שיעור בתורת היחסות

אתם יודעים שאני מתה על אסוס. אני יודעת שאני מתה על אסוס. אסוס יודעים שאני מתה על אסוס. אז למה?

השבוע הם הוסיפו מספר פריטים לעונה המתקררת לקולקצית המידות הגדולות שלהם, ובחיי שעדיף כבר ללבוש שקי זבל. ראשית התלבושת המחרידה הזו המורכבת מהטייץ המבחילים בעולם וחולצה מושלמת להפקת חובבים של ריצ'ארד השלישי. הדוגמנית נראית כמו הקיפץ מנוטרדם!

הפריט המוצג בתמונה הבאה הוא הגרביונים, שלא באמת טובים לכלום, אבל אני חוששת שהחצאית תתווסף לחנות בימים הקרובים גם כן. היא נראית כמו משהו משוק בצלאל. אוף.

ולסיום, אחת מכמה שמלות חדשות העשויות 100% ויסקוזה. זה בד מיוזע וסינטטי, וכל אחת מהגזרות תגרום ללובשת המלאה להראות כמו שק תפוחי אדמה. מאחר והמחשוף סגור, הכתפים רחבות ואין הצרה במותנים אפילו הדוגמנית נראית נפולת שדיים ובעלת פלג גוף עליון של שחקו רוגבי.

על הג'ינס הבאים לא אומר דבר. פשוט אתן לכם לראות. הקטע המוזר הוא שהם קיימים גם בקולקצית המידות הרגילות, ושם הם נראים אפילו יותר גרוע.

חבל שלא לבשתי אותם לפני שבוע, כשנפלתי ופצעתי את הברך

ועכשיו תגידו לי, נכון שזה עצוב? והדבר הכי עצוב פה, שזו קולקצית המידות הגדולות הגרועה בתולדות Asos Curve והיא עדין טובה עשרת מונים מכל קולקצית מידות גדולות שתמצאו בישראל. היא כוללת שמלות חושפות רגלים, מגוון צבעים, מכנסים גבוהים בצבעים טרנדיים, גזרות טרנדיות, חצאיות במגוון אורכים - כל מה שלא תמצאו בשום חנות למידות גדולות בישראל.

ואם כבר מדברים על משהו שלא תמצאו בישראל וכן תמצאו באסוס, שמעו מה קרה לי עם שירות הלקוחות שלהם השבוע - החבילה שהזמנתי מהם לפני שבועות אחדים התעכבה והתעכבה ולבסוף כתבתי להם לשאול אם הם יודעים איפה היא. בנוסף, ציינתי שהשמלה שקניתי מהם (תמונות בקרוב) בחצי מחיר ירדה שבוע לאחר הקניה לרבע מחיר ותהיתי אם יש סיכוי לפיצוי כלשהו על כך. מה הם עשו בתגובה? התנצלו בחינניות, זיכו אותי על מחיר המשלוח של החבילה הראשונה והעניקו לי 10 פאונד הנחה לקניה הבאה שלי. הם יודעים שאני אחזור אליהם, אני יודעת שאני אחזור אליהם, אתם יודעים שאני אחזור אליהם. עם שירות כזה ומוצרים כאלה, אין סיכוי שלא אחזור אליהם. לתשומת לב היצרנים בישראל.

אני ומוטי, שתיל הזית שקיבלתי הקיבוץ יד מרדכי

חולצה - אסוס

ג'ינס - New Look

 משקפמש - פנדי

 ולסיום, פניה נרגשת ליחצנים ואנשי התעשיה שקוראים את הבלוג: אני יודעת שבקרוב יפתח בארץ סניף של הרשת המשובחת דורותי פרקינס. הפניות ששלחתי עד כה לאנשים בתעשיה בחיפוש אחר היחצן שמייצג את הרשת נענו בשלילה ותהייה. אם אתם מצייגים אותם, או יודעים מי מייצג אותם, הודיעו לי בבקשה - אני וקוראותיי המלאות צמאות למידע על החנות העומדת להפתח, טווח המחירים והמידות בה וחנויות נוספות שעתידות להפתח.

אני אוהבת את השלט רחוק שלי

אחחח כמה שאני אוהבת את השלט הרחוק של המצלמה שלי! בחיי שאלה 16 הדולרים המוצלחים ביותר שהוצאתי זמן רב. טרם למדתי לשלוט במד האור מרחוק, אבל גם לשם נגיע. ובינתים זה מה שלבשתי היום.

ג'ינס שחור -  NYDJ

גופיה - קום איל פו

שרשרת - Accessorize (ישן)

נעלים - בפאלו (ישן)

אגב, בהמשך למה שכתבתי אתמול החלטתי ללבוש את הג'ינס לעבודה ולראות כמה "וואו רזית!" אני אקבל. התוצאה - אפס מאופס. כשאמרתי לאנשים לבסוף שהמכנסים מיוחדים הם בהו בי בתמיהה. כשאמרתי להם כמה הם עולים הם צווחו. אקיצר, כמו שאמרתי אתמול, הם נוחים לאללה אבל לא עושים שום דבר שסקיני ג'ינס אחר לא יעשה בשליש המחיר.

למקרה שלא שמתם לב - הוספתי כמה פריטים לדף המכירה שלי, שווה לבדוק!

ועכשיו - וידוי. הפרתי את דיאטת הקניות שלי, לראשונה מאז הכרזתי עליה בשני לספטמבר.

