יום ראשון, 7 באפריל 2013

חלית? נפצעת? שמן.


הנה סיפור בשבילכם ואני ממליצה לקרוא אותו על קיבה ריקה.

אני סובלת בשנים האחרונות ממחלת ההחזר הושטי (רפלוקס). מסיבה לא ידועה מיצי הקיבה שלי נהנים לטפס במעלה הגרון ולהשמיד כל מה שהם רואים שם. הם עושים לי דלקות גרון, ברונכיטיס, סינוסיטיס, כיבים בתעלות השמע - מה בא להם. עם השנים למדתי כבר לזהות מתי כאב גרון נובע מהרפלוקס ומתי ממחלה ויראלית או חיידקית ואני כבר יודעת לאיזה רופא ללכת ואילו תרופות לקחת בכל מצב. בשנה האחרונה קיבלתי אי אילו זריקות סטרואידים כדי לטפל בדלקות גרון שנבעו מכוויות ובצקות שיצר הרפלוקס. בקיצור, דיסקו חצילי תחת.

מאז שאובחנה הבעיה אני מטופלת בידי רופאת אף אוזן גרון מצוינת והיא הפנתה אותי לפני זמן מה לגסטרואנטרולוגית שתבדוק מה הסיבה לבעיה הזו. חצי שנה חיכיתי לתור לרופאה הזו ברעננה, שכל מי שהזכרתי את שמה בפניו הילל ושיבח. חצי שנה זה לא הרבה לחכות למומחה מדרגה ראשונה. לבסוף הגיע היום הקסום ונכנסתי למשרדה עם מכתבים מהרופאים שלי ותקווה שסוף סוף יגמר הסבל הזה. שתי דקות מאוחר יותר נזרקתי משם עם הפניה לניתוח קיצור קיבה באיכילוב.

אחרי שעשיתי את שלל הבדיקות לטרום ניתוח קיצור קיבה הגעתי לאיכילוב למחלקה להשמנת יתר כדי לקבוע תור לניתוח. הגסטרואנטרולוגית במיון שם לקחה ממני את הטפסים, הסבירה לי על הניתוח והיתה מאד חביבה עד השלב שבו התחילה לקרוא את הר הניירת שהבאתי איתי. היא עצרה ושאלה אותי שרונה למה את עושה ניתוח? אמרתי לה שיש לי רפלוקס והמומחית אמרה לי שאני חייבת להרזות 30 קילו מיד. היא אמרה לי בתדהמה אבל אני לא יודעת למה יש לך רפלוקס, את יודעת שהניתוח הזה יכול לגרום לך לנכות חמורה? מי שולח אדם עם רפלוקס לניתוח קיצור קיבה בלי לעשות בירור יסודי ממה הרפלוקס נובע? את יודעת מה ניתוח כזה יכול לעולל למי שיש לו בעיות במסתם? בשלב הזה התחלתי לבכות, כי זאת היתה הפעם הראשונה בכל התהליך הזה בו מישהו התיחס לצרכים והרצונות שלי. היא החזיקה לי את היד ואמרה לי מעכשיו אני הרופאה שלך. נתנה לי הפניה לבירור מעמיק על הרפלוקס וקבעה לי תור למשרד שלה חודש מאוחר יותר.

וכאילו שזה לא מספיק, עכשיו אני רואה בפייסבוק שלי את הסטטוס הבא.


מסתבר שהילה הלכה לקבל הפניה לביופסיה של נגע מציק שיש לה בעור בתקופה האחרונה והרופא החליט שזה הזמן לנזוף בה על עודף המשקל שלה ולהטיף לה על סכנות ההשמנה לטווח הרחוק. ואז הוא הטיף לה עוד קצת. ואז הוא הטיף עוד. וכך הוא הצליח לשבור את הבלוגרית הפמיניסטית הבועטת הראשונה במעלה בישראל, לטעמי. אתם ודאי מתארים לעצמכם איך נראה השרשור הארוך שהתפתח בדף שלה.

מסתבר שבקופות חולים אחדות (אולי בכולן? לא יודעת) רופאים מקבלים הנחיה מלמעלה לדבר עם חולים שמנים על עודף המשקל שלהם. אני אומרת, גם אם יש הוראה מלמעלה יש דרך לעשות דברים, ויש טיימינג וטאקט. אפשר למשל, בזמן בדיקה שגרתית ובלי שום בעיה בוערת, לשאול על הרגלי התזונה וההתעמלות של המטופל ולהציע טיפים ורעיונות לשיפור. בלי לתקוף, בלי להטיף, ורק בצורה של דיאלוג, לא מונולוג.

אבל לא. דף השבלוג בפייסבוק התמלא מרגע שפרסמתי סטטוס זועם בנושא בסיפורים של קוראות שנתקלו בזלזול, עלבונות ואף ברשלנות רפואית של ממש (כך אני מגדירה את מה שקרה לי עם הגסטרו מרעננה). אני מנחשת שהמניע של קופות החולים בהנחיה הזו לרופאים הוא למכור סדנאות הרזיה, ספורט ויעוץ דיאטני שהם מציעים ולצמצם הוצאות עתידיות על טיפול בחולים מבוגרים ושמנים ועדין - זה לא בסדר ולא במקום.

