על תבונה ורגישות

בשבועיים האחרונים אין לי זמן לנשום. הייתי חולה כל כך הרבה זמן, שאני סוחבת back load של משימות עבודתיות ואחרות שיספיק לי לחודשיים. אבל היום פיניתי זמן בלו"ז הצפוף שלי כדי להגשים פנטזיה שממלאת את חיי בחצי השנה האחרונה - קבעתי פגישה עם מעצב פנים תותח על וידוע בתקשורת כדי לבקר בדירה שלי, להכין תכנית אב לשיפוצה והלבשתה ולשריין תאריכים לעבודה ביומן הסופר עמוס שלו.

הגעתי עם דודתי לדירה ושם פגשנו את בעלת הדירה ובעלה. המשותף לדודתי ולבעלת הדירה הוא עובדת היותם על סף שיפוץ משלהם (בעלי הדירה בדירה החדשה שלהם והדודים שלי בחדר האמבטיה שהם מתכוונים להגדיל ולהפוך למיני ארמון פינוקים מושקע). הסיפורים שלי על המעצב והתמונות של עבודותיו הקודמות, בהן בהינו כולנו במהלך השבועות האחרונים בתאווה, מילאו אותנו בציפיה עזה לפגוש אותו ולראות אותו עובד. תארתי לעצמי שהוא עומד לצאת מהפגישה עם שלושה לקוחות במקום אחד.

בחמש וחצי על השניה הוא הגיע. נכנס, הסתכל במהירות מסביבו בהבעה שלא הצלחתי לפענח, לחץ את ידי בחוסר רצון מופגן ובילה את הדקה הקרובה בהסתובבות תזזיתית בדירה בעוד אני מנסה לעקוב אחריו. הוא שאל אותי מה אני רוצה ואני התחלתי להסביר לו מה אני רוצה לעשות בחדר האמבטיה (בקיצור, לשבור אותו ולבנות מחדש) אבל הוא כל הזמן עצר אותי ואמר שהוא לא רוצה לשמוע. בתיק שלי היתה מחברת "הבית" שלי, שמלאה בתמונות, מחשבות ושברי חלומות שאספתי בשבילו בשבועות האחרונים - כדי שיכיר אותי, את הצרכים שלי, ואת התקוות שלי לבית טוב יותר. חיכיתי לרגע לשלוף אותה ולשבת איתו לשולחן, כמו שקבענו, אבל הוא המשיך להסתובב עצבני בדירה מתלונן על זה שעשינו לו אמבוש, ושהוא לא רגיל לעבוד בתנאים כאלה, ושהוא לא מוכן לדבר איתי על כלום, בטח לא ככה, שהוא לא בא לעבוד, ושהוא בטח לא מתכוון לתת לנו רעיונות מה לעשות עם הדירה. הוא נבח עליי שהוא ישלח לי הצעת מחיר במייל. נתתי לו כרטיס ביקור שלי עם כתובת האימייל, אבל הוא החזיר לי אותו מיד והלך. סה"כ הוא היה בדירה כשתי דקות. 

עמדנו ארבעתנו ובהינו אחד בשני בפה פעור. לא ידענו מה לחשוב, מה להרגיש. לא הבנו מה קרה פה, ולמה הוא צעק עלינו. לא הבנו למה הוא הלך אחרי שתי דקות, למרות שתכננו פגישה של שעה. לא ידענו אם לצחוק או לקלל או מה. ואז שמעתי צפצוף דיגיטלי קטן וגיליתי שהוא שלח לי את ההודעה הזו:

העברנו את הטלפון שלי מיד ליד ולא האמנו. בעל הבית ניסה לצחוק מזה, הדודה שלי התיישבה בשקט, בעלת הבית מלמלה שהיא לא מאמינה ואני התאפקתי לא לבכות. את חצי השעה הקרובה בילו החבר'ה בלנסות להבין מה בדיוק קרה לנו הרגע מחד ונסיונות לעודד אותי מאידך. אני הרגשתי את הלב שלי נשבר לחתיכות. כל כך הרבה זמן חלמתי שהוא יעצב לי את הבית שלי, עוד לפני שקניתי את הדירה כבר בחרתי בו אחרי המון חיפושים אחרי מעצב פנים שמדבר את השפה האסתטית שלי. ציפיתי לפגישה איתו כמו שכלה מצפה לפגוש את בעלה בליל הכלולות. וכשפתחתי לו את הדלת בחיוך מאושר קיבלתי ממנו סטירה ויריקה בפרצוף.

אני לא אשקר לכם. אני עדין לא יודעת מה בדיוק קרה שם. הסברה הרווחת בינינו היא שהדירה קטנה מדי ומעוצבת טוב מדי והוא הבין שכסף הוא לא יעשה ממני, מקנית כמה ספות והזזת נקודת חשמל או שתים, הלא את הכסף הגדול על העבודה באמבטיה יקבלו בעלי המקצוע ולא הוא. אישית, אני חשדתי שזו היתה מתיחת מצלמה נסתרת. הסיטואציה ההזויה היתה כל כך קלישאתית, כל כך אבסורדית. זה נראה כמו פרק בקומדיה אמריקאית משפחתית משנות השמונים בה המעצב ההזוי והדיוותי מגיע לבית המשפחה, נופל על שטיח הפרווה המלאכותית הלבן בכניסה ובורח כל עוד נפשו בו. אבל העלבון, העלבון והאכזבה. כשלא יכולתי להתאפק יותר, רמזתי לדודה שלי שאנחנו חייבות ללכת, נכנסתי למכונית שלי ובכיתי כמו שלא בכיתי מאז שאמא שלי מתה.