יום ראשון, 19 באפריל 2020

חצי שעה שאני לא מוצאת כותרת מתאימה אבל ממש בא לי להזמין סושי אז די כבר


מאז יומו הראשון של משבר הקורונה כולם כולל כולם, ממשה בר סימן טוב ועד אחרונת משפיעניות הרשת, צועקים עלינו מעל כל מסך רענן ליצור שיגרה ואז לשמור עליה. אם המטרה שלכם היא לצאת מכל הברוך הזה שפויים עד שפויים יחסית, שגרה היא הפתרון. שגרת עבודה ושגרת יצירה ושגרת ריענון ושגרת טיפוח ושגרת סבתו של אבי, עליה השלום, מאשה.

ובעוד כל העולם מלרלר על כמה השגרה חשובה וכמה זה טוב לילדים וחברי משווים "רשימות קורונה" וכולם מסביבי מכינים קולאז'ים ואופים מבוקר ועד ערב, רק לי לא בא לעשות כלום ואין לי שגרה משום סוג.

כי בזמן אחר אני אומר היית אחרת גם

"יש לי אפס מוטיבציה" קיטרתי לשרינקולוגית שלי בסקייפ לפני כמה ימים "כולם סביבי עושים דברים ואני לא רוצה לעשות כלום, ואלוהים יודע שלא חסר לי מה לעשות". לשאלתה מניתי כמה מהדברים שהייתי אמורה לעשות – לעדכן את האתר המקצועי שלי, להכין תיק עבודות UX, לחפש עבודה, לעדכן את הבלוג, להכין בובות, לכתוב, לעשות שיחות וידאו מבוקר ועד ערב עם כל דיכפין, לצאת לנשום אויר, לעשות פעילות גופנית, לחפש חתן וגו'. כל אחת ואחת מהמשימות האלה חשובה לרווחתי הזו או האחרת והמשותף לכולן שלא רק שלא בא לי על אף אחת מהן, אני גם לא מבצעת אותן. הדבר היחיד שאני כן עושה לאורך שעות פה ושם זה לצייר. וגם זה רק כשממש ממש בא לי והכי גרוע – מחזור השינה שלי התהפך באופן מוחלט. אני נרדמת בשש-שבע בבוקר ומתעוררת כשמתחיל להחשיך. הקורונה נתנה לי במתנה * את כל הזמן שבעולם ואני לא עושה איתו כלום. 

* קחו את לקחי הקורונה שלכם ודיחפו אותם
אני חוששת שכאשר כל זה יגמר, ישאלו אותי מה עשיתי בזמן משבר הקורונה ואני אאלץ להודות שלא עשיתי כלום. יחד עם זאת, אני מרגישה הכי טוב שהרגשתי, ככל הנראה, שנים. "האם זה אומר שאני העצלנית הכי גדולה בעולם?" שאלתי את שרינקי "או שאין לי חמלה בשיט על כל מי שסובל עכשיו? האם לעולם לא אחזור להיות מצליחנית?". הפוך גוטה, היא אמרה לי, הפוך. 

והיה לך זמן את כל הזמן שבעולם

כבר בשבוע הראשון של הסגר אמרה לי השרינקית "אנחנו לא מעבירים את הזמן יותר, עכשיו הזמן מעביר אותנו". אמרה וצדקה. אם תשאלו אותי איך אני מעבירה את היום, התשובה היא שאין לי מושג. בחיי שאין לי מושג. זה לא שהזמן לא עובר, הוא עובר ובגדול, אבל לי אין שום שליטה עליו. לא שאי פעם היתה לי כזו, אבל שחררתי לחלוטין את העמדת הפנים שלי או למישהו אחר פה יש שליטה על הזמן או, אם להיות ראליסטיים, על משהו באופן כללי. 

האמת פשוטה מאד, אף שהיא לא פוטוגנית – אני מעבירה את הקורונה בלהיות עם עצמי באופן טוטלי. אני שרויה בתוך הזמן אך משוחררת ממנו לגמרי, לקחתי חופש מכל מה ש"צריך" לעשות, בדיוק כמו שעשיתי בכיתה ט' כשהתחילה מלחמת המפרץ ודחו לנו את המבחן בצרפתית (אוח, כמה שהייתי מאושרת במלחמה הזו, ההורים שלי רצו לרצוח אותי). 

קיבלנו פה הזדמנות ייחודית לשחרר את כל מה שמנהל אותנו בחיי היום-יום. אם תחשבו על זה, "צריך" זה מה שמחבר אותנו לזמן - אני צריכה לקום בשעה X, אני צריכה להיות בעבודה בשעה Y, יש לי פגישה בשעה Z וכן הלאה. ה"צריך" איבד את תוקפו במגיפת הקורונה ו"לעשות" הוחלף ב"להיות". זו הסיבה שאין לי מוטיבציה, כי לא צריך מוטיבציה בשביל להיות. וזו הסיבה שרבים כל כך סובלים עכשיו, כי אם בימים רגילים אנחנו יכולים לשקר לעצמנו שיש לנו שליטה במצב אז האשליה הזו התפוצצה לנו רשמית בפרצוף.


זו ציפור! זה מטוס! זה דכאון קליני?

העולם שלנו מלא בדברים שנראים כמו אלף והם בעצם בית. אם אתאר לכם את עצמי בימי הקורונה, כמעט ולא יוצאת מהבית, מעבירה ימים שלמים במחשבות, ישנה וקמה מתי שבא לי, לא ממש מתקשרת עם העולם, לא עושה דבר כדי לקדם את הקריירה שלי, מתקשה לתכנן קדימה – יתכן בהחלט שתגידו שאני חווה אפיזודה של דכאון קליני. אבל לפעמים, מה שנראה מרחוק כמו ציפור הוא בעצם עטלף. ואני חווה כרגע עטלף. הוא אמנם בלבל גם אותי בהתחלה, אני מודה. היו ימים שתהיתי אם אני גולשת לדיכאון (ואלוהים יודע שזו תקופה קשה ומלאה אתגרים רגשיים, כפי שכבר שיתפתי אתכם בפעם הקודמת) אבל אז הבחנתי שיש לדיכאון הזה שפם ואצבעות בקצה הכנפיים, והבנתי שלא הבנתי נכון.

חוסר המוטיבציה שאני חווה בשבועות האחרונים אינו סימפטום של עצלות, והוא לא מעיד על היותי אישה חסרת שאיפות (ואני בספק אם מישהו שפגש אותי אי פעם ליותר מחמש דקות חושב זאת עליי). ההפך, הוא סימפטום של עשייה רוחנית ראשונה במעלה – לראשונה בחיי הבוגרים אני פשוט קיימת. אני מתרגלת מיינדפולנס מבוקר ועד לילה (או מלילה ועד בוקר, במקרה שלי). מסתבר שלמרות הכל, יש יתרון עצום לרווקים שבינינו בתקופה הזו, כי לנו הרבה יותר קל פשוט להיות, מאשר לחברינו המטופלים בילדים ואחרים. אני בטוחה שיש מי שיקראו את כל זה ויחשבו "אומג היא נהייתה עוד יותר פריבילגית ממקודם איך זה בכלל יתכן פיזית" ובכן, הנה התעליתי מעל מגבלות החומר ואני מתקיימת בעולם רוחני גרידא, חה חה!

שתי דקות לפני ההתפכחות

נותרה, אם כן, חידה אחת לפתור והיא, אם הכל כה טוב למה קיבינימט אני ממשיכה להרגיש רע עם זה? והתשובה היא כמובן, אשמה. אני נעה בין תקופות של רוגע ונחת אינסופיים להתקפי "בזבזתי את הזמן שקיבלתי ועוד מעט הקורונה תגמר ואני אקלל את הרגע שנולדתי אאההעע" המלווים בלחץ בחזה וכאבי בטן. אבל זה כל מה שזה, רגשות אשמה. "פשוט להיות" מנוגד כל כך להרגלי הקיום שלנו, שעצם ההכרה בכך מעוררת בי חרדה. ובכן, עם כל הכבוד, יש לי מספיק חרדות מוצדקות מענין הקורונה והשפעותיה על חיי וחיי כולנו ואין לי צורך בעוד. דברו איתי כשהשגרה תחזור מהחופש.

