אני נותנת בקטנה - חודש ורוד

לרב אני מתחמקת מלעסוק בנושאים פוליטיים\מדיניים\פמיניסטיים\פילוסופיים בשבלוג, מאחר ואני מרגישה שרבים אחרים מוכשרים לכך יותר ממני. מדי פעם, מגיעים מים עד נפש ואני חייבת להביע את דעתי ברבים.

אני לא אוהבת פמיניסטיות לוחמניות. אני לא אוהבת דיונים בשאלה אם כן להתחתן או להתחתן, אם כן ללדת או לא ללדת, כן לגדל את הילדים בבית או לא. מבחינתי זו טחינה של Non Issues. כולנו רוצים להרגיש חלק מקהילה, וכולנו מחפשים לגיטימציה ותמיכה, בפרט כשמדובר במיעוט חברתי. בין זה לבין לנפנף בפרצוף, להתנגח באמצעי התקשורת ולהאשים כל מי שלא מסכים איתך בקנאות וחושך בדרך רחוקה מאד. לי ברור שלכל אישה יש את הזכות לבחור אם ומתי ללדת, אם ומתי להתחתן, אם ומתי לוותר על הקריירה או לפתוח בקריירה, לשכב עם אישה אחרת, לחלוק את חייה עם אישה אחרת, לא לחלוק את חייה עם אף אחד ושאר ירקות. יחד עם זאת, כשאני מתעצלת לגלח את הרגלים אני הולכת עם מכנסים ארוכים, וכשאנשים חושבים שאני לסבית בגלל שאני בת שלושים וארבע ואין לי בנזוג קבוע אני מתעצבנת.

אני רגילה לחטוף על זה מחברותיי שאחדות מהן לומדות מגדר, פילוסופיה פמיניסטית ושאר תחומים אקדמאים שנראים לי, בכנות, טרחניים ואף נלעגים. רבנו על זה כבר פעמים רבות בעבר ונמשיך לריב בעתיד, שוין.

אבל ביומיים האחרונים הפייסבוק שלי התמלא בהודעות סתומות כגון "אני אוהבת את זה על השולחן בסלון" ו "אני אוהבת את זה על הרצפה בסטודיו" ורק היום הבנתי שמדובר במין משחק רשת שאמור לציין את חודש המודעות לסרטן השד, ראומה מסבירה את זה הרבה יותר טוב ממני.

אני משתוממת מכמות הנשים ברשימת החברים שלי בפייסבוק ששיתפו פעולה עם המשחק המטומטם הזה שאין בינו לבין חיזוק המודעות לסרטן השד ולא כלום. הן עושות טיזינג להמוני קוראים שלא יודעים על מה הן מדברות וחושבים שמדובר בפיזור רמזים מיניים ומערערות את כל מה שאמהותינו וסבותינו נלחמו עליו - כבוד לאישה, כבוד לשיקול דעתה, כבוד למילה שהיא אומרת. אתן מוותרות על כל מה שהשיגו עבורכן במחיר דחקה. אותה דחקה שמורידה את מדינת ישראל ביגון שאולה. אותה דחקה שבזכותה עמים אחרים מסתכלים עלינו מלמעלה, כי למה לתת כבוד למי שלא נותן לעצמו. אתן חושבות שהסטטוסים האלה מעצימים נשים? יש לי חדשות בשבילכן, הם משפילים נשים. אתן לא צריכות לרדת לרמה של הבהמות שמטרידות אתכן כדי להחזיר מלחמה.

מסתבר שעם כל הבוז שאני מפגינה כלפי פמיניזם לוחמני, הבעיה שלי היא עצם הדיבור עליו ולא הדבר עצמו, כי הדבר עצמו הופנם אצלי לאותה דרגת Non Issue שאני לא אוהבת לדבר עליה, כי עצם הדיבור עליה מוזיל את ערכה ושמחתי לגלות זאת על עצמי.

ועוד משהו - יש עוד סוגי סרטן קטלניים פרט לסרטן השד. אבא שלי מת מסרטן שלפוחית השתן ואמא שלי מתה מסרטן הריאות - שניהם סרטנים של מעשנים. האם הסבל שלהם ושלנו, המשפחה, פחות ראוי לדיון ציבורי מזה של משפחות וחולי סרטן השד? האם יש עולם שבו הגיוני להעדיף מחלה אחת על אחרת? סבל אחד על אחר? האם שואת יהודי אירופה (וסלוניקי, ואפריקה) ראויה לדיון יותר משואת האפריקאים באמריקה? או שואת הארמנים? באיזה עולם מוסרי ומקבל עושים ניהול תורים על סבל?? אני מרגישה שהרעש התקשורתי מסביב לסרטן השד הוא סוג של טרנד, שאין בינו לבין המחלה דבר. כאילו דיבור על סרטן השד הוא סוג של העצמה נשית. אני לא רואה את זה כך.

אז נשים - תחשבו קצת למען השם, לפני שאתן משתפות פעולה עם יוזמות מפוקפקות ברשת או מחוצה לה ותפסיקו למלא את הפיד שלי בשטויות שלכן. שקלו את הצעדים שלכן לפני שאתן פותחות את הפה, או את המקלדת.

מתחת לעצים קבור האפר של אמי, שהיתה אישה דגולה ועוצמתית ומתה מסרטן אחר