יום שלישי, 2 באוקטובר 2012

פעם הייתי מתלבשת כל כך יפה, היום אני שמנה

פריקת הארגזים בדירה החדשה הביאה לפרץ של געגועים לימים שהתלבשתי וקניתי אחרת. פעם, כשהייתי מידה 42-44 ויכולתי לקנות באיזו חנות שבא לי, היו לי בגדים יפים כל כך. לרב אני נותנת או מוכרת בגדים שנגמר לי מהם או שקטנים או גדולים עליי, אבל יש כמה בגדים שלעולם לא אוותר עליהם. כאלה שנושאים זיכרונות מיוחדים או כאלה שיפים כל כך בעייני שאני מתכוונת לחזור אליהם כשארזה מספיק, גם אם זה יקח שנים.

חולצת כותנה של קום איל פו
הגב פתוח ונסגר באמצעות סרט קרושה

קשה לי להסביר בכתב מה היה שונה אז כי עיקר ההבדל הוא באיזו מין תחושה בבטן, תחושה של דיוק. פעם, כשהייתי רזה, יכולתי למצוא בגדי מעצבים שהתאימו לי בול. אז גם היה מבחר קטן בהרבה של מעצבים ישראלים (אני מדברת על שנות הבועה העליזות, סביבות 1999-2004) וכל פריט מיוחד היה מיוחד ולא מיוחדז' כמו היום. הייתי קונה ברזילי, כשעוד היתה להם חנות קטנה אחת בקניון רמת אביב בה החזיקו בגדי מעצבים שאיש עוד לא הכיר. היו לי בגדים צבעוניים מזארה, שהיום אני כבר שמנה מדי לקנות. אז היו לי בגדים יפים. היום יש לי תכשיטים יפים - כשבגדים כבר לא עולים עליך, את פונה לאביזרים.
 
הבדל נוסף הוא שאז היו לי הרבה פחות בגדים בארון, אבל לבשתי הרבה יותר מהם. היום יש לי המוני בגדים, ואני לובשת את אותם עשרה כל הזמן. זה בגלל שאז יכולתי לקנות בדיוק מה שרציתי והיום אני קונה בערך. כשאת שמנה את צריכה להסתפק במה שיש. פעם היו לי ג'ינסים מעוצבים שאהבתי אהבת נפש. לפני מאה שנים קניתי בשנקין ג'ינס רפרים כזה שיושב נמוך ועשה אותי חתיכה מהאגדות. לא יכלו להפריד בינינו. היום יש לי ג'ינסים מאנגליה שעולים עליי. 

המכנסים הקדושים של לולו ליאם אז ועכשיו.
אז נהגתי לצוות אותם לאדידס הקדושות והתיק הקדוש, שניתן לראות בתמונה
היה לי גם שיער קצר וורוד ואמא שלי נורא רצתה גם

היכולת להיות מדויקת בבחירות שלי, והבגדים פה הם מטפורה לכלל הבחירות בחיים, היא מפתח לאושר או ליתר דיוק, לסיפוק. וסיפוק הוא אחר המפתחות לאושר. כשיש לך מעט דברים, והם בדיוק מה שאתה רוצה שיהיה לך אתה שמח. כשיש לך המוני דברים שכולם ליד ואף אחד מהם הוא לא זה לא יעזור בית דין, אתה תמשיך במירוץ המטורף למצוא את הבגד האחד שיספק אותך ואף פעם לא תמצא אותו. בגלל זה יש לי הרבה יותר מדי נעלים, הרבה יותר מדי בגדים, הרבה יותר מדי תכשיטים. בגלל שאני לא מצליחה למצוא את הפריטים המסוימים שיספקו אותי וכל הזמן קונה עוד ועוד פריטים שנמצאים ליד, בתקווה שהם יעשו לי טוב. אז יופי, אתם אומרים, הנה מצאנו מפתח לאושר (אחד מיני רבים). למה לא תקני רק בגדים או אביזרים שאת יודעת שהם בדיוק מה שאת רוצה? שאלה מצוינת, והתשובה היא שאין כאלה. גם כי בימים אלה יש המון מעצבי אופנה בשנקל שעושים דברים שאינם מדויקים אלא רק ליד, וצריך לברור הרבה וטוב כדי למצוא בדיוק את זה, וגם כי אני שמנה כל כך שאיבדתי את היכולת לקנות את הדברים שאני באמת רוצה. אז נכון, כפי שאמרתי כבר אני יכולה לקנות תיקים ותכשיטים (נעלים זה קשה יותר, כי הרבה נעלים צרות או לא נוחות לי) אבל כברירת מחדל הם מהווים תחליף לבגדים שאני רוצה ולכן גם הם לא זה.

