פונפונים ופפיונים

ככל שמזג האוויר מתקרר אני נהנית יותר להתלבש. אני חושבת שזה בגלל ההזדמנות ללבוש בגדים שלא לבשתי הרבה זמן או בפעם הראשונה. אחרי הרשומה משבוע שעבר ודאי הבנתם כבר שאני קופצת על כל הזדמנות לרענן את המלבושים בימים אלה. עליי לציין שהשבוע החולף הביא כמה בגדים חדשים ונחמדים למלתחה שלי. אם פרויקט מלתחת הקפסולה מענין אתכם, אכתוב עליו כשאתקדם משלב התכנון לביצוע.

בכל מקרה, הנה שתי תלבושות שחורגות מהשטנץ שלי בתקופה האחרונה, וטוב שכך.

הראשונה היא תלבושת להדלקת נרות עם החברה. באותו יום הייתי בדמדומי דלקת הריאות שלי, כך שהיה חשוב לי ללבוש משהו רך וחמים למסיבונת אליה הוזמנתי. מיזע הדוב שמח עם פונפונים בכתפיים (או Pom Bear כפי שקורא לו היצרן) עונה בדיוק על ההגדרה.

הלילה היה קר אבל לא יכולתי ללבוש מעיל, בגלל הפונפונים. כשחיפשתי פתרון מתאים מצאתי את הפונצ'ו הזה מהימים שמשכית היתה משכית. הוא היה של אמא והיא אהבה אותו מאד. מה נעים יותר מלהתעטף בחום של אמא כשלא מרגישים טוב בחנוכה?

אני לובשת

מיזע של Lazy Oaf

חצאית מ-H&M BIB (לונדון) 

גרבונים מאסוס

תיק של Lazy Oaf מסטורי

פונצ'ו של אמא ממשכית (וינטג')

מגפונים משופרא

פונפונים במקום כנפיים, טנק במקום זוג ישבניים

תגידו מה שתגידו על אירוע האופנה ההוגנת שנערך בשבוע שעבר, חם היה שם. אנשים הסתובבו עם מניפות והתקלפו מכל שכבותיהם, ובצדק. אני הסתובבתי עם שיער לח ופרצוף אדום והעמדתי פנים שזה אופנה של בלוגריות. בכל מקרה, זה מה שלבשתי לביקור קצר נוסף באירוע. 

אני לובשת

שמלה של So Simple

בולרו של Marni for H&M (ישן)

מגפיים של Red Valentino (ישנות)

ודאי הבנתם כבר שאני מטורפת על שמלות וחצאיות מקסי עתירות בד או שכבות על שכבות של טול. לו יכולתי הייתי מתלבשת כמו במאה ה-19, עם תחתוניות וקרינולינות ומחוך והכל. מילדות אני מפנטזת על זה. לבת המצווה אבא לקח אותי לחנות כלות בלונדון וקנה לי שמלת שושבינה עם תשע תחתוניות טול. בשנים האחרונות יש לי חלום קבוע בו אני מגיעה לחנות ובה מחלקה של תחתוניות, טול וקרינולינות אבל אני תמיד מתעוררת לפני שאני מספיקה למדוד.

אם לחזור לעניינו, השמלה מהנה מאד ללבישה. הבעיה היחידה איתה היא שהיא מעט ארוכה מדי ולכן התלכלכה לי בהליכה הקצרה בגשם מהמונית לכניסה לאירוע. בהזדמנות אקח אותה לתופרת שתראה לה מי הבוס ותקצר אותה.

לכבוד השלוליות נעלתי את מגפי הגשם בעיטור סרטים של רד וולנטינו שקניתי לפני כמה שנים בהנחה מטורפת באיזה אאוטלט. כשחזרתי הביתה קפצתי לתוך שלולית עמוקה בכניסה לבית כדי לבחון אותן וראיתי כי (ר)טוב. 

אכן, אין כמו דוב פונפונים טוב או מגפי פפיונים לשיפור המצב רוח!

