעם שאני מתיישבת ליד המקלדת לכתוב משהו אני מגלה שפשוט לא מתחשק לי לכתוב ועוזבת את זה

כמו שאני עומדת לעשות בדיוק בעוד 3 2

על המחסור בדוגמיות ומשהו על מחיר ההצלחה בקריירה

לפני כמה ימים הייתי בסופרפארם ורחרחתי את הבושם הירוק החדש של קלואה. מאחר ונסיוני לימדני כבר מזמן שלא בוחרים בושם בלי למדוד אותו כמה פעמים ובמשך כמה זמן, ביקשתי דוגמית (אחרי הכל, הוא רק הגיע לחנות, סביר היה לחשוב שתהיה דוגמית במלאי). או אז הועברתי שרשרת שלמה של פרצופי לפת שכל אחד מהם נהג בי כאילו הייתי גנבת מלאת זימה ולא לקוחה פוטנציאלית שמבקשת לקבל שרות סביר, שניתן ברב מדינות העולם. דקות אחדות מאוחר יותר דיברתי עם מנהלת המשמרת בסניף, השארתי לה את מספר הטלפון שלי וזנחתי את החנות עצבנית. מיותר לציין שלא התקשרו אליי בימים שלאחר מכן.

עצבנית, פניתי ליחצנית של הרשת. זו, כמנהגה, מהרה לבדוק את הנושא ושעות בודדות אחרי שליחת המייל התקשרה אליי ועשתה שיחת ועידה איתי ועם דוברת הרשת. שאלותיי היו - איפה כל הדוגמיות? למה כשאני מבקשת לנסות מוצר קוסמטי לא קיימות דוגמיות, אבל כשאני מבצעת רכישה של מאות שקלים פתאום אני מקבלת שקית מלאה בדוגמיות שונות ומשונות, כולל דוגמיות בשמים? האם הדיילות שומרות את הדוגמיות לעצמן, כמו שרבים חושדים?

ובכן, מסתבר שכל ענין הדוגמיות אינו בשליטת הסופרפארם, אלא הספקים המקומיים הם אלה שמחליטים אינדבידואלית כמה דוגמיות להזמין מהיצרנים בחו"ל. באופן כללי, היא הוסיפה, נשלחות מעט דוגמיות לישראל. הדיילות בסופרפארם אינן עובדות של הרשת, אלא הספקים וההחלטה אם לתת דוגמיות ברוחב יש למתעניינים במוצרים, לפנק באמצעותן לקוחות שעשו קניה מכובדת או לשמור אותן ללקוחות הקבועים שלהן, היא לפי מדיניות החברה (לוריאל, YSL, אסתי לאודר וכולי) ולעיתים מוטלות לשיקולן האישי.

אז מסתבר שאת שאלותיי צריך להפנות לנציגים הישראלים של כל חברת קוסמטיקה בנפרד. אם למי מן הקוראים יש תלונה ספציפית בנושא, אני אשמח לברר את הענין. זה ללא ספק עשוי לענין. אני, בכל מקרה, רושמת לעצמי פתק מנטלי קטן לזכור מי היצרן בפעם הבאה שיקרה לי דבר כזה. שוין.

אחרי השיחה חיפשתי קצת מידע בגוגל על גלי ברגר, דוברת הסופרפארם. בשיחתנו היא היתה מכבדת, מכובדת ומקצועית וזרציתי לדעת עוד על הקריירה שלה. מסתבר שהיא נשאה את הנאום הקצר הזה בהייד פארק נשים של אונלייף, בו היא מדברת בין השאר ובכנות נדירה למדי על בעית הציפייה לקושי בהצלחה בקריירה ושעות העבודה הארוכות מדי.

 

כמי שמתייסרת מאז תחילת הקריירה שלי בהייטק בשל הציפיה מעובדים לספק שעות עבודה נוספות על בסיס קבוע (כי יש לי חיים מלאים מאד מעבר לעבודה שלי, שלמרות אהבתי אליה היא רק חלק ממני), וכמי ששמעה לא אחת את המילים "אנחנו מקדמים אותך לתפקיד בכיר יותר, כי אנחנו מאמינים בך וזקוקים לך, אבל המנהלים מתלוננים שאין מספיק שעות נוספות בדיווח השעות שלך ואת חייבת לתקן את זה" למרות שהעבודה תמיד נעשית ובזמן, אני מזדהה עם דבריה. 

כיום אני עובדת כיום בחברה שבה מנהל הפיתוח מבלה עם ביתו הקטנה את אותה כמות הזמן כמו אשתו, והסמנכ"ל עובד ארבעה ימים בשבוע כי בימי ראשון הוא עובד על אופרת הרוק שלו, ואני חייבת לומר - אפשר לעשות את זה ועדין לתפקד מצוין במישור העסקי. אז למה לעזאזל מצפים מאתנו, גברים ונשים, לעבוד 12 שעות ביום בתעשיה הזו? לאלוהים הפתרונים. אבל ככל שיותר מאתנו נפתח את פינו ונאמר בקול רם ששעות הפנאי שלנו חשובות לנו, וחיוניות לתפקודנו התקין, כך גדל הסיכוי שביום מן הימים נהפוך לחברה תעשייתית דמויות מדינת מערביות אחרות, בהן תרבות הפנאי הולכת ומתפתחת ושעות העבודה הולכות ומתקצרות, כן - אפילו בתעשיית ההייטק.

קטלנית

אתמול בבוקר צלצל הטלפון. מהצד השני היתה יחצנית מסוימת שמקושרת לחברה מסוימת שמשווקת מוצר מסוים שהבעתי בו ענין מסוים בתחילת השבוע. אותה יחצנית אמרה שהיא לא מעוניינת לשלוח מוצר ששווה 800 ש"ח למישהי שידועה בתעשיה כ"בלוגרית קטלנית", כלומר אחת שקוטלת מוצרים בשביל הצחוקים והכיף כיף כיפאק. כשאמרתי לה שהטון שלה לא נעים לי ואפשר לסיים את השיחה כבר עכשיו היא אמרה שהיא רוצה לשלוח לי הזמנה לאירוע של לקוח אחר שלה ואם אני אבוא ואכתוב עליו דברים טובים אז אולי.. השיחה הסתיימה פחות מחצי דקה מרגע שסירבתי.

ומה ויקיפדיה מספרת לנו על אישה קטלנית?

בהלכה אישה קטלנית היא אישה שהתאלמנה פעמיים. אישה זו אסורה להינשא בשלישית, שכן היא מוחזקת למות בעליה, ועל כן קיים חשש שהיא הגורמת למות בעליה, ונישואים איתה מסכני חיים... עולה השאלה מדוע דווקא אישה שמתו בעליה פסולה להינשא, אך לא גבר שמתו נשותיו. בפוסקים מצוי ההסבר כי מזלו הרע של אדם יכול לגרום למות מפרנסו. לפיכך אישה עלולה לגרום למות בעלה, אך בעל אינו מתפרנס על ידי אשתו ולפיכך גם מזלו הרע אינו צפוי להביא עליה אסון. הסבר זה מוקשה במידת מה על ידי העובדה שמימי הביניים ועד העידן המודרני, במשפחות יהודיות רבות היה עיקר עול הפרנסה על האישה.

הקבלה יפה עושה לנו ויקי ומעלה שאלה ברומו של עולם - האם הבלוגרית הקטלנית אחראית לפרנס את יחצניה, כפי שהיה נהוג בימי הבינים, או שמא אחראי היחצן לפרנס את הקטלנית? מי תלוי במי? ולמה חושבת אותה יחצנת שאני, שמבזבזת 800 ש"ח על נעלים תיקים ובלה בלי למצמץ בימים כתיקונם (כי להיות מסוגלת לשלם חשבונות זה כל כך שנות תשעים), לא יכולה לרכוש לעצמי את המוצר ולכתוב עליו ביקורת גם בלעדיה? כולה רציתי לארגן לקוראים שלי קופון הנחה למוצר, כמו שראיתי בכמה בלוגים אחרים ובכנות, יש לי חברה שמחפשת מוצר כזה כבר כמה זמן וקיוויתי למנות אותה לבודקת מטעם הבלוג (כמו שהמחנכת שלי היתה אומרת, כשיש קשרים לא צריך פרוטקציה). אז ניסיתי, ביג דיל.

בימים האחרונים מתבשל בי רעיון להפסיק לעבוד עם משרדי יחסי ציבור. אני עדין מתלבטת אם כן או לא ללכת לכיוון הזה, אחרי הכל - יש מספיק יחצנים שנעים לעבוד מולם. לא יודעת. על כל פנים, אני ממליצה למשרדי יחסי הציבור שדרכם היחידה לדאוג לאינטרסים של לקוחותיהם היא בריונות, לקבל כמה שיעורים בצמצום נזקים מדניאלה רייבנבך והילה רהב.

ועכשיו, למען שלוות נפשם של היחצנים שעדין מעוניינים לעבוד איתי, אצא בהכרזה הבאה:

ככל הידוע לי, אף חברה לא פשטה רגל כתוצאה מביקורת שלילית שכתבתי עליה. יותר מכך, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה "קטלתי" משהו שלא היה משרד יחסי ציבור.

בכל מקרה, אם אתם יחצנים ואינכם מסוגלים לקבל את העובדה שמרגע ששחררתם מוצר לאויר העולם אין לכם שליטה על דעתם של אנשים עליו (בפרט שאתם אלה שביקשו מאתנו להביע דיעה עליו), לכו לעסוק בפרסום במקום ביח"צ. בינתים, המילה האחרונה פה היא שלי ואני בוחרת במילה "טחינה".

בלוגרית קטלנית, צילום אילוסטרציה.

כשהשמש שוקעת אנשים קטנים מטילים צל ענק

הימים האחרונים נדמים לי כניסיוי שלא נגמר בפסיכולוגיה חברתית.

זה התחיל בנסיון מעורר רחמים של בעל חברת יחסי ציבור מסוימת, אליו פניתי כדי שיסייע לי לתקן עוול שנעשה לי בידי אחת מעובדותיו, להסביר לי באמצעות מייל ארוך כמו הגלות למה אני גוש קטן ורוטט של חרא שלא ראוי לדבר מלבד גיחוך ליד מכונת הקפה במשרדיהם המפוארים והמשיך לזירה הלאומית בה מגזר מסוים של חרדים קיצוניים מנסה לעשות לציבור החילוני בדיוק את אותו הדבר, מינוס מכונת הקפה.

ימים רבים ביליתי בנסיון נואש להבין מה מקור הבואשה האנושית הזו, שמעיבה על מצב הרוח של האומה כמו נחיל ארבה שחוסם את אור השמש, ובעזרת חבריי החכמים חושבתני שהצלחתי לפענח סוף סוף את הגורם, או צמד הגורמים, שמביא בני אדם מסוימים להשתלח ברעיהם כאילו היו שק החבטות הפרטי שלהם, שלא לומר חמורו של המשיח הפרטי שלהם.

מרבית האנשים מפחדים ממי שהם לא יכולים להבין. הרבה אחרים (לא כולם ואפילו לא מרביתם, תודה לאל) מתעבים את מי שמצליח יותר מהם. במקרה של היחצן - הוא זעם על כך שאני מכתיבה תנאים להתקשרות איתי, מאחר ותפקידי היחיד עליי אדמות הוא לשרת את צרכיו (כלומר, לשלב ידיעות שהם מכתיבים לי ולפאר כל אחד מלקוחותיו מתוך אסירות תודה על המתנות שהם מרעיפים עליי). הוא ניסה להשפיל אותי בשלל אופנים, מהשוואת בלוגרים (אפסים חובבניים ונצלנים) לעיתונאים (מקצוענים, אמינים והדדיים) ועד לעקיצות על כך ששני הורי מתים. הוא פשוט לא יכול להתמודד עם העובדה שאני לא מרכינה את הראש בפניו כמו סמוראי בפני השוגון שלו. רבים רואים בסמוראי לוחם ללא חת, אבל הוא מחויב לציות אבסולוטי לשוגון וכאשר השוגון מת, קוד הכבוד שלו קובע שעליו לבצע התאבדות טקסית. העובדה שיש לו שלל טכניקות ונשקים בארסנל לא ממש משנה, כי אין לו דיעה משלו, שכן הוא מגויס. זו תדמית הבלוגר בעייני כמה ממשרדי יחסי הציבור המקומיים.

במקרה של החרדים הקיצונים, חישבו לרגע על התדמית של מדינת ישראל בתקשורת הזרה - אגרסיבית וששה לקרב מחד, ומתקדמת להפליא מאידך. תל אביב נחשבת לעיר בילויים מהליברליות בעולם המערבי, תעשיות ההייטק והביומד הישראליות שולטות במשק הבינלאומי - אנחנו סיפור הצלחה כביר וזה כך מפני שאנחנו ליברלים, דמוקרטים מלידה, צעירים ובועטים. ואם אתה חלק מציבור שחי לפי כללים שהוכתבו בעידן קדום ואנטי-ליברלי במובהק, זה מפחיד לחיות בקרב מנהיגים ליברלים עולמיים. מאד מפחיד אפילו.

אנשים ומדינות מתקדמים רוחנית (או, אם תעדיפו, רגשית או אינטלקטואלית) יתמודדו עם הפחדים והתיעוב הללו בדרך של הדברות. פחדנים וחלשים יבחרו בדרך של מלחמה. הציבור החרדי הקיצוני במדינת ישראל הכריז על מלחמה כנגד הציבור החילוני-הליברלי. החרדי שהתנפל על חיילת באוטובוס ירושלמי היום בבוקר, ירק לא רק עליה אלא גם על מדי צהל שלבשה. אל תטעו לשניה לחשוב שהם שונאים נשים בלבד. הם שונאים את כולנו - אנחנו שיושבים בבתי קפה וצוחקים ומדברים על כלום, אנחנו שבוחרים לאן ללכת כשאנחנו מתעוררים בבוקר, אנחנו שמהווים אור לגויים במקומם, למרות כל החסרונות שלנו.

הם הכריזו מלחמה על מדינת ישראל וכל עוד מפכ"ל המשטרה יוצא בהכרזות על כך שפעילות תג מחיר (כלומר, טרור יהודי) והדרת נשים (כלומר, טרור יהודי) הן בעיות חברתיות ולא ענין לטיפול המשטרה, הבעיה לא תפטר. היהודים הקיצונים התרגלו במשך השנים לכך שהם יכולים לומר ולעשות כל שעולה על דעתם, כולל פעילויות פליליות וטרור, מבלי לשלם כל מחיר על כך. הם לא נעצרים, לא נשפטים ולא נכלאים מאחר והם אחינו, יהודים כמונו וזה לא יעלה על הדעת. לא קיימת כל הדדיות בקשרים בין הציבור החילוני לציבור החרדי הקיצוני בישראל. מערכת היחסים בינינו היא זו - אנחנו מספקים את לחמם, הם יורקים עלינו ואנחנו אומרים שיורד גשם. למרבה הגיחוך, זו בדיוק אותה מערכת יחסים שמנהלים הבלוגרים הישראלים עם רבות מחברות יחסי הציבור.

אז עד מתי נמשיך ללכת בדרך הזו? יותר ויותר בלוגים שפעם אהבתי לקרוא הופכים ללוח מודעות של יחצנים. פחות ופחות ערים בישראל ראויות לכך שאגור ואשלם בהן מיסים. המדינה הזו הופכת למאוסה בעייני, והבעיה היא בחוקי המשחק שהוגדרו במשך שנים של העלמת עין ואותן שתי מגיפות חברתיות מבחילות שמפילות פה חללים על ימין ועל שמאל מאז קום המדינה ועד ימינו - מחלת ה"לא נעים לי" שבגללה מרבית אזרחי המדינה מעדיפים להחליק ולהעלים פגמים מאשר להציף ולדון בהם כדי לפתרם, ומחלת הקורבנוּת שבעטייה אנחנו לא רק מתכדררים כקיפוד ומחפשים כל הזמן מי בא להתקיפנו ונלחמים בשינוי עד טיפת דמנו האחרונה, אלא גם רואים בכל האחרים קורבנות, דבר שמכתיב את התייחסותנו לעולם בכלל ולעימותים בפרט.