הלכתי לקום איל פו "רק כדי להציץ על הג'קטים" ומדדתי חצי חנות. הג'קטים אגב, היו מאד זקנים אבל יאמר לזכותם שהם עוד לא קיבלו את כל מה שהיה בתצוגה. למעשה, נדמה לי שהם קיבלו רק מעט ממה שהיה בתצוגה. בכל מקרה, מדדתי כמה וכמה חולצות וגופיות, ובסוף החלטתי לקנות את הגופיה שרואים בתמונה פה. היא עונה על הגדרת "גופיה שחורה איכותית" שנמצאת ברשימת החסרים שלי, ועלתה 490 ש"ח, 190 מתוכם כוסו על ידי מה שנשאר מהשי לחג שקיבלתי בראש השנה בעבודה. אז שילמתי עליה 300 ש"ח ואני שלמה עם זה. כן. כלומר, כן. כלומר וואו זאת באמת השעה? אני חייבת לרוץ.

הלך הפלא נשאר הג'ינס

אחריות אחת שאני מקבלת על עצמי, ככותבת שבלוג אופנה רציני, היא לבדוק מוצרים עבורכם, קוראיי הנאמנים. זה לא קל, אבל מישהו חייב לעשות את זה.

השבוע התבקשתי לבדוק את ג'ינס הפלא NYDJ שמעוצב בטכנולוגיה המתיימרת לשטח את הבטן ולהגביהה את הישבן. הם אומרים שהג'ינס שלהם יגרום לכל אישה להראות רזה יותר ממידתה במציאות בשתי מידות, ומאחר ואני מאד רוצה להראות כאישה במידה 44 אצתי רצתי לחנות קוים ברמת השרון כדי לבדוק מה יש להם להציע לי.

טכנולוגית החיטוב והעיצוב של החברה, לפי האתר

ראשית אציין שצוות החנות נחמד ונעים ביותר, ולמרות שהגעתי לשם במצב בריאותי ממש לא משהו והמדידה עייפה אותי מאד, הן היו נחמדות ואדיבות להפליא. אני מדדתי את מרבית המכנסיים שיש לחברה להציע במידה שלי (שהיא 48 וגם המידה הכי גדולה שהם מוכרים). המכנסיים נטולות קשקושים מיותרים (יש דגמים עם ניטים על הכיסים) מגיעים בצבעים לבן, דנים בגוונים שונים, שחור וחום. כל הגזרות צרות, כך שקוראותיי חובבות ה-boot cut והמכנסיים המתרחבים, יאלצו לחפש מכנסיים אחרים.

שכחתי לקחת איתי לחנות מצלמה והתמונות בסלולרי יצאו גרועות, ולכן נמשיך מיד אל מבחן המציאות!

♥♥♥ מבחן המציאות ♥♥♥

צילמתי את עצמי לובשת את הסקיני השחור של NYDJ שבחרתי לעצמי (דגם 40196ODT בצבע שחור, מחיר 1015 ש"ח) וג'ינס רגיל שקניתי במרקס אנד ספנסר בלונדון בכ-120 ש"ח. התוצאות לפניכם.

מבט חזיתי - תוית כתומה M&S תוית לבנה NYDJ. האגן "אסוף" יותר ב-NYDJ.

מבט צידי - תוית כתומה M&S תוית לבנה NYDJ. הישבן אכן חינני יותר ב-NYDJ אבל הבטן, משום מה, נראית בולטת יותר.

מבט אחורי - בלי יד בצד M&S עם יד NYDJ. הישבן מורם יותר ב-NYDJ.

ניתוח - הגי'נס נוח מאד (רך ומותאם לגוף משמעותית מהמתחרה מ-M&S). בכל מה שנוגע לעיצוב וחיטוב - הוא מחמיא לישבן ויוצר צללית צרה במקצת מהמקורית. אני בטוחה שיש ג'ינסים אחרים שיעשו את אותו האפקט בלי כל ההו-הא השיווקי. בנוגע למידות, 48 היא לא מידה כזאת גדולה כך שלא הייתי מגדירה אותם כפריט לנשים שמנות אלא פריט לנשים רגילות שרוצות להראות רזות יותר.

לסיכום - סקיני ג'ינס סבבה שנופל בגלל מחירו השערורייתי. אין שום סיבה בעולם שהוא יעלה יותר מ-350 ש"ח אבל הוא נמכר בטווח מחירים שבין 900-1200 ש"ח בערך. במחיר הזה אפשר לקנות מגפיים מעור, או ג'קט של קום פו או עגילים מזהב בה.שטרן - כל אחד מהם ישרת אתכם יותר זמן. לשיקולכם.

אני קונה מכנסיים ושוקלת לקנות שפניים

המכנסיים הקצרים הקיציים שקניתי באסוס השנה הוכיחו את עצמם כקניה נהדרת. השבוע גיליתי שהם הוסיפו לחנות שני דגמים של מכנסים קצרים חורפיים ומאחר ודיאטת הקניות הגדולה מתירה לי לקנות בגדים בכספים שהצטברו בחשבון הפייפל שלי, הזמנתי לי אותם.

זוג ראשון - מחוייטים בגזרה גבוהה. לא הצלחתי להבין אם החגורה כלולה או לא, אז אני מהמרת על לא. אני מייעדת אותם לעבודה.

זוג שני - מכנסוני קטיפה אפורים, שיראו נפלא עם גרביונים ומגפונים (אם אי פעם יתקרר פה).

שימו לב, אם אתם מזמינים שם, לטבלת המידות בס"מ. אני קונה שם מכנסיים במידה 24, למרות שאני לא רגילה לקנות במידה הזו, כי לפי טבלת המידות המידות הקטנות יותר לא יהלמו את היקף המותניים שלי. עדיף לוותר על הגאווה ולא להצטער אחר כך.

ואם כבר בדיאטת הבגדים הגדולה עסקינן, ביום שישי הוזמנתי למסיבת בריתה של חבר לעבודה. לכבוד האירוע החלטתי ללבוש סוף סוף שמלה שקניתי לפני חודשים ארוכים, אך טרם שלפתי מן הארון. מאחר וקיצצתי לעצמי את הבוהן יום קודם, החלטתי לצרף לה את הסניקרז החדשות שלי, שהתגלו כנוחות מאד.