השאלה החשובה באמת, עבורי, היא איך להמשיך לחיות ב"זמן קורונה" במקביל לעשייה גם אחרי שהקורונה תגמר. אני חושבת על זה הרבה, אבל זה כבר ענין אינדיבידואלי לחלוטין (בשבילי, זה אומר בין השאר לוותר לגמרי על העבודה העצמאית ולחזור להיות שכירה, כדי שאוכל להציב גבול ברור בין "זמן עבודה" וכל הזמן האחר). בכל מקרה, אם ישאלו אותי בראיון עבודה עוד חודש מה עשיתי עם עצמי בזמן הקורונה, אני אענה שלמדתי לחיות בשלווה עם עצמי ועם ארעיות הקיום האנושי. אה, וגם ציירתי חימפים, הרבה חימפים.

חימפים בשדה חיטים
אני מודה לחווה קפלן על עזרתה בכתיבת רשומה זו.

יום שישי, 10 באפריל 2020

אחד מי יודע


כבר ימים שאני מתלבטת אם לכתוב על הנושא הזה או לא, שכן הוא דורש חשיפה שבכנות, ממש לא מתאימה לי כרגע. אבל קצה נפשי בהתעלמות הגורפת של התקשורת וההדרה המוחלטת מן השיח הציבורי של ציבור אליו אני משתייכת, ואני כועסת. כועסת מאד. אני לא יכולה לשתוק יותר, אז החלטתי לתת קול ולמחות בקול רם בשם כל הרווקות והרווקים שסובלים בבידוד ובסגר ואין להם (לנו) מקום לפרוק את רגשותיהם.

העולם מתחלק לשניים, אלה שמייצרים תינוקות ואלה שהם בעצמם תינוקות

הרווקים והאל-הוריים מבין קוראיי ודאי מכירים היטב את התופעה הבאה – אתם מגיעים לעבודה אחרי לילה של שינה מעטה וגרועה. טרוטי עיינים, עצבניים ונטולי שמץ סבלנות אתם נתקלים בהורה כזה או אחר במטבח. אותו הורה שואל אתכם מה שלומכם ואתם עונים, בלי לחשוב, שאתם גמורים מעייפות. תוך שבריר שניה יורד עליכם גשם של גיחוכים, גלגולי עיניים ו"קחו את הילדים שלי לשבוע ואז נדבר" שגורם לכם לקלל את הרגע שפתחתם את הפה המטומטם שלכם. אין לכם ילדים ולכן אין לכם זכות להתלונן. עצם קיומכם הוא סמל מהלך לאנוכיות, חוסר-בגרות ונהנתנות ואין לציבור ההורים, שלא ישנו שנים ולא יישנו שוב בשקט לעולם, זמן, ענין או כבוד לשטויות שלכם. אז הואילו בטובכם לחסוך לכולנו את הסיפורים על זה שלא ישנתם (בטח בגלל אורגיה או שלקחתם סמים לא טובים או יותר מדי נטפליקס) ולכו להיות יצרניים לשם שינוי. 

עוד חודש כזה ואני מתחילה לתרגם את ההוביט

אני רווקה וכבר חודש לא נגעתי באף בנאדם ואף אדם לא נגע בי. בשבוע האחרון אני חושבת שוב ושוב על הניסוי המתועב עליו שמעתי פעם, בו קבוצת תינוקות בני יומם בבית יתומים קיבלה מזון וטיפול רפואי אך נחסכו ממנה מגע ודיבור. לפי מה ששמעתי, כל התינוקות הללו פיתחו נכויות קוגניטיביות קשות או מתו במהלך שנתם הראשונה. אתמול דיברתי עם הפסיכולוגית שלי בסקייפ ושאלתי אותה אם באמת היה ניסוי כזה או שזו אגדה אורבנית והיא הפנתה אותי לניסויים של הארלו – סדרת ניסויים על קופי רזוס בשנות החמישים והשישים, במהלכם נסגרו גורים בכלוב עם "אמא" מתיל מתכת חד, שהחזיקה בקבוק חלב, ו"אמא" מבד רך שלא החזיקה כלום. הקופים התרפקו על אם המגבת שוב ושוב וניגשו לאם התיל רק לצורך הזנה. בניסויי ההמשך של החוקרים, לקו הגורים בדיכאון כאשר שמיכה רכה שהושמה בכלובם נלקחה מהם. 

הניסוי הראשון של הארלו
הניסוי עליו אני חשבתי נערך ככל הנראה במאה ה-13 ותועד בידי היסטוריון לאו-דווקא אמין בן התקופה, אבל קיימים מחקרים רבים על בתי יתומים עמוסים להחריד במאה ה-20 בהם תינוקות שבילו את רב זמנם בשכיבה בעריסה ללא כל תשומת לב או מגע אנושי לקו במחלות קוגניטיביות ופיזיולוגיות רבות ושונות ואף מתו. השורה התחתונה ברורה למדי, אנשים זקוקים למגע כדי לתפקד היטב לכל הפחות ומן הסתם, כדי להיות מאושרים. בספר "גרונטולוגיה מעשית" מאת דנה פרילוצקי ומירי כהן מדובר על הצורך של זקנים בודדים, ובפרט כאלה הסובלים ממחלה המגבילה את כושר הדיבור שלהם, במגע ועל הקשיים שנובעים מכך שהאתיקה המקצועית של ימינו אוסרת על המטפלים לגעת בהם שלא לצורך טיפול רפואי גרידה. 

תקשורת מדוברת היא ללא ספק הפגומה מבין כל סוגי התקשורת הבינאישית. מגע, קשר עין, שפת גוף, טון דיבור – כל אלה מביעים וחשובים לאינטימיות פי כמה וכמה מן המילה המדוברת. מגע אינו רק נעים, אינטימי ומנחם הוא גם אמצעי חיוני לתקשורת בינאישית. אני זוכרת כשהקורונה רק התחילה, מצאתי עצמי במעמד חתימת חוזה יום לאחר שיצאה ההנחיה לא ללחוץ ידיים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני אדם שמייחס חשיבות רבה ללחיצת ידיים בסיטואציות רשמיות, הכרויות והסכמים. אני מודדת את האדם שמולי על פי לחיצת היד שלו בהרבה מצבים. מובן שלא ידעתי אז, שתוך חודש אמצא את עצמי תקועה בין ארבעה קירות כשכל המגע האנושי שלי מתחיל ומסתכם בשיחות וידאו. 

זה לא דכאון, זה עצב

את המשפט הזה אמרה הפסיכולוגית שלי לפני כשבועיים, כשאמרתי לה שנראה לי שאני מתחילה לשקוע שוב בדיכאון. הקורונה שוללת מהרווקים, הגרושים, האלמנים והזקנים הבודדים מגע אנושי בכלל ומגע אינטימי בפרט. ההתייחסות היחידה בה נתקלתי בטלוויזיה עד כה לצרתם של הרווקים היתה פרודיה על זה שכולנו מתוסכלים כי אין טינדר. אז בואו ואחדש לכם משהו, סקס זה לא רק משהו מלוכלך שדושים עושים בסמטאות אחוריות עם פמינאציות מקועקעות עם שיער כחול. סקס זו עוד צורת תקשורת, דרך לפורקן פיזי ורגשי ואוי למקלדת אשר תכיל, דרך להביע ולקבל אהבה. גם אנשים שלא נמצאים במערכת יחסים ארוכה ומחייבת זקוקים וראויים לסקס. 

