‏הצגת רשומות עם תוויות גרמניה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גרמניה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 1 בדצמבר 2017

סלט שורשים חלק ב'


היום מלא חודש לחזרתי מטיול השורשים שלי. מדהים כמה זה מרגיש כאילו רק אתמול צעדתי ברחובות בהם צעדו אבותיי ובו זמנית, כמה זה מרגיש רחוק מרחק שנים רבות. 

בחלק הקודם סיפרתי לכם על מסעי לפוזן, פרוסיה, והפסקתי עם שילוחי ברכבות לגרמניה. הפעם אספר לכם על מסעותי בעקבות משפחתי בברלין, לשם עברו האברמוביצ'ים ב-1914 ושם סבי פגש את סבתא והשמחה היתה רבה (עד שהנאצים).

אז איפה היינו? אה כן. בחמישי אחרי הצהרים עליתי על הרכבת מפולין לגרמניה, בערב הגעתי לגרמניה, נפלה עליי הלאות, אכלתי שניצל והלכתי לישון נסערת משהו. בשישי בבוקר קמתי, אכלתי ארוחת בוקר במלון היפה עם הבנדוד ואשתו ואצתי רצתי לפגישת הנהלה בינלאומית שנגמרה מאוחר בלילה בבילוי משותף בעיר. 

בשבת קמה משפחת אברמוביץ' והלכה לאכול ארוחת בוקר מהאגדות ולאחריה לכמה מוסדות היסטוריים מהמתבקשים בעיר - הרייכסטאג, האנדרטה לזכר הרומה והסינטי שנרצחו בשואה, שער ברנדנבורג והאנדרטה לזכר שואת היהודים. אני חייבת להודות ששנאתי את כל זה. ברייכסטאג המוח שלי השלים את הדגלים הנאצים שחסרו במקום, השער הרגיש לי מיליטריסטי נוראות ובאנדרטת השואה הלכתי ובכיתי כשמסביבי עשרות תיירים מצלמים סלפים ומשחקים מחבואים. אני יודעת שזו היתה כוונת המשורר, בין השאר, אבל לי זה גרם להרגיש שלהמונים סביבי אין מושג איפה הם נמצאים וחוסר הכבוד למתים שבר אותי. המקום היחיד מכל אלה שאהבתי הוא אנדרטת הרומה והסינטי, שמעוצבת נפלא בעיני (כתובות מרגשות המכוסות-אובדות במים ומקום קטן ושקט שהכניסה אליו מגודרת ומשולטת בבירור, כך שלא נכנסים אליו בלי לדעת איפה נמצאים).


אני: כל פעם שאני מול סמל שלטון גרמני אני מתחלחלת
הבנדוד: טוב השער הזה לא בדיוק צמחוני
אחרי זה הלכנו לקפה איינשטיין שם ראיתי את המוות בעיינים. זה הלך בערך ככה -
מלצר: מה בשבילך אדוני?
הבנדוד: שטרודל!
מלצר: עם רוטב וניל אדוני?
בנדוד: לא תודה
מלצר:
בנדוד:
מלצר:
בנדוד:
אני (בעברית): אולי תבקש את הרוטב בצד?
אשתו של הבנדוד: אפשר להביא לו את הרוטב בצד?
מלצר: אפשר, אבל למה שתרצו דבר כזה?
אשתו של:
מלצר:
אני:
בנדוד: אבקש רוטב וניל עם השטרודל המון תודה
מלצר: טוב מאד אדוני
אחרי כל הטלטלות הרגשיות האלה, שלחנו את הבנדוד לענייניו והלכנו להתנחם בפריימרק. מי שיודע איך זה בפריימרק יודע ששם לא מתנחמים, שמה נלחמים. יצאנו מיוזעות ומותשות אך נשים כמונו לא נשברות בקלות - סחבנו את שקיותינו למסעדה סינית, שם חיכו לנו הבנדוד והבתדודה אחותו (שחיה בברלין בשנים האחרונות). אחרי שאכלנו יחד (כל הנסיעה הזאת היתה סעודה אחת גדולה עם הפסקות לנמנום, בחיי) הם הלכו לראות את הפילהרמונית מנגנת באך ואנחנו חזרנו למלון שם פגשנו את חברתי אלכס כדי לאכול איזה משהו קטן. בחוץ התבשלה סופה אבל בפנים היה נעים ושמח וכך הגיעה יום שבת לסיומו.