חצאית ארוכה מארבע שכבות טול לבן ושחור. כשקניתי אותה סיפרתי למוכרת
שחלמתי על חצאית כזו שנים ולכן היא כתבה על החשבונית "חצאית חלומות".
לבשתי אותה כשאבא שלי לקח אותי להופעת גאלה של עלובי החיים

יבואו אחרים ויאמרו יא אללה איתך, למי אכפת מה את לובשת? זאת סיבה לבזבז כספים על דברים שאת לא רוצה ולהיות מצוברחת כתוצאה מזה? אפשר לחשוב. ובכן, נכון. יש אנשים שבגדים בשבילם הם כסות מקור, חום ותומך מוסכמות חברתיות ותו לא. אבל אני, הבגדים שאני לובשת מהווים חלק מהביטוי העצמי שלי. זו עוד בחירה אסתטית שאינה מגדירה אותי כי אם מבטאת את נשמתי. הבחירות שלי מייצגות את עמדותיי בחיים ואני מודעת לכוח הגדול של בגדים ליצור תדמית זו או אחרת. חשוב לי להיות לבושה יפה ויותר מזה, חשוב לי להיות לבושה כמו שרונה. ואם יש משהו שאני לא יכולה לעשות בשנים האחרונות, זה להתלבש כמו שרונה. אנשים שמכירים אותי מעט שנים חושבים שאני אכן מתלבשת כמו שרונה, אבל הם טועים. אני מתלבשת כמו שרונה השמנה. זה כמו להסתובב בעולם ושאף אחד לא באמת יכיר אותי וזה דורש תיקון. והתיקון הזה, מאיזו זווית שלא אנסה לתקוף אותו, הוא תהליך והוא קשה ורק מלחשוב עליו אני מתעייפת. אבל דבר אחד אני יודעת -  אני אחזור להתלבש כמו שרונה משלוש סיבות קריטיות - כי זה יחסוך לי המון כסף בעתיד, כי אני אוהבת את זה וכי עוד לא נולד האיש שיעצור את הקול המיוחד שלי, וזה כולל אותי.

36 תגובות:

  1. יו גו גירל! מזדהה איתך לחלוטין! גם אצלי יש פריטים ששוכבים למעלה מעשור בארון, מחכים שאנער מעליהם את האבק ואפיח בהם רוח נעורים.
    יום אחד זה יקרה!

    השבמחק
  2. נראה לי שהגיע הזמן ללמוד לתפור בגדים או לחלופין, למצוא תופרת טובה ונחמדה. זה יוצא פחות יקר ממעצבים (לרוב) ואת יכולה לייצר לך מה שבא לך בלי קשר לזה שהחנויות עושות בחירות מטופשות מתוך הרגל.

    השבמחק
  3. כתוב כל כך יפה ומדוייק. הלוואי ותחליטי שאת נותנת לעצמך את המתנה הזאת וחוזרת לשרונה האוטנטית שאיתה את מרגישה נוח. והלוואי שגם אני אתן לעצמי את אותה המתנה.