כשהייתי נערה הצטרפתי לתנועת הנוער של בני ברית, בה היו רב חבריי. שנאתי כל רגע שם ובזתי בסתר לכל מנגני הגיטרה השרים ארצישראלית והמתחבקים מבוקר ועד ערב. ככה קראתי להם מאחורי הגב, "המתחבקים". תבינו, אני גדלתי עם אמא גרמנייה ואבא סרקסטי. אצלנו לא התחבקו (מצחיק לחשוב על זה עכשיו, כי את כל החיבוקים שלא קיבלתי מהוריי כילדה קיבלתי מהם עם ריבית דריבית כבוגרת, אבל זה לא חשוב כרגע) וכל החיבוקייה הזו נראתה לי באותן השנים כמו צביעות אחת גדולה שהתגאיתי לא לקחת בה חלק. מאז עברו שנים, עברתי תהליכים, הייתי חברה במגוון ארגונים והפכתי, אויה, למתחבקת מן השורה הראשונה. אני מחבקת חברות, חברים, קרובי משפחה, תינוקים, כלבים ודגי פרווה. למעשה, אני מחבקת כל מה שלא זז מספיק מהר כדי להתחמק ממני. זאת, כאמור, עד לפני חודש. אז נפסקו כל החיבוקים בבת אחת. ותאמינו לי, שזה קשה לי יותר מהבידוד החברתי עצמו. אותו עוד אפשר איכשהו לעקוף, עם כל הצ'טים והטלפונים והזומים למיניהם. אבל המחסור במגע אנושי שובר אותי ואני רחוקה מלהיות היחידה.

לא איש דברים אני, לו מיעטתי לאהוב, הייתי מרבה לדבר

מה יהיה אחרי שהתפרצות הקורונה תגמר? אני חושבת על זה הרבה בימים אלה. האם נחזור לימים, עליהם כתבה ג'יין אוסטן בספריה, בהם מגע כף יד חשופה בשורש כף יד חשופה יהיה הדבר הארוטי ביותר עבור זוגות מאוהבים? האם ננוד בראשנו בנימוס למכרים ברחוב או בחנות, כאילו כולנו יקים שהרגע עלו לפלשתינה? איך נתגבר על הרתיעה ההדדית שכולנו חווים עכשיו על המדרכות ובסופרים, זו שגורמת לנו לקפוץ לאחור בזעף כל פעם שמישהו שובר את מחסום שני המטרים הסטריליים הבלתי-נראים שבנינו מסביבנו? הלא הרתיעה הזו מקרבה פיזית ומגע מנוגדת לחלוטין לאופי האנושי ובכל אופן, הפכה לטבענו בשבועות האחרונים. האם נחזור לעצמנו או שמעכשיו אנשים יקיימו יחסי מין מזדמנים כשהם עטויים קונדום, כפפות ומסיכה? אני באמת לא יודעת. 

אמה ומר נייטלי (המצוטט למעלה) המאורסים מחזיקים, סוף סוף, ידיים
מה שאני כן יודעת זה שהסבל שלנו, האנשים הבודדים, אמיתי ובר-תוקף. אנחנו, שלא חגגנו את הסדר "בקרב המשפחה הגרעינית" אלא לבד עם הקיר (או במקרה שלי, עם תמונה של סבתו של אבי, מאשה, עליה השלום) כואבים מאד ועצובים מאד וחלקנו סובלים מחרדות ודכאון קשים שעוברים מתחת לרדאר של כל מערכות הבריאות בארץ. 

סבתו של אבי, מאשה, עליה השלום ואני מסבות לשולחן הסדר
לבי יוצא אל "חבריי למגזר" שאתרע מזלם ואינם מקבלים טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי בימים אלה. מתישהו בעתיד הקרוב יתחילו לחקור את השפעות מגפת הקורונה על מצבו הנפשי של ציבור המבודדים וככל הנראה יגלו עלייה חדה במספר פגועי הנפש, השפעות מסיביות על התחלואה עצמה ו(אני משערת שגם)עליה במספר המתאבדים וניסיונות ההתאבדות. כל זה יהיה, כנהוג במקומותינו, מעט מדי ומאוחר מדי. 

אם אתם תוהים מה אתם יכולים או צריכים לעשות, התשובה פשוטה – אם אתם אנשים בודדים, דברו בקול בלי לחשוש. שתפו אנשים בפחדים, האומללות, העצב והחרדות שלכם. אל תחששו לומר איך אתם מרגישים ואל תתנו לסותמי-פיות להשתיק אתכם. בין אם אתם לבד מבחירה או כי כך יצא או כי כך רצה הגורל בניגוד מוחלט לרצונכם, השורה התחתונה זהה – אתם בני אדם. יצורי אנוש כמו כל אדם אחר ואתם חשובים וראויים כמו כל אדם אחר ומגיע לקולכם להישמע.

ואם אתם חברים, קרובי משפחה, מכרים או סתם מגיבים ברשת, הנתקלים באדם בודד שכותב על הסבל שלו, תנו לו מקום וחזקו אותו. לעולם אל תגיבו על סבל של אדם אחר ב"תוקיר תודה על.." או "לו היית במקומי" או "לו הייתי במקומך" אלא רק בהקשבה, אמפתיה ומתן תוקף לתחושות הקשות. הציעו נחמה נטולת השוואות או שיפוטיות ואם אין לכם משהו טוב לומר, פשוט שתקו. האינטרנט יהיה מקום הרבה יותר טוב באופן כללי אם אנשים שאין להם שום דבר טוב להקליד פשוט לא יקלידו. 


אני רוצה לסיים בדברים שאמרה לי הפסיכולוגית הנפלאה שלי אתמול לסיכום שיחתנו: "מעבר לזה ששרים מה נשתנה על המרפסות, המעניין הוא מה באמת קורה בחדרי חדרים בין אדם לבין עצמו, כי גם לשם נכנסה הקורונה ועשתה משהו גדול מאד". ועל כך, בפעם הבאה. 

אני מודה לחווה קפלן על עזרתה בכתיבת רשומה זו.

יום חמישי, 26 במרץ 2020

מה לבשתי ב-Q4 של 2019


אלוהים ישמור, חתיכים וחתיכות, נגיף רשע קם עלינו לכלותינו ומשעמם לי נורא בבית וכבר שיחקתי בכל המשחקים שלי והשכבתי את הבובות לישון וקראתי סיפור ואין לי מה לעשות יותר אז החלטתי לעדכן את השבלג, על כל צרה שלא תבוא.

מאחר ויצירתיות והסגר לא הולכים אצלי מי יודע מה ביחד, אתם מוזמנים להציע רעיונות ונושאים עליהם תשמחו לקרוא בדף הפייסבוק שלי. בינתים, כמו שכתבתי שם קודם, אפרסם את הרשומה הזו שכבר חודשיים בערך כמעט מוכנה פה. רעיון לרשומה הבאה כבר יש לי, אבל אחרי זה - מה שבא לכם.

וכעת, דמיינו שאנחנו חוזרים בזמן לימים בהם אנשים יצאו מהבית לבושים בבגדים. אני לבושה בפיג'מות 90% מהזמן בימים אלה (האמת שאין לי טרנינגים שמתאימים ללבישה בבית ואני מחכה לכמה שקניתי מאסוס). אני רואה שאת התלבושת האחרונה פה לבשתי להופעה במרכז לאומניות הבמה ובכנות, בא לי לבכות. יאללה דיסקו חצילי קורונה!