גלבייה גלבייה

שאלוהים יעזור לי, יש לי מספיק גלביות. אחת פרחונית ורודה עם ציפור נודניקית של קרן שביט, אחת שחורה אלגנטית מסטאן של טליה ואחת גזעית עם ניטים של דורית בר אור לגולף. חלאס! חלאס עם הגלביות. כלומר, לא מספיק? גלביה היא הבגד שכל השמנות הזדקנות לובשות במיאמי וכשמותגי מידות גדולות מכינים אותן הן מאבדות לרב צלם אנוש. כל זכר למגניבות נעלם מהן, וכל שנותר הוא אוהל סינתטי מצויץ שמוצץ ממך כל זכר למיניות זו או אחרת. 

הו, אבל כשהן טובות.. גלביות טובות הן הבגד הישראלי ביותר בנמצא. הן קורצות לעליות הראשונות ולדור החלוצים. הן קורצות לפלשתינאים שעיבדו את האדמות כשאנחנו עוד היינו ניצנוץ בעינים של סבא רבא. הן הכי אווריריות, הכי נעימות, הכי סקסיות והכי גזעיות מכל הבגדים גם יחד. גלביות, איי קראמבה!

לפני כמה ימים הסתובבתי עם אודליה (שהעבירה סוף סוף את הבלוג שלה מתפוז לבלוגר, כל הכבוד לצה"ל) בקניון ארנה השומם. אכלנו גלידה וחיפשנו משהו ששכחתי כשנתקלנו בחנות של גלביה. על הרשת הזו קראתי בעבר בבלוג של שלי גרוס. כשביקשתי להכנס לחנות הצבעונית, אודליה אמרה שככל הזכור לה צפויה לי אכזבה, כי הם מוכרים בגדים זעירים בלבד. אני זכרתי דבר דומה, כי לפני כמה חודשים ראיתי חולצה משגעת שלהם אצל שלי וכשרציתי לקנות אותה לא היתה שום מידה שמתקרבת לשלי.

לפיכך, זקפנו ראשנו ונכנסנו בדחילו ורחימו לחנות בכוונה להציץ הצצה מהירה ולסגת לפני שהמוכרת החמוצה תגיד לנו שאין לנו במידה שלך. הבעיה היא שהמוכרת היתה חמודה לאללה והיה להם ועוד איך במידה שלנו.

גלביה מוכרים (הפתעה!) גלביות בכל צבע שאפשר להעלות על הדעת. יש גלביות שקופות לים במאות בודדות של שקלים ויש גלביות ערב מעוטרות חרוזים באלפי שקלים ויש גם חולצות גלביה וגלביות ליום יום במחירים בינוניים-גבוהים שנעים בין 500 ל-1000 ש"ח פלוס מינוס. חלק קטן מהבגדים מגיע ב-One Size אבל רובם מגיעות במידות S-XXXL, כשאני במידה 48-50 לובשת את ה-XXXL כפי שתראו בצילומים הבאים.

הגלביה הראשונה שמדדתי היתה חתיכית למדי.

אני לובשת שמלת ארוגם במידה XXXL שעולה 790 ₪

הגלביה הזו הזכירה לי את זו של משכית שאמא לבשה לחתונה של אחיה הדוד ב-1980. תראו כמה יפה היא! 

בשלב זה, הייתי מלאה מחשבות אוהבות על אמא ולכן המשכתי למדוד בשמחה.

הצהובה הזו שמחה לאללה, אבל הצווארון שלה קצת סגור לטעמי. דמיינו שאני לא נועלת סניקרז אלא משהו סנדלי יותר.

אני לובשת שמלת אלדין במידה XXXL שעולה 1190 ₪

החמודה הזו יכלה להיות מזעזעת אם לא היו נזהרים, אבל הם נזהרו. מסתבר שיש לה גם גרסת מיני חתיכית שהייתי קונה לי בשמחה, לולא היתה ארוכת שרוולים.

אני לובשת שמלת פסים במידה XXXL שעולה 790 ₪

הגלביה הבאה יפהפייה מעל המותן ומוצלחת פחות מהמותן ומטה, אבל אם היא היתה חולצה או אפילו טוניקה היא היתה נהדרת (מה שמזכיר לי שהמוכרת המקסימה אמרה שהם עושים תיקונים לפי הצורך, כמו קיצוצי שרוולים).