    השבמחק
  4. שרונה אהובה יקרה ומקסימה, כתבת כל כך מדויק, ומרגש וחשוב.
    אני אוהבת אותך אהבה רבה ומזדהה איתך מאוד מאוד.
    אני בניסיון דיאטה נוסף. היאוש יכול בכל רגע להיכנס לי ללב ולהוציא את כל הרוח הגבית שכרגע עוד נושבת.... אני מנסה ליצור מולו כוחות הופכיים.
    הסיבה האמיתית והעיקרית לניסיון הנוכחי לרזות, היא יותר מהכל (והכל זה בריאות, תחושת קלות, עייפות וכד'), -- הרצון להתלבש. כמו שאמרת, להתלבש כמו הדס. להרגיש, גם כאן, ואולי בעיקר כאן, את החופש לבטא את עצמי, החופש ליצירה גם בתחום הזה, של הנראות שלי.
    המסע הזה הוא כל כך קשה!!!!!!! כל מה שיש לי להציע זה חיבוק ואמונה באפשרות להגיע לשם. זה גם מה שאני מציעה לעצמי..... אבא שלי תמיד אומר לי ברגעי חולשה או משבר - "חזקי ואמצי!"... תמיד כשהוא אומר את זה אני מרגישה שהוא מאחל לי את האיחול הזה באופן העמוק ביותר: חזקי את ליבך, והיי אמיצה לעמוד מול כל מה שבתוכך שעוצר אותך מלהיות את, מלהיות הטוב שבך. אז שרונה, באותה הכוונה: חזקי ואמצי. נשיקות.

    השבמחק
  5. זה בסדר לומר שעלית במשקל וזה מפריע לך, זה בסדר לומר שקשה יותר למצוא בגדים כך, אך לומר על עצמך "אני שמנה" זאת עמדה שיפוטית ותוקפנית כלפי עצמך, האם את בטוחה שמגיעה לך ביקורת חמורה כל-כך? למעלה משנה חקרתי את התרבות הצרכנית ומסקנתי העיקרית היא שעולם האפנה והטיפוח נבנה על חוסר ביטחון, ועל שנאה עצמית, האם תתני לחברות מסחריות ולדרך המפוקפקת בה מגדירים מידות נשיות להכתיב לך את הדרך בה את מסתכלת על עצמך? הנה ההצעה שלי לחווית קניה אחרת שנותנת מקום ליותר ממודל גוף אחד: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4002135,00.html
    מה דעתך שרונה?

    השבמחק

  6. מה היית קונה לעצמך לו היית חוזרת להיות שרונה הרזה? אלו בגדים? איפה היית רוכשת אותם?
    ואחרון חביב ואני יודעת שזו שאלה קשה למענה, אבל בכל זאת, מה אותם בגדים שהיית קונה לעצמך, בתור שרונה הרזה, היו מבטאים לדעתך, שהבגדים שאת קונה היום בתור שרונה השמנה- חסרים? איזה צד באישיות שלך לא בא לידי ביטוי היום בבגדים שאת רוכשת? האם דברים יותר סקסיים למשל? או אולי יותר צבעוניים? או אולי נדירים יותר ופחות נפוצים על כל קולב בקניון? יש דברים מסוימים ששמת עליהם עין היום- שהיית רוכשת לו היית רזה?
    פשוט כבוגרת החוג לפילוסופיה משוונית בלודז', קשה לי להמנע משאלות פילוסופיות כבדות שכאלה.

    השבמחק
  7. הוצאת לי את המילים מהפה.. מזדהה עם מה שכתבת מילה במילה..

    השבמחק
  8. את מקסימה. תמיד כייף לקרוא אותך. הפעם היה כייף אבל גם צובט. מאחלת לך כל מה שאת מאחלת לעצמך.

    השבמחק
  9. תודה לכולם, אילו תגובות מחזקות! בואו נראה.

    איה - יתכן שאני צריכה ללמוד עיצוב וגם גזירה, ואז לתת לתופרת לבצע. פעם היה לי חלום לעצב בגדים יפים לנשים שמנות, אבל מאז ראיתי כמה וכמה עסקים כאלה קמים וקורסים ואת הכסף שלי אני לא אשים על קרן הצבי ככה. אבל אולי שווה בשביל עצמי וגם בשביל הכיף.

    הדסי - תודה נשמה (ואת יודעת שאני לא נוהגת לכנות כך אנשים :-). יפה האיחול שלך ושל אביך, אאמץ אותו אל ליבי.

