אני מוציאה את המונח "מידות גדולות" מהלקסיקון

שולם עליכם, עגולי הכנפיים. ברגעים אלה ממש מונחת לפני רשימת המטלות היומית שלי, והיא ארוכה כמו הגלות and then some. אז למה אני כותבת פה במקום לעבוד, אתם שואלים? התשובה היא שאתמול בלילה זז לי משהו במוח ועכשיו אני לא מצליחה להחזיר אותו למקום. תקוותי היא שאצליח להזיז את החלק הזה גם אצלכם.

אתמול בלילה עברתי על הפידלי שלי ונתקלתי בכתבה הזו בבלוג של חנות האופנה המקוונת החביבה, מוד קלות'. אם לאמלק לכם, הצוות של מוד קלות' ניהל דיון מתמשך בשאלה האם נכון או שגוי לנהל קטגוריה נפרדת של בגדים במידות גדולות והחליטו לבסוף לבטל אותה, בטענה שבגדים צריך לחלק לקטגוריות לפי סוגם ולא לפי מבנה הגוף של הלובש. כך שמעתה יופיעו הבגדים במידות XS-4XL בכל חלקי האתר בלי שום התייחסות מיוחדת ותם עידן המידות הגדולות. במקביל, דורותי פרקינס הכריזו על השקת קו מידות גדולות חדש, למרות שהקו הרגיל שלהם מגיע עד מידה 50 מאז השקת המותג.

ההכרזות האלה גרמו לי לתהות מה מקור ההפרדה בין מידות גדולות ומידות רגילות מלכתחילה. השאלות שמטרידות אותי הן שתיים - למה רשתות אופנה מפרידות את המידות הגדולות מאלה הקטנות ומי היה ה"גאון" השיווקי שהחליט לציין מידות בגדים כגודל ולא כמספר. 

ראשית, יש כאן ענין תרבותי. טווח המידות ה"רגיל" משתנה בהתאם לרוח הזמנים. בשנות התשעים המאוחרות יכולתם למצוא מידה 46 בכל חנות נורמלית, והיום קשה למצוא מידה 44. בעבר מידה 48 נחשבה ענקית והיום יצרני מידות גדולות מציעים כחלק רגיל מהקו שלהם בגדים במידה 56. גם המידות הקטנות ביותר 2-0 נוספו רק בעשורים האחרונים ולא היו קיימות לאורך רב המאה העשרים.

התרבות הצרכנית בה אנחנו חיים מוכרת לנו תדמית מסוימת לה אנחנו צריכים להתאים כדי להיות ראויים לאושר. הבעיה שלנו היא שאנחנו לעולם לא נתאים לתדמית ולכן לעולם לא נפסיק לצרוך מוצרים שאמורים לקרב אותנו אליה (זו אמנם קלישאה אבל זכרו שגם צילומי הדוגמניות בתקשורת מרוטשים כדי להתאים לסטנדרט בלתי אנושי מסוים). התדמית הזו כוללת מוסכמות חברתיות (עדיף להיות גבר לבן וסטרייט מאישה שחורה ולסבית), סמלי סטטוס (הרכב הנכון, הדירה הנכונה והמשרה הנכונה) ומראה (מידה, גוון עור ועינים, מראה עור). לחברה צרכנית משתלם לחלק את מידות הבגדים ל"טובות" ו"רעות" ולהקצות את מי שלא עונה על הגדרת היופי הסטנדרטי לרשתות אופנה נפרדות בהן מוכרים ביוקר בגדים סוג ב לאזרחים סוג ב. רמת השרות מתאימה לרמה הנדרשת בידי הלקוחות, הלא ברור לכם שלקוח של מרצדס לא היה מוכן לקבל את רמת השרות שמקבלים צרכני התחבורה הציבורית.

שנית, יש את הפן המעשי. בגדים במידות גדולות דורשים יותר בד מה שמטרפד לעתים את היכולת לייצר בגד מסוים בטווח מידות רחב ולתמחר את כל המידות בו באותו האופן. לא יתכן שנשים שמנות ישלמו יותר על הבגדים נכון? נכון. אבל יש דרכים לעקוף את זה, כמו להעלות את מחיר כל המידות לרמה אחידה שתסבסד, כביכול, את עלות הבד הנוסף ואם צריך גם את הצורך בתדמיתנות כפולה עבור כל דגם.

אז למה בעצם דורותי פרקינס בחרה להוסיף קו נפרד של מידות גדולות במקום פשוט להגדיל את טווח המידות שלה עוד יותר? קו נפרד מאפשר מיתוג נפרד והפרדה בין שני קהלי היעד. יש שתי סיבות לרצות להפריד בין הקהלים וכל אחת מהן עגומה יותר מהשניה - המחשבה שלנשים שמנות צריך למכור אחרת מלרזות (כלומר, להשתמש בקמפיין אחר) והרצון להמנע מתדמית של רשת שמוכרת לשמנות, כי איזו אישה רזה ואופנתית תרצה לקנות בחנות שמוכרת לנשים שמנות ומוזנחות?

נשים שמנות אכן מרגישות נפרדות מקהל הנשים הרזות אבל אין לכך סיבות מוצדקות או מוסריות. אנחנו מרגישות נפרדות כי מתייחסים אלינו ככה והתרגלנו. התרגלנו לקבל בגדים דלים מכל בחינה אפשרית ולשלם עליהם יותר. התרגלנו לקנות טרנינגים של גברים במקום פיג'מות כי לא הציעו לנו משהו אחר. התרגלנו לחזיות מכוערות ויקרות שמצמצמות וחונקות אותנו. אחרי מספיק שנים של יחס חברתי מסוים את מתחילה להפנים אותו ביחס לעצמך. אם איש אחד אומר לך שאתה שיכור למי אכפת, אבל כשכל רשתות הצריכה, הפרסום, העיתונות ומערכות הבריאות אומרות לך שאתה שיכור, אתה הולך הביתה, מכבה את האור ונכנס למיטה.

בחברה בה אנו חיים כיום ההפרדה בין ערכים, חיברות וצריכה לא קיימת יותר. פרופסור דן אריאלי וכלכלנים התנהגותיים אחרים דנים באריכות בכך שסביבת החיים הנוכחית שלנו ביטלה את חופש הבחירה ויכולת דחיית הסיפוקים ומחייבת אותנו לפתח מנגנונים חדשים שיחליפו אותם כדי לחיות טוב באמות המידה שלנו. ברגע שאנחנו מפתחים מודעות לכך העינים נפתחות, אנחנו מתחילים לראות את האיש שמתפעל את העסק מאחורי הוילון ומפתחים את היכולת לשים גבולות חדשים במקום בו אנו זקוקים להם. אין סיבה להסכים לכך שרשתות בגדים יסמנו את מידתי כ"גדולה פי שתים מהרגיל" במקום "50" שהוא מספר נטול ערך על רצף מספרים נטולי ערך.

אנחנו, ציבור הצרכניות השמנות, נמצאות כבר שני עשורים לפחות במאבק על זכותנו לקנות בגדים ראויים במידה שלנו. אני אומרת, הגיע הזמן לעבור לשלב הבא - זה שמוד קלות' נמצאים בו, ולדרוש לחסל את ההתייחסות התרבותית והצרכנית למונח "מידות גדולות". 

