יום ראשון, 25 בספטמבר 2016

מי אוהב את השבת? אני, אתא ואת


היוש שמנמנות ושמנמנים ושמנמנות ושמנמנים של כבוד, מה שלומכם? חם לכם עדין? כי יש לי לוח שנה, כרכום פורח, גוייבות של השכנים וחיסון טרי נגד שפעת וכל אחד מהם טוען שסתיו הגיע. 

כשלעצמי, הגעתי לשלב שבו עם מזגן קר לי ובלי מזגן חם לי ואף חלון פתוח לא מנחמני. החיים, כמו שאמרו כבר לפני, קשים. אחרי הכל, אוטוטו אוקטובר וראש השנה מתקרב וכולי ציפייה כבר ליורה שמענה (כמו שאבא נהג לקרוא לו) שיפריח את השממה בחצר הבנין. ועד שאלוהים יחליט אם לכתוב אותנו בספר החיים השנה, הנה כמה תלבושות נינוחות שלבשתי בערבים ובסופי השבוע האחרונים. כולי תקווה שאוסף התלבושות הקיצי הזה יהיה האחרון מסוגו בזמן הקרוב ושבפעם הבאה שתראו אותי פה אעטה איזה שרוול או בדל גרב.

אני לובשת
שמלה מאסוס
עגילים של N2 
נייקי אייר מקס 90 מסטורי (ישנות)
ילקוט של דניאלה להבי (ישן)


יש לי הרגשה שהשורש י.ש.נ יחזור על עצמו הרבה ברשומה הזו. יש משהו נורא נחמד, מנחם ובוגר בליהנות בפריטים ששוכנים במלתחה כבר תקופה ארוכה. אם הם שרדו את המכירות הביתיות שאני עושה אחת לעונה בשנים האחרונות, כנראה שיש בינינו מערכת יחסים מחויבת.

אני לובשת
חולצה מ-Pink Clubwear (ישנה)
מכנסיים מגאפ (ישנים)
שרשרת של לאנווין ל-H&M (ישנה)
תיק מחבילת הפתעה אמריקאית כלשהי (ישן)
חברותינו הנייקי מהתלביש הקודם


את התלבושת הקטנה הזו ארגנתי למסיבת יום ההולדת הראשון למגזין המידות הגדולות של גאלה רחמילביץ'. לרוע המזל הגעתי למסיבה עם מיגרנה עצבנית מהאגדות כפלוס אחד שלי וברחתי חזרה לכּוּכִי כל עוד נפשי בי, מותירה אחריי עננת אבק שמנה, חור בצורת שרונה בקיר (גבס) וכמה נשים שצעקו אחרי "יפה החולצה שלללךךך". לפעמים אפילו החולצה החמודה בעולם לא תעזור לבת אדם להרגיש כמו בת אדם ועדיף לא להוציא את האף מהבית וזהו. נקסט!

אני לובשת
חולצה של מוטיף (שנה שעברה)
אותם מכנסונים מגאפ
שרשרת של דריוס מרזילי (ישנה)
נעלים משופרא (ישנות)


אני לא זוכרת לאן הלכתי ככה, אבל אני כן זוכרת שהרגשתי נחמד ושטפטפה לי גלידה על החולצה (ותודה למכונת הכביסה שלי, שהסירה את הכתם).

אני לובשת
סרבל מאסוס (שנה שעברה)
תיק מרזילי (ישן)
כפכפים משופרא


הכפכפים האלה מכוערים רצח לטעמי (ומגניבים מאד לדעת רב חברותיי) אבל אלה הנעלים היחידות שאני יכולה לנעול בימינו שאינן נעלי התעמלות ולכן השרונה חפצה בייקרן. הסוליה שלהן נוחה מאד עם גבשושיות מפניקות והגפה שלהן רכה ולא מעיקה לי על כף הרגל, וזה נעים וטוב.

אני לובשת
גופיה וחצאית מאתא
שרשרת מחנות כלשהי בהרצליה (ישנה)
תיק מרזילי (ישן)
פגסוס 83 של נייקי
משקפמש של המשקיפה (ישנים)


לחצאית הזו יש שני כיסים בצדדים ואחד מאחור, שזה אחלה, ומידתה יחידה, כך שהיא מתאימה לשמנות וגם לרזות וגם לשמנמנות וגם לממוצעות ואפילו לי יש, לפעמים, חשק ללבוש כחול מלמעלה עד כמעט למטה. קורה.