    לירון - האם זו הפעם הראשונה שאת נתקלת בבלוג שלי? בעיני, לומר "אני שמנה" אינו שונה מלומר "אני גבוהה" או "אני אוהבת שניצלים". זו עובדה נטולת ערך, לחיוב או לשלילה. מאחר וגובהי 1.72 ביום טוב ואני שוקלת 109 ק"ג התואר "שמנה" מתאים לי. אני מאמינה שנשים (אנשים בכלל, אם לדייק) חייבים להיות כנים עם עצמם לפני שיוכלו להתקדם רוחנית. לכינויים כמו "מקומרת" "אמיתית" או "מלאה" אין מקום בבלוג שלי, כחלק ממסלול ההעצמה העצמית שלי ותפיסותי הפמיניסטית והרוחנית הכלליות. הפרויקט שלך מענין ויפה, אבל אני בעולם המסחרי האומלל בו אנו חיים היום, אני תוהה כמה עסקים יסכימו להטמיע אותו ביום יום ולא רק כמיצג אמנותי חד פעמי. בכל מקרה, תודה!

    השבמחק
  10. יפה דרשת פומרנץ. בואי נחשוב.

    אני חושבת שהבגדים של פעם היו יוקרתיים יותר מבלי להיות יקרים יותר (בגדי של שמנות כל כך יקרים לעזאזל). הם היו יחידים במינם, תפורים טוב משמעותית (היום מעצבים רבים תופרים כאילו הרגע יצאו משנה א בשנקר), אמנותיים יותר. חשוב לי להיות מיוחדת. חשוב לי לבטא את עצמי ולא טרנדים. קשה לי לדייק יותר כרגע. כאמור לעיל, אני לא מדייקת כבר הרבה שנים.

    השבמחק
  11. שרונה היקרה, אינני רחוקה ממך במידת בגדיי וגם לא רחוק בתחושותיי. זה לא שמידה אחת פחות חובה משהו אחר מבחינת הסביבה, כמו שאנחנו קושרות איזושהי דמות במידה קטנה יותר. מבלי קשר לחברה, אנחנו פשוט מרגישות יותר נוח במידה אחת, שתיים או ארבע פחות. אני לא יכולה להניח את האצבע במדויק כמו שעשית.

    יש לי גם בגדים שהם יותר מלבוש, הם זכרונות, ותקוות ושאיפות. כמו סט חזייה הכי ילדותי בעולם, אבל הכי לא נלבש מעולם (נקנה לפני 11 שנה ויש עליו עדיין תגיות).

    כמובן שגילתי שאני רק עולה עוד ועוד במשקל כשאני לא מתלבשת כמו מי שאני. אז אני מנסה לחזור למי שאני. אני אל קונה מידה אחת פחות, ומקסימום אפטר מהבגדים הגדולים.

    המון המון אהבה. ותמיד מוזמנת להליכה אם נפשך חפצה. :-)

    השבמחק
  12. תודה לך חתלתלת!

    החברה צריכה לשנות את יחסה לשמנים ומהר. זה לא קשור לעובדה שמי שטוען שלהיות שמן זה סבבה מדבר שטויות. עודף משקל של 15 קילו, שוין. אבל עודף משקל של 30 קילו, כמו שלי? מה פה בריא או יפה? אני לא מטיפה לאיש, וקוראי השבלוג מכירים היטב את גישתי לענין ההשמנה וההעצמה השמנית. וכל הבלוג הזה עוסק באיך לעשות את המקסימום עם מה שיש ולהיות שמנה גאה ונאה. אבל פה אני מדברת על עצמי. אני רוצה להיות 100% שרונה, והשומן מונע זאת ממני במגוון דרכים. להלחם בו, טוב זה קרב אדיר מפחיד וארוך, אבל זה גם קרב לחיים או למוות. מה יהיה הלאה? נחיה ונראה.

    השבמחק
  13. הבגדים שהיו לך פעם באמת היו ממש יפים, כמו כל דבר מפעם שתמיד היה טוב יותר.
    מאוד אהבתי את מה שכתבת, פשוט זה יפה וזה את והלוואי וזה היה אחרת, בדיוק כמו שאת רוצה.

    השבמחק
  14. המשקל שלי הוא פינג פונג כבר הרבה שנים ואני בהחלט מכירה את ההרגשה של "הבגדים הרזים והיפים יותר".
    גם אני כמוך מעבירה הלאה המון בגדים, אבל דווקא את הבגדים שקטנים עליי אני שומרת ושומרת כי אותם אני הכי אוהבת.
    בד"כ כשאני מגיעה למצב ששום דבר כבר לא עולה עליי תופס אותי ייאוש ואז אני עושה מעשה ויורדת את המשקל העודף. וחוזר חלילה....

