יום חמישי, 28 ביולי 2011

ביקור חולים

באחד מערבי השבוע החלטתי שאני חייבת לצאת מהבית (אחרי שבוע וחצי מחלה) ויהי מה. כך אספתי דודה אחת, ממנהיגות מאבק הדיור אחת ודפנה אחת וקפצנו למכירה של קרן שביט בבן שמן. השתעלתי כל הדרך לשם וכל הדרך בחזרה, אבל נהניתי מחברה טובה ודברים יפים וקצת אויר מושב צלול כיין, אז ללא ספק היה שווה. אה, וגם אכלתי אבטיח.
 
מדדתי שרשרת של קרן שביט


וקניתי שרשרת אחרת של קרן שביט, 
שהזכירה לי את אוסף שעוני הקוקיה של סבתא לילי


ועשיתי מניקור (שהתחיל להתפרק עוד באותו הערב, חבל)


וחזרתי לסניף סופרפארם בו אני חיה בימים אלה, בינות להררי האנטיביוטיקה והטישו עם אלוורה.

יום שני, 25 ביולי 2011

חיים טובים ומאושרים

אני נוהגת להימנע מנגיעה בעניינים פוליטיים, או כאלה שמסווגים כפוליטיים. אני נוטה להיות רגשנית בעניינים כאלה, הנוגעים לעתיד ילדיי, עתיד המדינה ועתידי האישי (Go figure הא?) ורגשנות נתפסת כילדותית ו"לא רצינית" (שלא לומר, נשית) בדיונים שכאלה, אז אני מעדיפה לשתוק כדי לא לדרוך לאף אחד על איזו סטיגמה שתקועה לו בתחש. אבל חשוב לי לציין משהו שנראה לי שהרבה אנשים מפספסים, ונראה לי שהשבלוג הוא המקום המתאים לעשות זאת, מעצם אופיו הנהנתני. אז הנה:

זכותו הבסיסית של אדם להנות מהחיים. המרדף אחרי האושר הוא מאבני הבסיס של הכרזת העצמאות האמריקאית, ואם אימצנו לנו בחום את המודל הדורסני האמריקאי בכל מובן אחר, אנחנו חייבים לאמץ גם את האספקט הזה. רובנו עובדים בשביל מה שיש לנו. חלקנו עובדים קשה מאד בשביל מה שיש לנו. חלקנו עובדים קשה עוד יותר ועדין אין לנו מספיק. וכשאני אומרת "מספיק" אני מתכוונת לקורת גג נעימה, אוכל טוב, רפואה וחינוך איכותיים וכל שאר הדרוש לנו למחייה. ועם זאת, ברגע שהדיון מתרומם מעט מעלה והמאבק החברתי פורץ את גבולות מעמד הבינים, פתאום באים טוקבקיסטים בהמוניהם ואומרים לנו שאין לנו זכות לדבר או להתלונן. אחרי הכל - אנחנו חבורת מפונקים שבוכים על מיקום הדירה שנקנה ומתעקשים לגור במרכז הכרך הסואן במקום להתפשר על דירה חמודה באשדוד, ולכן אין לנו זכות לצאת למאבק חברתי - כי זוהי הפריבילגיה של העניים המרודים והדחויים חברתית בלבד.

ובכן, אני משאירה את כל הטיעונים המובנים מאליהם לאלה שמנסחים אותם טוב בהרבה ממני. לא אלאה אתכם בתיאור אמצעי התחבורה, התרבות, הבילוי, הקניות, הרפואה, החינוך והנופש שלא ניתן להשיג בפרברים. אני פה כדי לומר דבר אחד, שלא נעים אולי להגיד בקול רם, כשכל כך הרבה אנשים סובלים מסביבנו, אבל הגיע הזמן לומר סוף סוף - 

מגיע לנו לחיות טוב.

מגיע לחולה הסרטן ללכת לקונצרט כל עוד הוא מסוגל לשבת שעתיים בכסא, מגיע למובטלת לסדר ציפורנים אם זה מה שמזכיר לה שהיא עדין אישה, מגיע לאמא חד הורית לשבת עם חברות לבית קפה בזמן שהתינוקת נשארת בבית עם בייבי סיטר, מגיע למנחם לבלות עם החבר'ה במועדון המכוניות שלו בכל שישי אחרי הצהרים, מגיע לרוית ללכת לחדר כושר שלוש פעמים בשבוע, מגיע לדניאלה לחסוך 1000 ש"ח בחודש לנסיעה השנתית שלה לחול, מגיע ליואב להחליף את המכונית כל שלוש שנים, מגיע לפזית לגור בדירת שני חדרים משגעת בשדרות רוטשילד, מגיע לזיו ללכת לשיננית פעמיים בשנה. מגיע לי לקנות שמלה חדשה שגורמת לי להרגיש יפה למרות עודף המשקל שלי. זה מגיע לנו, כי אנחנו עובדים בשביל זה. ואנחנו עובדים כדי לחיות טוב, ולא סתם כדי לגמור עוד יום.

