יום ראשון, 19 באפריל 2020

חצי שעה שאני לא מוצאת כותרת מתאימה אבל ממש בא לי להזמין סושי אז די כבר


מאז יומו הראשון של משבר הקורונה כולם כולל כולם, ממשה בר סימן טוב ועד אחרונת משפיעניות הרשת, צועקים עלינו מעל כל מסך רענן ליצור שיגרה ואז לשמור עליה. אם המטרה שלכם היא לצאת מכל הברוך הזה שפויים עד שפויים יחסית, שגרה היא הפתרון. שגרת עבודה ושגרת יצירה ושגרת ריענון ושגרת טיפוח ושגרת סבתו של אבי, עליה השלום, מאשה.

ובעוד כל העולם מלרלר על כמה השגרה חשובה וכמה זה טוב לילדים וחברי משווים "רשימות קורונה" וכולם מסביבי מכינים קולאז'ים ואופים מבוקר ועד ערב, רק לי לא בא לעשות כלום ואין לי שגרה משום סוג.

כי בזמן אחר אני אומר היית אחרת גם

"יש לי אפס מוטיבציה" קיטרתי לשרינקולוגית שלי בסקייפ לפני כמה ימים "כולם סביבי עושים דברים ואני לא רוצה לעשות כלום, ואלוהים יודע שלא חסר לי מה לעשות". לשאלתה מניתי כמה מהדברים שהייתי אמורה לעשות – לעדכן את האתר המקצועי שלי, להכין תיק עבודות UX, לחפש עבודה, לעדכן את הבלוג, להכין בובות, לכתוב, לעשות שיחות וידאו מבוקר ועד ערב עם כל דיכפין, לצאת לנשום אויר, לעשות פעילות גופנית, לחפש חתן וגו'. כל אחת ואחת מהמשימות האלה חשובה לרווחתי הזו או האחרת והמשותף לכולן שלא רק שלא בא לי על אף אחת מהן, אני גם לא מבצעת אותן. הדבר היחיד שאני כן עושה לאורך שעות פה ושם זה לצייר. וגם זה רק כשממש ממש בא לי והכי גרוע – מחזור השינה שלי התהפך באופן מוחלט. אני נרדמת בשש-שבע בבוקר ומתעוררת כשמתחיל להחשיך. הקורונה נתנה לי במתנה * את כל הזמן שבעולם ואני לא עושה איתו כלום. 

* קחו את לקחי הקורונה שלכם ודיחפו אותם
אני חוששת שכאשר כל זה יגמר, ישאלו אותי מה עשיתי בזמן משבר הקורונה ואני אאלץ להודות שלא עשיתי כלום. יחד עם זאת, אני מרגישה הכי טוב שהרגשתי, ככל הנראה, שנים. "האם זה אומר שאני העצלנית הכי גדולה בעולם?" שאלתי את שרינקי "או שאין לי חמלה בשיט על כל מי שסובל עכשיו? האם לעולם לא אחזור להיות מצליחנית?". הפוך גוטה, היא אמרה לי, הפוך. 

והיה לך זמן את כל הזמן שבעולם

כבר בשבוע הראשון של הסגר אמרה לי השרינקית "אנחנו לא מעבירים את הזמן יותר, עכשיו הזמן מעביר אותנו". אמרה וצדקה. אם תשאלו אותי איך אני מעבירה את היום, התשובה היא שאין לי מושג. בחיי שאין לי מושג. זה לא שהזמן לא עובר, הוא עובר ובגדול, אבל לי אין שום שליטה עליו. לא שאי פעם היתה לי כזו, אבל שחררתי לחלוטין את העמדת הפנים שלי או למישהו אחר פה יש שליטה על הזמן או, אם להיות ראליסטיים, על משהו באופן כללי. 

האמת פשוטה מאד, אף שהיא לא פוטוגנית – אני מעבירה את הקורונה בלהיות עם עצמי באופן טוטלי. אני שרויה בתוך הזמן אך משוחררת ממנו לגמרי, לקחתי חופש מכל מה ש"צריך" לעשות, בדיוק כמו שעשיתי בכיתה ט' כשהתחילה מלחמת המפרץ ודחו לנו את המבחן בצרפתית (אוח, כמה שהייתי מאושרת במלחמה הזו, ההורים שלי רצו לרצוח אותי). 

