דרך השומן כלומר האומן

ביום חמישי בערב הלכנו לגלריה פנדה לחגוג את פתיחת התערוכה החדשה של אום לילר במעמד שגריר שבדיה (פתיחת התערוכה, לא הלילר). התערוכה עסקה באיורים לספר אלה קארי הילדה מלפלנד והשמחה היתה רבה. אני לבשתי את שמלת השבת של שרונל'ה למרות שלא היה שבת.

אני לובשת

שמלה של דנה סידי

צמודונים מרזילי

נעלים משופרא

תיק של מונקי מאסוס

שרשרת מנעמה בצלאל (משלהי שנת טיכו)

השבוע קיבלתי מקוראת ותיקה של השבלוג (היוש אלכס!) שאלה בנוגע לאופנת ה-One Size הרווחת במקומותינו בשנים האחרונות. היא ציינה שהיא נרתעת מבגדים כאלה מחשש שלא יכסו לה טפח שלא לדבר על טפחיים. האמת היא שהופתעתי מדבריה, כי אני נהנית מאד מהטרנד הזה והרבה מבגדיי היותר מוצלחים הם One Size של מעצבים מקומיים. אני חושדת שקל להם יותר להתמודד עם גזרה יחידה מאשר לתפור לפי מידות אבל למי אכפת, זה עובד בשבילי. רב ה-One Size הם גם Oversize מה שהופך אותם למוצלחים אף יותר. המלצתי לציבור השמנמנות והשמנות היא למדוד בגדים כאלה בלי לפחד, אם נראה לכן שיש סיכוי סביר שהם יתאימו לכן. אני בוחנת כל בגד כזה לפי רוחב השרוולים, שכן זרועותיי העליונות יותר שמנות מעליונות אם להיות כנה.

השמלה הזו היא One Size של דנה סידי, חביבת השבליג. הבגדים של דנה הם One Size ורבים מהם מתאימים להוד שמנמנותי. השמלה מעוטרת ריפרופים מבלי לגלוש למחוזות הקיטש ויש לה כיסים והאורך מתאים לי בדיוק ומאד נעים ללבוש אותה. קיבלתי עליה מחמאות כל הערב וזה הגיוני כי ממש נהניתי ללבוש אותה וכשאת מרגישה טוב בבגדים שלך רואים את זה. אפשר ללבוש אותה מעל ג'ינס רחב קרוע ארוך או קצר אבל הג'ינסים היו בכביסה והיה קריר אז הלכתי על צמודונים שחורים והשרשרת הכי דקה וארוכה שיש לי. 

הערב בסימן שבדיה היה מוצלח מאד והסתיים בארוחה לילית מאוחרת עם חברים טובים, עוגות, לביבות, משקאות טעימים ועוף בקארי הילדה מלפלנד. 

ואם כבר בציור עסקינן, אחת מהמשימות שלי השבוע היתה לסיים ציור שהוזמן ממני. זה דיוקן של מורה חביב אותו הוא יקבל כמתנת סוף שנה (ששש אל תגלו) ואני חיבת לומר שאני מרוצה מהתוצאה. חזרתי לצייר לאחרונה אחרי הפסקה ארוכה מאד ואני ממש נהנית מזה. יש בזה משהו שדומה לעבודה באלתור עם בובות תאטרון - אני יודעת איך זה מתחיל אבל אין לי מושג איך זה יגמר. אני רגילה כבר לכתוב ככה (למרות שאי אפשר באמת להתרגל לקסם הזה) אבל לצייר ככה, זה ממש מרענן בשבילי.

לפני סיום אעיר שאני חייבת למצוא מילה עברית ל-One Size. זה בלוג עברי פה ומִידַחַת לא כל כך זורם לי. אשמח לקבל מכם רעיונות, קוראות וקוראים חתיכים. ובברכת שבוע טוב ויצירתי לכולם, אסיים.

לכל פסח יש מוצאי פסח ואוזניים משולשות של חתול

מה נסגר איתך שרונה מה נסגר, ממתי מעלים רשומה מלפני ערב פסח כמה ימים אחרי שנגמר פסח? ובכן, זה השבלוג שלי ואני אאחר איף איי וונט טו אנד במקרה הזה, איי דו. לא יקרה לכם כלום אם תשבו שתי דקות מול המחשב ותקראו חדשות ישנות, זה לא שיש לכם משהו חשוב יותר לעשות עכשיו נכון? כלומר, עוד מוקדם לארוחת ערב והילדים עוד לא גמרו שיעורים ולמי יש כח להתפשט כדי להכנס עכשיו למקלחת. שבו חמש דקות, אתם יודעים שתהנו מזה. יש פה תמונות צבעוניות, גג שבע דקות וקמתם לנשנש איזה משהו.

ואחרי ההקדמה הפסיבית אגרסיבית הזו (אני רעבה), אספר לכם שלפני פסח הייתי במכירה נחמדה בסטודיו קטן בדרום תל אביב בה התארחו מעצבת האופנה החדשה החביבה עליי ואחת ממעצבות התכשיטים הוותיקות החביבה עליי יחד עם עוד כמה חברות וחברים וחשבתי שמן הראוי לבקר ולצלמן.

המכירה נערכה בסטודיו של מעצבת הטקסטיל דיקלה לבסקי, וכל המקום עוטר ביצירות הצבעוניות שלה. 