חיים טובים אינם מותרות. חיים טובים הם תנאי חיוני לקיומם של בריאות, אושר, משפחה, זוגיות, פרנסה. אדם שלא מפנה (וכן, דורש) מקום בחייו לפינוקים, מנוחה וחופש הוא אדם אומלל. לא חייבים להיות עניים מרודים כדי להיות אומללים. מספיק להיות אישה בת שלושים שעובדת במשרה כמעט מלאה, עם תינוק משגע שלא עוצם עין בלילה סתם כי כזה הוא עכשיו, ועם אבא חולה שגר שעתיים ממנה. לאישה הזו מגיע שקט כשהיא מגיעה הביתה מיום עבודה. מגיע לה להיות מסוגלת לממן ממשכורת ההייטק שלה מטפלת לתינוק שתאפשר לה ולבעלה להיות כמה שעות לבד בשבוע ולהנות זה מחברתו של זה. מגיע לה לפשוט את כל התדמיות והתפקידים שהיא לקחה על עצמה בשמחה וברצון ופשוט להרגע ולנוח, ומגיע לה לקבל את זמן האיכות הזה לעצמה באופן יציב וקבוע לאורך חייה. אבל במדינה הזו זה בלתי אפשרי כי כאן צריך להיות עשיר מחד או עלוקה על צוואר החברה מאידך כדי לקבל את זה.

לי אישית נשבר מכך שלוקחים אותי ככוח עבודה מובן מאליו. זה שאני מרוויחה "משכורת הייטק" לא אומר שאני יכולה לממן חיי מותרות. המשכורת שלי מספיקה בקושי לתשלום מיסים, שכר דירה והוצאות מחיה בסיסיות. גם אני, כמו רבים מקוראיי, מעבירה כל חודש יותר כספים למשיכת היתר (כלומר לכיסו של מנהל הבנק שלי) מאשר לתכניות חסכון. והאמת היא שזה מה שאני מאחלת לעצמי לחמש השנים הקרובות - שאוכל לחסוך בכל חודש לחופשה ולזיקנה או לכל צרה שלא תבוא ועדין לאפשר לעצמי חיים טובים. פשוטים, אבל מתוקים וטובים.

אם מה שכתבתי פה לא מובן מאליו בעיניכם, חזרו על המשפט הבא עד שתאמינו בו "מגיע לי לחיות טוב, מגיע לי לחיות טוב, מגיע לי גם מגיע לי לחיות טוב מאד". זו לא מנטרה רוחניקית בשנקל, זו זכותכם הדמוקרטית.

יום שישי, 22 ביולי 2011

בעלת הבית השתגעה

אם יש משהו שצברתי במהלך השנים האחרונות זה מטען עודף - ברכוש, במשקל, ביחסים שלי עם עצמי ועם העולם. חלקים ממנו אני משחררת בתהליכים פנימיים ואיטיים. אחרים אפשר לשחרר, למרבה השמחה, באמצעים פיזיים מהירים בהרבה.

כשחזרתי לגור עם אמא שלי, לא תיארתי לעצמי שאשאר כאן שנים. לכן החזקתי את תכולת הדירה שלי במחסן לתקופה ארוכה מאד. יותר משנה לקח לי עד שזיהיתי את תודעת הנווד שלי והשלמתי עם זה שאני כאן עכשיו והבאתי את הרכוש שלי הביתה. עכשיו, כשאני מתכוננת לעבור הלאה אני מגלה שיש לי המון רכוש עודף שאני לא רוצה לקחת איתי, כי אני רוצה פשטות וכמה שיותר מקום פנוי לדברים חדשים. ואני רוצה להפסיק להאחז בעבר. לפיכך - בעוד שבועיים, ביום שישי ה-5 לאוגוסט, יום לפני יום השנה הראשון לפטירתה של אמא, אני עורכת מכירת חיסול על החיים הקודמים שלי.
את התמונות של הפריטים למכירה אני אטפטף במהלך הימים הבאים בדף האירוע של המכירה בפייסבוק. הכל מוצע למכירה במחירים שבין 1 ₪ ל-100 ₪. רבים מהפריטים שווים פי חמש, עשר או חמש עשרה ממחירם במכירה ורבים מהם חדשים לגמרי, אבל האמת שלא אכפת לי - אני רוצה להיפטר מהכל. בתקווה המכירה תכסה לי את הוצאות מעבר הדירה. אני משאירה רק את הפריטים שיקרים באמת ללבי.