    השבמחק
  15. את כותבת מאד יפה, מדויק ורגיש.
    קניית בגדים יפים זה אחלה מוטיבציה להרזיה, לכי על זה.

    השבמחק
  16. שרונה היקרה, מזדהה עם מה שכתבת עד כאב..לגבי הבגדים ומעבר להם. אף אחד לא רוצה להיות שמן, ובדר"כ מאוד קשה להתמודד עם הסיבות שמובילות לכך. אני תמיד אקווה שאצליח יום אחד להרגיש טוב מספיק כך שלא אהיה מנוהלת ע"י אוכל והמאבק בו ושלא אזדקק לתמיכתו הזמינה תמיד אך במחיר כבד. מאחלת לך המון אהבה.

    השבמחק
  17. שרונה יקרה

    קודם כל ובאופן כללי- אני קוראת את הבלוג שלך כבר תקופה, אבל לא יצא לי עדיין להגיב. אני מאוד אוהבת את הבלוג שלך ואת גישתך לחיים ובכלל, ומקווה שתמשיכי לכתוב תמיד!

    חוצמזה, ובתור מישהי שלמעלה משליש מחייה מתמודדת עם הפרעת אכילה (אכילת יתר כפייתית) אני יכולה רק לאחל לך שתצליחי להתגבר על מה שזה לא יהיה שהביא אותך למצב שבו את לא במשקל השרונאי שנכון לך ושבו את מרגישה בנוח והכי יפה בעולם
    ברור לי, אחרי כל כך הרבה שנים של התמודדות וטיפולים ומה לא, שזה מאבק לחיים שלמים וזה לא ייפתר סופית ומוחלטת, אבל אני מקווה שתצליחי להתחזק ולגבור על זה, לפחות בפן הפיזי (ויחד עם הפיזי, גם במידה מסוימת בפן הנפשי, מן הסתם)
    לא תכננתי לעשות את זה, אבל הבלוג שלי עובר עכשיו שינויים משל עצמו ונראה לי שזו הזדמנות נכונה עבורי לכתוב על ההפרעה שלי גם
    אז בנוסף לאיחולי ההצלחה שלי עבורך - תודה לך גם על ההשראה :)
    נשיקות
    לילו

    השבמחק
  18. ממש רגשת אותי...
    אני באמת חושבת שכדאי לך לעצב בעצמך את הבגדים שתרצי ללבוש ובעזרתה של תופרת מקצועית להפיח בהם רוח חיים!
    אני בטוחה שתצליחי בזה ותחזרי להרגיש "שרונה" :)
    בהצלחה!

    laceandchiffonblog.blogspot.co.il

    השבמחק
  19. http://thezigzaggirl.blogspot.com/2012/10/feed-me-seymour.html

    כמו שאמרתי בתגובה הקודמת - כתבתי פוסט בזכותך :)

    השבמחק

  20. דוגמניות בבגדי מעצבים ייחודיים אני רואה כמעט כל יום. יש לי מנוי לחמישה ז'ורנלים אופנתיים ביותר, ואני קוראת בהם בבוקר עם התה והעוגיות. מה שאני לא רואה כל יום, מאידך, זו שרונה. למעשה, אני טוענת שאני רואה פחות מידי שרונה ויותר מידי דוגמניות בבגדי מעצבים יחודיים. אני רואה עד כדי כך פחות מידי שרונה ויותר מידי דוגמניות בבגדי מעצבים יחודיים, עד שהעין שלי קיבלה מצמצת מרוב עייפות ובאופן טבעי מתחילה לפזול קלות בכל פעם שאני פותחת ז'ורנל. מה גם שלדוגמניות הרעבות בבגדי מעצבים יחודיים, איך להגיד, השיחה איתן לא משהו. אני למשל עדיין לא הצלחתי להבין מה עמדתן בנושא עיצוב, אופנה, החיים בכלל ועד כהנה וכהנה.
    אני תוהה לפעמים אם יש להן עמדה בכלל, אבל לא במשך יותר מידי זמן בגלל המצמצת. מאד קשה להחזיק את הז'ורנל ישר במצב כזה.

    את מבינה מה אני אומרת פה?

