אני נוהגת להימנע מנגיעה בעניינים פוליטיים, או כאלה שמסווגים כפוליטיים. אני נוטה להיות רגשנית בעניינים כאלה, הנוגעים לעתיד ילדיי, עתיד המדינה ועתידי האישי (Go figure הא?) ורגשנות נתפסת כילדותית ו"לא רצינית" (שלא לומר, נשית) בדיונים שכאלה, אז אני מעדיפה לשתוק כדי לא לדרוך לאף אחד על איזו סטיגמה שתקועה לו בתחש. אבל חשוב לי לציין משהו שנראה לי שהרבה אנשים מפספסים, ונראה לי שהשבלוג הוא המקום המתאים לעשות זאת, מעצם אופיו הנהנתני. אז הנה:
זכותו הבסיסית של אדם להנות מהחיים. המרדף אחרי האושר הוא
מאבני הבסיס של הכרזת העצמאות האמריקאית, ואם אימצנו לנו בחום את המודל הדורסני האמריקאי בכל מובן אחר, אנחנו חייבים לאמץ גם את האספקט הזה. רובנו עובדים בשביל מה שיש לנו. חלקנו עובדים קשה מאד בשביל מה שיש לנו. חלקנו עובדים קשה עוד יותר ועדין אין לנו מספיק. וכשאני אומרת "
מספיק" אני מתכוונת לקורת גג נעימה, אוכל טוב, רפואה וחינוך איכותיים וכל שאר הדרוש לנו למחייה. ועם זאת, ברגע שהדיון מתרומם מעט מעלה והמאבק החברתי פורץ את גבולות מעמד הבינים, פתאום באים טוקבקיסטים בהמוניהם ואומרים לנו שאין לנו זכות לדבר או להתלונן. אחרי הכל - אנחנו חבורת מפונקים שבוכים על מיקום הדירה שנקנה ומתעקשים לגור במרכז הכרך הסואן במקום להתפשר על דירה חמודה באשדוד, ולכן אין לנו זכות לצאת למאבק חברתי - כי זוהי הפריבילגיה של העניים המרודים והדחויים חברתית בלבד.
ובכן, אני משאירה את כל הטיעונים המובנים מאליהם לאלה שמנסחים אותם
טוב בהרבה ממני. לא אלאה אתכם בתיאור אמצעי התחבורה, התרבות, הבילוי, הקניות, הרפואה, החינוך והנופש שלא ניתן להשיג בפרברים. אני פה כדי לומר דבר אחד, שלא נעים אולי להגיד בקול רם, כשכל כך הרבה אנשים סובלים מסביבנו, אבל הגיע הזמן לומר סוף סוף -
מגיע לנו לחיות טוב.
מגיע לחולה הסרטן ללכת לקונצרט כל עוד הוא מסוגל לשבת שעתיים בכסא, מגיע למובטלת לסדר ציפורנים אם זה מה שמזכיר לה שהיא עדין אישה, מגיע לאמא חד הורית לשבת עם חברות לבית קפה בזמן שהתינוקת נשארת בבית עם בייבי סיטר, מגיע למנחם לבלות עם החבר'ה במועדון המכוניות שלו בכל שישי אחרי הצהרים, מגיע לרוית ללכת לחדר כושר שלוש פעמים בשבוע, מגיע לדניאלה לחסוך 1000 ש"ח בחודש לנסיעה השנתית שלה לחול, מגיע ליואב להחליף את המכונית כל שלוש שנים, מגיע לפזית לגור בדירת שני חדרים משגעת בשדרות רוטשילד, מגיע לזיו ללכת לשיננית פעמיים בשנה. מגיע לי לקנות שמלה חדשה שגורמת לי להרגיש יפה למרות עודף המשקל שלי. זה מגיע לנו, כי אנחנו עובדים בשביל זה. ואנחנו עובדים כדי לחיות טוב, ולא סתם כדי לגמור עוד יום.
חיים טובים אינם מותרות. חיים טובים הם תנאי חיוני לקיומם של בריאות, אושר, משפחה, זוגיות, פרנסה. אדם שלא מפנה (וכן, דורש) מקום בחייו לפינוקים, מנוחה וחופש הוא אדם אומלל. לא חייבים להיות עניים מרודים כדי להיות אומללים. מספיק להיות אישה בת שלושים שעובדת במשרה כמעט מלאה, עם תינוק משגע שלא עוצם עין בלילה סתם כי כזה הוא עכשיו, ועם אבא חולה שגר שעתיים ממנה. לאישה הזו מגיע שקט כשהיא מגיעה הביתה מיום עבודה. מגיע לה להיות מסוגלת לממן ממשכורת ההייטק שלה מטפלת לתינוק שתאפשר לה ולבעלה להיות כמה שעות לבד בשבוע ולהנות זה מחברתו של זה. מגיע לה לפשוט את כל התדמיות והתפקידים שהיא לקחה על עצמה בשמחה וברצון ופשוט להרגע ולנוח, ומגיע לה לקבל את זמן האיכות הזה לעצמה באופן יציב וקבוע לאורך חייה. אבל במדינה הזו זה בלתי אפשרי כי כאן צריך להיות עשיר מחד או עלוקה על צוואר החברה מאידך כדי לקבל את זה.
לי אישית נשבר מכך שלוקחים אותי ככוח עבודה מובן מאליו. זה שאני מרוויחה "משכורת הייטק" לא אומר שאני יכולה לממן חיי מותרות. המשכורת שלי מספיקה בקושי לתשלום מיסים, שכר דירה והוצאות מחיה בסיסיות. גם אני, כמו רבים מקוראיי, מעבירה כל חודש יותר כספים למשיכת היתר (כלומר לכיסו של מנהל הבנק שלי) מאשר לתכניות חסכון. והאמת היא שזה מה שאני מאחלת לעצמי לחמש השנים הקרובות - שאוכל לחסוך בכל חודש לחופשה ולזיקנה או לכל צרה שלא תבוא ועדין לאפשר לעצמי חיים טובים. פשוטים, אבל מתוקים וטובים.
אם מה שכתבתי פה לא מובן מאליו בעיניכם, חזרו על המשפט הבא עד שתאמינו בו "מגיע לי לחיות טוב, מגיע לי לחיות טוב, מגיע לי גם מגיע לי לחיות טוב מאד". זו לא מנטרה רוחניקית בשנקל, זו זכותכם הדמוקרטית.