בין השאר אני מוכרת:
  • מוצרי איפור, בשמים ומוצרי טיפוח מיותרים
  • נעלים במידות 39-41
  • תיקים 
  • בגדים במידות 42-50
  • כלי בית (תמונות, סכום, פמוטים, צלחות דקורטיביות וכולי)
  • תכשיטים
  • עניבות 
  • אוסף הלקים שלי
  • ספרים רבים ונפלאים
  • תקליטים
  • כמה רהיטים (מזנון, כסאות וכולי)
אז יאללה, יש לכם שבועיים להתארגן, להודיע לחברים ולבוא לצוד מציאות על הגג. אני ממליצה להביא כסף קטן ושקיות מהבית (אחרי הכל, אירוע אקולוגי).

יום שלישי, 19 ביולי 2011

אני מודדת בגדי ים

אתם יודעים מה ממש לא כיף? דלקת ריאות. דלקת ריאות זה לא כיף. אני יודעת שאולי סיפרו לכם כשהייתם ילדים איזה כיף זה כשיש דלקת ריאות, ונחנקים משטויות ואי אפשר לבלוע רוק כי זה כואב וכאלה אבל תנו לי לספר לכם שזה ממש לא כיף.

אחד הדברים שממש לא כיפים בדלקת ריאות זה שאנשים שחולים בה נאלצים לבטל שיעורי שחיה מהם הם נהנים בימים בהם הם יכולים לנשום באמצעות צמד הריאות שלהם. כל זה מרגיז כפליים כשחום אימים בחוץ וגם בפנים וכל מה שאתה רוצה זה שהצמרמורות יפסיקו לאיזה רבע שעה כדי שתוכל לטבול בבריכה וזהו, שלא.

בכל מקרה, מאחר והחלטתי שהספורט שלי הולך להיות שחיה, התחלתי לחפש לי בגד ים בנוסף על זה הקיים והמוצלח שקניתי בחורף שעבר (המתכננים מראש יודעים שהכי זול לקנות בגד ים בחורף). מאחר ואני יודעת שזה מעניין הרבה מקוראותיי העגולות, החלטתי לגדל ביצים מפלדה ולתעד את תהליך המדידות. תנו לי לומר לכם שביצים מפלדה הן לא נכס כשמחפשים בגד ים.

גוטקס דאשתקד, נקנה בחצי מחיר במשביר לצרכן

יום אחד אחרי העבודה (אחח זוכרים את הימים שהלכתי לעבודה להתפרנס שם? זה היה לפני שחטפתי דלקת ריאות) נסעתי לקניון עזריאלי, אליו נשבעתי לא להכנס יותר לעולם, כי זכרתי שיש שם גם משביר וגם סניף של ליה לונדון, שחברתי סיפרה לי שיש בו 60% הנחה. התברר, כמובן, שזו הנחה לבעלות כרטיס אשראי כזה או אחר בלבד ואני אקבל רק 50% הנחה, אבל מה ענין אמת בפרסום לכלי מיטה? ביקשתי למדוד את כל מה שיש במידה שלי, בזוכרי שלפני כשנה, כשהם עוד היו Women Only מדדתי שם כמה בגדי ים יפהפים שממש לא הייתי צריכה. מסתבר, שהימים ההם חלפו עברו להם יחד עם המבחר, היצרנים האיכותיים ומגוון המידות. היו להם שני בגדי ים בלבד להציע לי.

מדדתי ביקיני.

חמוד אבל ממש לא לענין לתלמידי שחיה שבאים במגע עם המורה שלהם כל מהלך השיעור.

וגם טנקיני.

סבבה אגוזים אם את בקטע של חזה שצונח עד הברכיים. מה גם שלא היה חלק תחתון תואם.

וכל זה במחיר "צנוע" של כמה מאות שקלים בלבד אחרי הנחה. אקיצר, יצאתי משם והלכתי למשביר. זו היתה טעות, כי מסתבר שזה הסניף הדוחה בייקום של המשביר (או לפחות, אני מקווה שאין להם סניף דוחה עוד יותר מזה). בגדי הים שם היו כל כך מבולגנים והמוכרות כל כך עסוקות בלרכל אחת עם השניה, שברחתי אחרי מספר דקות בלי למדוד כלום.