קיבלנו פה הזדמנות ייחודית לשחרר את כל מה שמנהל אותנו בחיי היום-יום. אם תחשבו על זה, "צריך" זה מה שמחבר אותנו לזמן - אני צריכה לקום בשעה X, אני צריכה להיות בעבודה בשעה Y, יש לי פגישה בשעה Z וכן הלאה. ה"צריך" איבד את תוקפו במגיפת הקורונה ו"לעשות" הוחלף ב"להיות". זו הסיבה שאין לי מוטיבציה, כי לא צריך מוטיבציה בשביל להיות. וזו הסיבה שרבים כל כך סובלים עכשיו, כי אם בימים רגילים אנחנו יכולים לשקר לעצמנו שיש לנו שליטה במצב אז האשליה הזו התפוצצה לנו רשמית בפרצוף.


זו ציפור! זה מטוס! זה דכאון קליני?

העולם שלנו מלא בדברים שנראים כמו אלף והם בעצם בית. אם אתאר לכם את עצמי בימי הקורונה, כמעט ולא יוצאת מהבית, מעבירה ימים שלמים במחשבות, ישנה וקמה מתי שבא לי, לא ממש מתקשרת עם העולם, לא עושה דבר כדי לקדם את הקריירה שלי, מתקשה לתכנן קדימה – יתכן בהחלט שתגידו שאני חווה אפיזודה של דכאון קליני. אבל לפעמים, מה שנראה מרחוק כמו ציפור הוא בעצם עטלף. ואני חווה כרגע עטלף. הוא אמנם בלבל גם אותי בהתחלה, אני מודה. היו ימים שתהיתי אם אני גולשת לדיכאון (ואלוהים יודע שזו תקופה קשה ומלאה אתגרים רגשיים, כפי שכבר שיתפתי אתכם בפעם הקודמת) אבל אז הבחנתי שיש לדיכאון הזה שפם ואצבעות בקצה הכנפיים, והבנתי שלא הבנתי נכון.

חוסר המוטיבציה שאני חווה בשבועות האחרונים אינו סימפטום של עצלות, והוא לא מעיד על היותי אישה חסרת שאיפות (ואני בספק אם מישהו שפגש אותי אי פעם ליותר מחמש דקות חושב זאת עליי). ההפך, הוא סימפטום של עשייה רוחנית ראשונה במעלה – לראשונה בחיי הבוגרים אני פשוט קיימת. אני מתרגלת מיינדפולנס מבוקר ועד לילה (או מלילה ועד בוקר, במקרה שלי). מסתבר שלמרות הכל, יש יתרון עצום לרווקים שבינינו בתקופה הזו, כי לנו הרבה יותר קל פשוט להיות, מאשר לחברינו המטופלים בילדים ואחרים. אני בטוחה שיש מי שיקראו את כל זה ויחשבו "אומג היא נהייתה עוד יותר פריבילגית ממקודם איך זה בכלל יתכן פיזית" ובכן, הנה התעליתי מעל מגבלות החומר ואני מתקיימת בעולם רוחני גרידא, חה חה!

שתי דקות לפני ההתפכחות

נותרה, אם כן, חידה אחת לפתור והיא, אם הכל כה טוב למה קיבינימט אני ממשיכה להרגיש רע עם זה? והתשובה היא כמובן, אשמה. אני נעה בין תקופות של רוגע ונחת אינסופיים להתקפי "בזבזתי את הזמן שקיבלתי ועוד מעט הקורונה תגמר ואני אקלל את הרגע שנולדתי אאההעע" המלווים בלחץ בחזה וכאבי בטן. אבל זה כל מה שזה, רגשות אשמה. "פשוט להיות" מנוגד כל כך להרגלי הקיום שלנו, שעצם ההכרה בכך מעוררת בי חרדה. ובכן, עם כל הכבוד, יש לי מספיק חרדות מוצדקות מענין הקורונה והשפעותיה על חיי וחיי כולנו ואין לי צורך בעוד. דברו איתי כשהשגרה תחזור מהחופש.

השאלה החשובה באמת, עבורי, היא איך להמשיך לחיות ב"זמן קורונה" במקביל לעשייה גם אחרי שהקורונה תגמר. אני חושבת על זה הרבה, אבל זה כבר ענין אינדיבידואלי לחלוטין (בשבילי, זה אומר בין השאר לוותר לגמרי על העבודה העצמאית ולחזור להיות שכירה, כדי שאוכל להציב גבול ברור בין "זמן עבודה" וכל הזמן האחר). בכל מקרה, אם ישאלו אותי בראיון עבודה עוד חודש מה עשיתי עם עצמי בזמן הקורונה, אני אענה שלמדתי לחיות בשלווה עם עצמי ועם ארעיות הקיום האנושי. אה, וגם ציירתי חימפים, הרבה חימפים.