ההבדל המשמעותי ביותר בין פנאטים דתיים (מכל סוג וכל דת) לבין חילונים ליברלים הוא שלהם יש Conviction, אמונה בוערת בצדקת דרכם. כדאי מאד שהציבור החילוני בארץ יפתח Conviction משלו ומהר, אחרת נמצא את עצמנו עומדים מול ענק שיצא משליטה. כל עוד אנחנו ממשיכים לעמוד המומים מול המלחמה שהם הכריזו עלינו, ליילל כקורבנות ולנאום על עוולות, לא ישתנה דבר. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לעמוד זקופים, לסרב לשחק את המשחק, להפעיל את הכלים שיש לנו (משטרה, צבא, מערכת המשפט) ולהמשיך להנות מאורח חיינו ולשיר כל הדרך אל הבנק. ועלינו לדרוש מהממשלה שתדאג ליישם את המדיניות הזו במקום למסמס אותנו בדמגוגיה (אני ממליצה בחום לקרוא את הערך הזה בויקיפדיה, כדי להבין כמה מהשיטות בהן משתמשים נואמים ומפרסמים כדי לעבוד עלינו).

תבינו, להאמין בדרכך ובזכותך לחלקת אדמה על הכדור הזה אינה רק זכות, זוהי חובה. חובה אזרחית, אם תרצו. אם את אישה שמנה שעומדת מול משפחתה, אם את בלוגרית עצמאית שעומדת מול מנכ"ל חברה שמנסה לעשות ממך צחוק ואם את חיילת שקוראים לה "פרוצה" באוטובוס, הפתרון זהה - אמונה בעצמך, אמונה בדרכך, אמונה בקולך הייחודי וביטוי הקול הייחודי הזה ויהי מה. הנה לכם דבר ששווה לחיות עבורו.

בצילום - הלנה, התופרת המופלאה, מרוצה מעצמה ובצדק.

שרונה תעשי לי עסק

לבלוג הזה יש הרבה אג'נדות. יש לו אג'נדה פמיניסטית, יש לו אג'נדה שמניסטית, יש לו אג'נדה רוחנית ויש לו אג'נדה בלוגריסטית. יש גם אג'נדה שעניינה טחינה, אבל נעזוב את זה לרגע ונתמקד בדברים הרציניים. הנושא הרציני שאני רוצה לדון בו היום משתייך לאג'נדה הבלוגריסטית ונוגע לפן העסקי של הבליגה. אני לא בטוחה שזה יענין את כל קוראיי, אבל מטרתי היא לפנות בעיקר לבלוגרים שבין הקוראים אז עם האחרים הסליחה.

מעשה שהיה כך היה - לפני כחודש פנו אליי במייל בהצעה להשתתף בהקמת חנות מקוונת למידות גדולות. אני מקבלת הצעות כאלה מדי פעם, אבל הפעם פנו אליי בדיוק אחרי שסיימתי סדנה של מיה לנדאו. ומיה לימדה אותי דבר מאד חשוב שלא קלטתי אפילו בלימודי מנהל העסקים שלי - שאני מותג, שהמומחיות שלי שווה כסף ושהבלוג שלי שווה כסף ושעליי להתייחס למותג שהוא אני בדיוק כפי שאני מתייחסת לקריירה ההייטקיסטית שלי. שיעור שכל בלוגר רציני צריך ללמוד ומוטב מוקדם ממאוחר. אקיצר, רצה הגורל ואותה גברת נפלה עליי בדיוק ביום הנכון ועניתי לה שאשמח לסייע לה בתמורה לשכר מבוסס שעה, מאחר ואני עובדת ויש לי מעט מאד זמן פנוי. הבהרתי גם שאין לי שום כוונה להשקיע בעסק. זה התחיל תכתובת שבה היא אומרת "בואי נפגש ונדבר" ואני עונה "בשמחה, אם תשלמי". לבסוף היא כתבה שיש קצר בתקשורת בינינו והיא תיצור איתי קשר טלפוני בקרוב. אמרתי לה שסבבה.

באחד מערבי השבוע, מתקשרת הגברת ומציגה את עצמה. היא סיפרה לי שהיא במרכז ורוצה להפגש. אמרתי לה שאני רוצה לשמוע עוד על העסק לפני שאחליט אם אני מעוניינת להפגש. סיפרה לי שיש לה משקיע, ויש לה כסף והיא יודעת שקיים שוק שמעוניין לקנות בגדים במידות גדולות. מה שאין לה זה ידע בשיווק, מכירה או תחילתו של מושג מאילו ספקים לקנות ואיך לתפעל את העסק. מזה הסקתי שתפקידי בכח יהיה לספק מידע שאספתי בעבודה קשה בכמעט שנתיים של הכרות עם התחום, ללמד אותה איך לתקשר עם הלקוחות, לספק קשרים ונטוורקינג, לבחור את המוצרים ולשווק אותם. כששאלתי אותה כמה בכוונתה לשלם לי, אמרה שהיא מעוניינת לתת לי אחוזים מהמכירות. בשלב הזה עצרתי אותה ואמרתי לה שאני מוכנה לעבוד איתה רק בתמורה לשכר לפי שעה (מול קבלות, כמובן) ושמוטב שתתייעץ עם המשקיע שלה כדי לבדוק את הנכונות שלו להשקיע בכך. מכאן נמשכה השיחה עוד מספר דקות בהן היא מדברת על פגישה ואני אומרת שאני לא נותנת שירותי יעוץ בחינם. היא אפילו שאלה אותי בת כמה אני והתפלאה לשמוע שאני בגילה. כך זה נמשך עד שסיימתי את השיחה.

למה אני מספרת לכם את זה? מאחר וזו דוגמה קלאסית למצב שהרבה בלוגרים נתקלים בו לעתים קרובות ומתנהלים בו באופן, שלדעתי הוא שגוי ביסודו.

לדוגמה, לקראת שבוע האופנה התל אביב שנחגג לפני מספר שבועות נודע שפנו לקבוצה של בלוגריות אופנה בהצעה ללוות את האורחים המכובדים מחו"ל במהלך ימי האירוע. בלוגריות רבות עברו ראיונות והתרגשו עד כלות לקראת האפשרות ללוות את קוואלי או את פרנקה סוזני, ליצור קשרים ולצבור נסיון מעשי רב ערך. אבל המעטות שהעזו לשאול כמה ישלמו להן תמורת שירותיהן מסביב לשעון במשך חמישה ימים נענו בשתיקה ומצאו את עצמן מחוץ לתחרות. בדומה לתופעת המתמחים במגזינים בארצות הברית, שם לפחות משלמים למתמחים שכר מינימום, מצאו עצמן הבלוגריות הצעירות מתמודדות עם הצעה שאי אפשר לסרב לה - לעצב לעצמן תדמית ולצבור נסיון תמורת עבודה בחינם. מה אתם הייתם עושים במצב כזה?

ובכן, מורכב ככל שיהיה המצב ומפתה ככל שתהיה התמורה, על הבלוגרים להבין שהם כח עבודה חינמי נוח לניצול. בדיוק כמו יחצנים שמעזים לזמן אותנו לשירותם אבל מענישים אותנו כשאנחנו כותבים ביקורת שלילית על לקוח או משלחים אותנו מאירועי השקה בלא כל תמורה על הזמן שהשקענו ונשקיע בסיקור המוצר של הלקוחות שלהם, כך יהיו גם בעלי עסקים ויזמים שינסו לנצל את הידע שלנו בתמורה לזוהר השקרי של עמדת היועץ.