אני וידידי המאפה
ביום ראשון, שרונה קמה, פשטה את הפיג'מה ויצאה עם הבנדוד ואשתו לפגוש את הבתדודה לטיול בעיר. בצהרים נפרדנו ונסענו למוזיאון שבדרך אליו נרטבתי מלמעלה עד למטה ורציתי למות. עם זאת, בחרתי בחיים ובקקאו חם ושרדתי את התערוכה המעצבנת שאין מילים לתאר (אלף תמונות של ישו התינוק מימיי הבינים, כולן נראות אותו דבר ובכולן ישו נראה כמו הדבר הכי מפחיד שעלול להתחבא בארון שלכם, ראו תמונה למטה). חזרנו למלון להתייבש ואז יצאנו שוב לפגוש את הבתדודה במסעדה וינאית מעולה שם אכלתי את כל הקנודעלים שהיו להם. 

Baby Jesus can't even
אחרי המסעדה, הלכנו למקום בו עמד מפעל המתכת של סבא רבא שלי, אוסקר פרסר, אבא של סבתא לילי. הבנין המקורי נהרס בהפגזות על ברלין ובמקומו עומד בנין חדש, שבו מסעדה איטלקית ודירות מגורים. קשה לתאר את תחושת הגועל שאחזה בי שם (זה ניכר בצילום הבא).

ביום שני נסענו לבית הקברות היהודי Weißensee לבקר בקבר של סבא וסבתא רבא-רבא, אדולף (אברהם) וססיליה סימון (על משפחתה אמרתי קדיש ביער שהיה בית קברות ב-Schwersenz. אני ממליצה בחום רב מאד למי שנוסע למקום בתקווה לבקר קברי קרובים ליצור איתם קשר מראש, כדי שיאתרו את הקברים מבעוד מועד. הצוות שם לא אדיב, אם להיות עדינה. אני התכתבתי איתם שבועות קודם לכן ולכן הסכימו להכין עבורי מפה לקבר, אבל אשתו של הבנדוד לא תיאמה איתם את הביקור מראש והם ממש לא שמחו לעזור לה לנסות לאתר את הקבר של סבא רבא שלה (שבסוף התברר שקבור בכלל בבית הקברות היהודי העתיק השני של ברלין). 

הכניסה ל-Weißensee



ההליכה אל וחזרה מן הקבר ארכה שעתיים, שכן אדולף החליט להיקבר בקצה קצהו הרחוק ביותר של בית הקברות הענק. המקום יפהפה, מאחר והוא נבלע כמעט בשלמותו ביער. הכל מלא אזוב ושרכים ועצים עומדים או נפולים וזה יפה עד מאד ויש שם אחוזות קברים יפהפיות (רבות מהן במצב רע). לשמחתנו, "הקברים שלנו" במצב מצוין. אמרתי קדיש על הקבר והרגשתי נעים מאד. לא הייתי מתנגדת להיקבר שם בעצמי כשיגיע הזמן.

היוש סבא רבא רבא וסבתא רבתא רבתא

לאחר הביקור בבית הקברות, החבר'ה נסעו לענייניהם ואני נסעתי לפגוש חברה לשופינג, כי בואו באמת. שורשים שורשים אבל הבחורה צריכה נעלים. את הערב ביליתי במנוחה בנעימים במלון, כי צריך לדעת גם מתי לנוח.

ביום שלישי חגגו הגרמנים 500 שנים לרפורמציה. הבנדוד ואשתו (זה נשמע כמו שם של ספר) נסעו לראות את הכנסייה, שבדלתה נעץ לותר את הנייר שהתחיל את המהפכה שגמרה את ימי הביניים ולשמוע מוזיקה ליטורגית, אבל לא יכולתי להצטרף כי בערב היה לי דייט עם גבר חלומותיי, אז יצאתי לטייל לבד בברלין והפעם, במקום בו קרוביי חיו ולא מתו.