תלבושת לעבודה
שמלונת של ייפי וויפי 
סריג של טולה
צמודונים מנקסט
נעלים של Converse
עגילים מאסוס


ולחשוב שהצרה הכי גדולה שהיתה לי בזמן שתכננתי לפרסם את הרשומה הזו במקור היתה שעבדתי במקום נטול מראות או מישהו שיצלם אותי למה לבשתי היום. מאז הספקתי להתפטר, לחזור לחברייה בוויוורק תוך כדי חיפוש עבודה ולהכנס לבידוד. פחח אני אומרת. אבל אם להתמקד, פה אני לובשת תלבושת רכה (כנראה כדי להתרגע אחרי יום פגישות בו התלבשתי מחויט יותר). החולצה מתאימה מאד למצב הרוח הנוכחי והיא ממעצבת אוסטרלית חמודה בה נתקלתי באינסטוש. 

תלבושת נוספת לעבודה
חולצה של  Lazy Oaf
ג'ינס מ-Next
נעלים של נייקי מ-Sneakerbox
עגילים מאסוס


תלבושת חומה וחמימה. אין לי כמעט שום בגד בצבע הנעליים האלה, אותן אני אוהבת לנעול בחורף, אז כשאני רואה אחד ועוד כזה עם סנופי, אני ישר קופצת עליו. הורוד בשיער דהה מזמן חזרה ללבן ואני מודה שכרגע אני מאד מרוצה ממנו בצבעו הטבעי.

תלבושת לפה ושם
מעיל Lazy Oaf
יהויתיק Lazy Oaf
ג'ינס מאסוס
נעלים של נייקי 


מה יש לנו פה מה יש לנו פה, הלא זה מיודענו יהויתיק. בדיוק הבוקר ברכתיו לשלום וחשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן לכבס אותו קצת. בכל מקרה, כאן הוא מצולם עם אחיו המעיל, שאמנם אינו עמיד לגשם אך נעים מאד וחביב בקור ישראלי סטנדרטי, שהוא יותר קריר מקר ומקדימה יש לו שפן.

תלבושת להופעה
חולצה של מוטיף (הי"ד)
חצאית מאסוס
גרבונים מ-We Love Colors (משנת טיכו)
נעלים של אדידס


לפני כחודשיים החלטתי שיותר מדי זמן לא הלכתי להופעה של יסמין לוי אהובתי, וטוב שכך כי אחרת אלוהים יודע מתי הייתי רואה אותה בהופעה שוב. אני לובשת כאן חצאית מיני מצמר שקניתי באסוס ומירכיי השמנמנות ומטה הכל ורוד ורוד ורוד! איי איפה הימים שירכיים שמנמנים וורודים הנצו על כל עץ רענן? אני מקווה שיחזרו שוב במהרה.

אוקי, ניקיתי את המרתפים ועכשיו אפשר לכתוב רשומות חדשות ורלוונטיות. ולסיום, הנה שיר אקטואלי עם מקסימום גרוב. תהנו!


יום שבת, 14 בספטמבר 2019

מה לבשתי בעשרת אלפים השנים האחרונות - חלק ג'


קשים חיי השבליג, קשים ולא קלים. ארבעה חודשים עוברים ואני לא כותבת פה כלום ואז הופ שלוש רשומות בשבוע אחד. על שום מה? אין לדעת. דרכי השבלג נסתרות הן, כלומר הן לא סודיות או משהו פשוט מוחבאות מאחורי הרבה מאד שומן. אקיצר, הבטחתי שיהיו שלוש רשומות מה לבשתי בזמן האחרון וזו השלישית.

הפעם, נתרכז בטישרטים מודפסים, שהם פריט האופנה החביב עליי בעת האחרונה. זה מוזר, איך הטעם משתנה עם הזמן ודברים שפעם אהבתי ואז הפסקתי לאהוב חוזרים להתחבב עליי עם חלוף השנים. נראה שאת רובן אמשיך ללבוש בקיץ, עם עליונית כזו או אחרת. הבא ונשזוף כמה מהחולצות המודפסות החביבות עליי בימים אלה, של ווי? יאלליק.

חולצת סבא ונכד גרב


לעתים נראה לחבריי שאני סטטוס פייסבוק מהלך, ולעתים הם גם צודקים. לאחרונה נראיתי לובשת מספר מימים שאני אוהבת ומה אהוב יותר מערכים מוויקיפדיה מומחזים בידי גרביים? מיד כששמעתי שהגרביים הוציאו חולצית במהדורה מוגבלת במחיר מגוחך למדי אצתי רצתי להזמין לי אחת. מסתבר שהחולצה לא רק חמודה אלא רכה ונעימה עד מאד מה שעשה אותי שרונה מרוצה עד הגג.

חולצית זו משתייכת לקבוצת החולצות המודפסות שאני לובשת בתקווה למצוא בעלי ברית בין הקהל. כאלה שיזהו את הסמל שעל החולצה שאני לובשת וידברו איתי על כמה גם הם אוהבים את הדבר אותו הוא מייצג או סתם ינידו ראשם לעברי בחיוך ברחוב כשיזהו אותי כמשתייכת לאותו המועדון בו הם עצמם חברים. הבעיה היא, שנראה שאני אוהבת דברים שנמצאים בשוליים השוליים ביותר של התרבות (כמו חולצת יהויפלין שמעולם לא זוהתה בידי אדם או חיה מאז קניתי אותה לפני כשנה וחצי). נראה שמעריצי ערכים מוויקיפדיה מומחזים בידי גרביים הם מתי מעט בחברה אך אני עדין מאמינה שיום יבוא ואתקל באחד.

חולצות לאנשים עם שיער שיבה


סיפרתי לכם כבר שאני אוהבת ללבוש חולצות שמבהירות לנודניקים מסוגים שונים שאני מגדלת שיער שיבה מבחירה ולא כי אני מוזנחת או כל סיבה דבילית אחרת שעשויה לעלות על דעתם. אני לובשת אותן גם כשאני עצמי מרגישה שאני לא נראית במיטבי ומחפשת להתגונן מפני מבטי תוכחה דמיוניים של אחרים. כן, כשאת אישה עם שיער שיבה גלוי את נהנית מביקורת אמיתית של אנשים (לרב במסווה של "שיואו איזה אמיצה את") וגם עם דמיונות אודות ביקורת מאנשים שבכלל לא מעוניינים במה שכן או לא צומח על ראשך. נו שוין.


חולצת פיגי


לא לעתים קרובות מזדמן לאישה להתקל בחולצת מיס פיגי חושנית בזהב, לכן כשחברה שביקרה בניו יורק שלחה לי צילום של החולצה הזו מחנות לא ברורה בצ'לסי מרקט מיד צווחתי "קני לי אותה, קני לי אותה מיד!". בדיעבד, הסתבר שזו חולצה של Opening Ceremony שעלתה איזה שישים דולר. אופסי!

חולצת ציפורים


אוח, כמה שאני אוהבת את קומיקס הציפורים של נעה כ"ץ. מיותר לציין שהשקעתי בקמפיין מימון ההמונים של הספר שלה ובין השאר בחרתי בחולצה נאה זו, שכן גם אני (כמו ידידנו הקקפו) שמנמנה וריחנית, ויד מי שיעידו על כך.

חולצת צ'רלי בראון


את החולצה החמודה הזו קניתי בתערוכה היפהפיה של צ'רלי בראון בסומרסט האוס בדצמבר. היא גם חמודה כללית, גם מתאימה ספציפית לימים בהם אין לי חשק להחבר עם בני אדם וגם יש לה צבע אפרסק כהה (או תפוז בהיר) נחמד.

זוט עני
זהו, תם והושלם אוסף התלבושות שלי משבע מאות השנים האחרונות. עכשיו אאלץ למצוא נושאים רציניים יותר לכתוב עליהם כאן, אבל כרגע המחשבה הזו מעייפת אותי ומתחשק לי לאכול גלידה פצפוצים וזאת בדיוק אעשה כי בשנת 2019 אישה יכולה לבלוע פיצפוצים אם בא לה. 