קצרה היריעה מלהכיל את כל המסרים שאני רוצה להעביר לכם אודות הערכה וערך עצמי. אבל כאן, בניגוד למצבים אחרים בחיים כמו זוגיות ויחסים בינאישיים ובדומה לענייני קריירה וכספים, דוקא קל יחסית לזהות את ערככם האמיתי ולדרוש את תמורתו. זה לא הופך אתכם למניאקים מנופחי אגו, כי עובדה היא שאנשי עסקים מבקשים להעזר בכם ופנו אליכם לשם כך. אנחנו לא ילדים, וגם אם העסק שבחרתי לעצמי בשלב זה של חיי הוא בתחום ההייטק ולא בתחום השיווק, אני מחזיקה בקורות חיים עשירים מאד ובשילוב של סוגי ידע ייחודיים לי וכאישה בוגרת (אופס, האג'נדה הפמניסטית שוב הצליחה להשתחל פנימה. תזהרו לא להחליק על הטחינה!) עליי לדעת לתמחר את שעות העבודה שלי, את הכתיבה שלי, את הערך השיווקי והמכירתי שלי וכל מוצר אחר הנוגע לבלוג אליו קיימת דרישה. 

לפני סיום, חשוב לי להבהיר ברמה האישית שהמוניטין שלי כבלוגרית חשוב לי מאין כמותו, ואני מוכנה לשתף פעולה עם מותגים אך ורק בתנאי שאני אוהבת את המוצר שלהם. אם תפנו אליי כדי שאעזור לכם לשווק מוצר או מותג שאני לא אוהבת או שערכיו לא מקובלים עליי, אין סכום שישכנע אותי לשתף אתכם פעולה. אחרי הכל, אני לא ילדה ולא זקוקה לדמי כיס או "כסף מהצד" במידה שתאלץ אותי למכור את נשמתי לשטן, אפילו זה רק שטנצ'יק זניח לכאורה בדמות מותג בגדי ילדים שלא נוגע לתחום הכתיבה שלי. יש לי יותר מדי כבוד לקוראים שלי מלנסות להפיל אותם בפח שקוף כל כך, אחרי הכל אני אשלם על זה מחיר כבד מאד כבלוגרית.

לקח לי הרבה זמן להפנים שהבלוג שלי יכול להוות מקור הכנסה בנוסף על מקור הנאה ושהאחד לא חייב לבוא על חשבון השני. מאד קל לי להחליט עם מי אני מוכנה לעבוד ועם מי לא, כי בכל הנוגע ליושרה שלי, מעולם לא עברתי את גיל שלוש וקל לי מאד לאבחן מתי הפרצוף שלי בראי לא מוצא חן בעייני. ככה זה כשגדלים במשפחה שבה אני גדלתי, עם אבא שלא מרשה להעתיק תוכנות כי זה לא מוסרי.

אני מקווה שנתתי לבלוגרים בחבורה חומר למחשבה. לא כל בלוג צריך להפוך למעצמה עסקית, אבל דבר אחר חייב להיות ברור לכל בלוגר ובלוגרית - אם פונים אליכם במטרה לעשות רווח כתוצאה משיתוף פעולה, גם אתם צריכים להרוויח. יהיה הרווח פרסום, מוניטין, שכר עבודה או שווה ערך הראוי בעיניכם, אל תמכרו את עצמכם בזול. 

אם אנחנו רוצים לעשות מהפכה ביחס העולם העסקי (וכן, זה כולל בהחלט את עולם יחסי הציבור) לבלוגוספירה אנחנו צריכים להתחיל את השינוי בעצמנו. ומי שלא מוצא בעצמו את הכח לעשות את זה לבד, ימצא את הכח בהתאגדות עם בלוגרים אחרים, בעבודה עם יועצים, מאמנים ומנטורים שיווקיים או בקרב משפחתו וחבריו. זה אפשרי אם רק תרצו, וכל עוד תשמרו על אמות מידה מצפוניות הקוראים שלכם ילכו אתכם בשמחה ויעודדו אתכם. אחרי הכל, במקומות אחרים בעולם התפרנסות מכתיבת בלוג רווחת יותר ויותר. ומי מאתנו לא חולם על היום שבו יקבל חוזה לכתיבת ספר או תכנית טלויזיה ויוכל להתפרנס סוף סוף מעשית הדבר שהוא באמת ובתמים אוהב?

אני מתאפקת אני מתאפקת נההה אני לא מתאפקת

היום הייתי בהשקת סאמפלים של Forever21 שפותחים סניף ישראלי ראשון במהלך החודש. אני ועוד המוני בלוגריות הוזמנו לאירוע "מצומצם מאד, אז נא לשמור על דיסקרטיות" שבו הוצגו בפנינו בגדי נשים בתוך ומסביב מכוניות קטנות מאד. שוין. בואו נדבר על מה שמענין באמת, shall we?

1. המחירים בארץ יהיו המחירים בדולרים כפול ארבע ועוד דולר וחצי, כלומר - זולים למדי. הכי זולים שיש בארץ לדעתי. הנה רשימת המחירים שחולקה לנו. עד לכאן, הכל דבש.
2. המידה הכי גדולה בחנות, לפי קריסטן סטריקלר, מפקחת יחסי ציבור בחברה שהיתה אורחת באירוע, היא L שזהה למידה 8-10 אמריקאית (כלומר, 40-42 ישראלית). מתחילים להתעצבן? חכו לסעיף 3.
3. הצגתי את עצמי בפני קריסטן כבלוגרית מידות גדולות, סיפרתי לה על הקבוצה שפתחתי בפייסבוק, ושאלתי אותה מתי יגיע לארץ קו המידות הגדולות הפופולרי של החברה. תשובתה - מאחר והסניף קטן, אנחנו מביאים בתחילה רק בגדי גברים ונשים. נשקול להביא בגדים במידות גדולות כשיפתחו סניפים נוספים. כששאלתי אותה אם נשים שמנות אינן נחשבות נשים היא חייכה במבוכה. כששאלתי אותה למה הם לא רוצים את הכסף שלנו, היא אמרה שאפשר לקנות את קו המידות הגדולות אונליין.

ועכשיו, כמה הבהרות:

1. הסניף, שיפתח ליד H&M בקניון עזריאלי בתל אביב צפוי להתפרש על שתי קומות. 
2. יודעות דבר טוענות בתוקף שבאתר האמריקאי של החברה יש מידות נורמליות (כגון 14 אמריקאי, שהוא 46 ישראלי), בניגוד למה שקריסטן אמרה לי שימכר בישראל. מצד שני, אני לא זוכרת שראיתי בסניף בו הייתי בלונדון לא מזמן משהו שהיה גדול מ-42.
3. מאחר ו-Forever21 הם היבואנים של עצמם, אין להם שום אינטרס כלכלי להביא את המידות הגדולות לארץ - הם לא מפסידים כלום מזה שאנחנו קונות אונליין בחו"ל, כי הכסף נכנס לאותו הכיס בדיוק, מינוס הוצאות הייבוא, ההפצה והתחזוקה, כך שלמעשה הם מרוויחים.