אני לא בלוגרית מידות גדולות. אני בלוגרית אופנה ושמנופמיניזם. כבר שנים שאני מגלגלת עינים ודופקת את הראש במקלדת בכל פעם שמישהו משתמש לידי ביופמיזמים נשים אמיתיות כי מרתיח אותי שאנשים מנסים לטייח את העובדות שניצבות מול עיניהם כדי שלכולם יהיה "נעים" יותר. זה לא נעים לי וגם אם כן היה, נעים זה לא ערך בעייני אלא כלי שאנשים שאין להם יכולת לשים גבולות מנצלים לטובתם כשרומסים אותם. ותאמינו לי שכשמישהו רומס אותך, הדבר האחרון בעולם שמענין אותו זה אם נעים לך באותו הרגע או לא כי אתה בלתי נראה בעיניו. 

אתמול בלילה שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה נטולת יכולת להרדם. כבר ימים שאני מתרחקת מפייסבוק ומקריאת כתבות בעיתונות הפופולרית כי אווירת השנאה והאלימות שחוגגת בישראל הפכה לבלתי נסבלת עבורי. חשבתי על כל הציבורים עליהם אני נמנית ונגדם מופנית שנאה והסתה ועל המחיר הגבוה שאנחנו משלמים על הציווי להיות נאמנים לערכינו ולעצמנו. ואז עלה בי שביב תקווה. שרונה, חשבתי לעצמי, בעוד חמישים שנים המאבק המייאש והמייסר שלנו נגד מיזוגניה, הומופוביה ותרבות האונס יהיה אנקדוטה מהעבר. אנחנו נראה את נכדינו נהנים מעולם טוב יותר, בזכותנו, ומזלזלים בנו על כל מה שסבלנו בדרך לשם. הם יוולדו לתוך עולם מכבד יותר ודרך החיים שלנו תראה להם פרימיטיבית, ובצדק. זה לא חלום, אני מוקפת בנשים וגברים שנלחמים כל יום במגוון דרכים כדי להביא אותנו לשם.

אז אני מודיעה רשמית שאני עם המונח "מידות גדולות" גמרתי. לא אשתמש בו בעצמי ולא אגלה סבלנות כלפיו. אני מקווה שתצטרפו אליי. זה נשמע אולי כמו צעד קטן מאד לאנושות, אבל כשאת אישה ישראלית שמנה (בין שאר הדברים) זה משהו די גדול.

שווער צו זיין א ייד אונט שווער צו זיין א שמיינע יידינע

לפני כמה ימים טיילתי עם חברים ברחוב בירושלים ואיש אחד צרח עלינו "אשכנזים מסריחים כמו פלוצים בריח גפילטע פיש". יש סיכוי מצוין שזה הדבר הכי מכוער שאמרו לי אי פעם.

אני גאה מאד להיות יהודיה גרמנייה ומעטים הדברים שמוציאים אותי מכליי כמו הזלזול במורשת שלי. אם אני אקרא לאדם ממוצא ספרדי בשם גנאי עדתי יעשו עליי עליהום תוך שניה ובצדק, אבל לחגוג על הגב של הייקים מותר חופשי. אחרי הכל, חברי כנסת מבזים את היהדות הגרמנית כבר שבועות בלי הפרעה, אז למה שהאזרח הקטן לא יקפוץ על העגלה המדרדרת? אני לא רוצה לחשוב אפילו מה הייתי מרגישה לו הייתי פולניה. על כל עלבון שאני חוטפת כגרמניה הם חוטפים פי ארבע, במיוחד אם הן נשים. מצד שני, כל חכמולוג שני אומר לי שאני פולנייה וכשאני מתקנת שאני גרמניה אומר לי "מה זה משנה, פולנייה זה לא מוצא פולנייה זה State of Mind". רק לכתוב את זה מעלה לי את לחץ הדם. אבל הי, כולנו לבנבנים ומדברים מצחיק אז מה זה משנה נכון?

נשים, כידוע, הן ציד מותר במרחב הציבורי ומותר לשרוק, לצעוק ולהעיר להן כאוות הנפש. נשים שמנות זה כבר פסטיבל של ממש. רק עכשיו כתבה לי מישהי בדף של מלכוד 42 שאני כל כך שמנה שכשאני נכנסת לבריכה יש צונאמי, שהקבלה העצמית שלי מזויפת כמו החיוך שלי ושהיא ממליצה לי לעשות ניתוח קיצור קיבה דחוף.

אחרי זה היא שלחה לי גם הודעה פרטית, בה ביקשה להמשיך את הדיון

למה אני מספרת לכם את כל זה? ראשית, כדי שתתחילו לכבד את המורשת הייקית שלי ועל הדרך תהיו יותר מנומסים לפולניות. ושנית, כי יש סוג מסוים של עלבונות שסבלנותי אליו אזלה. ואלה העלבונות שלוקחים תכונה אנושית שאין כל קשר בינה לבין שליליות או ערך אחר מסוג כלשהו ומנסים להפוך אותה לסכין בידו של בריון. אני מתכוונת לערביה, שמן, פולניה, אשכזי, נכה, חולת נפש, הומו ושאר ירקות רקובים שמוטחים מסביבי מסביב לשעון כלפי כל דיכפין שחוטא בהבעת עמדה השונה מזו של הבריון המקלל, תהיה העמדה הבעת דיעה בכתב או בעל פה או אפילו סתם הליכה ברחוב במכנסים קצרים על גוף ממוצע יותר או פחות. ואל תטעו לחשוב שאתם לא בריונים בעצמכם אם השתמשתם בקללות כאלה פה ושם.

קוראי השבלוג הוותיקים מכירים כבר בוודאי את סבתו של אבי מאשה, עליה השלום. אבא נהג לומר על מגוון דברים שהם מעניינים את סבתו מאשה, עליה השלום, ואני הגדלתי את טווח חוסר העניין שלה רבות מאז החליט אבא לבדוק במפתיע מה שלומה מקרוב. לסבתו של אבי מאשה לא אכפת מי חושב מה עליי, שרונה ראובני. מעניין את סבתה של סבתו של אבי מאשה, עליה השלום, מה דעתה של מיכל כהן על מידת המכנסים הפרטית שלי, על מידת השלמות שלי עם המשקל שלי, על צבע העור שלי, על העברית המליצית שבפי (ביום שאני אבין איך העברית שלי נחשבת מליצית כשכל מילה שניה שלי זה תחת.. אוח עזבו), על זה שאני פריבילגית תחת מהרצליה או מה שלא יהיה. מי שחושב שערבי או הומו או שמנה זה קללה, אני חשה כלפיו שעמום או גג רחמים.

מה שכן מענין את סבתה של סבתו של אבי מאשה, עליה השלום, ואת סבתו של אבי מאשה, עליה השלום ואותי זה כשאנשים שמים ללעג קהילות אליהן אני משתייכת. תהיה זו קהילת היהודים הגרמנים או קהילת השמנים או קהילת החנונים או כל קהילה אחרת, שאני חלק ממנה. אל תצפו ממני לשבת בשקט בזמן שמשמיצים את המקום שבו ליבי פורש כנפיים, מקום בו אני מרגישה מוגנת ובבית ורבים אחרים כמוני מרגישים אותו הדבר. זה כבר עובר את גבול הטמטום ומגיע למחוזות החוצפה, ולי יש רגישות גבוהה לזלזול בכבוד שלי ושל אהוביי (גרמניה, כאמור).