יום רביעי, 11 בספטמבר 2019

מה לבשתי בעשרת אלפים השנים האחרונות - חלק ב'


שלום רב שובכם חתיכים וחתיכות, הנה חלק ב' של חלק א' של מה לבשתי בשבעים מיליון השנים האחרונות. כל כך הרבה בגדים כל כך מעט זמן!

תלבושת לעבודה
מכנסים מאסוס שהפכתי לקצרים
חולצה של מוטיף (ישנה)
שרשרת של N2 (ישנה)
הבלאנדסטון הקדושים


איזה מזל שאפשר ללכת לעבודה עם מכנסים קצרים במדינה הזו, אחרת אני ורבים אחרים היינו מתים בשלוליות זיעה של עצמנו ואנשים שלובשים בגדים ארוכים לעבודה היו נאלצים לפנות את גופותינו והיו מתים בשלולית זיעה משל עצמם והכלכלה הישראלית היתה קורסת.

המכנסים האלה היו במקור מכנסים ארוכים בצבע מטריף וגזרה ממש לא מחמיאה מאסוס (רחבים בירכיים וצרים בקרסול, לא טוב בכלל). אחרי שניסיתי ולא הצלחתי למכור אותם, חשבתי לעצמי שכדאי לנסות להפוך אותם לברמודה ואני מרוצה מאד מהתוצאה.

תלבושת לעבודה
חולצה של קרמה קומה (ענתיקה)
ג'ינס מאסוס (ענתיקה)
כפכפים של People (שנה שעברה)


יומיים לפני שלבשתי את האנסמבל הזה (הו הו) קראתי בבלוג של לי וולף שהיא לובשת חולצות כותנה ארוכות בקיץ. הזעתי רק מהקריאה וחשבתי לעצמי "איזה כיף להיות רזה". למחרת ראיתי בסופרפארם בחורה, ששוקלת שליש ממני להערכתי, לובשת חולצת פסים כחולה מכופתרת ארוכת שרוולים מעל ג'ינס קצר עם כפכפים וחשבתי לעצמי "קיבינילפת, אני חייבת לבדוק את זה יעבוד גם עליי" וכך הגענו לתלבושת הזו.
בחרתי בחולצה ארוכה שתכסה את הג'ינס חלקית, כי למרות הכל, לא הרגשתי נוח להגיע למשרד בתלבושת קצרה מדי (אני אוהבת להבחין בין לבוש לעבודה ולבוש פנאי). השארתי את הכפתרים בתחתית פתוחים בשביל ההרגשה הנינוחה וקיפלתי את השרוולים הכי גבוה שיכולתי. להפתעתי, זה היה ממש נחמד וגם לא חם כמו שחששתי שיהיה. הלקח היחיד היה שבפעם הבאה צריך לעשות זאת עם חולצה ששרווליה רחבים יותר, כי אלה מאד צרים ולא יכולתי לקפל אותם קצר כמו שהייתי רוצה. בקיצור - 1:1 לשמנות מול הרזות.

תלבושת לחגיגת יומולדת
שמלה מאסוס (ישנה)
גופיה מנקסט
תיק של דניאלה להבי (ישן)
כפכפים מנקסט


את התלבושת הזו ראיתם כאן בעבר עם אביזרים שונים. גופיית הסבא נועדה לטשטש את המחשופים העצומים למדי שלה, מקדימה ומאחור וגם להקליל אותה טיפה. הלכתי על אביזרים בנמר וזהב כי איזה כיף זה אביזרים בנמר וזהב.

תלבושת לעבודה
חולצה מחנות מעצבים בלונדון
ג'ינס מאסוס
סנדלים של קלארקס
חגורה מאולתרת


את החולצה הזו קניתי שנה שעברה בלונדון מהסיבה הכי מטומטמת שאפשר לקנות חולצה - הייתי בחנות מהממת ונורא רציתי משהו משם והחולצה הזו היתה היחידה שעלתה עליי. גאוני ומצוין ללא ספק. בכל מקרה, אחרי ההתנסות הקודמת בכותנה ארוכה ג'ינס קצר חשבתי שיהיה נחמד ללבוש אותה סוף סוף. מאחר ומדובר בחולצה/שמלונת מרובעת חיפשתי חגורה שתצר אותה במותניים (יש לי כאלה בחיי) אבל כל החגורות (המעטות) שלי לא התאימו, ובסוף תלשתי ממראת חדר השינה את שרשרת הפונפונים שמקשטת אותה ואילתרתי ממנה חגורה. אנשים ממש התלהבו מהמראה הזה, אז כנראה שללבוש דברים שתלשת מהקיר זה אחלה רעיון. נסו ותהנו!

אני עובדת הרבה זה נכון
שמלה מנקסט
הבלאנדסטון הקדושים
שרשרת של פאולה לפידות


שמעו, מזמן לא התלהבתי מבגד כמו מהשמלה הזו. כבר שנים שאני מנסה למצוא שמלונת פרחונית בסגנון שלובשות הנשים בלונדון מתחת לסוודרים והמעילים שלהן ולא מוצאת את הגרסה המדויקת שתתאים לי. כל זה היסטוריה עכשיו, כי לפני כמה שבועות הזמנתי מנקסט שמלונת פרחונית שעלתה פחות ממאה שקלים ומונחת עליי בול והיא בדיוק מה שכל השנים אני מחפשת. לכן מיהרתי להזמין אותה בצבע השני בו היא קיימת, הוא זה שרואים בתמונה - מין נמר ג'ירפה לא ברור עם פרחים ורודים קטנים, הדפס שלא הגיוני בשיט אבל אני מרוצה ממנו עד מאד. השמלה צרה במותניים ומרווחת מאחור ואני אוהבת אותה ואת אחותה אהבת אמת. הידד!

נכון אני במעלית לעבודה
חולצה מרזילי
ג'ינס מאסוס (ישן)
שרשרת מאסוס
ילקוט מחשב מאמזון
כפכפים של People


למזלי, רב לקוחותיי מחזיקים בקוד לבוש קליל מאד למשרד, כך שגם כשאני מגיעה לאתר לקוח אני יכולה להתלבש בהתאם למזג האוויר בניגוד ללבוש מחוייט ונעלים סגורות. השרשרת הזו נחמדה בעיני. היא גסה למראה, עם חוליות גדולות, ויש לה שני גדילים שיכולים לבוא מקדימה או מאחורה - אחד מסתיים בכדור שמנמן (ויש לי עגילים שמתאימים לו בול) והשני בגוש אמטיסט. והאמטיסט מתאים בול לחולצה הזו, שלא רואים בצילום, אבל היא מפוספסת בסגול בהיר ולבן. בדיוק סוג הבגדים ששמנות לא מוצאות אף פעם. לשמחתי, מעצבת הבית של רזילי, מירית רודריג, שלרב עושה בגדים שלא יעלו לי על הזרת, עשתה את החולצה הזו במידה יחידה שמתאימה לי היטב. רזילי זו ללא ספק החנות שבה אפשר למצוא אוצרות כשאת שמנה, או מצויידת היטב, או גם וגם.

תלבושת לאופרה 
אוברול ממוד קלות'


זוכרים שבפעם הקודמת כתבתי על האוברול ממוד קלות' שאני צריכה למכור (ומכרתי באמת) שיש לו אח גדול ומושלם? אז תגידו שלום לאח הגדול. שילוב הצבעים הירוק רעל וורדרד סופר עדין שלו מהמם, המחשוף שלו מושלם, הוא צר במקומות הנכונים ורחב במקומות הנכונים ואני מתענגת בכל פעם שאני לובשת אותו (ולא נרשמו תלונות מאנשים אחרים). רק להוסיף שפתון ואת מוכנה ללילה באופרה.