אתם ודאי תוהים מה אני רוצה מכם, קוראים יקרים ושמנים. ובכן זה מה שאני רוצה.
  1. דרשו מהרופאים שלכם את הכבוד המגיע לכם. 
  2. אם הרופא שלכם לא מכבד אתכם, התלוננו עליו ועברו לרופא אחר.
ובהרחבה.
  • אם רופא מודיע לכם שהבעיה שלכם, תהיה אשר תהיה, נובעת מהשמנה דרשו הוכחות - מאמרים תומכים, נתונים סטטיסטיים על החלמה כתוצר של הרזיה, הפניה לדיעה שניה. אם הרופא לא מספק את כל זה, עברו לסעיף 2 למעלה.
  • זה לא המקום לדיון בשאלה האם השמנת יתר היא חולנית או לא. אבל הפעילו את ההגיון - האם יתכן שהבעיה שלכם נובעת אך ורק מעודף המשקל שלכם ברגע זה בחיים? יתכן שכן, אבל בהרבה מקרים התשובה תהיה לא ולכן קחו אחריות על הבריאות שלכם ואל תסכימו לקבל פחות מהטיפול הטוב ביותר לו אתם זכאים. 
  • ואם כבר נפלתם בפח הזה ונפגעתם, אל תשמרו את העלבון לעצמכם ואל תאשימו את עצמכם. לבכות תמיד מותר, אבל אחרי שהוצאתם את זה זכרו היטב - זו רק עוד בעיה אחת בשרשרת חולאי מנגנון הבריאות הציבורית וזה לא קשור אליכם. רופאים מכל הסוגים והמינים שכחו כבר מזמן שהם מטפלים בבני אדם ולא באוסף מענין או לא של סימפטומים וזה התפקיד שלכם לשים אותם במקום. נכון, זה עצוב, אבל אם לא תקחו אחריות על איכות החיים שלכם לא תגיעו רחוק בכל מקרה.
צילום אילוסטרציה. המציג אינו רופא.

7 תגובות:

  1. חשוב לי להבהיר - הרשומה הזאת לא נוגעת לדבר פרט לבדיוק מה שכתוב בה. אני מדברת על תופעה מסוימת במערכת הבריאות, שמשתמשת בתער של אוקהם לקיצוץ קיבותיהם של חולים שמנים באשר הם במקום להקשיב להם ולהעניק להם את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שאפשר.

    בנוסף אני קוראת לאנשים שמרגישים שמזלזלים בהם לעצור את התופעה ולדבר נגדה בקול צלול.

    אין בכוונתי לפתוח כאן דיון בשאלה האם השמנה מסוכנת לבריאות או לא (ברור שכן) או על ניתוחים בריאטריים בעד ונגד (אני בעד). אני גם לא מתכוונת להמשיך את הדיון בשאלת מצבי הבריאותי. חשפתי יותר ממה שאני נוהגת כי הנושא חשוב מספיק עבורי, ובזה הענין מסתכם.

    השבמחק
  2. היי שרונה, אני לא יודעת אם את זוכרת את הסיפור האישי שחלקתי איתך, ואני בהחלט מגבה את המניפסט הנוכחי שלך וחושבת שדרישותייך מוצדקות מאין כמותן, אבל רציתי לומר משהו לקוראות התמימות (מי ייתן ותישארנה כאלה תמיד) שלא נאלצו להילחם על חייהן במערכת הבריאות הדורסנית, הפזיזה והיהירה שלנו:
    רופאים מעודדים לשכנע מטופלים/ות לעבור ניתוחים בריאטיריים כפי ששוטרים מחלקים דוחות חניה בכמויות על-מנת להגיע למכסה מסוימת ולקבל בונוסים. הניתוח הזה הוא כלי חשוב לקהל יעד מסוים מאד: אנשים הנמצאים בסכנת חיים אמיתית בשל השמנת היתר שלהם. כל היתר - חבקו את גופכם השמן והחופשי מחולי בשתי ידיים והתרחקו מזה כמו מאש. בפורומים המוקדשים לנושא, אשר מנוהלים ע"י מנתחים שזוהי פרנסתם, מעלימים בשיטתיות את סיפוריהם של אלה שהסתבכו, ובמחלקות הייעודיות מאושפזים אלפי מטופלים שדופים שצינורות ונקזים בוקעים מבטנם, מזרועותיהם ומצווארם, שכל חטאם היה להקשיב לרופאים שדחקו בהם לחתוך בבשר החי ולקצץ איבר חיוני בגופם. כולם ממלמלים שוב ושוב משאלה אחת ויחידה: לו רק יכולנו להחזיר את הגלגל לאחור ולהיות שוב שמנים ובריאים.