אני לובשת שמלת סידני במידה XXXL שעולה 790 ₪

והנה אחת חתיכית בגזרת מיני. היא נראית מקסימה בתמונה, אבל אם תסתכלו טוב תראו היא קטנה עליי ולכן לא קניתי אותה. חבל!

אני לובשת שמלת ניו יורק מיני במידה XXXL ועולה 690 ₪

אז מה השורה התחתונה? ובכן, אם אתן רזות או שמנות לייט (עד מידה 50) שאוהבות גלביות, אם מהזן בגזעי בלתי מתאמץ ואם מהזן הסופר צבעוני שאנטי כיף, ויש לכן כסף לבזבז זו החנות בשבילכן. אני בטוח אבקר בה שוב בעתיד.

פרט לסניף בקניון ארנה בהרצליה יש גם סניף בנווה צדק וחנות מקוונת עם משלוחינם. תוכלו למצוא את כל הפרטים בדף הפייסבוק של המותג.

עד לכאן גלביה. אך לפני סיום, עדכון קטן מחנות אחרת בקניון ארנה.

אחת הרשומות הנקראות ביותר בשבלוג היא זו שכתבתי כשנפתחה בארץ החנות הראשונה של דורותי פרקינס. היה זה אירוע משמח, שכן הרשת הבריטית מוכרת את אותם הבגדים במידות 2 עד 20, כל זאת במחירים סבירים ביותר. מאז דורותי פרקינס העולמית שקעה בשיממון שעמומי כלשהו. בביקור האחרון שלי בלונדון, לפני מספר חודשים, התקשיתי למצוא סניפים שלהם כאשר בביקור שקדם לו במספר שנים היו שלוש חנויות שלהן רק באוקספורד סטריט. גם בסניף הדגל של הרשת בקניון שרונים לא מצאתי בשנתיים האחרונות שום דבר לכתוב עליו הביתה.

מאחר וכבר היינו שם החלטנו להכנס, ומדדתי כמה מכנסיים במידה 20 (48 ישראלי). 

מכנסים במידה 48 בדורותי פרקינס

הברמודה מג'ינס עולה 150 ש"ח
המכנסים הפרחוניים הדקים עולים 180 ש"ח
הסקיני ג'ינס עם נקודות עולה 180 ש"ח
המכנסים האדומים עולים 130 ש"ח

המחירים מצוינים ללא ספק, אבל האיכות נראית לי נמוכה למדי. הסקיני היו צמודים רצח אבל ברור היה שכביסה אחת תרחיב אותם משמעותית. הפרחוניים היו חביבים וכך גם הברמודה, למרות שזה ממש לא הסגנון שלי. המכנסים האדומים עשוים מבד שמבליט כל צלוליט, נקודת חן או ישבן בצורה מאד לא מחמיאה ולא הייתי ממליצה לאיש או אישה לרכוש אותם. אז נכון, הסניף בארנה תמיד היה החלש מבין השנים (גם השירות בו איום ונורא) אך עדין התאכזבתי. מצד שני, כן יש בו מגוון של בגדים במידה 48 במחירים נוחים, אז אני בטוחה שיש שמנמנות שיהנו ממנו.

ועד כאן תוכניתנו ביקורת חנויות שמנונית להפעם. היו ברוכים ותהיו נחמדים לאמא, אתם אף פעם לא יודעים מתי היא תאזול מהמלאי לבלי שוב.

כבד את אביך ואת אמך

השבוע פיניתי שעה כדי לסדר כמה עניינים משפחתיים.

כבר זמן רב שאני מתלבטת מה לעשות עם הפתקים שאמא השאירה לי. שמרתי כמה מהם בחודשים האחרונים לחייה, וחשבתי למסגר אותם אבל איכשהו זה לא נראה לי מתאים. כשהתיישבתי השבוע לארגן מעטפה של תמונות למסגור, עברתי עליהם ותהיתי מה ואיך לעשות כשלפתע נזכרתי באלבום אחד, עם כריכת חתולים חמודה, שקניתי בחנות כלי כתיבה יפה בקובנט גארדן לפני כמה וכמה שנים ומאז שוכב בארון בחוסר מעש. הא! אמרתי לעצמי אמא היתה מחבבת את הכריכה הזאת והגודל שלו והדפים המגנטים מתאימים בדיוק לשמירת והצגת הפתקים האהובים. אמרתי ועשיתי.

