כמה מילים על שיימינג

אינסוף חארות יש בעולם, ולי היה ה"עונג" לפגוש רבים מהם במהלך חיי. חארות מתעללים, חארות שקרנים, חארות רמאים וחארות פתולוגיים ממש. מאחר וכך, אין דבר שחשוב לי יותר בחיי מלא להיות חרא בעצמי. בפעם ב שאני תופסת את עצמי מעוללת עוול בא לי למות, וזו לא מטפורה. אתמול אחר הצהרים רציתי למות. למזלי, אני מוקפת חברים שקפצו מיד אל הדגל ודאגו להוציא אותי מהבור אליו נפלתי באמצע יום עבודה רגיל לכאורה, כך שאני עדין כאן כדי לספר לכם על זה. הקוראים הוותיקים פה יודעים שלפני כשלוש שנים ערכתי קמפיין מימון לבלוג. הקמפיין הצליח מעל המצופה אבל במהלכו נפלתי לדכאון קליני ועד שהגיע הזמן לתת לתורמים את התמורות שלהם בקושי תפקדתי. כתוצאה מזה, אנשים שהיו אמורים לקבל תמורה חודשיים לאחר סיום הקמפיין קיבלו אותה באיחור, שבכמה מקרים הגיע ליותר משנה. הקפדתי לעדכן את התורמים במהלך התקופה הזו אבל ממגוון סיבות, טכניות ונפשיות, היו מעטים שנפלו בין הכסאות ומעולם לא קיבלו את התמורה שלהם. בעולם בו אני בוחרת לחיות, זו עוולה. לפני כמה שבועות העליתי, כמנהגי מדי פעם, כמה פריטים מארוני למכירה בדף הפייסבוק של הבלוג. קיבלתי הודעה פרטית ממישהי שכתבה שתרמה בזמנו לקמפיין המימון ולא קיבלה את התמורה וביקשה את אחת השמלות במקום התמורה שלה. כמובן שהסכמתי. מאחר ועכשיו, כמו אז, אני בגל דכאון המשלוח התעכב והתעכב. להבדיל מאז, אני בדכאון בתפקוד גבוה אז אני כן מצליחה לעבוד, להפגש עם אנשים ולהכריח את עצמי ללכת לאימון טניס גם כשכל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט כדי לשבת על הספה עם בובת הנפוחתן המדוכא שלי, מיקולאש. ללכת לדואר, לעומת זאת, או לשלם חשבון חשמל לפני שתגיע התראה שניה על ניתוק או למלא את הטפסים שקיבלתי לפני חודש והם הדבר היחיד שעומד ביני לבין קבלת הדרכון הגרמני שלי, את זה אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות.