 וכאילו שלא מספיק להרתיח בחזית הצדק האופנתי (טוב, הרזות מקבלות סוג של צדק אופנתי כי הן מקבלות בגדים טרנדיים בעלות מגוחכת. האיכות בהתאם, אבל היי - You get what you pay for אז זה לא רע בהכרח), הצליחו לחמם אותנו גם בחזית הצדק הבלוגרי, כי בעוד שאנחנו זומנו לשעה 10:00 ובקושי קיבלנו חניה בחינם בחניון, שלא לדבר על תמורה כלשהי להגעתנו לאירוע כמקובל בענף (H&M, לדוגמה, נוהגים לתת תלושי שי של 250 ש"ח בהשקות שלהם) ואפילו לא תיק עיתונות, סיפר לי המייל שחיכה לי בשובי הביתה היום ש"מיטב הסלבריטאיות הגיעו להצצה ראשונה של קולקציית הסאמפלים שהגיעה לישראל והיו הראשונות למדוד את הפריטים ולחזור עם השלל הצבעוני". למייל צורפו תמונות של שלל חתיכות עמוסות שקיות, כדוגמת זו, שבחיי שאין לי מושג מי היא אבל אני רוצה את השקיות שלה (כדי לרפד בהן את המיטה של החתולה, זה לא שמשהו שם עולה עליי ממילא) - 

צילום יח"צ - שוקה כהן

אחח איזה כיף להיות רזה \ סלב \ מישהי שאני לא מכירה אבל נראית מה זה מרוצה מהחיים שלה! ועם הכל אני הייתי מרוצה, כי לבשתי את השמלונת החדשה היפה שלי ועגילים מדהימים שקניתי לא מזמן ואת המשקפים החדשים שלי עם הדרקון שהגיעו סוף סוף ולא נתקעתי בפקקים בדרך וממילא לא ראיתי בחנות בלונדון שום דבר ששווה לקנות, חוץ מכמה שרשראות במחירים מגוחכים שיעלו אותו הדבר כמעט בארץ.

אני לובשת - שמלה של פיפה

עגילים של דריוס מרזילי

ילקוט של מאיה שלו מרזילי

טייץ מ-Next (לונדון)

מגפיים מזארה

אוזניות בלוטות' בעיטור קריסטלי סבורובסקי של Novero

משקפים של קוקו צ'אנג

לפחות עכשיו אני מבינה את מקור שם המותג. Forever21 מתייחס כנראה לגיל המנטלי או להיקף המותנים בס"מ או לתקציב של הלקוחה הישראלית האידיאלית של המותג, ואני לא זה לא זה ולא זה וטוב שכך, כי עם מותנים כאלה סביר שלא היו נותנים לי לעלות לרכבת השדים בסופרלנד.

סינון אירועי יחצ - הזמנה לדיון לבלוגרים שבחבורה

תעשית יחסי הציבור של עולם האופנה (אם להכליל) מניחה שהמשתתפים במסיבות עיתונאים, אירועי השקה ושאר מפגשי יחצ שהיא עורכת הם עיתונאים, שעבודתם להסתובב כל היום מחוץ למשרד, או אנשים שזמנם בידם. זה נכון שהרבה בלוגריות אופנה בארץ, בפרט הצעירות שבהן, כותבות למחייתן או במקביל למשרות חלקיות ועבודה מהבית או לימודים או חיפוש עבודה, אבל בהחלט לא נכון לכולן.

בשנים האחרונות אני עובדת במשרה חלקית, אותה לקחתי במקביל לטיפול באמי. כעת אני מתכוונת לחזור ולעבוד במשרה מלאה, שכנראה תהיה מלאה מאד, ואני חייבת לבחון את האופן בו אני בוחרת את האירועים אליהם אני הולכת, כדי להבטיח שאגיע לאירועים המעניינים והחשובים ביותר ולא אבזבז זמן על אירועים לא רלבנטיים.

מהם אירועים לא רלבנטיים?

• אירועים שכל מהותם לראות סלבז בסביבתם הטבעית
• אירועים הנוגעים לתכנים שלא מעניינים אותי
• אירועים הנוגעים לתכנים שלא מעניינים את הקוראים שלי 

ומהם אירועים רלבנטיים?

• מסיבות ואירועים כיפיים
• אירועים עם תכנים מעניינים ומועילים עבורי ועבור קוראיי
• אירועים בהם מחלקים מתנות ממש שוות (מוצרי טיפוח, מכשירי חשמל, סוסי פוני וכולי)

השאלה שמעסיקה אותי לאחרונה היא איך אדע להבחין בין שני סוגי האירועים? ההיסטוריה מוכיחה שיש לי כשרון ייחודי לסינון כל אירועים המוצלחים ובזבוז זמן על אירועים שמעניינים את סבתותי עליהן השלום. אם יש משהו שאני לא מסוגלת לסבול, זה בזבוז זמן, ואני חייבת לפתח מודל ברור לברירת האירועים אליהם אני הולכת, כדי שאוכל להתחייב למעסיקיי העתידיים שלא אעדר מהעבודה יותר מדי.

כאן אני מבקשת את עזרתכם, חבריי לבלוגוספירה - עזרו לי לייצר מודל לבחירת האירועים הראויים לזמני ולתשומת לבי. לשם כך אשמח אם תענו על מספר שאלות:

1. האם אתם מתפרנםים מהכתיבה בבלוג? 
2. מה היקף המשרה שלכם? 
3. מה תדירות הגעתכם לאירועי יחצ?
4. האם גם לכם יש את הבעיה שאני מתארת כאן?
5. מהן אמות המידה שלכם להליכה לאירועים כאלה? 
6. איך אתם מזהים, על סמך ההזמנה או כל דבר אחר, אירועים שכדאי להגיע אליהם?

אני אנתח את התשובות שקיבלתי ואספר לכם על מסקנותיי בימים הקרובים. היי, אולי נעזר גם לציבור היחצנים לכוונן את האירועים שלהם באופן נכון יותר ואז כולם ירוויחו.

אני יודעת שזה נושא רגיש אבל אני לא רוצה לפתוח את השבלוג לתגובות אנונימיות, אז  אתם מוזמנים לשלוח לי מייל אישי עם תשובותיכם, אם אתם מרגישים יותר בנוח לעשות כן. 

טקס מוצר השנה עמוק אצלי ב.. אופס לא ראיתי שאתם כאן!

הא לכם אירוע עליו לא תקראו בשום בלוג אופנה - טקס הענקת פרס מוצרי השנה, פרס החדשנות בחירת הצרכנים לשנת 2011. זה לא שהייתי הבלוגרית היחידה שנכחה במקום, הייתי אחת מארבע בלוגריות שלמות. אבל נשבענו שלא נזכיר ולו במילה את הטקס העלוב בבלוגים שלנו, והתכוונתי לעמוד בהחלטתי, אלא שפתאום גיליתי שאחד המוצרים אשכרה שווה יריקה. אז קבלו.

בנוגע לטקס עצמו, במופת של פרימיטיביות שוביניסטית שכזו לא נכחתי מימיי (לצערי, נבצר ממני להגיע לטקס חלוקת פרסי "חרמן השנה" של המרכז לאמנויות הפיתוי). באיחור הבנתי שהטקס מיועד לנשים בלבד, או "צרכניות" כפי שקראו לנו במצגת. מטרת המצגת היתה להסביר לנו, הנשים, מה זה חדשנות. את זה עשו באמצעות משפטים כגון "חדשנות עושה אותך יפה" בצירוף צילום של קרם פנים או "חדשנות טובה לסביבה" עם צילום של תבניות חד פעמיות.

המוצרים הזוכים נבחרו בידי זכרים שיודעים דבר או שניים על דבר או שניים.

סל המוצרים שקיבלנו הלם את רוח האירוע וכלל מוצרים שכל אישה צריכה בשנת 2011

• תלוש של ארבעים אחוזי הנחה על אייפד 2
• חצי שנה אינטרנט מהיר במתנה
• תלושים לזארה.. 

סליחה, התבלבלתי! בתיק היו

• מטהר אויר חדשני
• מחבת חדשנית
• תחתוניות חדשניות
• קרם ידיים הגייני חדשני
• נסטי אגס תחתונים חדשני
• מגבונים חדשניים לניגוב משטחי זכוכית (שתי חבילות!)