אגב אתא, החברה נקראת על שם הכפר הערבי עטה, ששכן במקור במקום בו נבנה המפעל בראשית שנות השלושים, אבל כשש"י עגנון הגיעה לבקר את בעל החברה, שהיה חברו ושמע ממנו את ההסבר הנ"ל הוא החליט שזה לא מספיק טוב ואמר לו "אני כבר יודע, 'אתא' אלו הן ראשי התיבות של 'אריגים תוצרת ארצנו'" וכשעגנון אומר, עגנון אומר. 

מה עגנון היה אומר על העגילים האלה של N2 איני יודעת ואיני רוצה לדעת
ואני, אמנם איני עגנון ואף לא חצי עגנון אבל אני אומרת שהגיע הזמן לאכול משהו קטן וכשאני אומרת, אני אומרת. בתאבון ושבוע טוב לכולם!

יום ראשון, 11 בספטמבר 2016

רבותיי ההיסטוריה חוזרת


בצהרי יום שישי שרונה קמה פשטה את הפיג'מה, התארגנה למסיבה של הדורפמנים ותהתה למה היא מדברת אל עצמה בגוף שלישי. 
אספרסו חזק מאוחר יותר, החלטתי ללבוש למסיבה שמלה שלא לבשתי 4 שנים (כך לפי השבלוג, כאן מתועדת הפעם הקודמת שלבשתי אותה ב-9.7.12) ותוך כדי נזכרתי שאין לי שום נעלים ושום תיק שמתאימים לה. לאחרונה אני נועלת סניקרז 99% מהזמן וגם הנעלים הבודדות שיש לי שאינן סניקרז לא התאימו לשמלה הזו. שום סנדלים ושום נעלי סירה ושום חמועל לא התאימו לשמלה הבעייתית שהתעקשתי ללבוש כי בא לי. מי שמע על שמלה שאי אפשר לנעול איתה סניקרז מלכתחילה? בטח שלא אני. בסוף שלפתי מתחתית הערימה את הסנדלים שהכי פחות מתאימים לסגנון שלי וגיליתי שהם מתאימים לשמלה במידה סבירה. סביר זה טוב מספיק בשבילי ולכן התחלתי לחפש תיק.
הפכתי את סטנד התיקים שלי תוך כדי העפות והטחות וקללות נמרצות ושום דבר לא התאים אפילו קצת או שהיה קטן מדי גם לסלולרי וגם למשקפי שמש וגם למניפה כשלפתע איבדתי את ההכרה. כשהתעוררת מצאתי עצמי שכובה על הרצפה ועל ראשי יוני החתולתיק שנפל מהמדף העליון. "יוני!! יא חתולתיק ממוזל ודמוני" צעקתי עליו "אתה בדיוק בצבע של השמלה המזורגגת!" יוני חייך ולא יסף.
יוני ואני מחייכים למראה
בדיקה מהירה במראה הבהירה שאני לבושה בתלבושת חסרת הגיון לחלוטין - השמלה קיצית עד בלתי נראית, הסנדלים תנכיות כאילו יצאו הרגע מהפקולטה לקולנוע בבנין מקסיקו * ויוני פרוותי כאילו עכשיו מינימום דצמבר בסנט פטרסבורג. "שוין" אמרתי ויצאתי מהבית לנשק תינוקות ולאכול דבר מה בחברותא.
תגידו מה שתגידו, הדורפמנים יודעים לארגן מסיבה. השתיה זרמה כמים וכללה מיני בירות איזוטריות שלא ברא השטן, הקייטרינג היה דלוקס קומפלט עם הצלפים הכי גדולים שראיתי בחיי והתינוקות היו באיכות מקסימלית.
אפילו יוני, שהעדיף להתבודד בתחילת האירוע, מצא חברים לקראת סופו. בשלב מסוים רצינו הביתה להרביץ איזה שלאף שטונדה טוב, ואני ניסיתי להזכיר איפה הנחתי אותו בפעם האחרונה. דקות אחדות מאוחר יותר מצאתי אותו משחק עם ילדה קטנה שמצאה בו חבר נאמן. קרב משיכות קצר מאוחר יותר הוא חזר לידיי והרבצנו ריצה מהירה לאוטו לפני שהזאטוטה הבוכייה תקרא לאבא המאד גבוה ורחב שלה.
יוני מבלה בסבבה
אני לובשת
שמלה של eShakti (ישנה דלוקס)
סנדלים משופרא (כנ"ל)
יוני מאסוס (ישן)
משקפמש מרזילי (כנ"ל)
עגילים של ליאת דעדוש


וכך נסענו, יונתן ואני, הביתה שם חרפנו במזגן עד שבאו תלמידינו ואמרו לנו "רבותינו, הגיע זמן לצאת לארוחת ערב טעימה". ובברכת שבוע טוב לכולם, אסיים.
* האמת שהייתי סטודנטית לקולנוע בבנין מקסיקו לפני כ-7000 שנה פלוס מינוס