שלפתי את האלבומון מהארון, הסרתי ממנו את התוויות וניקיתי אותו מאבק. למרבה השמחה הוא מתאים לפתיחה משני הכיוונים כך שעובדת היותו אנגלי במקור לא פוגעת בצורתו.

ואחר כך התחלתי למקם את הפתקים בתוכו בעדינות. התחלתי עם תפריט קטן ודרמטי של אבא, שמצאתי באחד היומנים הישנים שלי.

והמשכתי עם הפתקים של אמא, שחלקם (אלה שנכתבו בתקופה שעוד היה לה כח) מעוטרים בציורים צבעוניים שהיא ציירה לי, ברובם ציירה אותי או אותה, וחלקם במילות אהבה מאם לבת.

אחח נשמה יפה שלי, כמה שאני מתגעגעת אליה. אני שמחה שמצאתי בית הולם לכל המזכרות הקטנות האלה. עכשיו אני יכולה לשלוף את האלבומון ולהזכר במילים החמות שלה בלי לעשות בלגן ולפחד להרוס.

מאחר והייתי בשוונג, העברתי את התמונות האהובות עליי של משפחתי (ושרה נתניהו שנתקעה באמצע) למקום חדש בפינת העבודה שלי ובניתי להם מקדש מוושי טייפ. אני יכולה להרגיש את אבא מתהפך בקבר, אבל אין ספק שאמא וסבתא מרוצות.

וזהו לעת עתה. בין התמונות שמחכות למיסגור ותליה יש פורטריט של אמא שג'ני מייליכוב ציירה בצבעי מים. היא מחייכת שם חיוך נחמד ולמרות שהשיער שלה שם קצר מהכימו, זו תמונת דיוקן מלבבת למדי. אני מתכננת לתלות את התמונות הממוסגרות בחדר השינה, אבל לא בטוחה שארצה לתלות את התמונה הזו שם כי יש איזה קטע פאנג שווי שמתנגד לתמונות של מתים בחדרי שינה, מה גם שלתלות תמונה של אמא מעל המיטה זה ממש לא לענין, במיוחד לא כשהאמא גרמניה. נחיה ונראה!

הטיפול המושלם ליתומים

אל אלוהים ברוטב שום, אתם לא מאמינים מה עבר עליי הערב!!

ראשית, אציין שהיה לי שבוע מהתחת, בשיאו של חודש מהתחת, שנה מהתחת וגלגול מהתחת, כך שאני לא אדם מרוצה באופן כללי. ראתה זאת חברתי תמר וחשבה לעצמה מה יאה יותר להביא במתנה ליום ההולדת של השרונית מאשר שובר לטיפול ספא מפנק. חשבה ועשתה. וכך היום, עצבנית מעָצבּוֹן נסעתי אחרי העבודה לספא ארמון החמאם בתל אביב כשכל רצוני לשתוק שעה שלמה בעוד מישהו משחרר את הגב האומלל שלי בעדינות מפנקת.

כשהגעתי למקום, שנמצא בתוך המרכז האולימפי ברחוב שטרית, התבאסתי מהר מאד. אין אוירת ספא, הפקידות בכניסה מדברות בקול רם ולא נעים אחת עם השניה וכל קשר בין הכניסה למקום לרוגע מקרי בהחלט. הבנתי שנפלתי על ספא סוג ג והתבאסתי לי בשקט. קיבלתי לוקר, חלוק ונעלים והמשכתי להתבאס בדרכי לחדר העיסוי. טיפלה בי מורן, יתומה טריה גם כן מסתבר, שהבינה מיד את הלך הרוח שלי, התאימה את עוצמת המגע לעוצמת כח הסבל שלי (בשלב זה, אפס) והעניקה לי חצי שעה של עיסוי נעים נעים. בשלב הזה כבר הייתי מרוצה, אבל עדין לא ידעתי מה מחכה לי בחמאם.