שמלה - H&M (עונה שעברה)

שרשרת - Accessorize (ישן)

נעלים - MAZ

כדי לשפר את מראה התסרוקת, שפשוט לא הסתדרה לי, קישטתי את השיניון שלי (עלאק..) בקישקושון לשיער שקניתי בטופ שופ בלונדון. זו הופעת הבכורה שלו, חמודון!

אני שולחת את ידי בחמדה לשולחן הקינוחים פרווה

ואם כבר מדברים על פרווה, שאלה- מה דעתכם על הנעלים האלה? הן עולות 83$ כולל משלוח ואני לא יכולה להוציא אותן מהראש כבר שלושה ימים. לקנות או לא?

ולפני שכולנו הולכים לכרסם איזה כריך נחמד, אוסיף ואציין שעידו קינן מזכיר את פייסקו ההספד של מתאים לי בבלוג שלו. שבוע טוב לכולם ושלא תדעו עוד צער!

אני נותנת בקטנה - חודש ורוד

לרב אני מתחמקת מלעסוק בנושאים פוליטיים\מדיניים\פמיניסטיים\פילוסופיים בשבלוג, מאחר ואני מרגישה שרבים אחרים מוכשרים לכך יותר ממני. מדי פעם, מגיעים מים עד נפש ואני חייבת להביע את דעתי ברבים.

אני לא אוהבת פמיניסטיות לוחמניות. אני לא אוהבת דיונים בשאלה אם כן להתחתן או להתחתן, אם כן ללדת או לא ללדת, כן לגדל את הילדים בבית או לא. מבחינתי זו טחינה של Non Issues. כולנו רוצים להרגיש חלק מקהילה, וכולנו מחפשים לגיטימציה ותמיכה, בפרט כשמדובר במיעוט חברתי. בין זה לבין לנפנף בפרצוף, להתנגח באמצעי התקשורת ולהאשים כל מי שלא מסכים איתך בקנאות וחושך בדרך רחוקה מאד. לי ברור שלכל אישה יש את הזכות לבחור אם ומתי ללדת, אם ומתי להתחתן, אם ומתי לוותר על הקריירה או לפתוח בקריירה, לשכב עם אישה אחרת, לחלוק את חייה עם אישה אחרת, לא לחלוק את חייה עם אף אחד ושאר ירקות. יחד עם זאת, כשאני מתעצלת לגלח את הרגלים אני הולכת עם מכנסים ארוכים, וכשאנשים חושבים שאני לסבית בגלל שאני בת שלושים וארבע ואין לי בנזוג קבוע אני מתעצבנת.

אני רגילה לחטוף על זה מחברותיי שאחדות מהן לומדות מגדר, פילוסופיה פמיניסטית ושאר תחומים אקדמאים שנראים לי, בכנות, טרחניים ואף נלעגים. רבנו על זה כבר פעמים רבות בעבר ונמשיך לריב בעתיד, שוין.

אבל ביומיים האחרונים הפייסבוק שלי התמלא בהודעות סתומות כגון "אני אוהבת את זה על השולחן בסלון" ו "אני אוהבת את זה על הרצפה בסטודיו" ורק היום הבנתי שמדובר במין משחק רשת שאמור לציין את חודש המודעות לסרטן השד, ראומה מסבירה את זה הרבה יותר טוב ממני.

אני משתוממת מכמות הנשים ברשימת החברים שלי בפייסבוק ששיתפו פעולה עם המשחק המטומטם הזה שאין בינו לבין חיזוק המודעות לסרטן השד ולא כלום. הן עושות טיזינג להמוני קוראים שלא יודעים על מה הן מדברות וחושבים שמדובר בפיזור רמזים מיניים ומערערות את כל מה שאמהותינו וסבותינו נלחמו עליו - כבוד לאישה, כבוד לשיקול דעתה, כבוד למילה שהיא אומרת. אתן מוותרות על כל מה שהשיגו עבורכן במחיר דחקה. אותה דחקה שמורידה את מדינת ישראל ביגון שאולה. אותה דחקה שבזכותה עמים אחרים מסתכלים עלינו מלמעלה, כי למה לתת כבוד למי שלא נותן לעצמו. אתן חושבות שהסטטוסים האלה מעצימים נשים? יש לי חדשות בשבילכן, הם משפילים נשים. אתן לא צריכות לרדת לרמה של הבהמות שמטרידות אתכן כדי להחזיר מלחמה.

מסתבר שעם כל הבוז שאני מפגינה כלפי פמיניזם לוחמני, הבעיה שלי היא עצם הדיבור עליו ולא הדבר עצמו, כי הדבר עצמו הופנם אצלי לאותה דרגת Non Issue שאני לא אוהבת לדבר עליה, כי עצם הדיבור עליה מוזיל את ערכה ושמחתי לגלות זאת על עצמי.

ועוד משהו - יש עוד סוגי סרטן קטלניים פרט לסרטן השד. אבא שלי מת מסרטן שלפוחית השתן ואמא שלי מתה מסרטן הריאות - שניהם סרטנים של מעשנים. האם הסבל שלהם ושלנו, המשפחה, פחות ראוי לדיון ציבורי מזה של משפחות וחולי סרטן השד? האם יש עולם שבו הגיוני להעדיף מחלה אחת על אחרת? סבל אחד על אחר? האם שואת יהודי אירופה (וסלוניקי, ואפריקה) ראויה לדיון יותר משואת האפריקאים באמריקה? או שואת הארמנים? באיזה עולם מוסרי ומקבל עושים ניהול תורים על סבל?? אני מרגישה שהרעש התקשורתי מסביב לסרטן השד הוא סוג של טרנד, שאין בינו לבין המחלה דבר. כאילו דיבור על סרטן השד הוא סוג של העצמה נשית. אני לא רואה את זה כך.