    שרונה, זה ה-שרונה, זה מותג בפני עצמו. זו תרבות, זו חבילת מולטימדיה רב ערוצית למנויי פרימיום. קשה מאד לפספס את זה בין אם לבושה בבגדי נישה או לא.




    השבמחק
  21. לחצת פה על נקודה כואבת אצלי. אני מרגישה את הקושי הזה לגבש לעצמי טעם אופנתי בו אני מרגישה אני . טעם שלא נובע מאילוצים או כמו שכתבת-בחירה במשהו "ליד". אני תוהה עד כמה זה נכון במקרה שלי והאם אכן זה המשקל ולא עניינים אחרים. כך או כך פוסט מעורר מחשבה. מאחלת לך שתמצאי את השפה המדויקת לבטא את מה שאת.
    מאד אוהבת את הבלוג שלך. האם הוא היה מה שהוא לו לא היית עולה במשקל?

    השבמחק
  22. שרונה,

    הפוסט הזה רגיש ומרגש, כואב ונותן מין מכה בבטן.

    כתבת שאת רוצה להיות 100% שרונה, ואת לא יכולה להיות כזו כשאת שמנה. אני משערת שכמו שהאמירה הזו מתארת אותי, היא מתארת קוראות נוספות שלך.

    המאבק שלנו בהשמנה, הוא לכל החיים, ואין בו קיצורי דרך. הוא קשה ומייגע ומתסכל נורא, ואנחנו חייבות (!) למצוא דרך ללכת איתו עד שנרגיש טוב.

    אני כותבת לך, ובעצם כותבת לעצמי, כי אני יודעת כמה הדברים שכתבת מדוייקים.

    שנהיה חזקות ואמיצות ונצליח להיות 100% אנחנו, כמו שאנחנו אוהבות אותנו.

    השבמחק
  23. אחחח פומרנץ פומרנץ את נהדרת. צריך למכור כדורי פומרנץ לשיפור המצברוח :)

    לילו יקרה, הנה משהו שאני נמנעת מלומר, כי התקשורת הוזילה אותו כל כך בשנתיים האחרונות - ריגשת אותי. מאד. תודה!

    הרזיה היא עסק מורכב כל כך כשמדובר בעודף משקל גדול כזה. יש לה כל כך הרבה מניעים, פיזיים ורגשיים ואלוהים יודע מה עוד ולתקוף את כולם ביחד זו משימה בלתי אפשרית. צריך לפרק את זה וכל פרק לוקח זמן משלו ואללי. נראה מה יהיה. בשלב זה אני עדין רק מקטרת, אבל כן - בהחלט התעוררה מוטיבציה.

    תודה לכולם!

    השבמחק
  24. יו! כתבת בול בפוני.
    המעבר והחגים הביאו אותי למבצע פינוי בינוי דומה בארון שלי, והייתי בדרך לכתוב פוסט זהה!
    כ"כ כ"כ מבינה.

    השבמחק
  25. מאמינה לך ומזדהה. ההרגשה הזו שאי אפשר לדייק כל כך מדויקת, לא נעימה, קשה, כואבת, בדיוק מה שהרגשתי אתמול כשמדדתי במשך שעתיים את כל הבגדים בחנות המעצבים הקרובה למקום מגוריי...
    אבל
    הבעיה היא בתעשיית האופנה שמנסה לגבות כמה שיותר על כמה שפחות, פחות גזרה, פחות תפרים, פחות עיצוב, פחות צבע (7 גווני אפור ו4 גוונים של בז' זה לא צבעוני), פחות הכול, התוצאה מדויקת על קולב, פחות מוצלחת על נשים, בכל הגדלים

    השבמחק
  26. כתבת נהדר, שרונית. כל כך מדויק, וכל כך מדבר.

    שאלה שהתעוררה אצלי תוך כדי קריאה, גם לגבי עצמי - האם זה רק עניין של מבחר? כלומר, נניח שכן היה בדיוק אותו מבחר במידות גדולות, ואת כל הבגדים היפים והשרונאיים היה אפשר להשיג גם במידתך הנוכחית, את חושבת שהיית מרגישה אז כמו עצמך, או שגם עצם עודף המשקל גורם לך להרגיש שזה לא את, התחושה המוכרת של אנשים שמנים שאת אדם רזה יותר שכלוא בגוף שמן שהוא לא חלק אמיתי ממך?