בחיים לא תנחשו
חולצה של מוטיף
מכנסים של Lazy Oaf (קולקציה קודמת)
נעלים של פלאדיום
תיק של קורט גייגר


אני חושדת שמכנסי החתולים האלה הולכים רק עם חולצות חלקות, לבנות או שחורות. זה המחיר שצריך לשלם על מכנסים מחוייטים (יחסית) משופעים בחתולים, והמחיר מקובל עליי. את התיק הזעיר קניתי בדצמבר בלונדון בסייל של קור גייגר (עלה 49 פאונד במקום מאה ועשרים בערך) ולמרות שהוא חורפי לחלוטין, עם הטוויד ונוצות הפוקסיה המהממות שלו, חשבתי שלגיטימי לצוות אותו גם בקיץ לתלבושת כה מונוכרומטית. כל אחת וטעמה המה.

בסדר בסדר שמענו עליכם
חולצה של טולה
מכנסים של טולה
הבלאנדסטון הקדושים
שרשרת של N2 (ישנה כמו השבלוג)


מי פשטה על הסייל של טולה וקנתה לה מכנסיים וורודים מי? אני! את הטישרטים המושלמים של דניאל אני לובשת כבר שנתיים והם תמיד מחמיאים ונוחים להפליא (והשרוולים בדיוק באורך הנכון). המכנסיים הוורודים נעימים וגמישים אבל לא מדי ווורודים ויש להם צבע וורוד, וזה מוצא חן בעיני. את השרשרת יזהו ותיקי השבלוג, שכן היא קיימת יותר משהוא קיים וכיכבה פה הרבה בימיו הראשונים (למשל). השיער הלבן, כפי שאתם רואים, מתקדם היטב תודה.

בינתים הימים מתקצרים, בסופר ראיתי גוייבות והכרכום בחלוני הוציא ניצן ראשון. Fuzzy של גרנט לי באפלו מתנגן על הפטיפון מיום שבת וכולנו יודעים מה זה אומר - הסתיו מגיע. בקרוב נוכל ללבוש יותר בגדים ולהזיע פחות ואולי תהיה לנו הקלה קלה מכל הגודש המכביד הזה של הקיץ הישראלי. אני אסתפק בלהיות כבר אחרי הבחירות וחזרה בשגרה ואני בטוחה שאיני היחידה שחשה ככה.

יום שבת, 7 בספטמבר 2019

מה לבשתי בעשרת אלפים השנים האחרונות א'


היוש היוש מה טוב לבכם ביין? סבבה. אני, לעומתכם, חשבתי שיהיה נחמד להעלות רשומת "מה לבשתי" כדי לעודד את מאמציי הכנים לא להתלבש כמו סתם שמנה בקיץ, ואז קלטתי שלא עשיתי את זה מאז אפריל, כמדומני, ויש פה חומר לשלוש (כן, שלוש) רשומות. אז הנה הראשונה מביניהן - הידד! 

מה לבשתי להופעה של טריקסי
חולצה מנקסט
מכנסים של פרמה
נעלים של אדידס


אחחח טריקסי טריקסי, היא באמת פצצה מיוחדת במינה. בצילום כאן היא בדיוק חתמה לי על התקליט שלה (נראה לי שאני היחידה שקנתה דוקא תקליט בדוכן המרץ'). בכל מקרה, מכנסי הניצנוצאז' האלה הם מהמותג של ניקולט שרידן וגבי פרש זכרונו לברכה (הן הודיעו על חיסולו לא מזמן). הם שכבר בארון שלי קרוב לשנתיים לפני שסוף סוף לבשתי אותם, אבל אני שמחה שנסיונותי למכור אותם עלו בתוהו כי הם מחמיאים ומושכים תשומת לב הרבה יותר ממש שהייתם מצפים ממכנסים גבריים רחבים, יתכן שזה קשור לעובדה שרואים את הניצנוצאז' פוקסיה שלהם בעין בלתי מזויינת מהירח.

תלבושת לפיקניק יומולדת 
שמלה של דנה סידי מרזילי
אדידס i5923


השמלה הזו היא שמלה במידה יחידה שהתפתיתי לקנות בגלל הכתפתיות המכווצות המהממות. אבל יתכן שההיבריז שלי גבר עליי, כי היא גורמת לי להראות כמו שק תפוחי-אדמה וגם צרה טיפה במשמני השחי. אני חושבת שאאלץ למכור אותה למישהי רזה במעט או הרבה ממני (אם יש קונה בקהל, מוזמנת לפנות אליי). נו שוין! את האדידס i5923 יש לי בכמה וכמה צבעים והן סניקרז נוחות להפליא להליכה, שמגיעות באינסוף שילובי צבעים פרקטיים יותר ופחות. שווה לנסות!

אני לובשת
טישרט אמריקאי כלשהו
מכנסים מאסוס
הבלאנדסטון הקדושים


המכנסים הקצרים האלה הם מהקניות הטובות ביותר שלי באסוס בשנים האחרונות, אני פשוט מטורפת עליהן. הן במידה שלי, יושבות גבוה והדוקות למדי במותן, אבל נראות עצומות למטה והשילוב הזה עם הצבע הורדרד-סגלגל שלהן פשוט מהמם בעיני. אני הולכת איתן לעבודה בעיקר, שכן בעיני הן נחשבות מחוייטות ואני רוצה לראות מי יעז לקרוא עליי תיגר בענין זה.

אני לובשת
שמלה של מאיה בש
סניקרז של פלאדיום
תיק מקורט גייגר בלונדון


הבגדים של מאיה בש פשוטים למראה אבל תמיד מתחבאת בהם איזו הפתעה נחמדה. במקרה הזה אני לובשת שמלת טישרט אפורה ומרובעת למראה שבגבה מתחבאת בחורה שלובשת חולצת טישרת אפורה ומרובעת למראה. מה רע? 

תלבושת ליומולדת של ליפז
שמלה של דנה סידי מרזילי
כפכפים של בגבון (ישנים)


אוח השמלה הזאת, כל מי שרואה אותה מתעלף ובצדק. היא מהפאקינממת, על תפח שרוולויה וגזרתה הרחבה אך מתהדקת. גם היא, כמו קודמתה פה למעלה, מגיעה במידה אחת וגם היא לא מיועדת לנשים במידתי אבל להבדיל מאחותה שלא מחמיאה לי בכלל, השמלה הזו נראית כאילו נתפרה עבורי. ראיתי צילומים שלה על דוגמניות יפות ממני פי מיליון ועדין, אם תסלחו לי, עליי היא נראית טוב יותר. מה הפלא שאן שרלי פינטזה כל נעוריה על תפח שרוולים?? בואו נראה עוד תמונה, אוי היא כה יפה.


אני לובשת
אוברול ממוד קלות'
אדידס i5923



יופי שרונה, כתבת שיש לך את הנעלים האלה בכמה וכמה צבעים והנה הן שוב באותו הצבע שמופיע למעלה. אני מניחה שאנחנו צריכים לשמוח שאני לא נועלת פה בלאנדסטון! גם כאן מדובר בבגד מבד נעים להפליא, שיש לי את אחיו הכמעט-תאום בצבע אחר, רק שהכמעט-תאום מתאים לי כמו כפפה וזה פחות. לכן אני חושבת שגם אותו אמכור, אז אם יש קונה בקהל - דברי איתי! בכל מקרה אפרסם את הבגדים למכירה בדף הפייסבוק של השבלוג. את אחיו הגדול והיפהפה תפגשו ברשומת "מה לבשתי בעשרת אלפים השנים האחרונות ב" שאפרסם בהמשך השבוע.

למחפשות רעיונות למילבש, אני מעדכנת את האינסטושבלוג בתדירות גבוהה משמעותית מזו שאני מעדכנת פה אז שווה לעקוב.