את משאירה את הנעלים בכניסה, נכנסת לחמאם האפלולי, החם והלח ונשכבת על ספסל שיש מחומם (בשלב הזה אמרתי לעצמי הי הי הי זה נחמד), ואז נכנסת הבלנית ומתחילה לטפל בך. זה השלב שבו אני התחלתי לצחקק ולא הפסקתי שלושים דקות.

הבלנית שופכת עליך מים מקערות, זה מרגיש כאילו את מתחת למפל שוצף וקוצף שלא נגמר. ואז היא מתחילה לקרצף אותך בקצף ריחני מלמטה עד למעלה. ואחר כך פילינג לכל הגוף, ואחרי זה את חוזרת למפל, ואחרי זה חופפים לך את הראש. שמעו, זה כמו לחזור להיות בת שנתיים וההורים שלך רוחצים אותך. זה פינוק מושחת לחלוטין - החדר כולו מלא במים, הם נשפכים על הרצפה ועל השיש (ישראל מתייבשת ולי לא אכפת), אדם הופך להר של קצף בזמן שהבלנית עושה לו קרנים מקצף בשיער. זה אושר מושלם, או כמעט מושלם - כי השכיבה על השיש עשתה לי כאב גב מחריד כמעה, ממנו התעלמתי בנונשלנטיות כל הטיפול. כל זמן הטיפול חשבתי לי על דיאלוג שהיה לי עם אמא לפני כשנה, ורשום ביומן שלי - זה התחיל כשהתחשק לי קפה ותהיתי למה אמא לא משרתת אותי פעם, לשם שינוי.

אני: איפה הימים שהיו מעירים אותך בארבע אחר הצהרים ומביאים לך קפה למיטה?

אמא: איפה הימים? איפה הימים שהיו מרימים אותך ושמים אותך בסלקל ומביאים לך כל מיני דברים טובים?

אני: באמת תודה רבה (הולכת להכין לי קפה)

יצאתי משם מתפוצצת מצחוק (זה הרבה אושר להכיל בחלל כזה קטן) הכנתי לי תה מתוק ונשכבתי על כסא נוח כשלידי אישה מבוגרת ממני בהרבה יושבת ומגחכת גם היא כפעוטה שעשו לה קו'צי קו.

טיפול ארמון החמאם, צילום אילוסטרציה.

חברים, זה הטיפול המושלם ליתומים בפרט ולבני אדם בכלל. אני ללא ספק מתכוונת לחזור לשם (בפרט שקיבלתי בסוף הטיפול שובר לטיפול נוסף בהנחה). אם אתם רוצים לחזור לסלקל לשלושים דקות ושיביאו לכם כל מיני דברים טובים, התעלמו מהלובי המעצבן ושעטו לחמאם הטורקי כעדר פילים הגולש מהרי ההימלאיה, וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.

תשני טוב לשנה החדשה שלך

תשני טוב לשנה החדשה שלך. זה מה שאמא היתה אומרת לי כשהלכתי לישון בליל יום ההולדת שלי. יום ההולדת שלי חל ב-29 לפברואר, אחת לארבע שנים, ובשנים בהן התאריך לא קיים היינו מחכות אמא ואני לחצות שבין ה-28 וה-29 ואז הייתי מקבלת נשיקת יומולדת (או נשיקת אוירון, אם הטקס היה מתקיים בטלפון) ואת האיחול המיוחד שלה. השנה אין 29 לפברואר ולכן אין לי באמת יומולדת. מצד שני, גם אמא ואבא אין לי, ואין מי שיאחל לי שאשן טוב לשנה החדשה שלי. 