בשלב הזה הבנתי שעדיף שאסע לחנות המפעל של קוברה, בהרצליה. קניתי שם פעם לפני מאה שנים וזכרתי שיש להם מגוון גדול של דגמים. ובכן, לא היה מבחר עד כדי כך גדול במידה 48 (והמוכרת אמרה לי שכל הצבעוניים כבר נקנו בתחילת העונה) אבל בהחלט היה מה למדוד. לשמחת האנושות התאורה היתה גרועה כל כך שאין מה לצזנר אפילו, כל הצלוליטיס נעלם בחשיפת יתר, הורה!

חזיה מרופדת עם כתפיות מתכוונות וסלסולי בד חביבים. היה לי ולמוכרת ויכוח אם הוא קטן או טוב, 
לדעתי הוא קטן ואני כידוע, תמיד מנצחת בוויכוחים עם מוכרים.

תנו לי ניצ תנו לי צאז' מה קיבלנו? ניצנוצאז' לא שומעים? ניצנוצאז'! ועוד הפעם ניצנו.. טוב הבנתם את הקטע.
נחמד? כן. טורקיז? כן. מסתיר בטנונים עודפים? כן. לטעמי? אה.

הוא סגול הוא סגול הוא סגול הוא סגול הוא סגול, הוא סגול הוא סגול!
ומי שלובש אותו - עגול, אממה - מחשוף טיפה גדול.

טוב לא באמת. סתם הוא נראה לי קצת פשוט מדי. מה גם שכולם עושים כל מיני כיווצי הסוואה על הבטן, אבל הבעיה שלי היא בירכיים, או ליתר דיוק - בחיבור של הירך והמותן. כלומר מה שנראה לפעמים בתמונות כאילו אני לובשת תחתונים קטנים מדי מתחת לבגד שאני מודדת, הוא פשוט מבנה הגוף שלי. כך שאני הייתי מעדיפה טשטושאז' בצד של הירך ולא על הבטן, אבל שוין. דווקא הצילום של זה שקניתי בסוף יצא שרוף לגמרי, ולכן אני אראה לכם אותו בלי שרונה. מחירו אחרי הנחה (יש הנחות גדולות על המותג קוברה, למרות שיש להם עוד כל מיני מותגים) כ-230 ש"ח.


חוץ מזה, למרות שאני לא הולכת הרבה לים, התפתיתי (הו מוכרת ערמומית!) למדוד את שמלת החוף הבאה. תסכימו איתי שאפילו בתמונה הגרועה הזו רואים כמה היא מחמיאה, והבד כזה נעים ורך וכיפי. היא נהדרת ושווה כל אחד מ-399 השקח"ים שעלתה לי. אני שוקלת לעשות מה שהמוכרת המליצה, ולקחת אותה לתופרת שתסגור את השכבה התחתונה על מנת להפוך אותה לשמלת יציאות מן המנין.


נו, מה הפלא שחטפתי דלקת ריאות אחרי שאני מסתובבת פה חצי עירומה כל הפוסט?? אני יכולה לשמוע את סבתא צועקת עליי ללבוש משהו כל הדרך מהקבר. יאללה סבתא, אני הולכת להכין לי תה. אם הייתם שומעים אותי עכשיו הייתם יודעים שיותר מכל אני דומה לכרובי בימים אלה, וזה לא ממש להיט. בטח ובטח שלא בביקיני ורוד עם נקודות.

יום חמישי, 7 ביולי 2011

מדינה עברית! מכירה ביתית!

השבלוג מתנגד לקידום אתרים, אבל תומך גם תומך בקידום חברים. לפיכך - אוצו רוצו למכירה הביתית של הילה ותגידו לה שאני שלחתי אתכם!


יום שני, 4 ביולי 2011

שְמָלוֹת ושִמְלוֹת

האגדה המשפחתית מספרת שכשהייתי זאטוטה שמנמונת אבא שלי נסע לחול, ולפני נסיעתו שאל אותי מה אני רוצה שהוא יביא לי במתנה. בלי להתמהמה עניתי לו "שְמָלוֹת ושִמְלוֹת" וזאת אכן קיבלתי (וואו, הוא היה אדיר בלקנות לי בגדים. מילדות ועד בגרות הבגדים הכי יפים שלי היו אלה שאבא בחר עבורי).

ביום חמישי הודיעה לי חברתי א' שיש סוף עונה בדורותי פרקינס. מובן שרצתי לשם לפני שהיא תגמור את כל המלאי, והגעתי רגע לפני שהיה מאוחר מדי, אחרי הכל איפה עוד אפשר למצוא שמלות במידה 48 במדינה הזו? לפניכם כמה שְמָלוֹת ושִמְלוֹת שמדדתי.