מיקולאש

אותה גברת שלחה לי מספר הודעות במהלך השבועות שחלפו, על מרביתן עניתי אבל על האחרונה לא, מאחר ולא מצאתי את הכח הנפשי להכנס לדף של הבלוג ולהתמודד עם זה שאני מאכזבת אנשים. כל יום אמרתי לעצמי שמחר אשלח את החבילה שמונחת ליד הדלת וכל יום לא היה לי כח לעשות את זה והתאכזבתי מעצמי שוב. אקיצר, אתמול אחר הצהרים שלחה לי חברה צילומסך מקבוצה בה היא חברה, בו אותה גברת קוראת לקוראות להיזהר מהרמאית שרונה ראובני, שרימתה אותה לא פעם אלא פעמיים. הלב שלי נפל למכנסיים כשראיתי את זה. כשמשמיצים אותי סתם, למי אכפת. אבל כשמשמיצים אותי בצדק? כאן, כאמור, בא לי למות. כל עוולה שעוללתי למישהו אי פעם הצטרפה למצעד ספונטני וקולני להחריד של שרונה את כשלון ולא ראיתי כלום פרט לכל האנשים שאי פעם אכזבתי, כל החולשות עליהן אני פשוט לא מצליחה להתגבר ובושה. כמויות כבירות של בושה. גדולות כל כך שהרגשתי שאני נקברת תחתן. למזלי, אני לא מי שהייתי לפני שנה או לפני עשור, ולכן עשיתי שני דברים כדי לעזור לעצמי. הראשון היה להכנס לדף של הבלוג, לבקש ממנה את מספר חשבון הבנק שלה ולהעביר לה את סכום התרומה המקורי שלה פלוס ריבית גבוהה משמעותית מזו שהיתה מקבלת לו היתה סוגרת את הסכום בפקדון לשלוש שנים. הדבר השני, היה לשתף את חבריי בבושה שלי, כי ההפך מבושה זה שיתוף. הגברת הודיעה לי שהיא מוחקת את הפוסטים המשמיצים (מסתבר שהיו שלושה כאלה בקבוצות שונות) אבל סרבה לפרסם עדכון לפוסטים המקוריים, כך שההשמצה תמשיך (כדרכם של פוסטים באינטרנט) לחיות לנצח ואני אצטרך להתמודד עם השלכותיה לנצח. חשוב לי להבהיר, שאני לוקחת אחריות מלאה על מה שקרה. אחד הדברים שהתבררו אתמול בלילה הוא שיש אנשים נוספים שלא קיבלו את התמורות שלהם - יש תמורה אחת שמעולם לא הכנתי ויש אנשים שהחבילות שלהם הלכו לאיבוד בדואר ומעולם לא הודיעו לי. את הערב ביליתי בלהחזיר כסף לאנשים ואם יש בין הקוראים כאן אדם נוסף שלא קיבל את התמורה שלו לקמפיין, שיודיע לי ואשלם גם לו או לה. עם זאת, אני חיבת לומר שאני כועסת מאד שאותה גברת הלכה בדרך של השמצות ואיומים. היו לה שלוש שנים להתלונן שלא קיבלה תמורה. אם זה היה קורה לי, הייתי פונה לבעל הקמפיין ואם לא הייתי מקבלת ממנו תשובה מספקת, מתלוננת לפלטפורמה בה הקמפיין רץ (מימונה, במקרה שלי). הם כבר היו דואגים להחזיר לי את הכסף ולקבור את בעל הקמפיין טוב טוב. להשמיץ אדם (בפרט שהיא ידעה שאני בדכאון, כי כתבתי לה את זה והיא ענתה שהיא מטפלת נפשית והיא מבינה מה עובר עליי) זו תמיד האופציה האחרונה. שיימינג לא משיג כלום חוץ מהמילה על שמה הוא קרוי - הוא מבייש את האדם שבמרכזו, ובושה היא האמצעי היעיל ביותר להפוך אדם מדוכא לאובדני. זו התנקשות ממוקדת בערך העצמי של בנאדם. אם הייתי צעירה יותר, חלשה יותר או בודדה יותר הייתי עכשיו בחופשת מחלה בבית, מייבבת מתחת לשמיכה, או גרוע מכך. כשכל הסיפור הזה התגלגל אתמול בערב, הרצתי בראש מגוון אפשרויות לחיסול הרגשות הקשים, שכללו כל דבר בין השתכרות לעישון לקפיצה ממרפסת המטבח שלי. במקום זאת, נשארתי לעבוד עד מאוחר, כדי לשקם קצת את הערך העצמי שלי, ואז נפגשתי עם חברה ואכלתי פירה. אבל אני בת 42 ואת ההזדמנות שלי להתאבד פספסתי כשאמא שלי מתה בייסורים. אם לא התאבדתי כשאבדתי את אמא שלי, אין סיכוי שאני אתאבד כי מישהו פרסם עליי באינטרנט משהו נכון. אחד הדברים שחברים כתבו לי בעקבות השיתוף הוא שגם מי שלא קיבל את התמורה שלו השיג את מטרתו בהשתתפות בקמפיין והיא לגרום לי להמשיך לכתוב בבלוג. אני לא מקבלת את זה ותגובתי היתה אבל כבר שנה שאני בקושי כותבת משהו. אז הנה משהו קטן טוב שיצא מכל הסיפור המבאס הזה, כתבתי רשומה. וגם הצלתי את הדימוי העצמי שלי, לפחות עד השיימינג הבא.

השבלוג בדיאטה

אויה הגזרה שנפלה עליי! דיבוק הצינון השתלט על גופי המוחלש!!! כבר ארבעה ימים שאני שורצת על ספתי בפיג'מה ומחסלת חבילה אחר חבילה של קלינקס אלוורה. המרק כבר יוצא לי מכל החורים ואני מטפסת על הקירות מתסכול על זמן מבוזבז ושעמום ושד משחת מענני. ומילא אני, אבל מסכן השבלוג. מבלי דעת הוא חטף דיאטה לפנים בשבועות האחרונים. לא דיאטה תזונתית כמובן אלא תוכנית, כי שבלוג אוכל מילים ולא מאפים.