אבל יש לי ספוגנים לרב, וחברים אוהבים ונאמנים שכל אדם היה חולם עליהם, ויש לי שמיכי, וקוראים שאני אוהבת ואוהבים אותי, ומשפחה קטנה אבל איכותית, ויש לי מישהי שמטפלת בי, ומסקרה שלא יורדת במים ומסיר איפור שעובד, ועבודה טובה, ותוכניות וציפיות לעתיד ורוד ויש לי גם פיג'מת יומולדת עם זברות שהאוכמנית הביאה לי במתנה מלונדון בשבוע שעבר, ואני חושדת שספוגן אחד, שנוהג לכנות אותי השמנמונת המיוחדת שלו, יאחל לי את האיחול המיוחד של אמא לפני השינה מחר ואולי גם יקנה לי בלון.

תלבושת לשינה טוב לשנה החדשה שלי - 

פיג'מה מפריימרק (לונדון)

 כפכמועלים מפריימרק (לונדון, שנה שעברה)

קישוט לשיער מקסטרו (ישן)

אז אני מקווה שהשנה הבאה תהיה טובה בהרבה ומחר בלילה, אני מבטיחה לישון טוב טוב לשנה החדשה שלי.  

* מחר תסתיים הגרלת היומולדת המיוחדת שלי, אז למי שטרם נרשם - למה אתם מחכים?

התמונות הישנות

במהלך השבעה עברו התמונות הישנות של אמא מיד ליד. תמיד ידעתי שהיא היתה פצצה כשהיתה צעירה, אבל רק אחרי שבלוגריות האופנה שבאו לנחם אותי העירו שוב ושוב על חוש הסטיילינג המשובח שלה, הפנמתי כמה מהאהבה שלי לאופנה ירשתי ממנה.

מאי 1963

אמא למדה ציור אופנה כשהיתה צעירונת, וכשהייתי בת 4-5 לימדה אותי לצייר "בובות" (manikins) ולעצב להן בגדים. בזכותה חלמתי במשך שנים ללמוד עיצוב אופנה. בזכותה הייתי הילדה הלבושה יפה ביותר בהרצליה. בזכותה למדתי איך לשלב בגדים, אילו צבעים הולמים ביחד ואילו לא, מה נראה זקן ומה צעיר, מה אלגנטי ומה מוזנח.

אם זכרוני אינו מטעני, היא סולקה מהתנועה כי היתה "סלונית" (גרסת שנות החמישים ל"צפונית") מדי לטעמם. כמעט בכל התמונות הצבאיות שלה היא נועלת נעלי סירה, רק אלוהים יודע איך. לחתונה עם פפישו היא לבשה שמלת מיני ונעלה את הנעלים היפות בעולם מסאטן לבן.

החתונה של אבא ואמא, אפריל 1967

המשקפים שלה תמיד היו מושלמים, גם בימים של מחסור. כילדה, היא היתה מקבלת חבילות של בגדים מהדודה באמריקה, ותמיד היתה לבושה כמו נסיכה בזמן שטיפסה על עצים בשכונה.

טיול בכותל המערבי עם שרונה בבטן, 1976

הגעגועים אליה גוברים מיום ליום, ומכריעים אותי לעתים קרובות. אני נשברת במאפיה, כשאני תופסת את עצמי רוצה לקנות לה את קוראסון השקדים שאהבה. אני בוכה כשמלצרית מציעה לי קפה קר שאמא גררה אותי עד לנווה צדק כדי לשתות. אני מסתכלת על הספה עליה ישנה בחודשים האחרונים ולכמה רגעים אני רוצה למות ורק לא לחיות בלעדיה. אני מנסה לטשטש את זכר השבועות האחרונים באמצעות התמונות הללו, בהן היא נראית כמו שחקנית קולנוע משנות השישים. זו מלחמה אינסופית לשכוח את מראה גופתה בחדר הלבן בהוספיס, ולצרוב במקומה את דיוקן היפהפיה במרפסת בנתניה, צופה אל עתיד מלא אהבה וצחוק. עתיד שעכשיו הוא עבר.

עד החתונה זה יעבור

קעקוע - ציור על העור, חקיקה בעור הגוף, סימון על העור, צריבת העור; הריסה, שבירה, קלקול

ביום השני של השבעה הלכתי לעשות קעקוע.