מעולם לא הרגשתי נשית כל כך! הדבר היחיד שגרם לי להרגיש נשית יותר, היה כשהבחנתי שכולן קיבלו מחבת ורק אני לא, וחשבתי שמגיעה לי מחבת אחרי הטקס המחליא שסבלתי בשקט (יחסי) והסרט הנורא מאין כמותו שאולצתי לבהות בו אחריו (בלהה מרגשת עלאק בכיכוב מה שמה עם האוסקרים שעוזרת לאחיה הלוזר להשתחרר מהכלא שם ישב שנים ארוכות על לא עוול בכפי). חזרתי אחורה וביקשתי להחליף תיק כי שכחו לתת לי מחבת. בתמורה, קיבלתי מחבת על הראש - היחצנית האשימה אותי בכך שהחבאתי את המחבת שקיבלתי כדי לחזור ולקבל עוד אחת בחינם. בשלב הזה, הרגשתי כמו הנשים שהאירוע הזה מייצג - רצוצה, מותשת, מושפלת ורק רוצה להגיע הביתה. כשהיא ראתה את המבט שלי, היא השתתקה ונתנה לי תיק אחר (בצירוף איומים שלא אעז לבוא לבקש עוד תיק כי זה האחרון שאני מקבלת) והסתובבה כדי לצעוק על הנער מצוות החלוקה שהציע לעבור על כל התיקים לוודא שלא חסרים עוד פריטים.

אקיצר - היה אחד הטקסים אם לא ה.

אבל עמוק בתחתית התיק המזובלן, הסתתרו שמפו וקונדישיונר משקמי שיער של אלביב. מעולם לא קניתי מוצרים של החברה, כי האריזות שלהם כל כך לא מושכות, אבל השמפו והקונדישיונר של פאנטן שיש לי פשוט לא עושים כלום לשיער העבה והמיובש שלי (וזה באמת חדשני, כי פעם המוצרים שלהם היו מעולים). הצמד הזה מריח בסדר גמור, ומעולם לא היה לי קל כל כך להסתרק באמבטיה. המברשת עברה בשיערי כמו חמאת עיזים חדשנית ואני יושבת פה עכשיו וכולי הופ הופ הופה ותילתולים נאים. אז הנה, יצא לי משהו מכל הסבל הזה, למרות שהצדק עודו עם סבתא, שתמיד היתה אומרת - שווער צו זיין א ייד, אונט שווער צו זיין א יידנע (קשה להיות יהודי ועוד יותר קשה להיות אישה יהודיה).

אני אישה נשית (צילום אילוסטרציה).

* ולך האנונימית הקבועה שמקללת בכל פעם שאני כותבת שקיבלתי משהו מיח"צ - אני מאחלת לך שתהיי בטקסים כאלה כל יום כל היום, וגם תקבלי מתנות.

מי, מי לוזר?

נכון נמאס לכם שאני כותבת על יחצנים מעצבנים מולם אני עובדת? ובכן גם לי נמאס, אבל היום נשבר שיא חדש ביחסיי עם משרדי יחצי ציבור. היחצנית המדוברת תכונה לצורך הענין אורטל וזה בערך מה שהלך (במגבלות זכרוני הרעוע).

מאחר ושכנתי למשרד טוענת שהחלק הבא משעמם אם אתה לא בלוגר, אקצר ואומר לכם שהיחצנית זרקה אותי כי כתבתי ביקורת שלילית על מוצר שלה. אתם יכולים לדלג על המסגרת ולעבור ישר לסוף.

12:26 - אורטל מתקשרת. אחרי חילופי ברכות ונימוסין עוברים לתכל'ס.

אורטל - שרונה, מתי את כותבת על הלקוח שלי X? היית באירוע שלו לפני חודש.

אני - פרסמתי כבר ביקורת על הקרם וחברתי כתבה ביקורת על הסבון שאותה אפרסם בהמשך השבוע יחד עם ביקורת על מכון הקוסמטיקה אליו שלחת אותי לקבל טיפול במתנה היום בערב.

אורטל - תשלחי לי לינק לאימייל?

אני - שולחת עכשיו.

12:34 - אורטל מתקשרת, אני לא במשרד ולכן לא עונה.

13:02 - אורטל מתקשרת, אני עונה. שלום שלום.

אורטל - שרונה אני מזועזעת ממך.

אני - למה?

אורטל - ראיתי מה כתבת וזה פשוט נורא. דיברנו כבר על זה שיש דרכים לכתוב דברים. אני האדם האחרון שיגיד לך איך לכתוב בבלוג, אבל..

אני - תארתי בכנות את החוויה שלי.

אורטל - כן אבל לכתוב שלקרם יש ריח איום ונורא והמריחה שלו לא נעימה?? יכולת לכתוב שלטעמך הריח בעייתי ולתאר שהוא מוצר אנטי אייג'ינג ואת שאר המעלות שלו.

אני - אבל זה לא רלבנטי, כי לא יכולתי להשתמש בו.

אורטל - ועוד פסקה אחרי זה את מהללת את הסרום של חברה Y שהיא לא לקוחה שלי אבל..

אני - כתבתי שהוא עשה לי פצעים איומים ונוראים!

אורטל - כתבת שהוא משובח! שרונה אני לא יודעת איך נוכל לעבוד ככה. אני צריכה לחשוב על הלקוחות שלי.

אני - חשבתי שאת רוצה ביקורת כנה על המוצרים של הלקוחות שלך! אם מוצר לא טוב אני אכתוב את זה ואם הוא נפלא אני מהללת אותו. כשקיבלתי מלקוחה שלך מוצר שלא אהבתי ולא כתבתי עליו, נזפת בי שלא כתבתי ואמרת שאני צריכה לכתוב ביקורת אמיתית! יש לי תור לקוסמטיקאית שלך היום, את רוצה שאני אבטל אותו?

אורטל - כן, אני לא אעבוד איתך יותר.

אני - אין בעיה, ביי.

דקה אחרי, אני מתקשרת לבטל את התור אצל הקוסמטיקאית. שלום שלום.

אני - שמי שרונה ראובני ואני צריכה לבטל את התור שלי בשש כי היחצנית ביקשה ממני לא להגיע.

בחורה חביבה 1 - לא הבנתי את הבעיה, חכי שניה אני מעבירה אותך.

בחורה חביבה 2 - שלום.

אני - שלום. אני שרונה ראובני ואני בלוגרית שהיתה אצלכם בסיור לפני זמן מה ויש לי תור לטיפול בשש. אורטל ביקשה שאבטל אותו כי לא מצא חן בעיניה שכתבתי ביקורת שלילית על לקוח שלה והיא מפחדת שאכתוב גם עליכם ביקורת שלילית.

בחורה חביבה 2 - טוב, זה ממש לא מוצא חן בעייני. אני מבטלת את התור שלך ואבדוק מה קורה עם היחצנית.

כמה דקות אחר כך - אורטל מתקשרת. שלום שלום עצבני.

אורטל - אני מבינה שלכלכת עליי ללקוחה שלי.

אני - התקשרתי לבטל את התור והסברתי להם למה.

אורטל - אמרת להם שהיחצנית שלהם דפוקה וכאלה.

אני - לא נכון.

אורטל - תראי, אני מאמינה לך אבל אני מציעה שלא נלך לשם.

אני - לא אמרתי שום דבר שדומה לזה. יש לי שותפה למשרד והיא שמעה כל מילה שאמרתי.

אורטל - ממש לא כדאי שנגיע לשם. את מבינה? חבל שנגיע לשם.

אני - סבבה ביי.

אורטל - ביי.

חברים, בקצב הזה לא ישארו יחצנים ש"יסכימו" לעבוד איתי ואני לא אקבל מתנות בחינם, ואז מה על מה יתלוננו הטרולים האנונימיים שלי? אני לא מבקשת בשבילי, אבל בשביל כל הלוזרים ששונאים אותי, אל תנטשו אותי ככה!!!!!!!!!1

להזכירכם -

אני שונאת יחצנים

יחצנים שונאים אותי

אני שונאת יחצנים ששונאים אותי

אני שונאת לשנוא, אבל הבייבי שלי רק רוצה לרקוד עם יחצנים

 גם בשעות קשות יש מי שתמיד אוהב אותי.