יום שבת, 6 ביולי 2019

מלחמת השיבה הגדולה - חלק ב'


הפעם האחרונה שכתבתי על ההחלטה לגדל את שיער השיבה שלי היתה באוקטובר, אז חשבתי שמן הראוי לפרסם עדכונאז'.

לא צבעתי את השיער מסוף מרץ 2018, כלומר לפני שנה ושלושה חודשים בערך. בחודשים הראשונים הייתי במלחמה יומיומית עם הדחף להרים ידיים ולצבוע שוב. בפרט ששתי הפעמים בהן צבעתי את השיער לבלונד פלטינה היו כה נפלאות (לא הצביעות עצמן, אללה איסטור, אלא התוצאה). בכל 43 שנותיי לא אהבתי את צבע השיער שלי כמו בשנה בה היה בלונדיני על גבול הלבן. הרגשתי זוהרת וחמודה ונשית לאללה ונהניתי מכל רגע. כלומר, מכל רגע בו לא נגעתי בשיער או הרטבתי אותו, כי הוא היה מגעיל כל כך שדמה יותר לניילון ישן מלמשהו אנושי. זה עדין נכון, אגב, הקצוות המחומצנים שלי איומים ונוראים למגע. 

שיער השיבה שלי מפוזר בקדמת הראש, מימין בעיקר
בשנה ומשהו הראשונות (כלומר עד לפני כחודש) נאבקתי כל הזמן עם הפחד שאני נראית מוזנחת, זקנה ומוזנחת בגלל השיער הלבן. השילוב של פגישות עסקיות מחד וחיפוש זוגיות חדשה מאידך עם מראה שעלול להתפס כמוזנח לא עובד בשבילי ומצאתי את עצמי ברכבת הרים רגשית בה יום אחד אני מרוצה מעצמי עד השמיים ויום אחרי כן אני מתביישת באיך שאני נראית, וחוזר חלילה עד אינסוף.

כחלק מחיפוש הפתרונות האינסופי שלי בחודשים האחרונים, שקלתי לפני כחודש לשים תוספות שיער. הרעיון היה להאריך את השיער שלי במכה, ולחסוך לי שנתיים של הארכה בדרך לשיער הארוך האסוף בקוקו ארוך או סופגנייה שמנה, מראה בו (לדעתי) שיער שחציו לבן וחציו טבעי אחר יעבוד עליי יופי. מצאתי עצמי נכנסת לבוחצן גליחצען שלם של מחקר על מקורות השיער בתוספות, בסופו הגעתי למסקנה שאיני יכולה מוסרית להשתמש בשיער של אדם אחר שכן, אם לסכם את הענין במשפט אחד, אף אחד לא מוכר את השיער שלו אם אינו חייב לעשות כן. ובזאת נגנזה תקוותי האחרונה לעבור את התהליך הזה בקלות. דווקא אז, להפתעתי, השתחרר משהו והתחלתי להרגיש נוח יותר עם המעבר. לא שהפסקתי לחלוטין לבהות בעצמי במראה ולשקול צביעות, גוונים ושאר דרכים לחזור למראה "מטופח" יותר, אבל תדירות הנסיגות האלה ירדה לכאחת בשבוע וזה פיזבילי לחלוטין מבחינתי.

להלן כמה דברים שעוזרים לי במאבקי הצודק לחיות בשלום עם השיער הטבעי שלי:

 אני מזכירה לעצמי למה עשיתי את הבחירה הזו
הסיבות העיקריות להחלטה להפסיק לצבוע את השיער היתה תהייה בנוגע לצבע השיער הטבעי שלי, אותו לא ראיתי כעשרים שנים, ומצבו האומלל של שערי בעקבות עשרים שנות טיפולים כימיים, ששיאן שני חמצונים למוות. אני רוצה שיער נעים למגע שדורש מינימום חומרים לתחזוק. בנוסף, בחרתי לעבוד על הקבלה העצמית שלי בדרך הזו. הזדקנות הגוף קשה ומפחידה. בגילי מתחילים שינויים פיזיים שניכרים כלפי חוץ וחשוב למצוא דרך לחיות איתם בשלום אחרת צפוי לי עתיד של אומללות רבה וארוכת שנים.

קבוצות תמיכה
אין כמו שיתוף האומללות עם אומללות אחרות וקבלת השראה מנשים שוחלקות איתי את הדרך לשיפור מצב הרוח. יש הרבה קבוצות של נשים שעוברות לשיער השיבה שלהן, אני מחבבת במיוחד את קבוצת הפייסבוק הזו ואת קבוצת האינסטוש הזו. הקבוצות האלה הן המקום ללכת אליו גם כשקשה וגם כשחווים שביעות רצון עצמית, ושני הפורמטים הללו מתקבלים בשתיהן בברכה.

חפיפות תכופות יותר
השיער נראה טוב יותר כשהוא נקי וחשוב מכך, הוא מרגיש טוב יותר. אם בעבר הייתי גוררת 4 ימים בין חפיפה לחפיפה, כיום אני משתדלת לחפוף כל 3 ימים. 

שטיפה צבעונית
בארון האמבטיה שלי מחכות שטיפה ורודה-שפרנבת וצביעה סגולה בהירה-עננים. אחת לכמה ימים אני שולפת אחת מהן ומניחה ליד הכיור כתזכורת להשתמש בהן (הפעם האחרונה היתה בשבוע שעבר, לפני פגישה עסקית חשובה) ואחרי יומיים-שלושה הן חוזרות לארון כלאחר כבוד, כשהתקף ה"אאההעעע אני חייבת לעשות משהו עם השיער המביך הזה!!!" עובר. אגב, מאחר והשטיפות האלה מחזיקות שבועיים-שלושה גג ולא משפיעות על הרכב השערה אלא מכסות אותה בלבד, לא יקרה שום דבר נוראי אם כן אשתמש בהן ויהיה לי שיער צבעוני נחמד לכמה זמן. אחרי הכל, המטרה היא להרגיש טוב עם עצמי ולא לסבול.

שפתון צבעוני
איני חובבת גדולה של איפור בכלל ושל שפתונים בפרט. שפתונים נוהגים לייבש את השפתיים עד תום מחד ולהפוך אותן למוצג מוזיאוני מאידך. כזה שאין לגעת בו וכל קינוח אף, לעיסת מאפה או מלגום המיץ יהרסו ויאלצו אותך לתחזק לנצח, כלומר לייבש את השפתיים שוב ושוב. עם זאת, שפתון צבעוני (בדומה לבגדים ושיער צבעוניים) מגיע עם הכרזה ציבורית והיא אני מרוצה מעצמי ואין לי בעיה לבלוט, סו דיל וויט איט. ההכרזה הזו חשובה מאד למלבינות השיער בימים טובים אך גם בימים רעים (if you can't make it, fake it עובד טוב למדי ברב המקרים). לפיכך, מצאתי לי כמה שפתונים איתם אני יכולה לחיות בלי לסבול (כמעט כולם של ליים קריים, שניתן לקנות באתר שלהם וגם באתרים אחרים) ואני מורחת אותם יותר ויותר בימים אלה. 

בתמונה Red Rose matte lipstick של ליים קריים
חולצות יעודיות
התגלית האחרונה שלי, ואחת האחראיות להקלה בתחושת הלחץ לצבוע בחודש האחרון, היא קיומן של חולצות שכל מטרתן לצעוק לעולם "השיער שלי לבן בכוונה ביצ'ז!!!" המגוון אינו עצום ושתיים מהחולצות שקניתי לא נשלחות לישראל והגיעו אליי דרך חברה אמריקאית, אבל אני מאד מאד מרוצה מהן. למעשה, לבשתי אחת מהן לראיון עבודה לפני כמה ימים עם מכנסיים מחויטים מאד, והרגשתי אחלה וגם בחלה (זה המקום להזכיר שבעולם ההייטק נהוג להפקיר זקנים בגילי בערבות הקרח לחכות למותם).