זה תוכנן הרבה זמן מראש. רציתי לעשות קעקוע כמה שנים, רק שלא הצלחתי להחליט מה לקעקע ואיפה ובידי מי. לך תסמוך על אמן אחר שיצייר עליך ציור שאי אפשר למחוק לעולם. אז חיכיתי. אבל בשבועות האחרונים התברר לי שלאחר שכל הגהנום הזה יסתיים סוף סוף יהיה עליי לבצע מחווה טקסית משמעותית. בימים האחרונים, כשאמא היתה בהוספיס, התחברו כמה קצוות וידעתי שעליי לסמן את עצמי כשורדת, שורדת עם חיוך על הפנים ומבט אופטימי קדימה. כי רק זה יכבד את הנשמה היקרה שאיבדנו, שכל רצונה היה לחיות טוב ולראות את ילדיה מאושרים.

את הקעקוע עשה לי אמיר בלום, אליו הגעתי בצרוף המלצה חמה. הוא יצר את הקעקוע משילוב שלוש תמונות שונות שהבאתי איתי והיה מתוק ומקצועי למופת. הבהרתי לו מראש מה הלך הרוח ובאיזה מצב נפשי עדין אני מגיעה אליו והוא יצר עבורי את החוויה המדויקת שחיפשתי - מכובדת, אופטימית וטקסית.

שמונה צבעים. הידעתם שיש דיו קעקועים זוהרת בחושך? תרגעו, לא השתמשנו בכזו

ועכשיו לשאלה שכל הלא מקועקעים רוצים לשאול - כמה זה כואב? ובכן, הקעקוע עצמו לקח כשעתיים וכאב למדי, אבל לא זו הבעיה. בלילה הראשון לא ישנתי מרב כאבים. יומיים צלעתי בבית עם מקל ההליכה של אמא ונזקקתי לעזרה לקום מהכסא. היום, שבוע אחרי, אני עדין לא מצליחה לישון נורמלי וכואב לי כל הזמן אבל קחו בחשבון שאני תשושה נפשית ופיזית כבר שבועות ומערכת החיסון שלי כבר ראתה ימים טובים יותר.

הקעקוע פונה אליי, כך שיזכיר לי בכל עת את המחוייבות שלי לחיים.

"היא עגולה וחייכנית, בדיוק כמוך!", דבר המקעקע

למרות אי הנוחות הרבה (הידועה גם בשם "כאבים שחבל על הזמן") אני לא מתחרטת על תזמון הקעקוע. הייתי זקוקה לזה, והכאב הזה, יחסית לכאב הנפשי שלנו בחודשים האחרונים, זניח. בלילה הראשון תפסתי את עצמי בוכה מרב כאב ואז צחקתי בקול רם, כי זו היתה הפעם הראשונה במה שנראה כמו נצח שבכיתי בגלל משהו שלא קשור לסבל של האמא המתוקה שלי. אז זהו. לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, וזה הזמן שלי.

אמי, ורדה ראובני, נפטרה היום לפנות בוקר בהוספיס בתל השומר אחרי מאבק של כשלוש שנים בסרטן הריאות. לא תערך לוויה, אך מי שמעוניין להגיע לשבעה מוזמן.

אל מול כל הקשיים שהערמו כנגדה היא נותרה תמיד כשהיתה - מתוקה, מצחיקה, מבריקה ועוצמתית לאין ערוך. תהיי מנוחתה עדן.

אמא במהלך טיפול כימותרפי בטיפולו המסור של דר' וורמי, אוגוסט 2008

כמעט יתומה, כמעט מתה

אני לא אוהבת לכתוב פה רשומות אישיות מדי, אבל רק היום.

החיים הפכו לגהנום. חשבתי שברגע שאמא תצא מהבית ומאחריותי כמטפלת יחידה אני ארגיש הקלה. חשבתי שאשפוז בבית החולים משמעו שמשם היא תעבור במהירות להוספיס, שם יאפשרו לה לסיים את חייה באנושיות, כבוד וחמלה. במקום זה, אני מוצאת את עצמי ממשיכה להאבק מול עובדות סוציאליות, יועצות רפואיות, נשות קשר של מכבי, רופאים, מנהלי מרפאות ומי לא שרק זורקים אחריות מאדם לאדם ומאשימים אותנו על חוסר הסבלנות שלנו, הם מאשימים אותי כשאמא בוכה שהיא נסערת בגלל שאני מלחיצה אותה, כאשר למעשה היא בוכה בגלל האטימות שהם מפגינים כלפי הצרכים שלה.

