שמנה

בדרכי הביתה ממפגש נחמד עם חברות התקרבתי לצומת כשהרמזור הירוק התחיל להבהב ובעודי מאיטה התפרצו למעבר החציה שני ערסים נושאים ארגזים. החלונות שלי היו פתוחים ומרב בהלה פלטתי "שיט" בקול רם. הערסים שמעו אותי, זרקו את הארגזים על מעבר החציה והתחילו לצעוק עליי ולצלם את המכונית שלי עם הסלולרי שלהם בטענה שכמעט הרגתי אותם כי נסעתי באדום (בעוד בבירור הרמזור עוד היה ירוק כשהם ירדו לכביש ובכל מקרה הייתי במרחק בלימה ממעבר החציה). האחד צעק לשני "צלם את המספר שלה" ו"צלם שהיא בלי חגורה" כשהראיתי לו באדישות שאני עם חגורה הוא צעק "זה לא חגורה זה רצועה של כלבים" וסימן לי עם היד איזה תנועות של כלב הוא רוצה שאני אעשה למצלמה. השני המשיך לצלם אותי ואני חייכתי לו ועשיתי לו לייק עם האגודל. זה גרם לו ולשני לצחוק בקול רם ולצעוק בקולי קולות "איזה שמנה! איזה שמנה!". בשלב זה הרמזור התחלף לירוק ונסעתי משם.

אנשים שונאים להתפס עם המכנסים למטה. אנשים חכמים, כשהם נתפסים עם המכנסים למטה מרגישים אשמה או חרטה או תסכול או אומללות ומתמודדים עם זה. אנשים טפשים או תוקפניים, כשהם נתפסים עם המכנסים למטה, משתלחים במי שתפס אותם כדי להרגיש טוב יותר עם עצמם ולהפנות את האשמה אליו. אני שמנה, וקל לראות את זה, לכן זה הדבר שעליו הם הלכו, בתקווה קלאסית שהליכה על עקב האכילס (לעניות דעתם) שלי תשפיל אותי ותגרום להם להתרומם מעצם ההשפלה ותחדש את בטחונם העצמי שנפל. הם קיוו להפחיד אותי כמו שהם הפחידו את עצמם כשכמעט נפגעו בגלל שיקול דעת מוטעה.

אני שמנה, אז הם קראו לי שמנה. אם הייתי קטועת יד הם היו קוראים לי נכה. אם הייתי משותקת מוחין הם היו קוראים לי מפגרת. אם הייתי כהת עור הם היו קוראים לי ערביה. המשותף לשמנה, נכה, מפגרת וערביה הוא שהם לא קללות ולא תכונות שליליות (או חיוביות, הן פשוט מאפיינים של בני אדם). משותף נוסף להם הוא שהם מוציאים את הרע מאנשים מסוימים שלא יכולים להתמודד עם עצמם או עם אחרים, ולא ממש מענין אותי מאילו מניעים פסיכולוגיים עמוקים הם עושים את זה.

הנבלות שניסו להשפיל אותי בעקבות התפרצותם לכביש שיכלה להביא לפציעתם קיוו שאני אריב איתם, או אבכה, או אעשה כל מעשה אחר שיגרום להם להרגיש טוב יותר עם עצמותם העלובה. יצא לי בימים האחרונים להתמודד מספר פעמים עם כינוי הגנאי "שמנה" (רק הבוקר הסתכלתי עקום על שני מעשנים בחניון בעבודה ובתמורה קיבלתי הרצאה על זה ששומן מסוכן בהרבה מעישון). לפעמים אני מוצאת את עצמי עם דמעות בעינים, מתחננת שאוכל להפוך לגוש אדיש של קרח שלא שם זין על מי ומה שאומרים לו. או לכלבה תוקפנית ומרושעת שמשפריצה הררים של חרא על כל מי שרק מתקרב אליה. אבל במקום אני נשארת אני ולא משתנה, ומנסה לאחל להם אושר, למרות שבחלק מהמקרים אני מיחלת בסתר ליבי שימותו ויעזבו אותי בשקט.