מה שאני רוצה לומר, בפעם המיליון בשבלוג הזה ובדף שמלווה אותו, זה שבשביל כבוד לא צריך לעבוד. כבוד צריך לקבל על שום היותך אדם, בלי קשר לצבע העור, מידת המכנסיים או מספר הגפיים בו אתה מתהדר. הבעיה המרכזית של מדינת ישראל, בעייני, היא חוסר כבוד כוללני. חוסר כבוד עצמי, חוסר כבוד לאחרים, חוסר כבוד בפוליטיקה ובמערכת החינוך, חוסר כבוד במערכת הבריאות ובמערכות תומכות המוות וחוסר כבוד לאחר שניצב מולנו במכולת או בפייסבוק. 

שרלטני הניו אייג' למיניהם נוהגים לומר שלא ניתן לכבד את האחר לפני שתכבד את עצמך. סבתו של אבי מאשה, עליה השלום, ואני אומרות שמענין את התחת השמן שלנו אם אתה מכבד את עצמך או לא. כבד את האחר או שהקהילה תקיא אותך מתוכה. אני חושבת שהרבה יותר נחמד להיות חלק מקהילה מאשר להנות בבידוד מאשליית החופש לומר מה שבא לך מתי שבא לך על גבו של מי שלא יהיה. אבל היי, אני סתם גרמניה שמנה מהרצליה עם סבתא רבתא שיש לה הרבה יותר מדי דיעות יחסית למי שהתפגרה לפני חמישים שנים, פלוס מינוס, אז מה אני כבר מבינה נכון?

סבתו של אבי מאשה, עליה השלום. תכל'ס התחת שלה בכלל לא שמן והיא אפילו לא גרמניה!

מעניין הוא המחמיא החדש - אני מתכתבת עם המלבישה

אמת המקובלת על כולם היא שבלוג המלבישה של שלי גרוס הוא הבלוג העברי האהוב עליי. שלי כותבת כמו שאני אוהבת - קצר ולליבו של ענין, שנון, אנין ואינטליגנטי. הטעם שלה הוא תמצית ה-Cool. פשוט, איכותי ולא מתאמץ. כשהיא מספרת על בושם שהיא אוהבת, אני יודעת שהוא מתאים בדיוק בשבילי - מתוחכם, רענן ונשי מבלי להיות מתקתק. כשהיא ממליצה על ספר אני קונה אותו. כשהיא מתלהבת מבגד, אני בודקת אם ניתן להשיג אותו במידה שלי. יתכן, אם כן, שמחצית העולם איננה יכולה להבין את תענוגותיה של מחציתו השנייה אבל שלי גרוס מבינה את אלה שלי.

בראשית השבוע פרסמה שלי רשומה שכותרתה מעניין הוא המחמיא החדש, הלקוחה מהטור הקבוע שלה בזמנים מודרנים. מתוכו העתקתי עבורכם את הציטוט הבא.

אם הייתי צריכה להמר מה המילה שאני שומעת הכי הרבה מנשים בהקשר של בגדים, הייתי מהמרת בלי היסוס על "מחמיא". לרוב בהקשר שלילי, כמובן. דוגמאות? בבקשה: אני לא יכולה ללבוש אוברול, זו גזרה שלא מחמיאה לי. אני לא לובשת לבן, זה צבע שלא מחמיא לי. אני מתרחקת מפסים, זה פשוט הדפס שלא מחמיא לי. כולנו יודעות למה מתכוונת אשה כשהיא אומרת "זה לא מחמיא". היא מתכוונת להגיד: הבד הזה גורם לי להראות שמנה. הצבע הזה מרחיב אותי. ההדפס ההוא מקצר אותי. אכן, ישנן גזרות (והדפסים. וצבעים) שאולי לא יתרמו תרומה מקסימלית לצורך שלך למזער את עצמך, אבל יעשו עבודה מצוינת בהדגשת חוש ההומור שלך או בחשיפת תכונות נאצלות כמו אומץ וחוכמה. אחרי הכל, אם יצמידו אותך לקיר, תודי שמלבד מתניים צרים ורגליים ארוכות, יש לך עוד כמה תכונות שהיית שמחה להדגיש. שנני לעצמך: מחמיא זה לא בהכרח מרזה.

שלי גרוס, המלבישה                       

שלי מוסיפה ומדגישה שחשוב שהבגדים יהיו נוחים. ככל שנוח לך יותר לזוז בבגדים שלך, כך את יותר נינוחה ונינוח זה סקסי. אני לא חושבת שלהראות סקסית זו מטרה ראויה מי יודע מה (אלא אם את מעוניינת בסקס באותו הרגע) אבל למשוך אנשים משני המינים אליך בשל אופייך הקורן, זה כבר נחמד מאד בעייני.

אז נכון, עצלנית חובבת עצלנים אני, אבל לא התכנסנו כאן רק לצורך קופי פייסט. אני רוצה להוסיף על דבריה הנכונים של שלי את הזווית השמנה הכללית ואת הזווית האישית שלי. 

נשים שמנות רבות מקפידות ללבוש בגדים מחמיאים לפי הסטנדרטים שמכתיבים לנו תקשורת ההמונים ותעשיית האופנה. בגדים מחמיאים לשמנה הם בגדים שמסתירים ומסווים את גזרת הלובשת. אם גופך בגזרת תפוח, יציעו לך בגדים שמסווים גזרת תפוח ואם גזרתך גזרת יהלום, תקבלי בגדים שמסווים גזרת יהלום. על פניו, זה נשמע טוב. אם הגוף שלי לא פרופורציונלי, למה שלא אתקן זאת באמצעות אשליה אופטית מתאימה? הלא בשבלוג הזה ממש אני נותנת לעתים עיצות ללבוש מחמיא לגזרות גוף שונות. 

הבעיה היא שהמטרה הסופית (טוב, לא באמת הסופית. המטרה הסופית היא להוציא מאתנו כסף) היא לאחד את המראה הנשי לפי הסטנדרטים שקבעו עבורנו גופים המנוהלים בידי גברים מלפני שנת טיכו. נשות האגס, הכדור, הלבנה והיהלום צריכות להראות כולן צרות מותנים, ארוכות, עדינות זרועות ובעלות חזה וירכיים המקרינים נעורים ופוריות. אממה, חלקנו מבוגרות, חלקנו לא עדינות וחלקנו שעירות. אחרות נמוכות להפליא ויש אינספור היקפים ומבני גוף. הניסיון למשטר את כולנו לפורמט אחיד וקל לעיכול נוח לכולם חוץ מלאישה עליה הוא נכפה. וגם אם אתן בוחרות להתאים למשבצת, אתן עדין מתאימות עצמכן לסטנדרט שלא אתן קבעתן. רק היום ראיתי שתי תכניות עיצוב אופנה ברצף, ובשתיהן האסוציאציה הראשונה שעלתה אחרי המונח אישה חזקה היתה לבוש דומינטריקס סקסי. כלומר, כדי לשדר עוצמה נשית את צריכה ללבוש בגדי עור הדוקים ונעלי עקב ולהקרין כוחניות ומיניות בוטה. איך אמורים להגיע ככה למכולת או לשבת יום שלם ליד המחשב? רק אלוהים יודע.