באופן כללי, אני מתלבשת צבעוני יותר ויותר מאז שמזג האוויר התחיל להתחמם. ברגעים אלה ממש, בעודי יושבת ומקלידה, נמצאת מאחורי שקית עצומה ובה מכנסים אדומים, וורודים ואדומים-וורודים שמחכה לקיצור אצל התופרת. ולמקרה שתהיתם, כל המכנסיים האלה הם מכנסים מחויטים לעבודה.

השפעה חיובית על סביבתי
זה החלק הבאמת נפלא בכל הסיפור. לאחרונה נתקלתי בכמה נשים, בהן אחת מחברותי הטובות ביותר, שראו כי טוב והחליטו להפסיק לצבוע את השיער והן מאד מרוצות מעצמן. זה כה משמח! אני מניחה שככה מרגישה שלי גרוס, שבגללה אני החלטתי להפסיק לצבוע בעצמי (למרות שלא חסרה לה השפעה חיובית על אנשים בשפע אופנים אחרים). בכל פעם שאני קרובה ללהשבר, אני מסתכלת בתמונות של שיערה הארוך והיפה של שלי ומזכירה לעצמי שזו המטרה - להיות נינוחה עם עצמי ויפה כמוה. 

אלה מיטב הטיפים שלי לגידול שיער שיבה וחיים בשלום עם ההחלטה. בסופו של דבר, אתם יודעים, מדובר בהחלטה ובכל רגע אפשר להחליט החלטה אחרת. אני לא אסירה של השיער שלי בשום אופן ועם זאת, מענין כמה דבר חיצוני ונטול ערך לחלוטין כשלעצמו עמוס בפועל בכל כך הרבה משמעויות חברתיות ואישיות. בעולם תקין לא היתה פוליטיזציה של הגוף, כי לא היה צורך בכך. אבל בעולמנו הלקוי, כל קבלה עצמית מלווה בהכרזה פוליטית, תרצו בכך או לא. ולהיות שמנה עם שיער שיבה וליפסטיק, זו הבעת עמדה פוליטית. עם זה, בכל מקרה, אין לי שום בעיה. כל דבר שאני יכולה לעשות כדי לערער את מוסדות הפטריארכיה מקובל עליי.

ועכשיו אם תסלחו לי, אני רוצה ללכת לחפוף ראש לפני שאנדי מארי וסרינה וויליאמס מתחילים לפרק את המגרש בווימבלדון. 

יום חמישי, 18 באפריל 2019

בגדים בגדים בגדים באורז ושעועית


שולם רב שובכי ציפורות וציפורים נחמדות ונחמדים. בזמן האחרון הייתי עסוקה מאד ולכן המעטתי בשבליג. אך לקראת חג האביב המתקרב, חשבתי שיהיה נחמד לשתף כמה תלבושות שחיבבתי מהשבועות האחרונים. לתשומת לבכם, מאז פורים אני מתכננת רשומה על התחפושת שלי ויש סיכוי לא רע שאולי לא אשכח לעשות את זה או שכן או שלא במהלך חול המועד. זו באמת היתה תחפושת נהדרת במיוחד. ועד אז, הנה כמה תלבושות מורכבות פחות.

תלבושת לעבודה
חולצה של טולה
מכנסים מנקסט
סריג מנקסט (ישן)
נעלים של אדידס מאסוס


כפי שכבר כתבתי ברשומה קודמת, אני מאוהבת לחלוטין בנעלים הוורודות אדומות האלה ובשילובן עם מכנסים ורודים (לא בתמונה) ואדומים (כן בתמונה). בגדול, אני חושבת שצבעים כאלה ראוי ללבוש רק עם חולצה לבנה, אבל בפועל אין לי כמעט חולצות לבנות ולכן ציוותתי את הפסים האלה, אותם השמדתי בתחילת השבוע האחרון בעזרתה האדיבה של מנת פסטה ברוטב שמן זית צהוב במיוחד. יהי זכרם הנחמד ברוך.

תלבושת נוספת לעבודה
מעיל מאסוס (ישן)
צעיף מאנתרופולוג'י (ישן)
חולצה של מותק
ג'ינס מאסוס
סניקרז של פלאדיום מסטורי


עד לאחרונה זו היתה התמונה המחובבת ביותר באינסטושבלוג וגם עליי היא חביבה מאד. התלבושת פשוטה אך מגניבה ומרמזת כי בחניון הבנין ממתין לי הארלי עצום (וללא ספק אין לי הארלי עצום, למרות שממש ממש בא לי). הג'ינס רחב וכהה, החולצה מפוספסת באלגנטיות והמעיל.. טוב מעיל אופנוענים זה קלאסיקה. לפעמים הכי פשוט זה הכי טוב.

אני לובשת
שמלה של טל שנפלד
ג'ינס מאסוס
אותם הסניקרז של פלאדיום מלמעלה


הדבר היחיד שהיה הופך את השמלה/טוניקה הזו לעוד יותר מושלמת זה ויתור על כריות הכתפיים (מאיפה חזרו אלה לאופנה פתאום? מה עוד ימציאו??). אני הייתי מוציאה לה את הכריות ומקצרת את השרוולים אבל וואו, איזה כיף ללבוש אותה והיא כה חתיכית. טל היא בהחלט מעצבת שכדאי לעקוב אחריה.

עוד תלבושת לעבודה
חולצה מ-Story
מכנסים של Lazy Oaf
אותן הסניקרז מלמעלה


אני לא רוצה לשמוע ציוץ מכם על הנעלים, אחרת אני אחזור מיד לבלאנדסטון. ועכשיו, קלטו קטע ביזארי - לפני כמה ימים הלכתי ברחוב עם חברה ולפתע ראיתי בחורה שמנה לובשת חולצה שחורה ואת המכנסים האלה ממש! חברתי ואני עצרנו (את עצמנו, לא היינו ברכב) בחריקת בלמים ותהינו מה קיביניתחש הולך פה, שכן מכנסי החתולים האלה לא נמכרים בארץ ולא ציפיתי לראות שמנות אחרות לובשות אותם. חברתי חושדת שנתקלנו בדופלגנגרית שלי, אבל אני לא מסכימה שכן לא יעלה על הדעת שהדופלגנגרית שלי מסתובבת בתדר. בכל מקרה, זה קרה באמת ומאז לא נרגעתי וזו, מסתבר, התמונה הכי מחובבת בתולדות האינסטושבלוג.

תלבושת לבילוי מארץ הבילויים
חולצה של טליה
קומבניזון מפריימרק
אותו הג'ינס מאסוס
מגפיים של נייקי מסניקרבוקס


מיד כשראיתי את החולצה הזו אצל טלי, ידעתי שהיא תתאים בול למגפיים החלליים שקניתי בסניקרבוקס לפני כמה חודשים. היא עשויה מבד צוללנים מחוספס ויש בה משהו סקסי ומחמיא בטירוף. כאן לבשתי אותה מעל קומבניזון, אבל היא מתאימה להפליא עם מכנסים גבוהים עם פופיק ומבליטה את החלק הצר ביותר בגוף השרונה, שהוא המותניים. אין ספק שטלי מייצרת את הגזרות המחמיאות בארץ. חבל שהחצאית התואמת היתה צרה עליי. כלומר, היא נראתה פגז קומפוט אבל הליכה, ישיבה או נשימה בזמן לבישתה לא באו בחשבון. אני יודעת, אני יודעת! הדרישות שלי מוגזמות. סליחה.

שיחוק רציני, הנייקי האלה. אני מאד מרוצה מהן
אסיים באיחולי חג שמח, קנודעלים טעימים מכל המינים ואביב פורח ונעים לכולם! אם במהלך הפסח אכתוב על פורים, יש סיכוי מצוין שעד שבועות אספיק לכתוב על יום העצמאות, וזה יהיה כל כך נחמד.