פסים פסים פסים באורז ושועית. גבולית בירכיים ומחשוף סגור מדי, או בקיצור לא.

זו גזרה שאמורה להיות מוצלחת לשמנות, אבל הדוגמה ממש לא לטעמי ואני חושדת שזה היה נראה הרבה יותר מוצלח במקסי במקום מיני. זו, אגב, אחת מהשמלות במבצע.

אני חושבת שהבעיה של המותג היא שהבדים האנגלים לא מתאימים לישראל - הם סינתטיים ולא נושמים מספיק, וזה מתאים לקיץ אנגלי שבו יש אולי עשרה ימים חמים באמת בשנה, אבל לא ללחות הבלתי נסבלת שלנו. חלק מהחולצות שמדדתי נפסלו בגלל הבד ולא בגלל הגזרה.

זו היתה מכותנה, לדעתי, אבל הצווארון הכביד עליי (גם כשהיה פתוח). אני חושבת שהצבע הזה יחמיא לשחומות עור. להזכירכם - הבגדים אותם מדדתי מגיעים ממידה 0 עד מידה 20.

ויש לנו מנצחת! גם עליזה, גם fitted וגם flarey ובאורך מתאים, למרות שלא היו מזיקים לה עוד חמישה ס"מ.

השמלה הזו קיימת גם בחום בהיר עם נקודות לבנות גדולות (בול כמו השמלה שג'וליה רוברטס לובשת למרוצים באישה יפה) אבל היא לא מחמיאה לעור החיוור שלי אז ויתרתי עליה. זאת עלתה 333 ש"ח אחרי הנחת מועדון (היא מהקולקציה החדשה) וכבר הספקתי לחרוש עליה בסופ"ש. אני חושדת שיראו אותי לובשת אותה הרבה בחודשים הקרובים.

מאחר והם האחות הגדולה של טופשופ יש להם מספר דגמים שקיימים בטופשופ עד מידה 14 ולהם יש אותם עד מידה 20. בקיצור, שווה לקפוץ לקניון שרונים ולהציץ. יש שם כמה חנויות אחרות שוות ביקור (רזילי, שופרא, וכל מיני חנויות מעצבים) אז הנסיעה משתלמת, בפרט אם חוזרים עם שמלות ושמלות.

יום ראשון, 3 ביולי 2011

לכבוד הקיץ שהגיע, כתבתי צ'ק

ביום חמישי אחרי העבודה יצאתי למקצה פינוקים שהיה מהמוצדקים שבהם. נסעתי למספרה של עמיר מזרחי, להיפרד מהגוונים החיוורים והעייפים ומשיער השיבה שבצבץ ביניהם ועל הדרך סידרו לי גבות וציפורנים במכון היופי שלהם (שהוא מהחביבים עליי, והמקום היחיד בו אני יכולה לסבול שמסדרים לי את הגבות). לרגליים בחרתי את הצבע הבא -


הלק הוא Color Club - Age of Aquarius שמיד התאהבתי בו וביקשתי לקנות. בבית גיליתי שנתנו לי בטעות בקבוק של Edie. אני חושבת שאני אשאיר אותו, כי למען האמת - אני לא ממש רואה הבדל.

בדרך לשם קניתי לעצמי מתנה, תיק של בראצ'ליני. לשמחתי, נפלתי על החנות ביום של 30% הנחה, כך שהוא עלה 1500 ₪ במקום 2200 ₪. הוא אמור להיות היחיד מסוגו בארץ ועשוי חיקוי עור איכותי ולא עור, שזה תמיד טוב. התיק מציג חיים שלמים של אדם, מהלידה ועד הזקנה, והוא מקסים לחלוטין והקניה השרונאית הראשונה שלי זה אלוהים יודע כמה זמן. הייתי שמחה לקנות אחד מהתיקים המפוסלים של המעצבת, אבל הם עולים פי שלוש, אז זהו שלא. אבל הי, אני לא מתלוננת.

תלבושת לסידורים של יום שישי:
חולצה וחצאית - Gap
תיק - בראצ'ליני

אגב זה שאני לא מתלוננת, יש לי תלונה. זוכרים את הג'ינס החתיכיים שקיבלתי במתנה ממשמין לי? ובכן אתמול נאלצתי לזרוק אותם, שכן הם נקרעו לחלוטין בתפרים מסביב למותניים וגם מאחור. כנראה ששום דבר לא השתנה באיכות החומרים של החברה. לא חבל? חבל. אבל מה אכפת לי, יש לי תיק של בראצ'ליני. התחת שלי בטחינה.