נסעתי לאוניברסיטת המבולט, לשעבר אוניברסיטת וילהלם ברלין, שם סבא שלי למד משפטים עד שגורש בידי הנאצים ב-1933. הסתובבתי במסדרונות האוניברסיטה, שהיתה ריקה לחלוטין בגלל החג, ביקרתי את גלריית הנובליסטים המרהיבה שלה (בכיכוב אלברט איינשטיין ומקס פלנק) וניסיתי להרגיש מה שסבא ודאי הרגיש כשהלך באותם המסדרונות - מיקמתי את עצמי בחדרי מדרגות צרים וחשוכים, ישבתי והבטתי החוצה מחלון עתיק דרכו לא נראו שום סממנים מודרנים, רק עצים ופסלים ושמיים, וניסיתי להתחבר לחוויה של סבא במקום הזה.


האם סבא הביט מהחלון הזה לפני 68 שנים?
במרכז גלריית הנובליסטים אלברט איינשטיין ומקס פלנק, ומשם הם מתפרשים לשני צדדי הגלריה בעשרותיהם
אני יושבת על המדרגות באכסדרת הכניסה עם תעודת הסטודנט של סבא. האם הוא ישב פה וראה את איינשטיין חולף על פניו והתרגש?
לאחר זמן מה שם, הלכתי לכיכר בבל הסמוכה וראיתי את האנדרטה לשריפת הספרים. ממול לכיכר, מחוץ לשערי האוניברסיטה, היה שוק ספרים משומשים שמתנהל שם באופן קבוע ובו מקפידים למכור ספרים של סופרים שספריהם נשרפו בכיכר.

שוק הספרים מול כיכר בבל
משם הלכתי לאכול שניצל כבירים ואיזה זעכר טורט קטן וחזרתי למלון לנוח כמה שעות, בידיעה שאת הערב אבלה בעמידה. בערב אכלתי עם הבתדודה (הפעם האחרונה שלנו ביחד בנסיעה הזו) וחברות ומשם נסענו למועדון Bi Nuu להופעה של ג'וני פלין, שהיא הסיבה המקורית בגללה הזמנתי את כרטיסי הטיסה לברלין אי שם ביולי (מאוחר יותר הוארכה הנסיעה לצרכי העבודה החדשה שלי, נוספה הנסיעה לפולין, הצטרפו הבנדוד ואשתו והנסיעה הפכה לטיול שורשים). רשומת שורשים היא זו ולכן אין טעם להאריך בענייני ההופעה. אכתוב רק שהוא היה כל מה שחלמתי ועוד ושההופעה היתה אחת הטובות שראיתי בחיי. אחרי ההופעה ניגשתי אליו בחרדת קודש והוא היה מתוק להפליא, התרגש ממש לשמוע שטסתי מישראל במיוחד כדי לראות אותו ונתן לי חיבוק שאזכור עד יומי האחרון (שלמרבה הפלא, לא היה אותו היום, למרות שהלב שלי בקושי עמד בסיטואציה).



אני מוכנה להיאסף אל אבותי
את יום המחרת, הוא יום הנסיעה האחרון, ביליתי בקניות וכו' ולכן אין טעם לספר עליו כאן. אני מתכננת תשוויץ להמשך השבוע, כך שאם מענין אתכם אילו רכישות ביצעתי, הישארו מכווננים.