אז נשים - תחשבו קצת למען השם, לפני שאתן משתפות פעולה עם יוזמות מפוקפקות ברשת או מחוצה לה ותפסיקו למלא את הפיד שלי בשטויות שלכן. שקלו את הצעדים שלכן לפני שאתן פותחות את הפה, או את המקלדת.

מתחת לעצים קבור האפר של אמי, שהיתה אישה דגולה ועוצמתית ומתה מסרטן אחר

אנחנו ממשיכים בטרנד האקולוגי

היחצנית החביבה עליי (עובדת במרץ, מארגנת אירועים על הכיף כיפאק ואשכרא טורחת לקרוא את הבלוגים של הבלוגרים איתם היא עובדת כדי להכיר אותם) שלחה לי מתנה נחמדה - שרשרת של Batucada.

מאחר ולא אתם ולא אני אוהבים קומוניקטים מועתקים, אסתפק ואומר שמדובר בליין תכשיטים אקולוגים (מה נסגר עם כל האקולוגיה בזמן האחרון? נגמרו לסמולנים הנושאים לשיחה?) תוצרת צרפת שעשוים מגומי שתהליך היצור שלו לא פולט חומרים רעילים לאוויר. הן עדינות וגמישות כאלה, ונדבקות לגוף ונראות קצת כמו קעקוע, בגלל זה יחצניתנו חשבה שאשמח לקבל תכשיט כזה שיתאים לי למיס סאנשיין הקטנה שלי.

השרשרת נחמדה בהחלט, ואני מניחה שאשמח לצרף אותה לתלבושות עבודה בעונה הקרירה המתקרבת. אם אתם רוצים שרשרת או צמיד משלכם, תוכלו למצוא אותן בחנויות שונות ובטלפון 052-3541584.

ועכשיו הערה קטנה - אנשים חביבים הביעו דאגה למצב הבריאות שלי לאחרונה. לפיכך אני מוציאה בולטין רפואי. חליתי בברונכיטיס תוקפני במיוחד, לקח לו שלושה שבועות לעבור. תוך כדי סדקתי צלע בהתקף שיעול אכזרי. הצלע לא נרפאת עד שהשיעול לא עובר, ולכן היא התחילה להרפא רק בשבוע שעבר. שלשום חובקתי בכח על ידי מעריצה של הבלוג, דבר שדרדר את מצב הצלע לרמה הנוכחית - אני יושבת בבית במקום להיות בעבודה עם כאבים עזים ומתפללת לאלוהים שלא אתעטש, כי כשאני מתעטשת אני אשכרה שומעת משהו זז שם. הייתי אמורה לעשות עוד רנטגן הבוקר, אבל האוטו שלי מת אתמול בערב אז זה נאלץ לחכות. בנוסף, הצלחתי להוריד לעצמי חתיכה קטנה של בוהן על הבוקר, כך שמרוצה אני לא. סוף הבולטין הרפואי.

מאזה הנעלים האקולוגיות האלה?

הערב הלכתי, מלווה בד' היפהפיה, להשקת החנות של נעלי מאז ברחוב שנקין 11 בתל אביב. המקום היה צר מלהכיל את הבלוגריות והסלבז שגדשו את החנות, אך פרט לחיבוק אחד מפצפץ עצמות (נדמה לי שהצלע הסדוקה שלי חטפה ריגרסיה של כמה ימים אחורה) שרדנו את האירוע מחוזקות בידיעה שחברותנו חברות אמת היא, שאם לא כן אחת מאתנו ודאי היתה בורחת מהצפיפות ומשאירה את השניה ללקק את פצעיה במקום.

אני מדלגת בין המדפים בבגדים לא מחמיאים בעליל

הנעלים, קומוניקט קטן לחש לי, מיוצרות מניילון ו-PVC ממוחזרים ושוקלות פחות ממאה גרם (שזה הרבה פחות ממני) ומיוצרות בברזיל. הן מגיעות בגזיליון צירופי צבעים, מהם כמה מוצלחים במיוחד (כל אלו שמכילים סגול מצאו חן בעייני - סגול עם צהוב, לבן עם סגול, סגול עם סגול מטאלי ועוד) והן נוחות למדי. גם המחיר לא רע - 269 ש"ח לפשוטי העם ו-250 ש"ח לחברי מועדון.

 אני מודדת נעליים

וכאן מגיע הקטע שלא ברור לי - מדוע להצטרף למועדון של רשת המיבאת דגם אחד בלבד? כלומר, החנות כולה מלאה באותה הנעל במיליון צבעים וזה לא בדיוק... טוב, טוב רגע!!! קומוניקטי פה מבקש למסור שבקרוב ינחתו בישראל גם מגפיים ועוד מוצרים מאותה הסדרה, אני מניחה שזה מצדיק את פתיחת החנות.

הנעלים שבחרתי לי

כן אני יודעת. ציפו ממני לבחור את הנעלים הצהובות עם הפס הסגול או אחד מהשילובים הבוהקים האחרים, אבל יש לי כבר סניקרז מאד דומות של באפלו בסגול וזהב, ורציתי נעלים סולידיות שאפשר לנעול עם חצאית או שמלה בכל צבע שהוא, אז הלכתי על הברונזה-נייבי-גרייז' הזה. לדעתי הן יפות מאד.

אחר כך הזמנתי את ד' לאורנה ואלה, לאות תודה על כך ששרדה את האירוע (זה דרש ממנה הרבה סבלנות) שם אכלנו אוכל טעים ושוחחנו שיחת נשים אינטימית, כך שתוכלו לתאר לעצמכם כמה נעלבתי כשזו שלפה לי פתאום קופסת סיגריות. חשבתי שהיא יודעת לא לנפנף בעשן מול יתומת סיגריות עם צלע מפונצ'רת.