אני חובבת אופנה מגיל אפס. עבורי, לבוש  הוא כלי להבעה עצמית. לפעמים אני בוחרת לא לשים קצוץ על מה שאנשים חושבים ויוצאת לדואר עם חצי פיג'מה חצי אלוהים יודע מה ולפעמים אני מקפידה על כל פריט ופריט שעולים על גופי, משרשרת ועד גרב. אני שופטת אנשים לפי לבושם (כי אני חלאה) ומקפידה לבחור בגדים מתאימים לאירועים מתאימים, שכן אני משתמשת בלבוש לעיצוב התדמית שלי. לפעמים אני רוצה להראות כמו הבוסית ולפעמים אני רוצה להיות סופר מגניבה. אבל בכל מצב שהוא, אני תמיד שופטת את מה שבכוונתי ללבוש לפי מדד הנוחות. אם זה לא נוח, אני לא אלבש את זה ולא משנה כמה נפלא זה נראה.

זה לא שאני ממליצה לקוראיי להיות שלומפרים, ממש לא. אני לא נהנית להסתובב בעולם כמו תיכוניסטית שישנה יותר מדי אבל לעתים קרובות זה הדבר הנכון לעשות (למשל כשהולכים לשרוף שעה בדואר). מחטבים, גרביונים, חזיות מוחצות חזה מסוגים שונים, נעלי עקב - כל אלה נתפסים בעייני ככלי עינויים מחד וככלים להחלשת נשים מאידך (אני יודעת שיש בין קוראותיי נשים שמתות על עקבים ומרגישות כמו אלות בנעלי עקב, אני מדברת על עצמי עכשיו אז לא צריך לכעוס). האמת הפשוטה היא שנעלי עקב הורגות אותי מכאבים. החיים זה לא קרקס, ואני לא יכולה לאזן 111 קילו על קצות האצבעות. קשת כף הרגל שלי לא עוצבה לדברים כאלה, לראובנים יש רגלים שטוחות מאד.

אבל האם העובדה שאני מבכרת נוחות על כל דבר אחר במראי אומרת שנגזר עליי להיות מוזנחת עד הקץ המר? רחוק מכך, שכן כפי שתנתה שלי חברתנו, יש אינסוף טרנדים, גזרות וסגנונות לבוש מדליקים שמאפשרים לשלב נוחות בלתי מתפשרת עם סגנון ואמירה אישית. אני נועלת נעלים שטוחות מרבית הזמן וכמעט תמיד הנעלים האלה הן נעלי התעמלות מסוג כזה או אחר, ועם זאת הצלחתי לנהל קריירה רצינית שמהלכה אף לא פעם אחת נקראתי למשרדו של מנכ"ל לשמוע תלונות על הנעלים שלי (כנראה כי אני לא נועלת את אלה לעבודה). לרב אני לובשת מכנסים רחבים וחולצות צרות, אבל לעתים אני לובשת חולצות גדולות מאד או שמלות עתירות בד ששמנות לא אמורות ללבוש בגלל שהן מגדילות אותן. אני מאמינה שמי שרואה הרבה בד יודע שמולו ניצב הרבה בד ולא גוף שמורכב מקפלים קפלים, מה שגם שלטס פייס איט, גופי אכן מורכב מקפלים. כשאנשים מעירים הערות מתחכמות על הלבוש שלי אני מרגישה שמזלזלים בי. אני לא אוהבת ששמים אותי במשבצות. מי שלא מסוגל להתמודד עם הבחירות האופנתיות שלי בטח ובטח שלא יוכל להתמודד עם מי שאני (ולכן קוראים לשבלוג יוצאת מהארון).

מעריצות המלבישה למדו מזמן, בשעת ספק לבשי חולצת פסים.
כל הנשים בעולם נראות ומרגישות נפלא בחולצת פסים, גם כשהן שמנות

נושא נוסף ששלי מעלה ואליו רציתי להתייחס והוא ענין ההדפסים והגזרות שמדגישים הומור, אומץ וחוכמה. הדפסים וגזרות כאלה נראים רק לעתים רחוקות בבגדי נשים שמנות. 

נכון, תעשית האופנה לשמנות מנחיתה עלינו מדי יום הדפסי ענק צבעוניים שלא ברא השטן, אבל לרב מדובר בהדפסים צעקניים וסרי טעם שהתחכום מהם והלאה. אני אוהבת הדפסים אלגנטיים, מרומזים ומצחיקים בצבעוניות החורגת מצבעי היסוד לשמנות, שהם כידוע שחור-לבן-כחול-טורקיז-אדום-פוקסיה. אני אוהבת מבחר רחב של גזרות, קרובות או רחוקות מהגוף, שמתאימות למצב הרוח שלי ולא לאשליית המותנים הצרות שהתרגלתי לחפש כל הזמן.

העובדה שלחשוף את הזרועות בקיץ כי יותר חשוב לכן להתאוורר מאשר להסתיר את הכנפיים שלכן דורשת אומץ ניכר מנשים שמנות (ונשים בכלל) מטרידה אותי. אני מעודדת את קוראותיי ללבוש מכנסים קצרים ובגדי ים ולהתנסות בגזרות ומעצבים שלא חלמתן לנסות כי חשבתן שזה יראה עליכן רע. קחו סיכון שתבלטו ותמשכו תשומת לב ואנשים יגידו עליכן בחיים לא ראיתי שמנה שמתלבשת ככה. זה כל מה שאני רוצה שיגידו עליי במצבים בהם חשוב לי להראות מי אני, דוגמת דייטים ראשונים, פגישות עסקים או ראיונות עבודה. אני רוצה שהאנשים שאני מבקשת להרשים יסתכלו עליי ומיד אחרי שיחשבו היא מאד שמנה יוסיפו ויחשבו שמנה ומיוחדת. הנה כמה דוגמאות לכך. 

כמה דוגמאות ללבוש לא מחמיא ממלתחתי, מהפינה הימנית העליונה בניגוד לכיוון השעון:
טוניקה של דנה סידי מרזילי וג'ינס קצרים מאסוס שלבשתי לכנס וגם לצילומים ללאישה
חולצה מטונארי שלבשתי לראיון טלוויזיוני על עודף משקל בו רציתי להראות כמו שמנה לא אופיינית
גופיה ישנה ממוד קלות' שמזכירה לי שמלות ויקטוריאנות שאני אוהבת ללבוש מעל ג'ינס רחבים
חצאית של מאיה בש עם הדפס של המאיירת זויה צ'רקסקי שלבשתי לשיטוט בערב חג
שמלת צמר מפוסלת מרזילי שלבשתי למסיבה
חולצת זברה מסטלה ולורי עם סיכת דב שלבשתי לפגישה

לפני סיום, הנה רשימה קצרה של חנויות בהן תוכלו למצוא בגדים במידות נדיבות שאינם בהכרח מחמיאים לגוף אך מאד מחמיאים לנשמה ולתדמית שלכן. זכרו, המידה שלכן לא חייבת להיות כתובה על הבגד. אם הוא נראה גדול מספיק, אל תפחדו למדוד!