איך מסכמים הגשמת חלום? איני יודעת. הנסיעה הזו היתה, מתחילתה ועד סופה, כל מה שקיוויתי אך התקשיתי להאמין שתהיה. זו היתה חוויה רגשית מטלטלת, חלקה מכאיבה להחריד וחלקה מפעימה ביופיה. איבדנו כל כך הרבה, דברים יפים כל כך הושחתו. מוסדות תרבות אנשים רבים כל כך סולקו מעל פני האדמה (ברשימת הכתובות שלי לברלין נכללו כתובות רבות אליהן לא הספקנו להגיע - בתים בהם גרו קומץ מקרוביי שנרצחו בידי הנאצים) ללכת ברחובות בהם הלכו אבותיי, לראות את המקומות עליהם מעולם לא שמעתי מסבי וסבתי (שלא דיברו מעולם על מה ומי שהותירו מאחור בגרמניה), לראות את המראות, לטעום את הטעמים, לראות את הנופים ולנשום את האוויר. כשפסעתי בפוזן ובברלין הרגשתי שאני נושאת איתי את נשמות המתים, מכבדת אותם בנוכחותי ומעניקה להם ולעצמי את חסד הזכרון. הנסיעה הזו העניקה לי תחושת שייכות והעניקה לי גאווה גדולה על היותי יהודיה (תחושה שרק לעתים רחוקות אני חשה בחיי היומיום שלי).

אלה רגשות ותחושות שקשה מאד להגדיר במילים וטרם סיימתי לעכל אותם במלואם, אם להיות כנה. אני חושבת שזה עומד להיות תהליך ארוך. דבר אחד בטוח - הימים האלה היו מהמאושרים בחיי ותחושת המלאות הזו מלווה אותי עוד היום. אני מקווה שהיא לא תיעלם אף פעם.

יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

סלט שורשים - חלק א'


לפני כשבועיים חזרתי מטיול שורשים ב(מה שפעם היה)פרוסיה. 

במשך מרבית חיי לא הסכמתי לנסוע לגרמניה אבל בארבע השנים האחרונות הפכתי לחוקרת שורשי המשפחה שלנו ופיתחתי ענין רב בנושא. בעוד שהצד הבלרוסי (של אבי) תיעד עצמו במכתבים, עצי משפחה וסיפורים הצד הגרמני של אמי שמר על שתיקה רועמת ולא היא, אחיה או אני ידענו דבר על המשפחה שנשארה שם. במהלך שנות המחקר שלי, שהתחילו כשפיניתי את בית הוריי ומצאתי ניירת גרמנית שעסקה בירושת רכוש של אחת אלזה גלזר, עליה מעולם לא שמעתי, חשפתי עוד ועוד שמות וסיפורים של אנשים שכמעט והלכו לאיבוד בין דפי ההיסטוריה. משפחה שלמה שהושמדה ורכושה נבזז ונעלמה באבק. בעוד שעץ המשפחה מצידו של אבי מגיע 8 דורות מפורטים אחורה, העץ של אמי מגיע רק 5 דורות לאחור ויש בו יותר חורים מענפים. אני לקחתי על עצמי את המצווה לזכור ולהזכיר את כל מי שאבדו, ולהחזיר משהו מהם לחיים. כתוצאה מכך, עלה בי לראשונה הרצון לנסוע למקומות מהם המשפחה שלי חיה לפני השואה ולאחר שהתחלתי את העבודה החדשה שלי בספטמבר צצה הזדמנות לנסיעה, אותה אימצתי בשתי ידיים, והפור נפל - האברמוביצ'ים (או לפחות בני הדור הצעיר - אני, בן דודי ואשתו ובת הדודה שלי שחיה בברלין בשנים האחרונות) חוזרים לפרוסיה!!

לפניכם יומן נסיעה קצר, המתאר את חוויותיי בתמצות. אם משהו מכל זה מענין אתכם ותרצו לשמוע עוד, הגיבו ואכתוב רשומות נוספות בעניין. והערה אחרונה לפני שאגש לעניין לשמו התכנסנו - יסלחו לי המדקדקים, אבל אני קוראת לפוזנן הפולנית בשמה הפרוסי, פוזן. המורשת הפרוסית שלנו מאד חשובה לי (ויעידו כל האומללים שקראו לי בטעות "פולניה" ומקבלים את הנאום הממש אבל ממש עצבני שמסביר שאני גרמניה פרוסית) ולמשפחתי ואנחנו רואים עצמנו גרמניים ולא פולנים, גם לפני שהתחילה הנהירה המשפחתית הגדולה לברלין במהלך מלחמת העולם הראשונה.

יום 1 - תל אביב, ישראל / פוזן, פולין

טסתי, נחתתי, הגעתי למלון בחצות, לא עצמתי עין כל הלילה מרב התרגשות.