אל תשקרי לי בפנים, יחצנית

אני חושבת שהבוקר כלו כל קיצי הסבלנות שלי ליחצנים. היתה תצוגת אופנה של גולברי. אחרי התצוגה, קיבלו כל הנוכחים חוץ ממני ועוד שתי בלוגריות תיק עיתונות עם קטלוג, דיסק צילומים ותלושים על סך 300 ש"ח לקניות ברשת. וככה זה הלך.

מערכה ראשונה - א ממשרד יחצי הציבור עומדת ובידה ערימת מעטפות ובתוכן התלושים ומחלקת לעוברים והשבים, שלוש בלוגריות מתקרבות אליה מבוישות.

שלוש בלוגריות - א, לא קיבלנו תיק עיתונות

א - נגמרו התיקים, רדו למטה לט' ותראו אולי לט' נשאר

אני - יש לכם הסדר עם החניון?

א - לא, רק לעיתונאים יש חניה חינם

מערכה שניה - גשם שוטף,שלוש בלוגריות יורדות למטה, ט' עומדת בכניסה ומנסה לארגן מוניות לאנשים

שלוש בלוגריות - ט, א אמרה לנו שאולי יש לך שקיות לעיתונאים

ט' - אנחנו נשלח לכם במייל

מערכה שלישית - שלוש בלוגריות עייפות עולות חזרה למעלה, בדרך הן מנסות למצוא אומץ לשאול את היחצנית בפנים למה כולם מקבלים והן לא. ד' מנהלת משרד יחסי הציבור מתקרבת, השלוש מחליטות לפנות אליה.

אני - ד תסלחי לי על הבוטות אבל למה כולם קיבלו תלושים חוץ מאתנו?

ד - לכו לא' היא תיתן לכם

אני - א' למה כולם קיבלו תלושים ורק אנחנו לא?

א' - נגמרו התלושים, לכו לט' והיא תשלח לכן הביתה

אני - א' אמרה שתרשמי את הכתובות שלנו בשביל לשלוח לנו תלושים

ט - אין לי זמן עכשיו, תשלחי לי מייל טוב?

אני לא אתחיל לנאום על ההסכמה הבלתי כתובה בין בלוגרים ושאר מסקרי אירועים לבין יחצנים בדבר תמורה על הנוכחות באירועים ועל שטח הפרסום שהם מקבלים מאתנו. אני גם לא אזכיר שאחרי ההשקה של משמין לי בחורף זה ציטטו את הביקורת שלי בשלושה עיתונים לפחות ואלוהים יודע כמה אתרים ומכאן נובע שאני בלוגרית שכותבת את האמת ומין הראוי לכבד אותי. אני אגיד רק דבר אחד -

תגידי לי שאת לא נותנת לי תלושים כי אין לך מושג מי אני

תגידי לי שאת לא נותנת לי תלושים כי הציצים שלי אמיתיים ולא השתתפתי בשום ראליטי

תגידי לי שאת לא נותנת לי תלושים כי את לא סובלת את התחת שלי

אל תגידי לי שיש סבב של בלוגרים ומחר אולי אני אוזמן לאירוע שלך

אל תגידי לי שבחרת את הבלוגרים בפינצטה 

אל תעמדי מול הפנים שלי עם תלושים ביד ותשקרי

פשוט תגידי פעם אחת את האמת - שלא אכפת לך, שאין לך מושג מה זה מדיה חברתית, שאת לא קוראת בלוגים ובטח לא את הבלוג שלי, שאני שמנה מדי ואהרוס את התמונות שלך בפנאי פלוס - לא מענין אותי מה תגידי רק פעם אחת תגידי את האמת, או שכבר מזמן שכחת כבר מה זה?

יחצ גורר יחצ

הרי לכם ענין פנימי של הבלוגוספירה - מערכת היחסים בין בלוגרים ויחצנים. מהי מערכת יחסים בריאה בין יחצן לבלוגר, ומה צריכים להיות הגבולות שלה? כתבתי על זה כבר בעבר, אבל אירועי הימים האחרונים בביצה עוררו את הדיון מחדש בקרב החבר'ה. אז מה היה לנו?

• אירוע אחד מבזה ברמה כזו שבלוגריות רבות מתלבטות אם להגיע שוב לאירועים של היחצ"ן המדובר
• אירוע אחד בו מכרו לנו מוצר שהתברר כמוצר אחר לגמרי, אבל היו מספיק בלוגריות שהיללו את המוצר הזה כאילו הוא מתנת האל לאדם גם אחרי שנודעה האמת
• אירוע אחד שהעלה ספקות בנוגע לאמינות המשתתפים בו וגרם למעורבים בו עוגמת נפש עליה אף אחד לא מדבר בקול רם

במקרה כל זה נפל על אותו השבוע, אבל דברים כאלה קורים כל הזמן. בנוסף, הלחץ על הבלוגריות מצד יחצנים לכתוב, לכתוב "שבחים אובייקטיבים" ולכתוב מהר מחמיר והולך מיום ליום. אותי, למשל, העיפו לאחרונה מקבוצה של בלוגרי אוכל בגלל שלא הסכמתי לכתוב על אירוע שבו השתתפתי והיה גרוע לתפארת. למה לא רציתי לכתוב על זה? ראשית כי זה לא היה מענין איש, ושנית כי המארחת היתה כל כך נחמדה וכל כך התאמצה שפשוט לא הגיע לה. מנהל הקבוצה המדוברת קרא לי "אוכלת חינם" וסילק אותי מהקבוצה שלו.

לא חסרים בלוגים שמעתיקים קומוניקטים ששולחים יחצנים ומפרסמים אותם מבלי להוסיף כל ערך אישי משלהם. המטרה של בלוגרים כאלה היא כנראה לקבל מתנות או חיזוקים לאגו. אמרתי כבר מיליון פעם - אני מתה על מתנות. מתה מתה מתה על מתנות, מתה על תיקים קרמים ואיפור חינם. אני מתה על אירועים נוצצים ומתה על קפקייקים קטנים ולמברוסקו צונן שמחלקים בהם. יש לי גם וואחד אגו. בכל מה שקשור לבלוג שלי, אני דיווה. עם זאת, עוד לא נולדו היחצן או החברה שאני אשבח אם לא מגיע להם.

בלוג הוא יומן אישי. הוא מתאר חוויות ורשמים אינדבידואלים ואין לאיש הזכות לדרוש מבלוגר שיכתוב א ולא ת. אמנם אתם מחלקים לנו מוצרים במרבית ההשקות, אבל הם ניתנים לנו לביקורת ולא כשוחד (אלא אם כן אני מפספסת פה משהו) ואני לא חייבת לכם תודה בכך שאכתוב דברים טובים. בנוסף, בלוג הוא לא משרה. אני לא עובדת בו בשעות מסודרות או חייבת לעמוד בלו"ז מסוים. אם הייתי באירוע של הלקוח שלך לפני חודש וטרם כתבתי על זה כנראה שאני לא רוצה לכתוב עליו, אבל יתכן גם שיש לי צרור רשומות מוקדמות יותר בצינור, או שמשפצים בבית שלי ואין לי סבלנות לכלום או שאני חולה או שהחבר שלי ברח עם כבשה שבדית ואני רק בוכה כל היום בלי שאיש ידע. שורה תחתונה - יש לי סיבות משלי. אני לא מחייבת יחצנים למסור לי דין וחשבון על חייהם וסדרי העדיפויות שלהם, ולא מוכנה לקבל מהם תכתיבים בנוגע לשלי.