להפתעתי היא שלפה מהקופסא ליפ באלם בצבע אדום ומרחה אותו מול עייני המשתאות. מסתבר שחברת האיפור המינרלי החביבה עליה מייצרת ליפסטיקים שמתאימים בדיוק לקופסת סיגריות! מחר אני אפתיע אותה במתנה קטנה שמתאימה לה בדיוק.

וכך הסתיים יום עבודה נוסף ואנחנו, עייפות אך עייפות, הלכנו כל אחת להדכדך בביתה בידיעה שיש לה חברה שאוהבת אותה הכי בעולם.

נעים להכיר, לואיז גריי

בשיטוטיי האובסיביים באסוס השבוע, נתקלתי בקולקציה מרהיבה ביופיה של מעצבת בריטית צעירה שטרם הכרתי ושמה לואיז גריי.

גריי למדה בגלזגו ובסיינט מרטינז בלונדון, והציגה כבר מספר קולקציות המאופיינות בצבעים עזים וטקסטורות שמשתמשות בטכניקות מסורתיות כדי ליצור בגדים מודרניים עם שפיץ.

צבעים וטקסטורות מלהיבים מלאכת יד

הבעיה שלי איתה היא המחירים השערורייתים שלה. החולצה הזו, למשל, יפהפיה אבל לא שווה 708$ תהיה טכניקת הייצור שלה אשר תהיה.

חליפה מופלאה וסטיילינג מושלם מקוקו ועד נעל

באסוס יש מספר פריטים שלה, כולל קולקציה מצומצמת שיצרה במיוחד לאתר במחירים נוחים ביותר, שגם נמכרים בהנחה בימים אלה כך ששמלת מיני צבעונית עולה כ-40$ בלבד. לסיום, מצאתי בקולקצית חורף 2011, המוצגת באתר שלה, את התלבושת המושלמת ליום חורף קר. כל פעם שאני רואה אותה אני מתמוגגת מאושר, היא מזכירה לי את עוגי! תודו שאני אראה חמודה במיוחד אם אלבש אותה לעבודה או לבית קפה עם חברים או אפילו לדייט.

אני אוהבת עוגיות!

האלטרנטיבה השפויה לבת דיטו

מאחר והצהרות כל כך טרנדיות עכשיו, יש לי הצהרה משלי בשבילכם - אני לא סובלת את הסגנון של בת דיטו.

בעייני היא דוחה ועושה כל מה שרק אפשר כדי לכער את עצמה ולשים עצמה ללעג. היא אמנית? סבבה. אבל מלומר שיש לה סגנון מקורי ועד הפארסה של להפוך אותה לסמל סטייל לשמנות באשר הן הדרך רחוקה מאד. כל כך רחוקה שמטוס וטיל לא יגיעו לקצה שלה. לדעתי, הקולקציות לאוונס בעיצובה סרות טעם במיטבן ומעוררות לעג במירען ומרבית הגזרות בהן מבליטות כל מה שרע בגוף המלא. ולמה אני מציקה לכם בנוגע לזה? כי בזמן שזמרת אנגליה שמנה אחת מופיעה בכל המגזינים ומהווה מודל לחיקוי לכל מעצב בייקום המסחרי, חומקת לה מתחת לראדר זמרת אנגליה שמנה אחת שהיא באמת ובתמים מופת לנשים שמנות באשר הן, וזו אדל.

אדל היא זמרת נשמה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, ולמרות שפפרצים מקפידים למצוא אותה במגוון פוזות לא מחמיאות (בפרט כשהיא לא מאופרת) מצאתי עבורכם מספר תמונות שמבהירות למה בשבילי היא היא הזמרת השמנה שהייתי רוצה להדמות לה.

אלופת העולם באיפור, וגם זמרת נהדרת

ביום יום היא לובשת בעיקר שחור, וצוטטה כמי שאמרה שלעולם אינה לובשת שמלות "בחיים האמיתיים" אלא אם כן זה עם טייץ מתחת. כלומר, זוכת גראמי זוכת גראמי, אבל חסרת בטחון כמו מרביתנו.

נפגשת עם חברים בטייץ ושכמיה שחורים. הנעלים תמיד שטוחות

יאמר לזכותה, שלמרות הלבוש ה"שמן" בעליל שלה, היא מוצאת פריטים בעלי שיק שנות שישימי בולט, כך שגם בתמונות ה"גרועות" שלה היא נראית טוב. הבעיה המרכזית בתמונות האלה היא העובדה שהיא אינה מאופרת ולכן נראית חיוורת להחריד (אנגליה, כבר אמרנו).

מוציאה את הכלב

האלף בית של איך להראות טוב גם כשאת נראית רע - שיער נקי ומבריק, צבעוניות מונוכרומטית עם פריט אחד בולט באמת, סומק ורדרד ותיק של שאנל.

מדגמת את הטריק הידוע של העליונית הפתוחה המרזה

אבל, כשמגיע הזמן לדפוק הופעה לטלויזיה או לטקס פרסים כזה או אחר (והיא זכתה בהרבה כאלה בשנתיים האחרונות) היא עושה את זה כמו שצריך, וכמודל אמיתי לחיקוי. היא ממשיכה עם השחור הרגיל שלה, אבל משכילה לשלב בו פריטים צבעוניים שמושכים את העין. היא כל כך אלגנטית, ההפך המושלם מדיטו. תראו אותה, כמו נסיכה קטנה.

מתוקה להפליא בשחור וורוד ומשוויצה ברגלים היפות שלה, בטקס חלוקת פרסי מרקורי

אין ספק שהיא יודעת לעבוד עם איפור. תמונות שלה עירומה מאיפור מראות שהיא חיוורת להחריד אבל היא משחקת עד הסוף את מראה דיוות שנות השישים, עם תסרוקות הכוורת והאיילינר החתולי. ממש עושה לי חשק לנסות לחקות אותה.