חימפים בשדה חיטים
אני מודה לחווה קפלן על עזרתה בכתיבת רשומה זו.

יום שישי, 10 באפריל 2020

אחד מי יודע


כבר ימים שאני מתלבטת אם לכתוב על הנושא הזה או לא, שכן הוא דורש חשיפה שבכנות, ממש לא מתאימה לי כרגע. אבל קצה נפשי בהתעלמות הגורפת של התקשורת וההדרה המוחלטת מן השיח הציבורי של ציבור אליו אני משתייכת, ואני כועסת. כועסת מאד. אני לא יכולה לשתוק יותר, אז החלטתי לתת קול ולמחות בקול רם בשם כל הרווקות והרווקים שסובלים בבידוד ובסגר ואין להם (לנו) מקום לפרוק את רגשותיהם.

העולם מתחלק לשניים, אלה שמייצרים תינוקות ואלה שהם בעצמם תינוקות

הרווקים והאל-הוריים מבין קוראיי ודאי מכירים היטב את התופעה הבאה – אתם מגיעים לעבודה אחרי לילה של שינה מעטה וגרועה. טרוטי עיינים, עצבניים ונטולי שמץ סבלנות אתם נתקלים בהורה כזה או אחר במטבח. אותו הורה שואל אתכם מה שלומכם ואתם עונים, בלי לחשוב, שאתם גמורים מעייפות. תוך שבריר שניה יורד עליכם גשם של גיחוכים, גלגולי עיניים ו"קחו את הילדים שלי לשבוע ואז נדבר" שגורם לכם לקלל את הרגע שפתחתם את הפה המטומטם שלכם. אין לכם ילדים ולכן אין לכם זכות להתלונן. עצם קיומכם הוא סמל מהלך לאנוכיות, חוסר-בגרות ונהנתנות ואין לציבור ההורים, שלא ישנו שנים ולא יישנו שוב בשקט לעולם, זמן, ענין או כבוד לשטויות שלכם. אז הואילו בטובכם לחסוך לכולנו את הסיפורים על זה שלא ישנתם (בטח בגלל אורגיה או שלקחתם סמים לא טובים או יותר מדי נטפליקס) ולכו להיות יצרניים לשם שינוי. 

עוד חודש כזה ואני מתחילה לתרגם את ההוביט

אני רווקה וכבר חודש לא נגעתי באף בנאדם ואף אדם לא נגע בי. בשבוע האחרון אני חושבת שוב ושוב על הניסוי המתועב עליו שמעתי פעם, בו קבוצת תינוקות בני יומם בבית יתומים קיבלה מזון וטיפול רפואי אך נחסכו ממנה מגע ודיבור. לפי מה ששמעתי, כל התינוקות הללו פיתחו נכויות קוגניטיביות קשות או מתו במהלך שנתם הראשונה. אתמול דיברתי עם הפסיכולוגית שלי בסקייפ ושאלתי אותה אם באמת היה ניסוי כזה או שזו אגדה אורבנית והיא הפנתה אותי לניסויים של הארלו – סדרת ניסויים על קופי רזוס בשנות החמישים והשישים, במהלכם נסגרו גורים בכלוב עם "אמא" מתיל מתכת חד, שהחזיקה בקבוק חלב, ו"אמא" מבד רך שלא החזיקה כלום. הקופים התרפקו על אם המגבת שוב ושוב וניגשו לאם התיל רק לצורך הזנה. בניסויי ההמשך של החוקרים, לקו הגורים בדיכאון כאשר שמיכה רכה שהושמה בכלובם נלקחה מהם. 