• רזילי - יש להם המון סניפים ובהם מגוון בגדי מעצבים one size ותכשיטים נהדרים
• טונארי - ברחוב יבנה בתל אביב מייבאים את המעצבים היפנים הכי מגניבים ושווה מאד להגיע לסיילים שלהם
• חנויות יד שניה מכל סוג ומין
• מודקלות' - במחלקת המידות הגדולות תמצאו בגדים שונים ומשונים שלא ניתן להשיג בישראל במידות גדולות
• זארה - כן באמת, תתפלאו אבל אני מוצאת שם בגדים מדליקים במידתי מדי פעם
• גלבייה וכל חנויות הגלביות למיניהן (קרן שביט ועוד)
• מסיבות החלפת בגדים
• נקסט - לבגדי בסיס דוגמת גופיות וטישרטים. אני ממליצה מאד על החולצות מבד Modal, זה תענוג שעולה גרושים
• אלמביקה - בינות לבגדים הזקנים והכבדים מתחבאים אוצרות צעירים, סקסיים וייחודיים
• מאיה בש - מעצבת תל אביבית בעלת סגנון וחצי שחלק נאה מה-L וה-one size שלה אני לובשת כבר שנים
• חנויות עליהן שלי כותבת בבלוג שלה 

לסיכום אני אומרת - קחו סיכון, נסו לחשוב מה הייתי לובשת לולא פחדתי. חשבו מה הייתן לובשות אם הייתן רזות ומצאו את הדרך ללבוש את זה עכשיו, בעודכן שמנות. נסו להתחפש לעצמכן יום אחד ובדקו איך זה מרגיש. ואז התחפשו לאני אחרת ובדקו גם את זה עד שתמצאו את האני (אחת או יותר) בה אתן מרגישות הכי נוח והכי עצמכן - אני שאנטית, אני אלגנטית, אני יוניסקסית, אני פריזאית. אחרי הכל, זו הדרך הקלה ביותר לחוש וגם להפגין נינוחות, הומור, חכמה ואומץ. 

שמין שמין, שמין שמן

בול בול בול בול ביל בל לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה וכל מי שראה אמר, ווי איזה בלוגרית שמנה!

זמרירים ממלאים את לבנו, עת אביב הגיעה! התחשים מקננים על כל עץ, עננים קלים בניחוח דובדפארש נודדים אל ארצות הקור וביום חמישי נסעתי להצטלם לתכנית מהיום דיאטה עם הדיאטניות אולגה רז וחלי ממן.

בתחילה התלבטתי אם להסכים להצטלם לתכנית בכלל, כי לא ידעתי מה לי ולתכנית דיאטה. אני לא מאמינה בדיאטות. דיאטות הן מכשיר כלכלי שתפקידו למנף את יצרני הדיאטות (חברות מזון, חברות דיאטה, חברות ספורט וכו'). דיאטות מהגדרתן הן שינוי תזונתי זמני שמכוון להשגת מטרה מסוימת, ולכן הן מאבדות את ערכן כשהמטרה הושגה. אם האדם שעושה דיאטה רזה וצריך להוריד מספר מצומצם של קילוגרמים שהצטברו במהלך תקופה קצרה (פסח, למשל, או חופשה בחו"ל) מילא, אבל לאנשים שמנים אין צורך בדיאטה. השמנה היא בעיה מורכבת ולה אספקטים פיזיולוגיים, רפואיים, מנטליים, רגשיים, התנהגותיים, סביבתיים ורוחניים. לכל אדם שמן תמהיל ההשמנה המיוחד לו או לה וכל אדם שמן צריך פתרון מורכב אחר. עם דיאטה אף שמן לא יגיע רחוק, בפרט לנוכח העובדה שדיאטות הן חגיגה אחת גדולה של קיפוח ואיזה אדם שפוי יבחר מרצון בחיים של קיפוח? השבלוג לא מעודד דיאטות ולא עוסק בדיאטות, איש השמנמנן בעיניו יעשה. רוצים לרזות? בהצלחה. מרוצים ממשקלכם הנוכחי? שיהיה לכם בכיף. אם כל אחד יעסוק בענייניו הוא וישמור את אפו לעצמו, נחיה בעולם טוב יותר. המסר של השבלוג הוא שבדיוק עכשיו, כשהמצב הוא מה שהוא, צריך לעשות איתו את המקסימום ולהנות ככל האפשר ושערך עצמי לא קשור במידת המכנסיים או במספר הסנטרים שלך (לי עצמי יש אוסף נאה של סנטרים, שאני שומרת ממוינים בארונית זכוכית שהזמנתי במיוחד מנגר המתמחה בדימוי גוף).

מצד שני, אתם יודעים, טלוויזיה אגו וזה.

מאחר ולא הצלחתי להחליט, פניתי לחברייה העליזה בדף הפייסבוק של השבלוג ושאלתי לדעתם. התפתח דיון מענין שחציו תמך בהשתתפות בתכנית (שתפי את המסר) וחציו התנגד נחרצות (זו תהיה חוויה מעצבנת וממילא לא יקשיבו לך). בשלב זה נטיתי לסרב וזהו, כשלפתע צצה איזו פרצופלוחה אחת וכתבה לי אולי במקום להתבכיין בתקשורת תקחי את עצמך בידיים, תפסיקי לזלול ותתחילי לעשות ספורט? מאחר ובדיוק גמרתי אימון טניס ולעסתי כריך אדירים, ירקתי את אשר בפי על מסך המחשב ואמרתי לי שרשיר, אנחנו הולכות לתכנית כי יש יותר מדי פרצופלוחים בעולם שעדין מטיחים בפניהם של שמנים שיקחו את עצמם בידים וגו' (ורבים מהם דיאטנים, למרבה הצער). אמרתי ועשיתי.

בשלב כלשהו בזמן שאופרתי, הכניסה חלי ממן את הראש לחדר ושאלה מי אני. 

אני השמנה עניתי לה. אה, אחלה! אמרה והלכה לדרכה

למרבה ההפתעה, זו היתה חוויה חיובית מאד. הצוות, מהמפיקות ועד הבמאי, היה מרוצה מאד מהראיון איתי ומהמסר החריג למדי לתכנית (ועיקרו שאין שום קשר בין משקל לערך עצמי). חלי היתה מקסימה ואולגה היתה חייכנית. אקיצר, הכל בסדר. אני מודה שהיה לי קשה מאד לשמוע את הראיונות שהיו לפני ואחרי (איך לקפח את עצמך בארוחת הסדר וכו') ולכן שמחתי שאני שם כדי להעביר מסר שונה לצופי התכנית.

אולגה מגלה שממש נעים להשען על בטנון שמנוני 

חבל רק שלא הצלחתי לארגן תור למספרה לפני הצילומים כי בחיי שהגעתי לשם ועל ראשי אלפקה נאה. שוין, גם לאלפקות מגיע. בסוגיית המה ללבוש לצילומים החלטתי שאני הולכת על עליז וצבעוני. ידעתי מראש שיראו אותי מהמותן ומעלה בלבד ולכן לבשתי את הג'ינס הרחב החדש החביב עליי מלונדון וחולצת ואן סייז פסיכדלית בעיטור מיני תחש מהחנות היפנית האהובה עליי טונרי, המייבאת את מותגי הבת של איסי מיאקי זוקה, ניי-נט ואחרים. היא מדהימה, היא מהממת, היא חד פעמית והיא דורשת מכירת כליה או שתיים לפני קניה (או שתעשו מה שאני עושה, ותבואו רק כשיש סייל). שנה שעברה קניתי שם סוודר בצורת עצלן קומפלט עם אצבעות, זנב וראש קטן וחמוד.

