10 שנים לבלוג עפיפונים - משהו על קבלה עצמית

בימים אלה מציינת רחלי זוסימן יומולדת עשירי לשני הבלוגים שלה פשוט מבשלת ועפיפונים. פשוט מבשלת כשמו כן הוא, בלוג בישול, שנהנה מחשיפה אדירה למרות שאינו קסום או מרגש כי הוא פשוט מדויק. עפיפונים הוא הבלוג האישי של רחלי, ולו פחות קוראים ותכנים שנוגעים במקומות הכי עדינים של הנפש - קבלה עצמית, אהבה עצמית, הורות, נשיות.

אחד הנושאים החוזרים בעפיפונים הוא החוויה של הילד המחונן והורות למחוננים, נושא שאני מכירה היטב.

אני למדתי במסגרת פרויקט מחוננים מכיתה ג עד סוף התיכון. במסגרת הפרויקט קיבלנו שיעורי העשרה (בנושאי רפואה, הצפנה, פילוסופיה של המדע ועוד) והאצה בלימודים הרגילים. בתיכון הקדימו לנו בגרויות והתנסינו בלימודים אקדמאים. המורים שלנו היו המורים הטובים בבית הספר והכיתה היתה קטנה ואינטנסיבית. היינו תשע בנות ועשרים בנים.

כיתת המחוננים מתעלמת לחלוטין מהפן הרגשי של המחוננות. את המשפט הפופולרי יש פער עצום בין רמתו המנטלית של הילד המחונן לרמתו האינטלקטואלית שמעתי אין ספור פעמים במשך השנים. הם אמרו אותו, אבל לא טרחו להתמודד עם המשמעות שלו והיו ילדים בכיתה שסבלו מזה מאד. לי, בכל מקרה, זה לא היה רלבנטי. אני סבלתי מהפן הפחות מדובר של מחוננות והוא רגישות יתר. ילדים מחוננים מסוימים מתפקדים כמו ספוג של רגשות. הם קולטים רגשות מהסביבה ומתאימים את עצמם מגיל אפס, והופכים למומחים בלתי מעורערים בריצוי הסביבה. הם מגשימים חלומות של אחרים, מעמידים פנים שהם הילדים שההורים שלהם רוצים, מנסים נואשות להיות חביבי המורים כולם ונכשלים פעם אחר פעם, כי אחרי הכל - הם ילדים בעולם של מבוגרים פחות רגישים מהם.

אני גדלתי להיות People Pleaser ברמה שדפקה את תחילת חיי כמבוגרת חזור ודפוק ואף אחד לא ניסה למנוע את זה או אפילו לשים לב. רק לפני כארבע שנים, כשקראתי את הדרמה של הילד המחונן, הבנתי לראשונה שאני לא הפסיכית היחידה שחיה ככה ושזו נטיה טבעית של אנשים רבים ומצאתי דרך להתפייס עם עצמי. למעשה, בגיל 35 הפכתי לראשונה לאדם ששם את עצמו במקום הראשון במקום את כל שאר העולם ותאמינו לי - זה לא קל להפוך את עצמך למישהו אחר בגיל שלושים ומשהו. ללמוד כמו תינוקת להרגיש כעס ואז ללמוד לבטא אותו. גם ככה לא מקובל בתרבות הלא נעים שלנו לדבר בכנות או לבטא רגשות קשים. וזה עוד פסטיבל שירי ילדים לעומת הקושי ללמוד מחדש להקשיב לתחושות הבטן שלי ולפעול לפיהן. איבדתי כמה אנשים שלא רצו בי יותר כשהפסקתי לרצות וזכיתי בחדשים וברמה אחרת לחלוטין של אינטימיות ואהבה עם אחרים בחיי.

זה שיעור מתמשך והוא קשה לעתים מאד. אני מעלה אותו שוב ושוב בין השורות בשבלוג כי אם יש מישהו שמכיר היטב את הצורך הבלתי נשלט כמעט לרצות את כל העולם ולהתנצל על עצם קיומך מדי יום זה ציבור הנשים השמנות. את גם אישה וגם שמנה? זה כמעט יותר מדי! אנחנו נקראות בידי תעשיות מילארדים בינלאומיות לשנות את עצמנו, להתאים את עצמנו, להסוות את עצמנו, לסבר את עצמנו כך שנהיה קלות יותר לעיכול עבור החברה. אנחנו צריכות להיות רגישות לצרכי כל העולם ואף אחד לא מתענין יותר מדי בצרכים שלנו. אנחנו יכולות לבחור אם להתאים את עצמנו למה שיש או להשאר בחוסר מתמיד וזו בחירה אומללה.

אז את תהליך הגאולה העצמית שלי אני מלווה בנסיון לחזק את הציבור שלי ככל הבא ליד. לתת לשמנות קול. לתת לנשים קול. לתת לכל הילדים הפנימיים שסתמו להם את הפה את הקול שלהם ולשוב ולהעביר את המסר שכולנו נהדרים כמו שאנחנו ושעלינו לבטא את עצמנו בכל כלי אפשרי, בכל זמן ועם כל אדם. ככל שאני מדברת על זה יותר, אני מאמינה בזה יותר. אחרי הכל, כולנו רוצים וראויים לחיות הכי טוב שאפשר. אלוהים יודע שאני רוצה את זה.