בטקס חלוקת פרסי הגראמי. נחשו מי היתה הסטייליסטית שלה לאירוע? נכנעים? 

לא פחות ולא יותר מ"שונאת השמנות" כביכול, אנה ווינטור.

הלוואי ובנות ישראל המלאות והיפות יפסיקו לנסות לחקות את הגברת דיטו ויתחילו לחקות את הגברת אדקינס במקום. אני לא יודעת איזו מין אישה היא, כמה היא שותה או עם מי היא אוהבת לבלות אבל דבר אחד אני יודעת - היא יודעת איך להתלבש כמו ליידי ואיך לעשות את המקסימום עם החמוקיים שלה. ולהבדיל מבת דיטו, היא נראית (אם לצטט את אמא שלי) כמו שמנה גאה.

ונסיים, כמתבקש, בשיר.

למה החלטתי לוותר על דיאטת הבגדים של אונלייף

לפני כמה ימים הוזמנתי יחד עם בלוגרים אחרים להשתתף בדיאטת האופנה של פורטל אונלייף, ועניתי בחיוב. הדיאטה משמעותה לבחור שישה פריטים בלבד (לא כולל אביזרים ונעלים, כן כולל עליוניות) וללבוש רק אותם במשך עשרה ימים בהם מדווחים על ההתקדמות, בצירוף תמונות, בפורטל ובבלוגים האישיים. עם זאת, פחות מיממה לפני תחילת הפרויקט החלטתי שאני מבטלת את השתתפותי בו ממספר סיבות שהייתי רוצה לשתף אתכם, בדרגת חשיבות עולה.

1. רעיון דיאטת הבגדים אינו חדשני, או כמו שבת דודתי היתה אומרת "זה כל כך 2009!!!1". העיתונות הממוסדת\מסחרית מזדחלת כרגיל אחרי הבלוגרים (ראו ערך "שמנות אופנתיות זה הבונטון החדש").
   
2. הסתיו התחיל, איך אני אמורה להחליט מראש על שישה פריטים כשיש פער של עשר מעלות בין המשרד לרחוב, בערב קר משמעותית מביום ומחרתיים עשוי לרדת גשם?
   
3. אני רוצה עכשיו שהחיים שלי יהיו שלווים ונוחים ככל האפשר. בשנים האחרונות ויתרתי על הנוחיות שלי בשביל אחרים ושילמתי מחיר כבד על כך. תהליך בחירת הפריטים גרם לי למתח רב ואני מתארת לעצמי כמה עשרת הימים הקרובים ילחיצו אותי. זה לא מתאים.
4. ביצוע דיאטת הבגדים של אונלייף מנוגד לעקרונות של דיאטת הקניות שלי. המטרה של דיאטת הקניות שלי, אותה תכננתי לפרטים במשך ימים רבים לפני שכתבתי עליה כאן, היא לנצל את השפע שיש לי וללמוד להנות מהקיים במקום לחפש סיפוקים במקום אחר, כמו גם לחסוך כסף (זו מטרה משותפת של שתי הדיאטות, למרות ששלי נגמרת במרץ ושלהם עוד עשרה ימים). אני רוצה ללמוד לחגוג את הבגדים היפים שיש לי ואת האפשרויות שהם מעניקים לי לשדר תדמיות שונות במועדים שונים. המטרה שלי היא הרחבה ולא צמצום.
5. אני חושבת על זה כבר זמן מה והחלטתי שאני ראויה לרווח כספי עבור הכתיבה שלי. מאחר ואונלייף ביקשו ממני לעשות מאמץ רציני עבורם ולתעד אותו על בסיס קבוע, והכל במטרה ליצור תנועה וקיימות לאתר שלהם, אני מצפה לקבל תשלום בתמורה לעבודתי. אני חווה את תופעת ה"בלוגרים כותבים עבור אתרים מסחריים תמורת קידום אתרים הדדי" כניצול של עובדים בחינם, בפרט שהתבקשתי לקדם את הכתבות באונלייף בכל המשאבים שעומדים לרשותי, וזה אומר יותר מאלפיים כניסות יומיות פוטנציאליות שהאתר יקבל בזכותי בלא תמורה.

אני מבכרת נוחות ושפע על פני מתח וחסרים.

אם אונלייף היו מממנים לי קנית פריטי בייסיק (שמלה שחורה, מכנסים שחורים, גופיה שחורה, חולצה שחורה ועליונית שחורה דקה - ג'ינס כבר יש לי למרות שאני שומרת אותו לחורף) וגם משלמים לי עבור הכתיבה הייתי עושה זאת בלב שלם ובלי לחץ. הרעיון הוא לתת לקוראים השראה לבנות מלתחה נכונה, אחרי הכל. דבר אחד שכבר למדתי מהחוייה, הוא שאני צריכה להוסיף לרשימת החסכים במלתחה שלי את הפריטים האלה בדיוק שכן באמצעותם אפשר לאבזר תלבושות רבות ושונות, ואם יהיו לי כאלה לא אסחוב איתי מזוודת ענק כבדה ומלאת בגדים בכל פעם שאני נוסעת לחול, כפי שאני עושה עתה. רק בשביל התובנה על הכשל הבסיסי הזה במלתחה שלי, היה שווה להיות מעורבת בפרויקט. 

כמו שצריך

ביום רביעי נערכה תצוגת חורף 2011 של קום איל פו ב(תאמינו או לא)פארק חירייה.אני מודה, הייתי צינית למראה ההזמנה, אבל האירוע היה פשוט נפלא. אירוח מקסים בגינה מעוטרת פרחים עם יין, תה קר וקפקייקים קטנים ומעולים של I love cupcakes (למה לא קראתם לעצמכם בשם עברי? זה יכול היה להיות נחמד כל כך).