יום 2 - פוזן, פולין

את היום המלא הראשון שלי בעיר פתחתי בטיול בעיר העתיקה, מרחק הליכה מהמלון הנחמד בו שהיתי. המקום יפהפה ואפרורי. כיכר הכיר הופצצה כמעט לחלוטין במהלך מלחמת העולם השניה ורב הבתים העתיקים שוחזרו בסגנון ימי הביניים בהם נבנו. 

כיכר העיר העתיקה בפוזן

גשם גשם גשם ואפרורי


אחד המוסדות החשובים בפוזן, מסתבר, הוא מוזיאון הקרואסונים של מרטין הקדוש (קרואסון החוגג את נצחונו של מרטין הקדוש על מפלץ כזה או אחר במקום בו נוסדה ופוזן, וממולא בתערובת עשירה וטעימה של מרציפן מלאכת יד ופרג לבן). הגעתי לשם בזמן למופע התיישים והקרואסונים, שכולל הרצאה, הדגמה, טעימות וצפיה במופע התיישים המכניים המתגוששים בשעון בבנין העיריה העתיק בכל צהרים. הקרואסונים האלה מיוצרים לפי אותו מתכון מאמצע המאה ה-19 והמאפיה בה היינו הוקמה ב-1908. סבא שלי נולד בפוזן ב-1910 והתרגשתי מהמחשבה שיתכן ששנינו אכלנו את אותו המאפה הטעים. יתכן וזהו ערש ההוקרה למאפים טעימים של משפחתי!

מממממאפים
את הבצק חותכים פה באמצעות חרב מסורתית
בצהרים השתתפתי בטקס נפלא בליווי עוגב כבירים בכנסיה קתולית ברוקית קרובה למלון ואז הלכתי, דרך כיכרות וחורשות, לקניון שבו חיכתה לי חנות של Sephora, הראשונה בה ביקרתי מימיי. מה יפים הריסים בפוזן! 

שיטוטים רגליים נוספים מאוחר יותר ובדיקה מקרוב של כל סוגי הכופתאות שיש לקהילה היהודית (הכמעט ולא קיימת) המקומית להציע, הלכתי לישון עיפה אך מרוצה וכולי ציפיה למחר.

קרפלעך, פירוגי ושאר ירקות (סתם, לא אכלתי שום ירקות)
יום 3 - פוזן, פולין / ברלין, גרמניה

זה היה אחד הימים המרגשים בטיול ובחיי בכלל. בתשע בבוקר פגשתי את לוקאש ביילסקי, בלש גנאולוגי שפועל בפוזן וסייע לי לפני כשנתיים לאתר את תעודות הלידה של סבי ואימו בארכיון המקומי (פוזן ההיסטורית אינה חלק מפולין או גרמניה המודרניות ולכן הדרך היחידה להשיג מסמכים מהארכיון שלה הוא להגיע אליהם פיזית). לוקאש לקח אותי לסיור רגלי ארוך בין הבתים השונים בהם התגוררו בני משפחתי מאז סוף המאה ה-19 ועד שעברו לברלין ב-1914.

בבנין הזה התגוררו, בדירות שכנות, משפחות סבתי וסבי רבא. ככל הנראה עברו לגור פה יחד עם הזוג הצעיר מיד לאחר החתונה
ראינו את בנין הקהילה היהודית, שהוחזר לידיה אחרי נפילת הקומוניזם ואת המקום בו היה בית הכנסת הרפורמי, ממש ליד הרחוב בו גרה המשפחה שלי (לא אתפלא אם הלכו לשם). משם הלכנו לבנין בית הכנסת הגדול, אותו הפכו הנאצים לבריכת שחייה (לוקאש שחה שם כשהיה ילד). כיום הבנין הוחזר לקהילה היהודית שלא מצליחה להחליט מה לעשות בו ולכן הוא עומד נטוש. ניתן לראות בבירור את סימני קשת הכניסה המעוטרת מגני דוד שהנאצים עקרו מאחורי הכתובת "בריכת שחיה" שחקוקה מעל הדלת. קשה לי לתאר במילים כמה זעזע אותי המקום הזה, בפרט לנוכח התמונה שמוצבת במקום, המציגה את הכיפות והקשתות המעוטרות שהיו במקום לפני שהובער והופקע.

