הימים האחרונים נדמים לי כניסיוי שלא נגמר בפסיכולוגיה חברתית.
זה התחיל בנסיון מעורר רחמים של בעל חברת יחסי ציבור מסוימת, אליו פניתי כדי שיסייע לי לתקן עוול שנעשה לי בידי אחת מעובדותיו, להסביר לי באמצעות מייל ארוך כמו הגלות למה אני גוש קטן ורוטט של חרא שלא ראוי לדבר מלבד גיחוך ליד מכונת הקפה במשרדיהם המפוארים והמשיך לזירה הלאומית בה מגזר מסוים של חרדים קיצוניים מנסה לעשות לציבור החילוני בדיוק את אותו הדבר, מינוס מכונת הקפה.
ימים רבים ביליתי בנסיון נואש להבין מה מקור הבואשה האנושית הזו, שמעיבה על מצב הרוח של האומה כמו נחיל ארבה שחוסם את אור השמש, ובעזרת חבריי החכמים חושבתני שהצלחתי לפענח סוף סוף את הגורם, או צמד הגורמים, שמביא בני אדם מסוימים להשתלח ברעיהם כאילו היו שק החבטות הפרטי שלהם, שלא לומר חמורו של המשיח הפרטי שלהם.
מרבית האנשים מפחדים ממי שהם לא יכולים להבין. הרבה אחרים (לא כולם ואפילו לא מרביתם, תודה לאל) מתעבים את מי שמצליח יותר מהם. במקרה של היחצן - הוא זעם על כך שאני מכתיבה תנאים להתקשרות איתי, מאחר ותפקידי היחיד עליי אדמות הוא לשרת את צרכיו (כלומר, לשלב ידיעות שהם מכתיבים לי ולפאר כל אחד מלקוחותיו מתוך אסירות תודה על המתנות שהם מרעיפים עליי). הוא ניסה להשפיל אותי בשלל אופנים, מהשוואת בלוגרים (אפסים חובבניים ונצלנים) לעיתונאים (מקצוענים, אמינים והדדיים) ועד לעקיצות על כך ששני הורי מתים. הוא פשוט לא יכול להתמודד עם העובדה שאני לא מרכינה את הראש בפניו כמו סמוראי בפני השוגון שלו. רבים רואים בסמוראי לוחם ללא חת, אבל הוא מחויב לציות אבסולוטי לשוגון וכאשר השוגון מת, קוד הכבוד שלו קובע שעליו לבצע התאבדות טקסית. העובדה שיש לו שלל טכניקות ונשקים בארסנל לא ממש משנה, כי אין לו דיעה משלו, שכן הוא מגויס. זו תדמית הבלוגר בעייני כמה ממשרדי יחסי הציבור המקומיים.
זה התחיל בנסיון מעורר רחמים של בעל חברת יחסי ציבור מסוימת, אליו פניתי כדי שיסייע לי לתקן עוול שנעשה לי בידי אחת מעובדותיו, להסביר לי באמצעות מייל ארוך כמו הגלות למה אני גוש קטן ורוטט של חרא שלא ראוי לדבר מלבד גיחוך ליד מכונת הקפה במשרדיהם המפוארים והמשיך לזירה הלאומית בה מגזר מסוים של חרדים קיצוניים מנסה לעשות לציבור החילוני בדיוק את אותו הדבר, מינוס מכונת הקפה.
ימים רבים ביליתי בנסיון נואש להבין מה מקור הבואשה האנושית הזו, שמעיבה על מצב הרוח של האומה כמו נחיל ארבה שחוסם את אור השמש, ובעזרת חבריי החכמים חושבתני שהצלחתי לפענח סוף סוף את הגורם, או צמד הגורמים, שמביא בני אדם מסוימים להשתלח ברעיהם כאילו היו שק החבטות הפרטי שלהם, שלא לומר חמורו של המשיח הפרטי שלהם.
מרבית האנשים מפחדים ממי שהם לא יכולים להבין. הרבה אחרים (לא כולם ואפילו לא מרביתם, תודה לאל) מתעבים את מי שמצליח יותר מהם. במקרה של היחצן - הוא זעם על כך שאני מכתיבה תנאים להתקשרות איתי, מאחר ותפקידי היחיד עליי אדמות הוא לשרת את צרכיו (כלומר, לשלב ידיעות שהם מכתיבים לי ולפאר כל אחד מלקוחותיו מתוך אסירות תודה על המתנות שהם מרעיפים עליי). הוא ניסה להשפיל אותי בשלל אופנים, מהשוואת בלוגרים (אפסים חובבניים ונצלנים) לעיתונאים (מקצוענים, אמינים והדדיים) ועד לעקיצות על כך ששני הורי מתים. הוא פשוט לא יכול להתמודד עם העובדה שאני לא מרכינה את הראש בפניו כמו סמוראי בפני השוגון שלו. רבים רואים בסמוראי לוחם ללא חת, אבל הוא מחויב לציות אבסולוטי לשוגון וכאשר השוגון מת, קוד הכבוד שלו קובע שעליו לבצע התאבדות טקסית. העובדה שיש לו שלל טכניקות ונשקים בארסנל לא ממש משנה, כי אין לו דיעה משלו, שכן הוא מגויס. זו תדמית הבלוגר בעייני כמה ממשרדי יחסי הציבור המקומיים.