    השבמחק
  27. נהיה לי קצת עצוב כשקראתי את הפוסט. אני מאוד נקשרת לחפצים ובגדים בפרט בגלל שהם מזכירים לי תקופות. אני מקווה שתמצאי את עצמך בדיוק במקום שבו את רוצה להיות, לבושה בדיוק כמו שדמיינת שתהיי.

    השבמחק
  28. במובן מסויים אני מסכימה איתך וגם אני שואפת להיות אני במובן של 100 אחוז. ובשבילי זה לא במידה 46. קשה לי עם זה.

    ושומן, לא במובן האסטטי כמו העניין התחושתי, מאוד מכביד על התנועה, והכל יושב מוזר ויש גלגל אחד מבין הגלגלים שלי שהוא פשוט טורדני במיוחד עם קו החזייה... תאמיני לי שרונה, מבינה אותך לגמרי. לעודד מגוון מידות, זו עדיין הדרך, גם אם בשבילך, המידה הנכונה היא קצת יותר קטנה מהיכן שאת היום, עדיין מותר לך להתלבש אופנתי. ולהרגיש טוב עם עצמך - הרי שזה רצוי בכל מידה.

    קשה, קשה מאוד ליישב את הנקודה הזו בתוך הראש שלך שאומרת לך שעקרונית יפה זה בכל מידה, ומצד שני, הקול הזה בלב שמזכיר לך שמידה אחת או שתיים פחות ופתאום קצת יותר נוח ובעצם זה גם הרבה יותר מוצלח בשבילך.

    איך עושים דיאטה ממקום של אהבה עצמית ולא שנאה עצמית? זה קשה. ואני עובדת על זה כל הזמן. זה לא פשוט ומי שטוען אחרת לא רק מעלה לי את הסעיף הוא גם משקר לעצמו.

    השבמחק
  29. אין לי עצות חכמות, רוצה רק להגיד שקראתי, הבנתי, התרגשתי (שוב ביטוי נדוש, אבל כן, עובדה שקראתי כבר בבוקר ומאז אני מרגישה צורך לומר לך משהו).
    ולפעמים כנראה אין מנוס ממעשים דרסטיים. מהם אותם מעשים דרסטיים שיתאימו לך, איני יודעת. ניתוח הוא תמיד האפשרות האחרונה, מה עוד שאיני יודעת אם את בכלל בעודף משקל גדול מספיק.
    אבל אולי יש דברים שטרם ניסית. מאמנים אישיים, להרזיה או לפעילות גופנית, קבוצות תמיכה, שומרי משקל למיניהם, רופאים מומחים, כל אחד עם מה שמתאים לו.
    אני לגמרי מבינה את ההרגשה, שאת לא נראית כמו שאת מרגישה שאת צריכה להיראות. לא משנה מה יגידו לך, וכמה את מדהימה וכמה את כן נראית טוב. אצלי זה עם איזה 5 ק"ג שנדבקו אלי בעשור האחרון, נשמע לך מצחיק, אבל לי בכלל לא. אני על יד איך שבאמת הייתי רוצה להיראות. איך זה יכול להיות שאני רואה תמונות שלך, את יודעת מה, אפילו של סטפני הגדולה באמת, ואומרת "איזה יופי היא נראית", ועל עצמי מסתכלת בכזו שיפוטיות?
    חולי חברתי, ללא ספק. אבל זה המצב, וגם כשהייתי עם ה-5 ק"ג פחות, לא הייתי מרוצה ורק רציתי לרדת 10 ק"ג ולהיות גרומה באמת כמו איזה קייט מוס.
    בכל אופן, כשהעננים מתפזרים (ובאמת היו מעלייך הרבה עננים בשנה האחרונה), אפשר כנראה לראות ברור, וכשיש משהו שמאוד ברור לך שאת רוצה, זה יקרה. אני בטוחה שזה יקרה.
    כך או כך, את הבלוג שלך אני מאוד אוהבת לקרוא...