כל התמונות מהאינסטשבלוג

כפי שכבר הזכרנו בעבר, מאחר ואני עובדת כפרילנס לעת עתה אני עובדת רב הזמן מהבית עטויה בטרנינגים, מיזעים בעיטור קוף ושאר בגדי תיכוניסטים פריקים משנות התשעים, ונעולה במיטב החמועלים. שמתי לב גם שלא הוצאתי מתחת למיטה את תיקי החורף הגדולים שלי השנה, שזה די מוזר. מדובר בשני תיקי כתף שאני מאחסנת בקיץ בגלל צבעם (אחד שחור ואחד סגול כהה). השנה לא השתמשתי בשניהם אפילו פעם אחת, כי אני נושאת תמיד אחד מהשניים - תיק קטן שיש בו מקום לארנק וסלולרי או את ילקוט המחשב הענק שלי.

בשבועות האחרונים אני מתהדרת גם בדלקת עקשנית בגידי כף הרגל שמונעת ממני להתעמל. האורתופד אסר על כל סוג של פעילות גופנית עד שהעסק יסתדר, רק שהעסק לא מראה שום ענין בלהסתדר. הספורט היחיד שמותר לי לעשות הוא בבריכה, אבל אסור לי להכנס לבריכה בשבועות הקרובים מסיבה אחרת (ראו למטה) ולכן אני משמינה שאין דברים כאלה. כולם אומרים לי שאני נראית נפלא ורזיתי אבל אני מאמינה, על סמך ניסיון העבר, שהם שמים לב שמשהו השתנה (כלומר, לזה שהשמנתי קצת) ולא יודעים למה לייחס את זה ולכן חושבים שרזיתי קצת. נו, שתהיו בריאים.

בנוסף, נחשפתי בזמן האחרון למנת יתר של שלי גרוס וזה, בשילוב עם יום הולדתי הארבעים הממשמש ובא (יום שני הבא, לראשונה בארבע שנים, בבתי הקולנוע הקרובים לביתכם) הביא להחלטה מחד והתלבטות שלא נגמרת מאידך:

החלטה - מהיום הסימן המסחרי שלי הוא סניקרז. די להכות מסביב לשיח (למרות שזו הפעילות הגופנית העיקרית שלי בימים אלה) ולחפש נעלים נוחות אך גם ייצוגיות. סניקרז מהממות הן נעלים ייצוגיות לכל דבר והשילוב של סניקרז ובגדים מחויטים הוא נפלא בעייני. כך שמעכשיו, אני מפסיקה להעמיד פנים ומתחילה לחגוג על סניקרז בלי בושה. כי כשאת בת ארבעים את יכולה לעשות מה בפאקין ראש של בא לך.

התלבטות - לצבוע או להשאיר את שיער השיבה? שלי החליטה לפני זמן מה להשאיר ולהתגאות בו, ואני אוהבת את זה ברמה הרעיונית. אבל כל מאמציי הפמיניסטיים והמעצימי-עצמי האחרים לא עוזרים לי עם התחושה שאני נראית מוזנחת כששיער השיבה שלי גלוי. מה גם שיש לי גוונים על חלק מהשיער ושיבה במקומות אחרים וזה מעצים בעייני את תחושת ההזנחה. אני פשוט לא מצליחה להחליט. מחד, בגיל ארבעים אני אמורה להיות מסוגלת לשאת בגאווה את השיבה שלי אך מאידך, זה גורם לי להרגיש מבוגרת יותר. אני רוצה להסתפר בשבוע הבא ופשוט לא מצליחה להחליט אם להיכנע שוב למעגל האינסופי של צביעה ושורשים וצביעה ושורשים או פשוט להרים ידיים ולחבק אותו.

מה אתם חושבים?

טוב, זה כל מה שלא היה לי לספר לכם בשלב זה. טרומולדת זה לא דבר קל ובטח ובטח לא כשאת סוגרת ארבעה עשורים.

מה שכן, אני חיבת לומר לכם (ובעיקר לכן) שאני האישה הבוגרת הטובה ביותר שהייתי מימיי. אני חושבת שכשהייתי קטנה הייתי יותר שרונה מהיום, ויש עוד על מה לעבוד, אבל בחיי הבוגרים (מגיל עשרים ומעלה, אפשר לומר) אני מרגישה עכשיו הכי נאמנה לעצמי והכי חזקה שהייתי מעולם. ולשם כך נתתי לעצמי את המתנה הבאה ליום ההולדת הארבעים שלי, כדי שאזכור תמיד שאני שורדת למרחקים ארוכים, שיודעת לצלול עמוק אך גם לשמור על שמחת החיים שלי. סה"כ לא רע לאישה בת ארבעים, הייתי אומרת.