הניסוי הראשון של הארלו
הניסוי עליו אני חשבתי נערך ככל הנראה במאה ה-13 ותועד בידי היסטוריון לאו-דווקא אמין בן התקופה, אבל קיימים מחקרים רבים על בתי יתומים עמוסים להחריד במאה ה-20 בהם תינוקות שבילו את רב זמנם בשכיבה בעריסה ללא כל תשומת לב או מגע אנושי לקו במחלות קוגניטיביות ופיזיולוגיות רבות ושונות ואף מתו. השורה התחתונה ברורה למדי, אנשים זקוקים למגע כדי לתפקד היטב לכל הפחות ומן הסתם, כדי להיות מאושרים. בספר "גרונטולוגיה מעשית" מאת דנה פרילוצקי ומירי כהן מדובר על הצורך של זקנים בודדים, ובפרט כאלה הסובלים ממחלה המגבילה את כושר הדיבור שלהם, במגע ועל הקשיים שנובעים מכך שהאתיקה המקצועית של ימינו אוסרת על המטפלים לגעת בהם שלא לצורך טיפול רפואי גרידה. 

תקשורת מדוברת היא ללא ספק הפגומה מבין כל סוגי התקשורת הבינאישית. מגע, קשר עין, שפת גוף, טון דיבור – כל אלה מביעים וחשובים לאינטימיות פי כמה וכמה מן המילה המדוברת. מגע אינו רק נעים, אינטימי ומנחם הוא גם אמצעי חיוני לתקשורת בינאישית. אני זוכרת כשהקורונה רק התחילה, מצאתי עצמי במעמד חתימת חוזה יום לאחר שיצאה ההנחיה לא ללחוץ ידיים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני אדם שמייחס חשיבות רבה ללחיצת ידיים בסיטואציות רשמיות, הכרויות והסכמים. אני מודדת את האדם שמולי על פי לחיצת היד שלו בהרבה מצבים. מובן שלא ידעתי אז, שתוך חודש אמצא את עצמי תקועה בין ארבעה קירות כשכל המגע האנושי שלי מתחיל ומסתכם בשיחות וידאו. 

זה לא דכאון, זה עצב

את המשפט הזה אמרה הפסיכולוגית שלי לפני כשבועיים, כשאמרתי לה שנראה לי שאני מתחילה לשקוע שוב בדיכאון. הקורונה שוללת מהרווקים, הגרושים, האלמנים והזקנים הבודדים מגע אנושי בכלל ומגע אינטימי בפרט. ההתייחסות היחידה בה נתקלתי בטלוויזיה עד כה לצרתם של הרווקים היתה פרודיה על זה שכולנו מתוסכלים כי אין טינדר. אז בואו ואחדש לכם משהו, סקס זה לא רק משהו מלוכלך שדושים עושים בסמטאות אחוריות עם פמינאציות מקועקעות עם שיער כחול. סקס זו עוד צורת תקשורת, דרך לפורקן פיזי ורגשי ואוי למקלדת אשר תכיל, דרך להביע ולקבל אהבה. גם אנשים שלא נמצאים במערכת יחסים ארוכה ומחייבת זקוקים וראויים לסקס. 

כשהייתי נערה הצטרפתי לתנועת הנוער של בני ברית, בה היו רב חבריי. שנאתי כל רגע שם ובזתי בסתר לכל מנגני הגיטרה השרים ארצישראלית והמתחבקים מבוקר ועד ערב. ככה קראתי להם מאחורי הגב, "המתחבקים". תבינו, אני גדלתי עם אמא גרמנייה ואבא סרקסטי. אצלנו לא התחבקו (מצחיק לחשוב על זה עכשיו, כי את כל החיבוקים שלא קיבלתי מהוריי כילדה קיבלתי מהם עם ריבית דריבית כבוגרת, אבל זה לא חשוב כרגע) וכל החיבוקייה הזו נראתה לי באותן השנים כמו צביעות אחת גדולה שהתגאיתי לא לקחת בה חלק. מאז עברו שנים, עברתי תהליכים, הייתי חברה במגוון ארגונים והפכתי, אויה, למתחבקת מן השורה הראשונה. אני מחבקת חברות, חברים, קרובי משפחה, תינוקים, כלבים ודגי פרווה. למעשה, אני מחבקת כל מה שלא זז מספיק מהר כדי להתחמק ממני. זאת, כאמור, עד לפני חודש. אז נפסקו כל החיבוקים בבת אחת. ותאמינו לי, שזה קשה לי יותר מהבידוד החברתי עצמו. אותו עוד אפשר איכשהו לעקוף, עם כל הצ'טים והטלפונים והזומים למיניהם. אבל המחסור במגע אנושי שובר אותי ואני רחוקה מלהיות היחידה.