ארוחת הבוקר שלי ביום רביעי

פינקו אותנו במניפות (ובצדק, היה חום אימים ואפילו נשרפתי קצת), דיסקונקי וגרביים מוזרים ואחרי שאחדים עשו מינגלינג ואחרים (אני) עמדו ליד הווינטלטור ולעסו קפקייקים טעימים תוך כדי חיוכים לעוברים והשבים, נכנסנו לחלל הממוחזר והמקסים להפליא כדי לראות את התצוגה.

הקולקציה עצמה היא ללא ספק היוקרתית, האיכותית והיפה ביותר שראיתי מאז פתחתי את הבלוג. איכות התפירה והגזירה של הבגדים בולטת בכל פריט ופריט, וגם הפריטים המשעממים יותר (למרות הכל, קהל היעד של קום איל פו מורכב בעיקר מנשים אמידות, בוגרות ואלגנטיות) היו מרשימים ויוצאי דופן בתעשיה המקומית. יחד עם זאת, היו מספר פריטים שגרמו לי ולחבורת הבלוגריות הצעירות שמסביבי להתנשם בכבדות ולתהות איך משלמים שכר דירה וקונים כמה פריטים מהחנות בו זמנית עוד החודש, כדוגמת המראה הבא. הוא מורכב מאפודה צמרירית ורכה רכה וחצאית מקסי ונעלים גבריות שטוחות. בכלל, התצוגה וכמה מהמוזמנים אליה (כפי שתראו בתמונות הבאות) גרמו לי לשנות את הכרזותיי הלוחמניות בנוגע להמנעות מלבוש שחור ולנסח אותן מחדש ל"אני לא לובשת בגדים שחורים שאינם יוקרתיים". ההבדל בין שחור גזור למופת ומבד איכותי לשחור מויסקוזה עייפה של רשתות למידות גדולות כמוהו כהבדל בין יום ללילה, או ליתר דיוק - ההבדל בין יוקרתי וזול.

תמונה - יחסי ציבור

התצוגה כללה כמה ג'קטים מקטיפה במראה צבאי שאני וכמה מהיושבות לידי פשוט התעלפנו מהם. המראה האהוב עליי בתצוגה הוא זה שבתמונה הבאה. אני תוהה אם כדאי לקנות את הג'קט הזה או לא, מאחר והצבע המאד מאד אדום נראה לי כמגביל מאד. מצד שני - הו! הוא כל כך כל כך יפה. בחלקו התחתון מאחור יש שלושה כפתורים שניתן לפתוח (כמו בתמונה) כשהולכים עם חצאית נפוחה או להשאיר סגורים למראה מהודק יותר. מושלם.

תמונה - יחסי ציבור

עוד תמונה אחת וזהו, מיחסי הציבור (אגב - שאפו לרוני ארנון! איזה אירוע הם הרימו, מותאם בדיוק לאופיו של הלקוח שלהם והלקוחות שלו). זהו ג'קט קטיפה נוסף מעל שמלה פשוטה ומדויקת. הקולקציה כוללת הרבה ג'קטים וסריגים, המדגישים את המותן הצרה בגזרתם או באמצעות חגורה, חצאיות ארוכות ומתנפנפות ברכות או באורך הברך ובעלות נפח ומכנסים, שמרביתן מכנסי שלושת רבעי. אני לא מבינה מדוע ממשיכים לייצר מכנסי שלושת רבעי - לא רק שהם מחמיאים למעט מאד נשים, הם גם אנטי פמיניסטים לדעתי, בכך שהם מאלצים אותך לגלח את הרגליים בכל עונות השנה ומונעים את האפשרות לזרוק על עצמך משהו ולצאת.

תמונה - יחסי ציבור 

מחירי הפריטים גבוהים ויעברו בקלות את רף אלף השקלים, אבל אני מאמינה ששווה להשקיע במספר פריטים מהקלוקציה אם באמת אוהבים אותם. אני בהחלט שוקלת לשבור את דיאטת הקניות שלי בשבילם, אם המדידות יצדיקו זאת. מה שמזכיר לי לציין בפניכם שהרשת מייצרת בגדים עד מידה XXL שמתאימים לי היטב במידה 48.

לפני סיום, אשתף אתכם כמה תמונות של המוזמנות לאירוע, שהיו יפות במיוחד. חלק מדיאטת הבגדים שלי הוא להכין מאגר של תלבושות להשראה, ואלה כמה מן האהובות שצילמתי באירוע. לצערי, איני יודעת את שמות המצולמות.

ובכן, אני מרוצה מאד ומחכה בקוצר רוח לאלפיים-שלושת אלפים שקלים פנויים כדי לבזבז בסניף הקרוב של הרשת. מאחר ויש לי כמה דברים חשובים יותר לעשות עם הכסף שלי בשבועות הקרובים, זה יאלץ לחכות קצת. אבל אל דאגה, קנו אקנה שם גם אקנה.

בז'גופייה ומשמין לי מפציצים ביציאה מדהימה במיוחד

לפעמים אני יכולה פשוט לנוח עם הרגליים למעלה ולתת לאחרים לעשות את העבודה בשבילי. הנה, קחו את גוגל טרנסלייט - מראים לו בגד מכוער ובלי טיפונת מאמץ הוא כבר מכנה אותו בעצמו בשם הראוי.

מש"ל

ובעוד גוגל טרנסלייט נותן בקטנה, משמין לי הביאו ביציאה ההיסטרית של השבוע כששלחו הספד לא מכוון לאמא. לרב כשמגיעים מכתבים שממוענים אליה אני או מתרגזת או בוכה, אבל כשראיתי את זה כמעט עשיתי במכנסיים מרב צחוק. או כמו שהאוכמנית אמרה "אם היית מספרת לי את זה בלי להראות לי, בחיים לא הייתי מאמינה לך". שורו הביטו וראו.