אני לובשת

סוודר מרזילי

חולצה של Ne-Net מטונרי

ג'ינס מ-Evans

תיק (חצי חיקוי שאנל Boy וחצי חיקוי סטלה מקרטני) מזארה

עגילים מרזילי

נייקי אייר מקס 90 מאסוס (שנה שעברה)

התכנית תשודר ביום שישי ה-3.4.15 בעשר ומשהו בבוקר. אחרי השידור, אני אעלה את הקטע שלי לפה (אם לא יהיה מביך מדי) כדי שתראו ותיראו. ועכשיו אלך לאכול כריכים. ברוכים תהיו ויאללה ביי.

בשביל כבוד צריך לעבוד?

בזמן האחרון אני תוהה מה יקרה אם פתאום לא אהיה שמנה יותר. מה אם בוקר אחד תתעורר שרונה ראובני במיטתה ותגלה שהפכה לשחיפה ענקית. האם תמשיכו לקרוא את הבלוג שלי? האם התקשורת תמשיך להתעניין בי? האם אנשים ימשיכו לזלזל בי רק כי אני שמנה? ומי יאכל את כל הפיצות שאני כבר לא אבלע בשלמותן? כל כך הרבה שאלות ותשובות אין. כלומר יש תשובה אחת, והיא נוגעת לעניין הזלזול. והתשובה הזו היא כן. כשיפסיקו לזלזל בי כי שאני שמנה יזלזלו בי כי אני אישה. הידד!

אתם זוכרים איך בשלהי שנת טיכו, כשעוד היינו צעירים ותמימים, כתבתי את הרשומה הזו וקראתי לאחיותיי הבלוגריות לדרוש תמורה הולמת עבור עבודתן? ואת קריאתי הזועמת לנשים עצמאיות ובכלל לדרוש תמורה לעבודתן אתם זוכרים? אכן קונספט רדיקלי. ובכן, בימים האחרונים פנו אלי מספר גופים תקשורתיים בהצעות שונות ומשונות בדרגות לגיטימיות שונות. לאישה, למשל, הציעו לי להתראיין לכתבה על בלוגריות (שמנות שמנות, כי אנחנו ב-2015 ונשים שמנות שלא מתביישות לחיות הן עדין בונטון) אבל השיער, הבגדים, הנסיעות ועלות הזמן הדרוש עליי. התלבטתי אם להסכים או לוותר והחלטתי ששווה להצטלם כי אולי אצליח להעביר את המסר השמנופמיניסטי שלי לכמה קוראות שלא ממש היו מגיעות לשבלוג אחרת. אז נגיד שזה מצב של Win-Win. אבל כשפנו אלי פעמיים בשבוע אחד בבקשה לייעוץ מקצועי והשתוממו לגלות שאני מצפה לתשלום בתמורה לפגישה, או אז נעלו מיצי הקיבה שלי את נעלי הספורט הצבעוניות שלהם והתחילו לטפס מעלה מעלה בגרוני.

זה שנשים (נשים!) מצפות מנשים אחרות לעבוד עבורן בחינם או תמורת קרדיט, הידוע בכינויו חינם מקומם אותי. זה שפונים אליי ספציפית ומצפים ממני לשתף פעולה עם הקשקוש הזה, מעיד על כך שאין להם מושג למי הם פונים. הם לא קראו שום רשומה שלי, הם לא מבינים שזה בלוג פמיניסטי. הם רואים כמה תמונות שלי בבגד ים ואומרים יו שמנה ופונים אלי בצפייה שאפול בתודה אפיים ואתמסר למטרה ,שהיא תהילת עולם. ואין הרבה דברים מזלזלים יותר מלפנות לאדם בצפייה לשרותים כאשר ברור שאין לך מושג מי הוא ומה הוא מייצג. אותי זה מעליב. ואני כידוע לא נעלבת, אני מתרגזת, כי עלבון הוא קורבני ואומלל וכעס הוא מקור מעולה לאנרגיה למעשים ולרעיונות יצירתיים.

עכשיו, חשוב שתבינו - הדבר היחיד ששמן יותר מכריך הבייקון שאכלתי הבוקר הוא האגו שלי. האגו שלי שמן כל כך שאין לי ולו מקום באותו תא מדידה. האגו שלי כל כך כל כך שמן וגם גבוה שהוא מאמין שכשהוא מופיע באמצעי התקשורת לא רק הוא מרוויח מזה. הוא חושב שיש לו אמירה, השמן הנפוח, ושלקול שלו יש מקום בתרבות החברתית בה אנו מדשדשים. שמן, כבר אמרנו. אבל אחד מהפיצ'רים שלו (תחת אגו > אפשרויות מתקדמות > אמצעי תשלום) זה שהוא מצפה לתמורה הולמת לעבודתו. אז לפעמים, כמו במקרה של לאישה או תכניות טלוויזיה, החשיפה עצמה שווה כסף. אבל זה רחוק מלהיות כלל אצבע לשימוש כללי.

נהוג לומר שבשביל כבוד צריך לעבוד, אבל אני מאמינה בהפך הגמור. כבוד הוא ברירת המחדל וצריך לעבוד כדי לאבד אותו. כך אני נוהגת בשכנים, קולגות, ספקי שרות, נבחרי ציבור ושאר סוגי בני האדם. וכך אני מצפה שינהגו בי. כיבדתם אותי? תקבלו כבוד בחזרה. זלזלתם בכבודי? נקודת הפתיחה שלנו היא, בלשון המעטה, לא משהו. אם כן, קוראיי היקרים, אני מקווה שאתם מבינים את החשש שלי ממה שיעלה בגורלי אם אהיה רזה פתאום. השומן הופך אותי למיוחדג'ת, כי לאף אחד באמצעי התקשורת לא אכפת כמה טוב אני כותבת או מה יש לי לומר, הם מעוניינים בעיקר באחוזי השומן שלי. כל עוד את שמנה מזלזלים בך כי את שמנה. אם את רזה ועדין מזלזלים בך זה באשמתך או גרוע מכך - זה פשוט פני הדברים, כי בתרבות שלנו כל דאלים גבר. נכון אני מכלילה, אבל השבוע מותר לי.

ואם כבר בזלזול בשמנות עסקינן, ברצוני לדווח שביקרתי בשני סניפים של So Simple השבוע, במטרה למדוד סוף סוף את בגדי הקיץ שלא היו זמינים למדידה באירוע ההשקה בו נכחתי לפני שבועיים. לא רק שלא מצאתי שום דבר שרציתי (זה לא הפתיע אותי) אבל גיליתי שדפנה שיקרה לי בהשקה כשאמרה שכל הבגדים יימכרו בכל המידות. העובדה היא (ובדקתי זאת בשני סניפים, בהם בדקו זאת עבורי במחשב) שחלק מבגדי הקולקציה החדשה, והם הטרנדיים שבחבורה, מגיעים רק עד מידה 3 בעוד שדגמים אחרים מגיעים עד מידה 5. המוכרת בחנות הראשונה בה ביקרתי התנצלה על זה. השניה, בחנות בה הייתי הבוקר אמרה לי בהתרסה יש בגדים שלא יפים במידות גדולות. ובכן מוכרת יקרה, ראשית הבגדים שלכם לא יפים גם במידות קטנות ושנית אתם לא מייצרים מידות גדולות. הנה תלבושת שמדדתי הבוקר, החולצה במידה 4 (לא קיימת מידה גדולה יותר, לפי המחשב בחנות) והמכנסים המחוייטים במידה 5 מתפוצצים עליי. אלה שני הבגדים היחידים שהסכמתי למדוד מהמבחר שהיה בחנות.