את התכשיטים הביאה מורן פורת, שאת יצירותיה אני מכירה כבר כמה שנים. למעשה, יש לי עגילים מדהימים מלאכת ידה שקניתי לפני מאה שנים בערך ברזילי ואז איבדתי ואז מצאתי ממש לפני כמה שבועות. אז שמחתי מאד לראות מה חדש אצלה. מורן עובדת בטכניקה ייחודית של הטבעת אבני חן בבד, כך שרק תבניתן נותרת בו, נוצצת כמעט כמו האבן עצמה. הטכניקה הופכת את התכשיטים האלה ל-Conversation Piece, יענו משהו לדבר עליו, וזו תוספת מצוינת לערך האסתטי של התכשיט, לדעתי.

אני מודדת שרשרת צבעונית של מורן

וגם עגילים גדולים

באופן כללי היה נעים ביותר. הסטודיו שנראה נטוש לחלוטין מבחוץ מלבב מבפנים, כדרכם של מבנים תל אביביים רבים, והאווירה היתה צחקקנית ועליזה עד מאד. הלקוחות של המעצבת לירון הורביץ (עליה כתבתי פה לא מזמן) מדדו את הבגדים המגניבים שלה והיו מרוצות גם כן.

נעמה מודדת טוניקה של לירון ולירון מרוצה מהחיים

מבקרת יפה מודדת שמלה אחרת של לירון

אני עצמי הייתי מדושנת עונג באופן כללי

בעלה של לירון, גיא הורביץ, הרביץ במתוקים והכין אוסף עוגות ובונבונים מהטעימים שיצא לי לבלוע לאחרונה. כל זה יפה במיוחד לנוכח העובדה שהוא בכלל מהנדס תוכנה, כמו רבים מאתנו, וחוטא במתוקים בזמנו הפנוי בלבד. השילובים שלו, למשל בונבון שוקולד לבן במילוי עגבניות שרי ווניל, טעימים שאין דברים כאלה. אין מה לומר, לירון שיחקה אותה בלוטו הבעלים.

המגדנייה הניידת של גיא הורביץ 

במכירה התוודעתי לראשונה לעבודות של המאיירת אפרת חסון דה בוטון, שעשתה במקום ציורים בהזמנה על מגוון כלים לחג. האיורים נעשים בטושים מיוחדים ואחרי שלושה ימים אפשר להדיח את הכלים בכל אמצעי שיש לכם, והאיור ישרוד (כך מספרים).

מאחר והוזמנתי לליל הסדר בבית הקטן בהרחבה, הבנתי מיד שאפרת הונחה כאן בידי שמיים כדי להכין עבורי צלחת לילרסדר חגיגית, שי לבעלי הבית. לכן קפצתי עליה עם צילום של חתול הלילר וערימת שטרות והודעתי לה שהגיע הזמן לצייר חתול אשכנזי נימוח המאופיין באוזנים משולשות מהרגיל אחרת מה יהיה. מאחר והיא נבהלה ממש, היא לא העזה לסרב וכך באה לעולם יצירת המופת הבאה.

בקיצור, היה נחמד וגם נעים וגם טעים והצער היחיד שנגרם לי היה על כך שמשם המשכנו להסתובב ולא יכולתי לרכוש פאי חמאת בוטנים ושוקולד של גיא לנשנש בערב. גזרה כמו שלי צריך לתחזק אתם יודעים. אחרי הכל, בלוג שמנופמיניסטי לא הולך ברגל (אלא נוסע ממקום למקום תוך כדי אכילת עוגות). ועכשיו - בתאבון לכולנו והמשך שבוע נעים לכם, קוראות וקוראים יקרים.

מה לבשתי לחתולר

ביום שישי נערכה חתולת המאה בין שני חברי האהובים והטובים אספתול ואורתול. לצורך כך התכנסנו, אני ו-350 מחבריהם הטובים ביותר, בבאר של סבא כדי להשתתף בשמחה ולאכול מטעמים כיד המלך. בלטה בהיעדרה בתם המזונבת של הזוג, חתולת הנזר לילר, שנאלצה להשאר בבית מפאת חרדת קהל. לא נורא לילר, העיקר שקיבלת חמגשיות עם שאריות טעימות. אני, כצפוי, ניצלתי את ההזדמנות ללבוש שמלה עם חצאית עטירת טול. 

אני לובשת

שמלה ממוד קלות'

עגילים מרזילי (ישנים)

תיק של אנטונלו סריו (ישן)

נעלים מגאפ

פשוט לא יאמן שכמעט מכרתי את השמלה הזו במכירה הקודמת שלי. למרבה המזל כמה מקוראותיי הקימו קול צעקה ועצרו אותי ברגע האחרון. מה הייתי לובשת לחתולר צהרים אם לא היה לי אותה? פיג'מה? או חס ושלום, שמלה בלי טול???

בכל מקרה, היא פה והכל בסדר והנה צילום של העגילים הנחמדים שענדתי ולצידם הילה פרחונית.

והנה אני והאכמונית מרימות קוקטיילילר לחיי הזוג המאושר. אני לא זוכרת מתי לאחרונה שתיתי כל כך הרבה אלכוהול בשעה מוקדמת כל כך, היק!

במהלך החופה, בחלק של דיצה רינה וכו' מישהו בקהל צעק "ולילר!". יתכן שהמישהו הזה היה אני. בכל מקרה, זו היתה החופה היפה ביותר שראיתי זמן רב וגם הרב היה על הכיפאק. הקהל היה מאושר וכל החוויה היתה מרגשת ביותר.

במידה ואינכם מכירים את חתול הלילר (או שאינכם חברים בקבוצת הפייסבוק הפופולרית The Dailylar), הנה היא מנסה להרע לדיוקנה שציירתי בכוחותיי האחרונים.

ובברכת מזל טוב לזוג הקשיש ואוי ואבוי לי על ששקלתי למכור את השמלה הזו אסיים. שבוע טוב לכולם!