 

אין מילים.

יש להם מזל שזה הגיע עכשיו, חודשיים אחרי שמתה, ולא לפני חודש כשהייתי שבירה יותר, כי אז הייתי נכנסת בהם ככה שהם היו מתחננים שאני אעלם.

שחור בעינים

בכל פעם שאני חושבת שהתרגלתי לעיצובים המקוריים המקסימים של אסוס, הם באים ומפתיעים אותי מחדש. הפעם, זו קולקצית Asos Black האדג'ית שלהם. היא מגיעה עד מידה 18 (46) במרבית הדגמים והמחירים שלה גבוהים ממחירי הקולקציה הרגילה שלהם. וזה לא מפליא, בהתחשב בדגמים המטריפים החדשים שהם מציגים עכשיו.

ג'קט עור ויקטוריאני במחיר 210$. השרוולים הופכים אותו ללא פחות ממושלם, ותציצו על הגב שלו.

קשת מתכתית לנסיכה אורבנית. רק 77.5$

עגיל יחיד ו(סליחה שאני חוזרת על עצמי)מושלם. הוא עולה 44$ והוא יהיה שלי, הו כן הוא יהיה שלי.

ולסיום, חצאית מקסי בצבע אבן בחיתוך לייזר, שקיימת גם בגרסת שמלה. גם היא תהיה שלי ולא מענין אותי שהיא עולה 160$. תראו אותה בתצוגה, כשדוגמנית לובשת אותה עם מגפוני זמש שטוחים, בדיוק כמו הכחולים שקניתי בלונדון. מגביה, מצר, מדהים, שלי. מה שמזכיר לי להזכיר לכם את כפתור התרומה החדש של הבלוג, שנמצא כאן.

מייד אין דה יו קיי

ביומנו המשותף הראשון בלונדון, קבענו אני והאוכמנית להפגש ביציאה מהטיוב בקובנט גארדן. התכנית כללה גרירות הדדיות האחת של השניה לחנויות האהובות עלינו באיזור וקפקייקים.

התוכלו ילדים לזהות את החמוס בתמונה?

אני גררתי את האוכמנית ל-Whistles ול-Les Néréides ואילו היא הביאה אותי לממלכה הפרטית שלה - החנות של רדלי בפלורל סטריט, דקה הליכה מהגרדן. מה אני אגיד לכם - אני נלחמתי. אמרתי שהתיקים שלהם זקנים, אמרתי שהם נוקשים, אמרתי שהם יקרים, אז אמרתי.

ראשית, המוכרת היתה פשוט נהדרת. כשסיפרתי לה את הסיפור שובר הלב על הסנדלים המושלמים שלי, שאיני יכולה לנעול כי הם כל כך קשים שאפילו הסנדלר הרים ידיים, היא אמרה לי "חבל שלא הבאת אותם איתך, הייתי מחליפה לך". אמרתי לה שקנו לי אותם לפני חודשים דרך האינטרנט, אבל היא אמרה שזה לא חשוב כי הם רוצים שכל הלקוחות שלהם יהיו מרוצים. אכן, שרות מדרגה ראשונה שהולם חנות יוקרתית (ויקרה) שכזו. בשלב הזה, לא היתה לי ברירה אלא לוותר על ההתנגדות והצטרפתי לאוכמנית שהיתה עסוקה בחיפוש נמרץ אחרי תיק לעצמה ותיק לחברה חובבת המותג (מסתבר שהן קונות תיק כל שנה). רב התיקים שמצאו חן בעייני היו גדולים ויקרים מדי, אבל כשחזרתי לקומה העליונה וסייעתי לאוכמנית לבדוק כמה תיקים שהיא רצתה, ראיתי אותו ו-that was it.

תיק אנג'ליקה וורוד בגרסת היד, 125 פאונד

הוא יפהפה, מהודר למדי (מזכיר לי תיקים של הרמס), בצבע מקסים וטרנדי וחלוקת התאים שלו פשוט מופתית.

הדפנות במרכז הן למעשה תא נוסף עם סגירה מגנטית, מושלם למטריה מתקפלת

האוכמנית, לעומתי, קנתה את הגרסה הגדולה של אותו התיק (שלי תיק יד, שלה תיק כתף) בצבע שאני לא סובלת, וכך ניצל העולם, שוב, מקריסה לתוך עצמו שכן עובדה ידועה היא שביום בו היא ואני נסכים שבגד או אביזר כלשהו יפה יגיע סוף העולם כפי שאנו מכירים אותו.

תיק אנג'ליקה סגול בגרסת הכתף, 145 פאונד

בנוסף קנינו את התיק של החברה של האוכמנית (אני לא זוכרת איזה דגם, אבל הוא היה שחור ומבריק וגדול) ומטליות מיוחדות להגנה על עור התיק (שאת שאריותיה מרחתי על המגפים שקניתי באוונס).

תגידו ת'אמת, ראיתם פעם מטלית נחמדה מזו?

האוכמנית מסתובבת עם התיק שלה בגאווה מרגע שקנתה אותו, אבל אני רציתי לשמור את שלי לסתיו ולהזדמנות מיוחדת לבכורה ארצית. וכך מצאנו עצמנו, אני והאוכמית, בערב שישי סתווי זה מתדפקות על דלת הוריה, לשם הוזמנו לארוחת ערב טעימה של צלי בשר בערמונים, זו אוחזת ברדלי הסגול שלה וזו בוורודה. רק רני הרגיש נבוך כי לא היה לו רדלי, אבל הוא הביא יין אז כולם סלחו לו.