קסם של ממש n'est pas? עכשיו שיהיה ברור, אני עם הרשת הזאת גמרתי. לא רוצה לשמוע מהם ולא רוצה לראות אותם. הם מזלזלים באינטליגנציה שלי, הם מזלזלים בטעם שלי, הם מזלזלים ביכולת שלי לזהות איכות, הם מזלזלים בכסף שלי והם מזלזלים בקוראות שלי ובאינטליגנציה הטעם האיכות והכסף שלהן. גמרנו. את התלושים שקיבלתי מהם במתנה בהשקה וחשבתי להגריל פה נתתי במתנה לבחורה זרה בה נתקלתי בחנות. היא עמדה לשלם על בגד כלשהו והחלטתי שמאחר והתלושים טובים לעוד ימים בודדים בלבד עדיף לשמח אישה זרה מאשר להגריל אותם. מה גם שנראה לי טפשי להגריל משהו שאני מעדיפה לתת במתנה לזר מאשר להשתמש בו בעצמי.

אני, גבירותי ורבותי, עברתי את השלב בחיי (הידוע בשם רב חיי) בו הסכמתי להיות טעטעלע של כל טמבל שחושב שהוא יותר טוב ממני. רזה או שמנה, אני מצפה לכבוד. אנשים מסוימים רואים זאת כהתנשאות או חוצפה, אבל ככל שרבים מאתנו יתנו כבוד ויצפו לכבוד בתמורה נצליח אולי לגרש את הרעה השחורה הזו שנפלה עלינו בדמות זלזול, תוקפנות וגסות רוח תרבותית. יש בחירות לפנינו ואני מציעה להתייחס אליהן ברצינות ואז אולי יכבדו אותנו אפילו שאנחנו נשים או חס וחלילה, שמנות.

לעולם אל תאמיני למראה או לעיתון

הציטוט בכותרת מגיע מסרט כלשהו שראיתי לפני עשרים ומשהו שנים ונכנס מייד לאוסף הציטוטים שניהלתי באותן השנים. מאז שהתחלתי לכתוב פה ולהתפרסם מעט כתוצאה מזה הוא חזר לארסנל. אני רגילה לכך שעורכים מחליפים תמיד את מילותי, גם כשהן נמסרות להם בכתב, ושהרבה פעמים המסר של דבריי מעובד לכדי משהו שלא דומה לדיעות שלי בכלל. כתוצאה, אני שמחה להתראיין לרדיו או לטלוויזיה אבל שונאת להתראיין לעיתונים. גם לכתוב לאתרים או עיתונים שנערכים בידי מישהו שאינו אני אני לא אוהבת, קראו לזה קונטרול פריק, אני קוראת לזה לשמור על קשר בין מה שאמרתי למה שמפורסם.

אתמול רואיינתי בכתב לאתר האופנה של מאקו, פאשן פורוורד והתוצאה עצבנה אותי. אז החלטתי להראות לכם פעם אחת, באמצעות צילומי מסך בלבד, עד כמה להאמין למראה זה סבבה אבל אסור לכם להאמין לעיתון. למה אני עושה את זה? כי אני חושבת שזה שיעור חשוב בעיתונות. כל אדם צריך לדעת שכשהוא קורא משהו, איפשהו, המשהו הזה נערך בידי בעל אינטרס ולאו דוקא מובא במדויק מפי אומרו. אני חושבת שמי שמסתובב פה הרבה זמן כבר הבין שאי אפשר לכתוב בלוג בלי שהוא יהיה פוליטי. פמיניזם הוא פוליטי. להיות שמנה זה פוליטי. לכתוב, גבירותיי ורבותי, זה פוליטי.

הנה לפניכם, אחד מתחת לשני, קטע מהכתבה במאקו ואותו הקטע באימייל ששלחתי להם מספר שעות קודם. אפשר ללחוץ על התמונות כדי להגדיל אותן.

עיקר ההבדלים, לסיכום

• השאלות שנשלחו אליי ועליהן עניתי והשאלות שכתובות בראיון שונות
• השבלוג בן 4 לא בן 11
• המעצבות המקומיות מעצבות עד מידה 50 לא 44
• ההתייחסות שלי לסוגיית למה הנשים השמנות לא דורשות יותר עבור עצמן חסרה
• מבחינתי "מידות ביניים" זה יופמיזם שמטרתו לנקות את המצפון של היצרנים מבלי ללכלכך אותם בעבודה עם שמנות, לפי הכתבה לדעתי זה סבבה
• ההתייחסות שלי לטרנד האוברסייז ואיך שהוא משרת את הקונות השמנות גם בחנויות רגילות חסרה, וזה מסר חשוב לקוראות השמנות (עוד כלי לארסנל שלהן)
• הם אשכרה העתיקו את שגיאת הדקדוק "מגיע להם" למרות שכתבתי להם פעמיים (בפייסבוק ובג'ימייל) שטעיתי ונא לתקן. זה מעורר תמיהה בהתחשב בכך ששאר הטקסט שלי שוכתב עד שאימו לא זיהתה אותו
• אני לא משתמשת ביופמיזמים לנשים שמנות. מעולם לא קראתי ולעולם לא אקרא לאישה שמנה  "פלאס סייז". זו נקודה עקרונית, כי זה חלק מהמסר שאני מעבירה לקוראיי על בסיס יומיומי
• לא הפגנתי אופטימיות. מי שמכיר אותי יודע שהדבר האחרון שאני נוהגת לעשות זה להפגין אופטימיות. מה לי ולאופטימיות, זהירה או לא
• כל ההתייחסות שלי לצד העסקי של הנושא חסרה

אלה לא הבדלים שנובעים מתמצות לגיטימי לצורך כתבה, אלה הבדלים שנובעים ממגמתיות או מחוסר מקצועיות. ואחרי זה יגידו כרגיל שאני כלבה שחושבת שהיא יותר טובה מכולם. אז שיגידו. לי כל העסק מעלה בעיקר זכרונות משנה א' בלימודי התקשורת באוניברסיטה.

ואם אתם עדין תוהים מה הביג דיל, אז בקטנה - המוניטין שלי, ובמהות - האמת שלי וכל הסיבות בגללן אני כותבת את הבלוג הזה. אני לוקחת את הכתיבה שלי מאד ברצינות, אתם מבינים.

למה שמנות לא קונות בגדים יפים?

לעתים קרובות שואלים אותי למה שמנות לא קונות בגדים יפים. 

נכון, זה לא שהחנויות המקומיות מוצפות בבגדים מקסימים לנשים שמנות. רחוק מכך. החנויות המקומיות מוצפות בבגדי ליצנים סינתטיים עד מידה 54 ומי שלובשת, רחמנא לצלן, מידה 56 או 60 לא תמצא בגד יפה ללבוש גם אם חייה יהיו תלויים בכך. אבל פעם ב צצה איזו מעצבת ולה השילוב הדרוש בין טעם טוב ותחושת שליחות ופותחת בצניעות כזו או אחרת חנות לבגדים יפים לנשים שמנות. פותחת, ופושטת רגל שנה וחצי מאוחר יותר (במקרה הטוב). ואז שואלים אותי למה? למה אתן מתלוננות כל הזמן ובצדק שאין בגדים יפים לשמנות וכשנותנים לכן בגדים יפים סוף סוף אתן לא קונות? ובכן, שאלה טובה ולה תשובה עצובה.