במקרה של החרדים הקיצונים, חישבו לרגע על התדמית של מדינת ישראל בתקשורת הזרה - אגרסיבית וששה לקרב מחד, ומתקדמת להפליא מאידך. תל אביב נחשבת לעיר בילויים מהליברליות בעולם המערבי, תעשיות ההייטק והביומד הישראליות שולטות במשק הבינלאומי - אנחנו סיפור הצלחה כביר וזה כך מפני שאנחנו ליברלים, דמוקרטים מלידה, צעירים ובועטים. ואם אתה חלק מציבור שחי לפי כללים שהוכתבו בעידן קדום ואנטי-ליברלי במובהק, זה מפחיד לחיות בקרב מנהיגים ליברלים עולמיים. מאד מפחיד אפילו.
אנשים ומדינות מתקדמים רוחנית (או, אם תעדיפו, רגשית או אינטלקטואלית) יתמודדו עם הפחדים והתיעוב הללו בדרך של הדברות. פחדנים וחלשים יבחרו בדרך של מלחמה. הציבור החרדי הקיצוני במדינת ישראל הכריז על מלחמה כנגד הציבור החילוני-הליברלי. החרדי שהתנפל על חיילת באוטובוס ירושלמי היום בבוקר, ירק לא רק עליה אלא גם על מדי צהל שלבשה. אל תטעו לשניה לחשוב שהם שונאים נשים בלבד. הם שונאים את כולנו - אנחנו שיושבים בבתי קפה וצוחקים ומדברים על כלום, אנחנו שבוחרים לאן ללכת כשאנחנו מתעוררים בבוקר, אנחנו שמהווים אור לגויים במקומם, למרות כל החסרונות שלנו.
הם הכריזו מלחמה על מדינת ישראל וכל עוד מפכ"ל המשטרה יוצא בהכרזות על כך שפעילות תג מחיר (כלומר, טרור יהודי) והדרת נשים (כלומר, טרור יהודי) הן בעיות חברתיות ולא ענין לטיפול המשטרה, הבעיה לא תפטר. היהודים הקיצונים התרגלו במשך השנים לכך שהם יכולים לומר ולעשות כל שעולה על דעתם, כולל פעילויות פליליות וטרור, מבלי לשלם כל מחיר על כך. הם לא נעצרים, לא נשפטים ולא נכלאים מאחר והם אחינו, יהודים כמונו וזה לא יעלה על הדעת. לא קיימת כל הדדיות בקשרים בין הציבור החילוני לציבור החרדי הקיצוני בישראל. מערכת היחסים בינינו היא זו - אנחנו מספקים את לחמם, הם יורקים עלינו ואנחנו אומרים שיורד גשם. למרבה הגיחוך, זו בדיוק אותה מערכת יחסים שמנהלים הבלוגרים הישראלים עם רבות מחברות יחסי הציבור.
אז עד מתי נמשיך ללכת בדרך הזו? יותר ויותר בלוגים שפעם אהבתי לקרוא הופכים ללוח מודעות של יחצנים. פחות ופחות ערים בישראל ראויות לכך שאגור ואשלם בהן מיסים. המדינה הזו הופכת למאוסה בעייני, והבעיה היא בחוקי המשחק שהוגדרו במשך שנים של העלמת עין ואותן שתי מגיפות חברתיות מבחילות שמפילות פה חללים על ימין ועל שמאל מאז קום המדינה ועד ימינו - מחלת ה"לא נעים לי" שבגללה מרבית אזרחי המדינה מעדיפים להחליק ולהעלים פגמים מאשר להציף ולדון בהם כדי לפתרם, ומחלת הקורבנוּת שבעטייה אנחנו לא רק מתכדררים כקיפוד ומחפשים כל הזמן מי בא להתקיפנו ונלחמים בשינוי עד טיפת דמנו האחרונה, אלא גם רואים בכל האחרים קורבנות, דבר שמכתיב את התייחסותנו לעולם בכלל ולעימותים בפרט.
ההבדל המשמעותי ביותר בין פנאטים דתיים (מכל סוג וכל דת) לבין חילונים ליברלים הוא שלהם יש Conviction, אמונה בוערת בצדקת דרכם. כדאי מאד שהציבור החילוני בארץ יפתח Conviction משלו ומהר, אחרת נמצא את עצמנו עומדים מול ענק שיצא משליטה. כל עוד אנחנו ממשיכים לעמוד המומים מול המלחמה שהם הכריזו עלינו, ליילל כקורבנות ולנאום על עוולות, לא ישתנה דבר. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לעמוד זקופים, לסרב לשחק את המשחק, להפעיל את הכלים שיש לנו (משטרה, צבא, מערכת המשפט) ולהמשיך להנות מאורח חיינו ולשיר כל הדרך אל הבנק. ועלינו לדרוש מהממשלה שתדאג ליישם את המדיניות הזו במקום למסמס אותנו בדמגוגיה (אני ממליצה בחום לקרוא את הערך הזה בויקיפדיה, כדי להבין כמה מהשיטות בהן משתמשים נואמים ומפרסמים כדי לעבוד עלינו).
תבינו, להאמין בדרכך ובזכותך לחלקת אדמה על הכדור הזה אינה רק זכות, זוהי חובה. חובה אזרחית, אם תרצו. אם את אישה שמנה שעומדת מול משפחתה, אם את בלוגרית עצמאית שעומדת מול מנכ"ל חברה שמנסה לעשות ממך צחוק ואם את חיילת שקוראים לה "פרוצה" באוטובוס, הפתרון זהה - אמונה בעצמך, אמונה בדרכך, אמונה בקולך הייחודי וביטוי הקול הייחודי הזה ויהי מה. הנה לכם דבר ששווה לחיות עבורו.
בצילום - הלנה, התופרת המופלאה, מרוצה מעצמה ובצדק.