    השבמחק
  3. הי מורנה :)

    יש לי אי אלו חברים שעברו ניתוחי שרוול וכולם מרוצים ובריאים בהרבה משהיו קודם לכן. טבעת, זה כבר סיפור אחר - ניתוח ויקטוריאני מחריד שהורס את הנשמה ואת הגוף של המטופל והופך אותו למעלה גירה מיוסר שמשין ומרזה כמו אקורדיון. זוועה של ממש, שללא ספק מונעת ממניעים כלכליים של מנתחים. לכל מי ששוקל לעבור ניתוח טבעת אני קוראת להשמר על נפשותיהם.

    מן הסתם יש רופאים רבים שהם אדיבים, מקצועיים ונחמדים להפליא. רופאת המשפחה שלי למשל, נפלאה. פשוט צריך לפתוח עין וללמוד לבחור רופאים במקום לקבל אותם כגזירה משמים.

    השבמחק
  4. היי שרונה,
    מגיל אפס אני סבלתי מריפלוקס וצרבות. במשך שנים לקחתי את כל סוגי הכדורים במינונים היסטריים וזה לא עזר. בסוף נטורופת רקח לי תרופה טבעית שלקחתי בשילוב עם הכדורים, לאט לאט שיניתי מינונים. זמן מה לקחתי רק את התרופה הצמחית וכיום אני נטולת תרופות באשר הן כבר יותר משנה. ואלא אם כן אני מתפרעת עם אוכל שממש רע לי (או כשאני בPMS, זה גם גורם לכך אצלי), אין לי ריפלוקסים. אני ממליצה לך בחום לבדוק את האופציה הזו. לכל קופ"ח יש כיום יעוץ "טבעי".

    השבמחק
  5. כואב הלב לקרוא על כל מי שעשו את הניתוח הבריאטרי ועכשיו סובלים יותר.

    השבמחק
  6. בשבוע שעבר הלכתי לרופאת משפחה חדשה כדי לקבל טפסי 17 לטיפול במרכז לאנדומטריוזיס (מחלה כרונית שאינה קשורה בשיט להשמנה). הרופאה בקשה שאשקל כדי להשלים פרטים חסרים במחשב. כשראתה את המשקל שאלתה הראשונה היתה אם שקלתי אופציות כירורגיות. מדובר ברופאה שאינה מכירה אותי ולא ערכה לי ולו בדיקה רפואית אחת. עד אותה הנקודה הייתי בחורה ששלמה עם עצמה באופן יחסי. ברור שלא חשבתי שאני מושלמת, ברור שהסתכלתי במראה פה ושם ואמרתי לעצמי שלא יזיק לי לרדת. אבל כן אהבתי את עצמי ואת הגוף שלי, כן עשיתי פעילות גופנית על בסיס קבוע וכן הקפדתי על תזונה בריאה יחסית. הנסיון של הרופאה לדחוף אותי לכיוון ניתוח לקיצור קיבה ריסק אותי, כי שם הרגשתי שהמערכת לא רואה אותי כאדם, אלא כגוש שומן שיש לטפל בו. במהלך השבוע האחרון ההתנהגות שלי גבלה באובססיבית ואנורקטית - כי הובהר לי שעליי לרדת במשקל בדחיפות. אני חושבת שרופאים צריכים לקחת אחריות כשהם מטפלים בנושאים שטעונים רגשית וחברתית כמו השמנה ואינם סימפטום גופני נטו. כמו כן להפנות פציינטית חדשה להליך כירורגי בטרם מיצית איתה אפשרויות נוספות כמו דיאטנית או אפילו ערכת לה בדיקת דם בסיסית זו רשלנות רפואית. תודה לך על הפוסט, חיזקת את התחושה שלי כי עליי לחלוק את התנהלותה של הרופאה עם גורם אחר.

    השבמחק
  7. אני שמחה, סטרפוני. אני באמת מאמינה שכשחולקים את העלבון והבושה עם אחרים הוא מתמוגג לאויר.

    היום, שלוש שנים למותה של אמא שלי, אני נזכרת בעקבות קריאת התגובה שלך בכל הרופאים נטולי צלם האנוש שפגשתי במהלך שנות המחלה שלה. כמו מטומטמת שיננתי את סםריה של קובלר-רוס וניסיתי לפתח חמלה כלפי צוותים רפואיים שלא גילו (רובם, לא כולם כמובן) שמץ של חמלה כלפיה או כלפיי.

    נראה שהרבה רופאים מפתחים ניתוק רגשי מהחולים שלהם כדי שיוכלו להתמיד בעבודה לאורך שנים. זה לא צריך להיות ככה. חייבת להיות דרך שבה רופאים יוכלו להרשות לעצמם אמפטיה לחולים ועדין לשרוד (מערכת תמיכה פסיכולוגית לרופאים למשל?). עד שזה יקרה, אין לנו ברירה אלא להרים עוד ועוד דגלים שיזכירו להם שהם עובדים עם בני אדם אמיתיים עם רגשות וכבוד עצמי.

    השבמחק

שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים