הפעם האחרונה שכתבתי על ההחלטה לגדל את שיער השיבה שלי היתה באוקטובר, אז חשבתי שמן הראוי לפרסם עדכונאז'.
לא צבעתי את השיער מסוף מרץ 2018, כלומר לפני שנה ושלושה חודשים בערך. בחודשים הראשונים הייתי במלחמה יומיומית עם הדחף להרים ידיים ולצבוע שוב. בפרט ששתי הפעמים בהן צבעתי את השיער לבלונד פלטינה היו כה נפלאות (לא הצביעות עצמן, אללה איסטור, אלא התוצאה). בכל 43 שנותיי לא אהבתי את צבע השיער שלי כמו בשנה בה היה בלונדיני על גבול הלבן. הרגשתי זוהרת וחמודה ונשית לאללה ונהניתי מכל רגע. כלומר, מכל רגע בו לא נגעתי בשיער או הרטבתי אותו, כי הוא היה מגעיל כל כך שדמה יותר לניילון ישן מלמשהו אנושי. זה עדין נכון, אגב, הקצוות המחומצנים שלי איומים ונוראים למגע.
 |
| שיער השיבה שלי מפוזר בקדמת הראש, מימין בעיקר |
בשנה ומשהו הראשונות (כלומר עד לפני כחודש) נאבקתי כל הזמן עם הפחד שאני נראית מוזנחת, זקנה ומוזנחת בגלל השיער הלבן. השילוב של פגישות עסקיות מחד וחיפוש זוגיות חדשה מאידך עם מראה שעלול להתפס כמוזנח לא עובד בשבילי ומצאתי את עצמי ברכבת הרים רגשית בה יום אחד אני מרוצה מעצמי עד השמיים ויום אחרי כן אני מתביישת באיך שאני נראית, וחוזר חלילה עד אינסוף.
כחלק מחיפוש הפתרונות האינסופי שלי בחודשים האחרונים, שקלתי לפני כחודש לשים תוספות שיער. הרעיון היה להאריך את השיער שלי במכה, ולחסוך לי שנתיים של הארכה בדרך לשיער הארוך האסוף בקוקו ארוך או סופגנייה שמנה, מראה בו (לדעתי) שיער שחציו לבן וחציו טבעי אחר יעבוד עליי יופי. מצאתי עצמי נכנסת לבוחצן גליחצען שלם של מחקר על מקורות השיער בתוספות, בסופו הגעתי למסקנה שאיני יכולה מוסרית להשתמש בשיער של אדם אחר שכן, אם לסכם את הענין במשפט אחד, אף אחד לא מוכר את השיער שלו אם אינו חייב לעשות כן. ובזאת נגנזה תקוותי האחרונה לעבור את התהליך הזה בקלות. דווקא אז, להפתעתי, השתחרר משהו והתחלתי להרגיש נוח יותר עם המעבר. לא שהפסקתי לחלוטין לבהות בעצמי במראה ולשקול צביעות, גוונים ושאר דרכים לחזור למראה "מטופח" יותר, אבל תדירות הנסיגות האלה ירדה לכאחת בשבוע וזה פיזבילי לחלוטין מבחינתי.
להלן כמה דברים שעוזרים לי במאבקי הצודק לחיות בשלום עם השיער הטבעי שלי:
אני מזכירה לעצמי למה עשיתי את הבחירה הזו
הסיבות העיקריות להחלטה להפסיק לצבוע את השיער היתה תהייה בנוגע לצבע השיער הטבעי שלי, אותו לא ראיתי כעשרים שנים, ומצבו האומלל של שערי בעקבות עשרים שנות טיפולים כימיים, ששיאן שני חמצונים למוות. אני רוצה שיער נעים למגע שדורש מינימום חומרים לתחזוק. בנוסף, בחרתי לעבוד על הקבלה העצמית שלי בדרך הזו. הזדקנות הגוף קשה ומפחידה. בגילי מתחילים שינויים פיזיים שניכרים כלפי חוץ וחשוב למצוא דרך לחיות איתם בשלום אחרת צפוי לי עתיד של אומללות רבה וארוכת שנים.
קבוצות תמיכה
אין כמו שיתוף האומללות עם אומללות אחרות וקבלת השראה מנשים שוחלקות איתי את הדרך לשיפור מצב הרוח. יש הרבה קבוצות של נשים שעוברות לשיער השיבה שלהן, אני מחבבת במיוחד את קבוצת הפייסבוק הזו ואת קבוצת האינסטוש הזו. הקבוצות האלה הן המקום ללכת אליו גם כשקשה וגם כשחווים שביעות רצון עצמית, ושני הפורמטים הללו מתקבלים בשתיהן בברכה.
חפיפות תכופות יותר
השיער נראה טוב יותר כשהוא נקי וחשוב מכך, הוא מרגיש טוב יותר. אם בעבר הייתי גוררת 4 ימים בין חפיפה לחפיפה, כיום אני משתדלת לחפוף כל 3 ימים.
שטיפה צבעונית
בארון האמבטיה שלי מחכות שטיפה ורודה-שפרנבת וצביעה סגולה בהירה-עננים. אחת לכמה ימים אני שולפת אחת מהן ומניחה ליד הכיור כתזכורת להשתמש בהן (הפעם האחרונה היתה בשבוע שעבר, לפני פגישה עסקית חשובה) ואחרי יומיים-שלושה הן חוזרות לארון כלאחר כבוד, כשהתקף ה"אאההעעע אני חייבת לעשות משהו עם השיער המביך הזה!!!" עובר. אגב, מאחר והשטיפות האלה מחזיקות שבועיים-שלושה גג ולא משפיעות על הרכב השערה אלא מכסות אותה בלבד, לא יקרה שום דבר נוראי אם כן אשתמש בהן ויהיה לי שיער צבעוני נחמד לכמה זמן. אחרי הכל, המטרה היא להרגיש טוב עם עצמי ולא לסבול.
שפתון צבעוני
איני חובבת גדולה של איפור בכלל ושל שפתונים בפרט. שפתונים נוהגים לייבש את השפתיים עד תום מחד ולהפוך אותן למוצג מוזיאוני מאידך. כזה שאין לגעת בו וכל קינוח אף, לעיסת מאפה או מלגום המיץ יהרסו ויאלצו אותך לתחזק לנצח, כלומר לייבש את השפתיים שוב ושוב. עם זאת, שפתון צבעוני (בדומה לבגדים ושיער צבעוניים) מגיע עם הכרזה ציבורית והיא אני מרוצה מעצמי ואין לי בעיה לבלוט, סו דיל וויט איט. ההכרזה הזו חשובה מאד למלבינות השיער בימים טובים אך גם בימים רעים (if you can't make it, fake it עובד טוב למדי ברב המקרים). לפיכך, מצאתי לי כמה שפתונים איתם אני יכולה לחיות בלי לסבול (כמעט כולם של ליים קריים, שניתן לקנות באתר שלהם וגם באתרים אחרים) ואני מורחת אותם יותר ויותר בימים אלה.
 |
| בתמונה Red Rose matte lipstick של ליים קריים |
חולצות יעודיות
התגלית האחרונה שלי, ואחת האחראיות להקלה בתחושת הלחץ לצבוע בחודש האחרון, היא קיומן של חולצות שכל מטרתן לצעוק לעולם "השיער שלי לבן בכוונה ביצ'ז!!!" המגוון אינו עצום ושתיים מהחולצות שקניתי לא נשלחות לישראל והגיעו אליי דרך חברה אמריקאית, אבל אני מאד מאד מרוצה מהן. למעשה, לבשתי אחת מהן לראיון עבודה לפני כמה ימים עם מכנסיים מחויטים מאד, והרגשתי אחלה וגם בחלה (זה המקום להזכיר שבעולם ההייטק נהוג להפקיר זקנים בגילי בערבות הקרח לחכות למותם).
באופן כללי, אני מתלבשת צבעוני יותר ויותר מאז שמזג האוויר התחיל להתחמם. ברגעים אלה ממש, בעודי יושבת ומקלידה, נמצאת מאחורי שקית עצומה ובה מכנסים אדומים, וורודים ואדומים-וורודים שמחכה לקיצור אצל התופרת. ולמקרה שתהיתם, כל המכנסיים האלה הם מכנסים מחויטים לעבודה.
השפעה חיובית על סביבתי
זה החלק הבאמת נפלא בכל הסיפור. לאחרונה נתקלתי בכמה נשים, בהן אחת מחברותי הטובות ביותר, שראו כי טוב והחליטו להפסיק לצבוע את השיער והן מאד מרוצות מעצמן. זה כה משמח! אני מניחה שככה מרגישה שלי גרוס, שבגללה אני החלטתי להפסיק לצבוע בעצמי (למרות שלא חסרה לה השפעה חיובית על אנשים בשפע אופנים אחרים). בכל פעם שאני קרובה ללהשבר, אני מסתכלת בתמונות של שיערה הארוך והיפה של שלי ומזכירה לעצמי שזו המטרה - להיות נינוחה עם עצמי ויפה כמוה.
אלה מיטב הטיפים שלי לגידול שיער שיבה וחיים בשלום עם ההחלטה. בסופו של דבר, אתם יודעים, מדובר בהחלטה ובכל רגע אפשר להחליט החלטה אחרת. אני לא אסירה של השיער שלי בשום אופן ועם זאת, מענין כמה דבר חיצוני ונטול ערך לחלוטין כשלעצמו עמוס בפועל בכל כך הרבה משמעויות חברתיות ואישיות. בעולם תקין לא היתה פוליטיזציה של הגוף, כי לא היה צורך בכך. אבל בעולמנו הלקוי, כל קבלה עצמית מלווה בהכרזה פוליטית, תרצו בכך או לא. ולהיות שמנה עם שיער שיבה וליפסטיק, זו הבעת עמדה פוליטית. עם זה, בכל מקרה, אין לי שום בעיה. כל דבר שאני יכולה לעשות כדי לערער את מוסדות הפטריארכיה מקובל עליי.
ועכשיו אם תסלחו לי, אני רוצה ללכת לחפוף ראש לפני שאנדי מארי וסרינה וויליאמס מתחילים לפרק את המגרש בווימבלדון.