בלוגרים רבים מדי מסתובבים כפופי ראש בצילם של יחצנים, בתחושה שהם מנהלים את המשחק ואנחנו צריכים לשחק לפי הכללים שלהם אחרת לא יזמינו אותנו יותר. אבל אני אומרת לכם, אחיי הבלוגרים, שהם צריכים ללקק לנו ולא ההפך. הם צריכים לחזר אחרינו כדי שנוותר על שעות עבודה בתשלום (כן, לבלוגרים יש חיים ומשרות להתפרנס מהן) ונגיע לאירועים שלהם. הם צריכים גם לזכור שלא האירוע הוא החשוב אלא המוצר. אני לא מסקרת סלבס ולא מענין אותי איזה פליט השרדות\כוכב נולד\החננה והג'נון הזמנתם. אני כותבת כשרות לעצמי (כי זה כיף לי) ולקוראיי (שמצפים ממני להביא מידע שאני חשופה לו והם לא) וזהו. זוהי לא פרמידה עם לקוח בשפיץ, יחצנים בתווך ובסיס רחב ויציב של בלוגרים.

 אז זהו שלא.

הקוראים תופסים סיקור חיובי בבלוגים כאמין יותר מזה בעיתונים ובצדק ולכן הקשר בין בלוגרים ליחצנים יקר מפז. אתם נותנים לנו חומר ואנחנו מספקים תוצאות. אם לא היה עלינו כל הלחץ הזה, פחות בלוגים היו מרמים את קוראיהם וזו הלא השורה התחתונה פה - הקורא הוא הלקוח שלנו, ואותו אנחנו צריכים לספק. היחצן הוא ספק ולא לקוח, בניגוד למה שרבים משני צדי המתרס חושבים. בין ספק ללקוח צריכים להתקיים כללי שרות נאותים, אחרת מערכת היחסים לא תשרוד לאורך זמן.

ושוב, לסיום, אני חושבת שיש מקום לגילדה של בלוגרים. כל בלוגר עומד בפני עצמו, כפי שכל סופר או אדריכל עומדים בפני עצמם, אבל כן יש מקום לתת אחד לשני את הכח לעמוד בגב זקוף בפני הקמים להזמיננו (או לא). יתכן שהאג'נדה שלי שונה משלך, ושהסגנון שלך שונה משלי, ומוסר הוא בוודאי ענין סובייקטיבי. עם זאת, יש מקום לאתיקה בסיסית שמקובלת על כולם, וכן - כשיש גילדה יש גם פורשים מהגילדה, וזה ראוי כשלעצמו. תחשבו על זה.

תעלומת היחצן המנחוס או, האם הוכנסתי לרשימה השחורה?

מעשה שהיה כך היה:

1. לפני כחודש הוזמנתי לאירוע השקת קולקצית החורף של Twenty Four Seven על ידי יחצנית שבשלב זה תשאר עלומת שם. 
2. אחרי זה, היו כל אירועי משמין לי והשם שלי חזר כמה וכמה פעמים בכמה וכמה עיתונים כאויבת הציבור מספר אחת של החברה. 
3. לפני שבוע קיבלתי מייל מנציגת היחצנית שאמר לי שהאירוע נדחה והודעה על תאריך חדש תשלח אליי. מאחר וחשדתי שמדובר באפטרשוק של משמין לי, כתבתי לה בחזרה ושאלתי או האירוע בוטל בוטל או בוטל רק עבורי, בעקבות הפרסומים על משמין לי (חשוב לציין שלא התראיינתי לשום עיתון, בכולם ציטטו אותי מאחורי גבי ופירסמו ידיעות שנודע לי עליהן רק בדיעבד).
4. היא ענתה לי שמה פתאום, והאירוע פשוט נדחה ולא לדאוג.
5. היום בבוקר התקיים האירוע כמתוכנן.

מה אנו למדים מכל זה?

עדכון 5.10.10 -  מה שכתבה ה"אנונימית" בתגובות פה לא נכון. בלוגריות כן הוזמנו לאירוע.

עדכון 6.10.10 - היחצנית אומרת שהכל בסדר, ובאמת יהיה אירוע לבלוגרים. אני בוחרת להאמין, כי אין לי כח להתעצבן יותר. את מה שיש לי להגיד על ההתנהלות שלהם כבר אמרתי.

בנימה אישית - על גל האיומים נגד בלוגריות אופנה

לאחרונה נוצר בונטון חדש - איום על בלוגרים מצד חברות וגופים עסקיים שאוזכרו בבלוג (לרב לרעה, הפתעה הפתעה). בהתחשב בפייסקו התקשורתי הגלובאלי באמצעו אנחנו שקועים עכשיו עד אחרון תלתלינו, זה לא ממש מפתיע שחברות הפרסום והיח"צ בישראל תקועות (בחלקן - אל תתבעו אותי) בשלהי שנות השמונים, עת ציצים וגלעחטרים א-לה "חייך אכלת אותה" הצליחו למכור לישראלים הלבנטיניים משהו.

היום המצב שונה - עוד לפני שהאירוע קרה כבר כתבו עליו במיליון אתרים. והבלוגרים (אני מתייחסת לתחום האופנה, אליו אני משתייכת, אבל אני מניחה שזה זהה בתחומי הטכנולוגיה, התרבות ועוד) הם מעצבי דעת קהל מהחשובים שיש. מעצבי האופנה בחו"ל הלכו עם זה עד הקצה וגיחכו את עצמם לדעת כשהציבו את טאבי בת השלוש עשרה בשורה הראשונה של כל התצוגות הגדולות ביותר. זו רק דוגמה אחת מבין אלפים. רק במדינת הגמדים שלנו (ביבי, אל תתבע אותי) מאיימים לתבוע ולנקנק בלוגרים. רק פה מעזים מעצבים להציף בלוגרית צעירה וחביבה שאין לה עצם אחת רעה בגוף (אני מניחה, אל תתבעו אותי) בתגובות אנונימיות אלימות, מתלהמות וגסות.

הגישה שלי, עליה חטפתי הרבה במהלך השנים אבל זה מה יש, היא להמנע מסודות כדי להמנע מניצולם על ידי אויבים. רוצים לקרוא לי שמנה בבלוג שלי? הלא אני הכרזתי שאני שמנה, זה בלוג של שמנה. הכרזתי גם שאני משחקת בבובות בגיל 34 (וגם מתפרנסת מזה, תתבעו אותי) אז יאללה נסו לצחוק עליי. רוצים להגיד שהתכשיטים שאני מוכרת באטסי לא מקוריים? אני אמרתי את זה לפניכם. הציורים שלי, הבובות שלי, הם מקוריים והם יצירת אמנות. התכשיטים הם פופולאריים. אז יאללה, תקראו לי מעתיקנית. תקראו לי סנובית, בזבזנית, דכאונית, מכורה למותגים, מוזרה, קשקשנית, נודניקית, קראו לי מה שאתם רוצים - אני אמרתי את זה לפניכם וממילא אם תעברו את הגבול אני אתבע אתכם.

הנקודה שלי היא זו - מוטב שתרגיעו ומהר. למדו מחברות היח"צ הרציניות שיש בארץ, ויש כאלה. אנחנו, כפי שאמרה היחצ"נית החביבה עליי למעצבת בעת שהציגה אותי ואת חברותיי, הדור השלישי של העיתונאות. אתם לא צריכים לפחד מאיתנו, אבל אתם צריכים לתת לנו כבוד. לא רק בגלל שאנחנו כוח הקניה והמכירה מספר אחד בתחום, אלא בגלל שאנחנו בני אדם לא מכונות. אנחנו לא שייכים לכם, יש לנו רצונות משלנו, אנחנו כותבים יומנים מקוונים, זו לא פרנסתנו ובלבנטינית מדוברת - אנחנו לא חייבים לכם כלום. אנחנו מחוייבים למוסר ולחוק ולעצמנו. לפני שאתם באים בדרישות ואיומים לפלטפורמה חדשנית שאתם לא מבינים בכלל, התיעצו עם מבוגר אחראי, שיסביר לכם כמה דברים על העולם.

ומחשבה בצידו - אולי הגיע הזמן שנתאגד, אנחנו בלוגריות האופנה המקומיות, ונגדיר לעצמנו איזה קודקס או אתיקה? אני אשמח לשמוע מחשבות. ותחשבו טוב לפני שאתם מגיבים - כי אני.. טוב אתם יודעים מה אני אעשה.