יש סיכוי קטן שסוף סוף, נצליח להכניס את אמא (הידועה בכינויה - חולת סרטן הריאות המפושט בעצמות בכבד ובחלל הבטן, המוגדרת זה חודש כחולה סופנית, שהופסקו לה כל הטיפולים והחל מיום שישי לא מסוגלת אפילו להסתובב במיטה ומבלה את מרבית יומה בלבכות על זה שלא נותנים לה למות כבר, או האישה היקרה, הטובה והיפה בעולם שכבוד הוא לי לקרוא לה אמא) להוספיס או מסגרת מתאימה אחרת. אבל גם עכשיו, שהפתרון קרוב יותר מתמיד, אני לא חשה שום הקלה, אלא רק פחד הולך וגובר - כי הסוף קרוב. קרוב מאד. ואני מפחדת שלא אשרוד את לכתה. שום דבר לא מקל עליי. לא כדורים, לא אהבת החברים הנפלאים שלי, לא המשפחה. כלום. בקרוב אני אהיה יתומה, ובא לי למות.

בכל מקרה הגעתי היום לשתי החלטות בנוגע לפעולות שאנקוט אחרי מותה, ואחרי שאוכל לחזור לנשום (אם אוכל לחזור לנשום). את האחת אני שומרת לעצמי, והשניה - אני אקים עמותה בשם "תרגעי" (אמא הציעה לי את השם היום, ברגע של צלילות, אחרי ששמעה את העובדת הסוציאלית של אסותא צועקת עליי "תרגעי, תרגעי" בטלפון).

זו תהיה עמותה של מתנדבים, שעברו את הגהנום הבירוקרטי של מערכת הבריאות כמוני, ויוצבו במחלקות המתאימות בבתי החולים השונים וכל מטרתם לספק נחמה למשפחות המאושפזים. אנשים מרקעים רוחניים שונים שיודעים לחבק ולנחם ולמגר את הטינופת הזו, של אנשי מקצוע שמטיחים בקרובי משפחה המומים משפטים כגון "קודם כל תרגעי" (כן כן, באמת אמרו לי את זה היום) או "תהיי חזקה בשביל אמא" (כשהודיעו לי ולאמא שאבא מת, התחלתי לבכות ואז העובדת הסוציאלית של מאיר תפסה אותי בזרוע לפני אמא והטיחה בי "אסור לך לבכות, תהיי חזקה בשביל אמא"). את המשפט הזה שמעתי בחודש האחרון, ובפרט בשבוע האחרון מכל כך הרבה רופאים, עובדים סוציאלים ושאר יועצים שתפקידם לסייע לנו ולא עושים זאת, שבא לי לצרוח. בדיוק כמו אותו גבר בוגדני שמאשים את אשתו בזה שהיא לא סומכת עליו, בזמן שגם היא גם הוא וגם כל חבריהם יודעים שרק אתמול הוא ניסה להשכיב איזו ילדונת שפגש בבר.

כדי לתת טעם לכל הסבל הזה אני הולכת לתת את כל האהבה והתמיכה שאוכל לאלה שאחיות הגורל יעדו להם את הגורל שנועד גם לי. ואם אפשר - לבכות ביחד איתם.

אני מקווה רק שישאר לי כוח להציב רגל בבית חולים אחרי שכל זה יגמר, כי אם יש דבר אחד שלמדתי במהלך מחלתה של אמא ובפרט בשבועות מאז הוגדרה כחולה סופנית הוא זה - אם מגיע יום ארור בו מודיעים לך שאתה סובל ממחלה סופנית, או בעלת פוטנציאל סופני, כדאי שתמהר להוציא רשיון לאקדח כדי לקבוע מתי ואיך תלך בכבוד, כי אתה לבד במערכה. זה מה שאני אעשה אם יומי יגיע.