בנין בית הכנסת הנטוש עם הכתובת "בריכת שחיה"
בנין בית הכנסת לפני השואה
משם הלכנו לבית בו סבא שלי נולד ב-1910 וערכנו שיחת וידאו עם הדוד שלי, בנו, שראה בפעם הראשונה איפה נולד אבא והשמחה היתה גדולה.

כאן נולד סבא וולטר באוקטובר 1910. התמונה צולמה בצלמנייה ברחוב הסמוך
בהמשך נסענו לעיירה סמוכה, Schwersenz הפרוסית לשעבר, ממנה הגיעה משפחתה של סבתא רבא. הנאצים ועוזריהם הפולנים שיטחו את כל מוסדות הקהילה היהודית המקומית כולל את בית הקברות העתיק. כך שמצאתי עצמי אומרת קדיש על קרוביי באמצע חלקת דשא ביער קפוא שפעם היה בית קברות. 

מתחת ליער הזה קבורים בני משפחתי ורבים אחרים בקברים לא מסומנים
רחוב ברובע היהודי לשעבר ב-Schwersenz
בחזרה בפוזן, עברנו בבית הקברות היהודי הענק. גם אותו שיטחו הנאצים ואז הגיעו  הקומוניסטים והקימו עליו את מרכז התערוכות המקומי, שעדין פעיל. מכל שטח בית הקברות נותר אי דשא בגודל מטרים בודדים שהנאצים פספסו איכשהו. שם הניחו לאחרונה כחמש מצבות שבורות שנמצאו במקום אחרי שהקומוניסטים עזבו והקימו עוד כמה מצבות שחורות לזכר רבני הקהילה. המקום היה נעול ולכן אמרתי קדיש על בני משפחתי שקבורים במקום ליד השער.

רצועת דשא צרה ו-16 מצבות, זה מה שנשאר מבית הקברות היהודי של פוזן
משם הלכנו לראות את רחוב היהודים העתיק ואת הספריה הציבורית העתיקה וכדי לסיים בנימה חיובית, חזרנו לכיכר העיר העתיקה לראות את הבית בו נולד סבא רבא שלי ואת החנות שהיתה לאביו, בתים בודדים משם. 

בבית הירקרק מאחורי נולד סבא רבא, הרמן אברמוביץ'
תשושים אך מרוצים התיישבנו לנוח בבית שוקולד ודיברנו על ההיסטוריה ועל ההווה בישראל ובפולין. לאחר מכן נפרדנו ואני חזרתי למלון להתארגן לשלח את עצמי לגרמניה ברכבות. 

תחנת הרכבת בפוזן
הגעתי לברלין עייפה מאד בסיום נסיעה של שלוש שעות ותחנת הרכבת העצומה נראתה לי מאיימת אחרי יומיים במקום עתיק ורגוע. לבנדוד ואשתו לא היה סימן (הזמנו חדרים סמוכים במלון) ולכן החלטתי לסרב בנימוס לשתי הצעות לבלוי שקיבלתי מחברותיי המקומיות ולסיים את היום הכל כך טעון רגשית הזה בשניצל וכוס יין במסעדת המלון ושינה טובה, וכך עשיתי.

אין נחמה כנחמת ווינר שניצל ותפודונים מטוגנים בחמאה
הרשומה הזו מתארכת, והמסע רק התחיל, אז אפצל את הרשומה כדי להקל על הקריאה.

מוזר, כשהייתי בפוזן לא הזלתי דמעה אחת. גם מול עדויות מזעזעות להשמדה. גם כשאמרתי קדיש על קרוביי בשני בתי קברות משוטחים שונים. אפילו לא כשהייתי לבד במלון. עכשיו, כשאני יושבת לכתוב את כל זה, הדמעות הגיעו סוף סוף. אני אלך לבכות קצת ונפגש ברשומה הבאה שתתאר את המשך הרפתקאותיי בברלין.