לא איש דברים אני, לו מיעטתי לאהוב, הייתי מרבה לדבר

מה יהיה אחרי שהתפרצות הקורונה תגמר? אני חושבת על זה הרבה בימים אלה. האם נחזור לימים, עליהם כתבה ג'יין אוסטן בספריה, בהם מגע כף יד חשופה בשורש כף יד חשופה יהיה הדבר הארוטי ביותר עבור זוגות מאוהבים? האם ננוד בראשנו בנימוס למכרים ברחוב או בחנות, כאילו כולנו יקים שהרגע עלו לפלשתינה? איך נתגבר על הרתיעה ההדדית שכולנו חווים עכשיו על המדרכות ובסופרים, זו שגורמת לנו לקפוץ לאחור בזעף כל פעם שמישהו שובר את מחסום שני המטרים הסטריליים הבלתי-נראים שבנינו מסביבנו? הלא הרתיעה הזו מקרבה פיזית ומגע מנוגדת לחלוטין לאופי האנושי ובכל אופן, הפכה לטבענו בשבועות האחרונים. האם נחזור לעצמנו או שמעכשיו אנשים יקיימו יחסי מין מזדמנים כשהם עטויים קונדום, כפפות ומסיכה? אני באמת לא יודעת. 

אמה ומר נייטלי (המצוטט למעלה) המאורסים מחזיקים, סוף סוף, ידיים
מה שאני כן יודעת זה שהסבל שלנו, האנשים הבודדים, אמיתי ובר-תוקף. אנחנו, שלא חגגנו את הסדר "בקרב המשפחה הגרעינית" אלא לבד עם הקיר (או במקרה שלי, עם תמונה של סבתו של אבי, מאשה, עליה השלום) כואבים מאד ועצובים מאד וחלקנו סובלים מחרדות ודכאון קשים שעוברים מתחת לרדאר של כל מערכות הבריאות בארץ. 

סבתו של אבי, מאשה, עליה השלום ואני מסבות לשולחן הסדר
לבי יוצא אל "חבריי למגזר" שאתרע מזלם ואינם מקבלים טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי בימים אלה. מתישהו בעתיד הקרוב יתחילו לחקור את השפעות מגפת הקורונה על מצבו הנפשי של ציבור המבודדים וככל הנראה יגלו עלייה חדה במספר פגועי הנפש, השפעות מסיביות על התחלואה עצמה ו(אני משערת שגם)עליה במספר המתאבדים וניסיונות ההתאבדות. כל זה יהיה, כנהוג במקומותינו, מעט מדי ומאוחר מדי. 

אם אתם תוהים מה אתם יכולים או צריכים לעשות, התשובה פשוטה – אם אתם אנשים בודדים, דברו בקול בלי לחשוש. שתפו אנשים בפחדים, האומללות, העצב והחרדות שלכם. אל תחששו לומר איך אתם מרגישים ואל תתנו לסותמי-פיות להשתיק אתכם. בין אם אתם לבד מבחירה או כי כך יצא או כי כך רצה הגורל בניגוד מוחלט לרצונכם, השורה התחתונה זהה – אתם בני אדם. יצורי אנוש כמו כל אדם אחר ואתם חשובים וראויים כמו כל אדם אחר ומגיע לקולכם להישמע.

ואם אתם חברים, קרובי משפחה, מכרים או סתם מגיבים ברשת, הנתקלים באדם בודד שכותב על הסבל שלו, תנו לו מקום וחזקו אותו. לעולם אל תגיבו על סבל של אדם אחר ב"תוקיר תודה על.." או "לו היית במקומי" או "לו הייתי במקומך" אלא רק בהקשבה, אמפתיה ומתן תוקף לתחושות הקשות. הציעו נחמה נטולת השוואות או שיפוטיות ואם אין לכם משהו טוב לומר, פשוט שתקו. האינטרנט יהיה מקום הרבה יותר טוב באופן כללי אם אנשים שאין להם שום דבר טוב להקליד פשוט לא יקלידו. 


אני רוצה לסיים בדברים שאמרה לי הפסיכולוגית הנפלאה שלי אתמול לסיכום שיחתנו: "מעבר לזה ששרים מה נשתנה על המרפסות, המעניין הוא מה באמת קורה בחדרי חדרים בין אדם לבין עצמו, כי גם לשם נכנסה הקורונה ועשתה משהו גדול מאד". ועל כך, בפעם הבאה. 

אני מודה לחווה קפלן על עזרתה בכתיבת רשומה זו.