נהוג לחשוב שהבעיה היא כספית - בגדי מעצבים עולים יותר ובגדי מעצבים במידות גדולות עולים עוד יותר וזה לא הוגן. אבל זה כן הוגן, כי ייצור בגדים בסדרות קטנות עולה הרבה יותר מייצור מסחרי המוני. בדים איכותיים עולים יותר מבדים סינתטיים פושטים וגזרות של מידות גדולות דורשות יותר בד. מי שרוצה בגדי מעצבים צריכה להיות מוכנה לשלם עליהם. זה השלב שבו אתם מגיבים בשרונה יא אליטיסטית לא כולם נולדו עם כפית של ויזה פלטינום בפה וגם לשמנות עניות מגיע ללבוש בגדים נורמליים. אין לי מה לומר, אתם צודקים. אבל השאלה פה היא לא למה אין בגדים לשמנות אלא למה אין בגדים יפים לשמנות, אז נא לא לערב שמחה בשמחה. 

אז עברנו את משוכת המחיר, מה גם שרב המעצבות שעושות בגדים לנשים שמנות לא מתמחרות כמו מעצבים אחרים בארץ שמצליחים הרבה יותר ומרוויחים הרבה יותר. רובן מתמחרות שמלות ומכנסיים באיזור ה-600₪ וחולצות באיזור ה-250₪ עד 450₪ שזה יקר אבל לא בלתי נסבל (ולא עולה כמו שמלה ברזילי ובטח שלא כמו שמלה של מעצב צמרת). ועדין אף עסק צעיר ומגניב לבגדים במידות גדולות לא שורד פה. למה?

כי נשים שמנות רבות מאמינות שלא מגיע להן להתלבש יפה. הן מסתכלות בראי ורואות מפלצת. הן בקושי מישירות מבט אל המראה מרב שנאה לבבואה שמשתקפת בה. הן מודדות בגדים בחשש נוראי ורואות את כל מה שרע בבגד ורע בהן ומחליטות שהן לא קונות. הן שונאות את הגוף שלהן במידה גדולה כל כך שהן רק רוצות להטמע בקהל והחשש למשוך תשומת לב (חיובית או שלילית, זה לא משנה) גדול כל כך, שהן לא יכולות לקנות את הבגד. כשהן רואות את עצמן יפות ומושכות משהן רגילות להיות ביום יום הן נבהלות, והבהלה גדולה כל כך שהן חייבות לברוח ממקור הפחד. הייתי שם, אני יודעת היטב איך זה מרגיש. לשנוא את עצמך במידה כזו שאת רק רוצה להעלם, ולהוציא 350₪ שהיית מוציאה בחנות ספרים בלי לחשוב פעמיים על חולצה יפה זה דבר שלא יעלה על הדעת. 

אז מה עושים? אני מכירה מעצבת אחת (טלי, אני מסתכלת עליך) שיודעת לגעת במקומות הרגישים כל כך האלה בצורה העדינה הרצויה כדי להוציא לקוחה קונה ומרוצה. ראיתי אותה מלווה לקוחה מהמקום בו מבט בראי מביא לגל של דמעות ליציאה מהחנות עם חולצה אדומה בוהקת, לראשונה בחייה. אמנם לא כל המעצבים והמוכרים יכולים לעשות את זה ולא לכולם יש את הזמן לתת לכל קונה את תשומת הלב הדרושה, אבל יצירה של סביבת מכירה מקבלת ורכה (יענו, למכור מכל הנשמה) ללא ספק חיונית להצלחה של המותג. 

אני חושבת שדבר נוסף שיעזור בארץ הוא שרות מכירה מקוון שיאפשר לנשים לבחור בגדים בניחותא, בישיבה על הכורסה בבית, למדוד ולהחזיר בקלות (!) מה שלא מתאים להן. מדידה בסביבה הביתית, בלי מבטים חודרים של זרים, עוזרת. 

אבל חלק הארי של העבודה נמצא מחוץ לשליטתם של המעצבים והמוכרים. הוא נמצא בידים של אמצעי התקשורת ושל הנשים השמנות עצמן. משנה לשנה אני מבינה יותר ויותר שאמצעי התקשורת מונעים בידי גופים כלכליים שמטרתם למכור לנו, והעיקרון שמנחה אותם הוא שהדרך הטובה ביותר למכור לנשים היא לגרום להן לשנוא את עצמן ולחפש מחוץ להן משהו שיהפוך אותן ליפות או טובות יותר. זוהי, לצערי, עובדה וצריך ללמד אותה מגיל צעיר ככל האפשר כדי ליצור דור שעמיד בפני פרסומות, להבדיל מזה הנוכחי. דור שיבין את ההבדל בין דימויים שדוחפים לנו גופים מסחריים ובין עיתונות אמיתית. 

והנשים השמנות עצמן? אלה שמגיל אפס מקבלות מסרים שליליים מכל כיוון ומקום? אלה שבמשך שנים הציקו להן וניסו לעזור להן ורק יצרו עוד נזק? אלה שמסתכלות בראי ורואות רק חרפה ורוצות להיעלם? ובכן, זה קשה. זה קשה וזה נראה בלתי אפשרי, אבל זה אפשרי. ככל שאנחנו מתבגרות, ההשפעה של הסביבה עלינו פוחתת והקול הפנימי שלנו נהיה רם יותר ואנחנו יכולות להתחיל לשאול את עצמנו שאלות שקוראות תיגר על התפיסות המוקדמות שלנו ועל כל הפחדים והקולות הפנימיים השליליים שהפכו עם השנים למערכת של אמונות שמכתיבות את סגנון חיינו. אנחנו יכולות להתחיל להטיל ספק, להגיד לקול הפנימי שמאמלל אותנו ומעודד אותנו לבחור לקפח את עצמנו לפני שאחרים יקפחו אותנו ומה אם אני רוצה יותר? וכשהוא עונה אבל לא מגיע לך יותר לומר לו בוא נראה מה יקרה אם אדרוש קצת יותר פעם אחת ואז נחליט מה הלאה.

אי אפשר למחוק את הקול הפנימי הזה. הוא שם מקדמת דנן והוא נוצר כדי להגן עלינו. לדחות אותו מעלינו זו שגיאה וזה גם אבוד מראש. צריך לכבד אותו, להודות לו על שנים ארוכות של עמידה לצידנו והצלתנו ממבחר אדיר של אסונות מסוגים שונים ומשונים. לתת לו את הכבוד שמגיע לו, ולנסות לאתגר אותו כשהוא מציק לנו עם שטויות רוויות הפחתה עצמית. עם הזמן הוא יהפוך לגמיש יותר ויהיה נכון יותר לוותר לקול ההיגיון ולתחושות הבטן שיחליפו אותו כטון השולט בנו. הוא יגיד לנו את נראית כמו פרה בשמלה הזאת ואנחנו נענה לו אני אוהבת פרות והוא יחייך, ועם הזמן החיוך יגדל וכך גם טווח אפשרויות הפעולה שלנו ואולי יום אחד נתעורר ונגלה במראה בבואה של אישה מוכרת. אישה מוכרת שנראית נחמדה מאד ותראה עוד יותר נחמד אם תחליף את האוהל השחור שהיא לובשת באיזו שמלה קיצית ונעימה.