    השבמחק
  30. לפני שנה ומשהו, כשמצאתי את פיפה כל כך שמחתי - פוצצתי שם קניה של 5000 ש"ח על בגדים שחשבתי שהם בדיוק "בגדי שרונה" רק במידות גדולות. אחד אחרי השני הם התפרקו בכביסה, ונשארתי עם חמישה פריטים מכל מה שקניתי. את המכנסים, שבכלל לא החמיאו לי וקניתי בטירוף של הרגע, מכרתי הלאה בשמינית מחיר ונשארתי עם שתי שמלות - אחת נחמדה מאד ואחת נחמדה מינוס. אני שומרת אותן רק כי אין לי מי יודע מה אלטרנטיבות.

    זאת היתה הפעם האחרונה שחשבתי שמצאתי בגדים מגניבים במידה הנוכחית שלי.

    אוכמנית - שאלת שאלה מצוינת. אני חושדת שהתשובה היא "לא". גם אם היה לי מבחר בגדים לטעמי לא הייתי מזהה את עצמי במידה הנוכחית. אני פשוט מרגישה רזה בגוף של שמנה. בגלל זה, פעם ב, כשאני נתקלת בצילום שלי מזוית לא מחמיאה (כמו שקרה לי אתמול למשל) אני פשוט מזועזעת ממה שאני רואה ושואלת את עצמי "לא יכול להיות שבאת באמת אני נכון?? איך זה קרה???". בגלל זה תתפסי אותי לפעמים שואלת את השאלה המטומטמת "האישה הזאת, היא יותר שמנה ממני?" כי אני ממש לא יודעת להעריך נכון מה הגודל שלי, וזה כשלעצמו בעיה.

    ושוב - תודה לכולם על התמיכה והמילים החמות!

    השבמחק
  31. מרגישה בדיוק כמוך, למרות שבתור גדולה, גם כשהייתי מידה 40-2 לא יכלתי לקנות בזארה בגלל רוחב הכתפיים.
    אני גם תופרת לעצמי את הבגדים, זה המקצוע שלי, אבל בגלל הגודל קשה לי אפילו לבחור לעצמי דברים יפים, כי אין מה לעשות על גוף גדול לא כל דבר אפשרי, ועם השנים נצטברו עוד פגמים פה ושם שצריך להסתיר.
    לא פשוט, מזדהה איתך מאוד

    השבמחק
  32. נגעת לי ללב בכתיבה הישירה והאמיתית שלך. אני מאחלת לך שהשנה תמצאי את עצמך מסתכלת במראה על שרונה האמיתית, ומרגישה שאת עושה את הצעדים הראשונים בדרך לזה.
    מגיע לך!

    השבמחק
  33. תודה תדמיתנית. נראה לי שאם היו ליכושרי תפירה ותדמיתנות הייתי חוגגת על מכונת התפירה יומם וליל. פשוט היתי מייצרת לי את מה שאני רוצה במידה שלי. אני לא מסתכלת על זה במונחים של ״פגמים שצריך להסתיר״ כי אם בוחנת אילו גזרות מחמיאות לי ואילו לא.

    תודה לך, חצאית מיני. תודה רבה!

    השבמחק
  34. במסגרת החיפוש שלך אחרי דברים מעניינים ללמוד, חשבת ללכת על הכיוון של תפירה? מניסיון אפילו קורס תפירה בסיסי משדרג מאוד את החיים ברמת התיקונים הקטנים (של דברים שנקרעים וגם שיפצורים קטנים לדברים שאת קונה, או כשהמשקל משתנה), וקורסים של עיצוב אופנה בוודאי יש גם בלייב וגם ברשת.

    השבמחק
  35. הפוסט הזה פשוט ריגש אותי, מאוד התחברתי לתחושות שלך, כשלא לובשים את מה שבאמת רוצים, וכשרואים את הבגדים הישנים והאהובים שכבר לא מתאימים, ולא מרגישים כמו עצמך.
    אני אולי לא שמנה בהגדרה, אבל ה-15 ק"ג שעליתי מאז הצבא לא נותנים לי מנוח, וכל פעם שאני נתקלת בבגד מהתקופה ההיא (או שאמא שלי דואגת להזכיר לי איזו "פרה" נהיתי) אני מרגישה את כל הדברים האלה. הלוואי שזה היה אחרת...

    השבמחק

שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים