יום חמישי, 17 במאי 2018

כמה מילים על שיימינג

אינסוף חארות יש בעולם, ולי היה ה"עונג" לפגוש רבים מהם במהלך חיי. חארות מתעללים, חארות שקרנים, חארות רמאים וחארות פתולוגיים ממש. מאחר וכך, אין דבר שחשוב לי יותר בחיי מלא להיות חרא בעצמי. בפעם ב שאני תופסת את עצמי מעוללת עוול בא לי למות, וזו לא מטפורה. אתמול אחר הצהרים רציתי למות. למזלי, אני מוקפת חברים שקפצו מיד אל הדגל ודאגו להוציא אותי מהבור אליו נפלתי באמצע יום עבודה רגיל לכאורה, כך שאני עדין כאן כדי לספר לכם על זה. הקוראים הוותיקים פה יודעים שלפני כשלוש שנים ערכתי קמפיין מימון לבלוג. הקמפיין הצליח מעל המצופה אבל במהלכו נפלתי לדכאון קליני ועד שהגיע הזמן לתת לתורמים את התמורות שלהם בקושי תפקדתי. כתוצאה מזה, אנשים שהיו אמורים לקבל תמורה חודשיים לאחר סיום הקמפיין קיבלו אותה באיחור, שבכמה מקרים הגיע ליותר משנה. הקפדתי לעדכן את התורמים במהלך התקופה הזו אבל ממגוון סיבות, טכניות ונפשיות, היו מעטים שנפלו בין הכסאות ומעולם לא קיבלו את התמורה שלהם. בעולם בו אני בוחרת לחיות, זו עוולה. לפני כמה שבועות העליתי, כמנהגי מדי פעם, כמה פריטים מארוני למכירה בדף הפייסבוק של הבלוג. קיבלתי הודעה פרטית ממישהי שכתבה שתרמה בזמנו לקמפיין המימון ולא קיבלה את התמורה וביקשה את אחת השמלות במקום התמורה שלה. כמובן שהסכמתי. מאחר ועכשיו, כמו אז, אני בגל דכאון המשלוח התעכב והתעכב. להבדיל מאז, אני בדכאון בתפקוד גבוה אז אני כן מצליחה לעבוד, להפגש עם אנשים ולהכריח את עצמי ללכת לאימון טניס גם כשכל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט כדי לשבת על הספה עם בובת הנפוחתן המדוכא שלי, מיקולאש. ללכת לדואר, לעומת זאת, או לשלם חשבון חשמל לפני שתגיע התראה שניה על ניתוק או למלא את הטפסים שקיבלתי לפני חודש והם הדבר היחיד שעומד ביני לבין קבלת הדרכון הגרמני שלי, את זה אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות.
מיקולאש
אותה גברת שלחה לי מספר הודעות במהלך השבועות שחלפו, על מרביתן עניתי אבל על האחרונה לא, מאחר ולא מצאתי את הכח הנפשי להכנס לדף של הבלוג ולהתמודד עם זה שאני מאכזבת אנשים. כל יום אמרתי לעצמי שמחר אשלח את החבילה שמונחת ליד הדלת וכל יום לא היה לי כח לעשות את זה והתאכזבתי מעצמי שוב. אקיצר, אתמול אחר הצהרים שלחה לי חברה צילומסך מקבוצה בה היא חברה, בו אותה גברת קוראת לקוראות להיזהר מהרמאית שרונה ראובני, שרימתה אותה לא פעם אלא פעמיים. הלב שלי נפל למכנסיים כשראיתי את זה. כשמשמיצים אותי סתם, למי אכפת. אבל כשמשמיצים אותי בצדק? כאן, כאמור, בא לי למות. כל עוולה שעוללתי למישהו אי פעם הצטרפה למצעד ספונטני וקולני להחריד של שרונה את כשלון ולא ראיתי כלום פרט לכל האנשים שאי פעם אכזבתי, כל החולשות עליהן אני פשוט לא מצליחה להתגבר ובושה. כמויות כבירות של בושה. גדולות כל כך שהרגשתי שאני נקברת תחתן. למזלי, אני לא מי שהייתי לפני שנה או לפני עשור, ולכן עשיתי שני דברים כדי לעזור לעצמי. הראשון היה להכנס לדף של הבלוג, לבקש ממנה את מספר חשבון הבנק שלה ולהעביר לה את סכום התרומה המקורי שלה פלוס ריבית גבוהה משמעותית מזו שהיתה מקבלת לו היתה סוגרת את הסכום בפקדון לשלוש שנים. הדבר השני, היה לשתף את חבריי בבושה שלי, כי ההפך מבושה זה שיתוף. הגברת הודיעה לי שהיא מוחקת את הפוסטים המשמיצים (מסתבר שהיו שלושה כאלה בקבוצות שונות) אבל סרבה לפרסם עדכון לפוסטים המקוריים, כך שההשמצה תמשיך (כדרכם של פוסטים באינטרנט) לחיות לנצח ואני אצטרך להתמודד עם השלכותיה לנצח. חשוב לי להבהיר, שאני לוקחת אחריות מלאה על מה שקרה. אחד הדברים שהתבררו אתמול בלילה הוא שיש אנשים נוספים שלא קיבלו את התמורות שלהם - יש תמורה אחת שמעולם לא הכנתי ויש אנשים שהחבילות שלהם הלכו לאיבוד בדואר ומעולם לא הודיעו לי. את הערב ביליתי בלהחזיר כסף לאנשים ואם יש בין הקוראים כאן אדם נוסף שלא קיבל את התמורה שלו לקמפיין, שיודיע לי ואשלם גם לו או לה. עם זאת, אני חיבת לומר שאני כועסת מאד שאותה גברת הלכה בדרך של השמצות ואיומים. היו לה שלוש שנים להתלונן שלא קיבלה תמורה. אם זה היה קורה לי, הייתי פונה לבעל הקמפיין ואם לא הייתי מקבלת ממנו תשובה מספקת, מתלוננת לפלטפורמה בה הקמפיין רץ (מימונה, במקרה שלי). הם כבר היו דואגים להחזיר לי את הכסף ולקבור את בעל הקמפיין טוב טוב. להשמיץ אדם (בפרט שהיא ידעה שאני בדכאון, כי כתבתי לה את זה והיא ענתה שהיא מטפלת נפשית והיא מבינה מה עובר עליי) זו תמיד האופציה האחרונה. שיימינג לא משיג כלום חוץ מהמילה על שמה הוא קרוי - הוא מבייש את האדם שבמרכזו, ובושה היא האמצעי היעיל ביותר להפוך אדם מדוכא לאובדני. זו התנקשות ממוקדת בערך העצמי של בנאדם. אם הייתי צעירה יותר, חלשה יותר או בודדה יותר הייתי עכשיו בחופשת מחלה בבית, מייבבת מתחת לשמיכה, או גרוע מכך. כשכל הסיפור הזה התגלגל אתמול בערב, הרצתי בראש מגוון אפשרויות לחיסול הרגשות הקשים, שכללו כל דבר בין השתכרות לעישון לקפיצה ממרפסת המטבח שלי. במקום זאת, נשארתי לעבוד עד מאוחר, כדי לשקם קצת את הערך העצמי שלי, ואז נפגשתי עם חברה ואכלתי פירה. אבל אני בת 42 ואת ההזדמנות שלי להתאבד פספסתי כשאמא שלי מתה בייסורים. אם לא התאבדתי כשאבדתי את אמא שלי, אין סיכוי שאני אתאבד כי מישהו פרסם עליי באינטרנט משהו נכון. אחד הדברים שחברים כתבו לי בעקבות השיתוף הוא שגם מי שלא קיבל את התמורה שלו השיג את מטרתו בהשתתפות בקמפיין והיא לגרום לי להמשיך לכתוב בבלוג. אני לא מקבלת את זה ותגובתי היתה אבל כבר שנה שאני בקושי כותבת משהו. אז הנה משהו קטן טוב שיצא מכל הסיפור המבאס הזה, כתבתי רשומה. וגם הצלתי את הדימוי העצמי שלי, לפחות עד השיימינג הבא.

יום שלישי, 17 באפריל 2018

חולצה מטיילת בוואדי


מן האירוניות הגדולות של זממנו היא, שהתיישבתי לכתוב רשומה על חולצות כשאיני לובשת חולצה. ולא סתם רשומה על חולצות היא זו, אלא רשומת חולצות ישראליות למהדרין לקראת יום העצמאות השבעים למדינת ישראל הבא עלינו לטובה!

מנהג רווח אצלי הוא לשנות את דעתי אחת ל, ולאחרונה התחלתי לחבב טישרטים מודפסים לאחר שנים ארוכתו שלא סבלתי אותם (אני חושדת שזה קשור בפיונה). מאחר וזאת, יצאתי לצוד. ואת הטישרטים שלי אני אוהבת כמו שאני אוהבת את הגברים שלי, כלומר מתאימים לי, חתיכים, יוצאי דופן, אינטליגנטים ודוברי עברית כשפת אם. לשמחתי המפתיעה, מצאתי לאחרונה שני מקורות לחולצות מוצלחות במיוחד שמתאימות לתיאור זה בדיוק.

החולצה הכי מבוקשת בעיר
חולצה של Tres
סריג של טולה
מכנסים מאסוס
נעלים משופרא

תתעלמו מהשיער
תאמינו או לא, אבל החולצה הזו היא באמת החולצה הכי מבוקשת בעיר. טרס הצליחו, זה קיץ שני ברציפות, לעצב חולצה שכל היפסטר, פאשיוניסטה ובלוגר\ית בשנק\ל יתנו חצי נשמתם כדי ללבוש. אני לא יודעת מה הקונספט השיווקי שלהם, אבל אני יכולה לומר לכם שהלוגו של מועדון החברים התל אביבי מצליח ליצור אווירת קופקבנה מחד וגאווה תל אביבית מאידך בו"ז. הגרסה הוורודה שיצאה עכשיו חמודה אף יותר בעיני ומפרגנת לנשות תל אביב הגנובות (היוש!). החולצות מגיעות עד מידה L, שאני לובשת פה. מי יודע מה נדיבה היא לא, אבל לאחרונה קיבלתי את המכנסים האלה עם החגורה הרחבה והמכנס הרחב, והם כל כך רחבים שאין כמעט ברירה אחרת מללבוש אותם עם חולצה צרה בפנים.

החולצה שאבא בחר בשבילי
חולצה של משפט אחד ביום
ג'ינס מנקסט
נעלים של בלאנדסטון
לב גרוסמן מ-Lazy Oaf
עגילים מאלוהים יודע איפה


כששמעתי שמשפט אחד ביום התחיל להדפיס חולצות עם משפטים בעברית, צהלתי ופתחתי בריצת אמוק חיננית למכירה קצרת המועד ומוגבלת המהדורה (500 חולצות בלבד) שנערכה במלון קטן בתל אביב. כשהגעתי לשם מצאתי אוסף נחמד, אך לא ממש רלבנטי עבורי, של משפטים מודפסים על חולצות. היו הצהרות אהבה לפיצה (אני לא אוהבת פיצה) והיו חולצות עם מילים כמו מאמי (שלא מתאימות לי). היתה חולצה שכתוב עליה מוגזמת, שנראתה לי סחית רצח, וחולצה שכמעט התאימה לי ועליה כתוב מי שטוב לו ושמח שיסביר (אני נוהגת לומר מי שטוב לו ושמח ווט דה פאק, שזה דומה אבל שונה).

את החולצה עליה כתוב תתאהב בי כבר רציתי מאד מההתחלה, אבל היא אפס בסוף לא מצא חן בעיני בכלל. אני לא אוהבת לקלל אנשים ובטח לא כאלה שאני מאוהבת בהם. להבדיל מבנים שהוסללו מלידתם, אני לא מאמינה שמשיכה בצמה היא הדרך הטובה ביותר לליבו של חתיך שחבל"ז. חצי שעה מרחתי שם בהתלבטויות איזו חולצה לקנות עד שדימיתי לשמוע, מעבר לקבר, את פפישו קורא אליי קחי את החולצה כבר, מי שלא מתאהב בך הוא באמת אפס. וכשאבא אומר לי לעשות משהו אני עושה.

דבר אחד בטוח, אף אדם לא נשאר אדיש לחולצה הזו
הנה המלצה קטנה לפני שאני עוברת לחולצה הבאה - תחשבו טוב טוב כשאתם יוצאים מהבית בבוקר לבושים בחולצה הזו אם יש סיכוי שתמצאו את עצמכם מתישהו במהלך היום בדייט, כי זה קרה לי וזה היה מביך במידה שאין לתאר (וכמעט נגמר בדו-קרב).

חולצת שרונה
חולצה של משפט אחד ביום
ג'ינס מאסוס
סריג של טולה
שרשרת פודינג מאטסי
נעלים משופרא


זו החולצה הראשונה שבחרתי במכירה. להבדיל מהראשונה שהראיתי לכם, לגביה התלבטתי חצי שעה כמעט, לזו הושטתי יד מיד כשראיתי אותה. גם פמיניסטית, גם שנונה וגם במידה XXL ועשויה מחומרים טבעיים בלבד? למען השם, זה אני בחולצה!


החולצות של משפט מגיעות ממידה XS עד XXL (שאני לובשת במידה 50) ובקרוב תפתח חנות מקוונת של המותג, מה שעלול להביא לגרום להצפה של השוק בחולצות האלה ולי להפסיק ללבוש אותן, אז אני מתכוונת להנות מהן כל עוד הן נדירות.

עובדה הידועה לקוראי השבלוג הוותיקים היא שהעברית חשובה לי מאד. אני משתדלת לעברת כאן כמה שיותר מונחים לועזיים וכשאני משתמשת במונחים כאלה, אני עושה זאת מבחירה מודעת ומנומקת. אני שמחה שיש סוף סוף מישהו שמייצר חולצות עבריות למהדרין, ואם להיות כנה סחיות היא תופעה ישראלית רווחת שיש לה מקום, כך שגם הדגמים הסחיים מוצאים חן בעיני.

מה שכן, אני לא מרוצה מהשימוש במונח "טישרט" ולכן אשמח אם תעזרו לי לחשוב על חלופות עבריות ראויות, כאן או בדף הפייסבוק של השבלוג. יום עצמאות שמח לכולכם, קוראים יקרים. נהיה אשר נהיה - סחים, חננות או היפסטרים, כולנו אחים ואחיות והמדינה הזו שייכת לכולנו. מי יתן ושנת השבעים ואחת למדינה תחגוג סובלנות, חברות וערבות הדדית ויגיע כבר הסוף לאווירה העצובה והמשתקת בה אנו חיים בשנים האחרונות.

יום רביעי, 28 במרץ 2018

הו הא מה קרה לבשתי בגדים לעבודה (וגם לא)


לפני זמן מה קיבלתי איומים בבמבה שאם לא אתחיל לעדכן את השבלוג בקרוב יהיה רע ומר ועם ריח של חמאת בוטנים סוג נ'. לפיכך העליתי רשומת מה לבשתי היום ובאמצעה הבנתי שצריך לפצל אותה לשתיים. לפיכך אני מתכבדת להנגיש לכם רשומת מה לבשתי נוספת מהתקופה האחרונה.

הנה ערימת תלבושות לעבודה ובסיומה, כמה תלבושות לאירועים מחוץ למשרד כי מסתבר שגם למסירות שלי יש גבול.

תלבושת לעבודה א
חולצה ממחסה העצלנים בקוסטה ריקה


טוב, זה לא בדיוק צילום של תלבושת אבל החולצה הזו כל כך שמחה אותי שהייתי חייבת לשתף. ראו מה נאים הדובונים שעליה! אני חובבת ידועה של עצלנונים וחולצה שמגיעה מחללית האם שלהם בקוסטה ריקה היתה מתנה מושלמת מאישה חמודה מאין כמותה.

תלבושת לעבודה ב
מיזע מנקסט
חולצה של מוטיף
חצאית מנקסט
גרבונים מאסוס
סטן סמית של אדידס


לפני זמן מה החלטתי שאני חייבת ללבוש חצאית קלילה עם ריפרופים ופרחונאז' בחורף. כתוצאה מכך, הזמנתי אחת מנקסט ואני נשבעת שבחיים זה נראה הרבה יותר טוב מבצילום. יש משהו נעים להפליא מלבישת בגד רפופי בשיא הקור עם חולצה מסיבית ונעלים חמות. אני אלבש אותה גם בקיץ, סביר להניח, אבל יהיה הרבה יותר כיף ללבוש אותה שוב בחורף.

תלבושת לבראנץ'
סרבל של אלמביקה (ישן מאד)
גופייה מנקסט
שרשרת של ה. שטרן
מגפי בלאנדסטון


חדי בעין הבחינו ודאי שאני מנסה למכור את הסרבל הזה במכירות הביתיות שלי כבר ארבע שנים לפחות. למרבה השמחה לא הצלחתי למכור אותו וקרה מה שקורה מדי פעם ומצאתי עצמי עושה קניות בארון שלי ומחזירה בגד שנמאס עליי לימיו כקדם. הסרבל תפור מסאטן כחול מקומט כזה ואני נהנית לצוות אותו לבגדים לא נשיים בעליל עלאק דוגמת גופיית הסבא והבלאנדסטון הנ"ל. חברתי נעמה טוענת שאני האדם היחיד שהיא מכירה שיכול ללבוש צירוף כזה ולגרום לו להראות הגיוני. אני מניחה שהיא טועה, אבל זה עדין מוצא חן בעיני.

תלבושת קז'ואלית נוספת 
סרבל של מותק 
חולצה מנקסא
סטן סמית של אדידס


הסרבל הזה של מותק כל כך נחמד. קניתי אותו בשנה שעברה והוא דומה לשמיך ומתאים לחורף וגם לקיץ. מאחר ואני ממש נהנית ללבוש אפור בשנה שנתיים האחרונות והשילוב שלו עם הנעלים האפורות האלה מאפשר לעשות זאת ועדין לשדר קלילות.

תלבושת לסופ"ש בכפר
ג'ינס מנקסט
חולצה של מוטיף
גרביים מנקסט
מגפי בלאנדסטון


אחת מהבגדים שקניתי במכירות החיסול של מוטיף, זכרונה לברכה, היא החולצה הזו שניתן ללבוש בשני אופנים (בהחלפה בין הגב לחזית). היו לי כמה כאלה בעבר והכתמתי אותן למוות, לכן קניתי שתיים זהות שיהיה לי קצת זמן להנות מהן לפני ההכתמה הבאה. מאחר ומדובר היה בסופ"ש אבל התלבושת היתה מונוטונית פינקתי עצמי בגרבי דובים סגולות.

תלבושת יומולדת לעבודה
חולצת יומולדת שנה לפיונה 


מאחר וימים בודדים בלבד מפרידים בין ימי ההולדת שלי ושל פיונה, הפג של היפופוטם, הזמנתי לי את חולצת יום ההולדת הרשמית מחנות גן החיות בסינסינטי, בו העגולה שבמים מתגוררת. אני באמת חושבת שחמוד להיות שמנה שלובשת חולצה של שמנה שבמים כשהיא מחוץ למים. הו פיונה, מעולם קודם לך לא היה סמל כה נאה מתוק וטוב להשרדות כנגד כל הסיכויים.

תחפושת חד קרן 
שמלה מאסוס
גרבונים מ-We Love Colors (ישנים)
עגילים מ-H&M (ישנים)
סוודר מטונארי
קשת מלאכת יד


את חגיגות יום הולדתי ה-42 <הכניסו אללה איסטור ולהקתו כאן> ציינו בלא פחות משתי מסיבות. הראשונה מהן, מסיבת תחפושות שכן יום ההולדת יצא השנה בפורים. אני התחפשתי לחד קרן, כלומר מצאתי תירוץ לקנות וללבוש עוד שמלת טול. והפעם, שמלת הטול המהממת הזו מאסוס שהמחשוף שלה כה ענק שפחדתי לשבת, לזוז או לנשום (מזל שלא רואים בתמונה את מחשוף הגב). אם אתם תוהים מה אעשה איתה עכשיו, שפורים נגמר, ובכן בכוונתי ללבוש אותה מעל גופיית סבא לבנה עם סניקרז או כפכפים כי בגיל 42 עושים מה בא לי ולא מה נהוג, ראוי או מקובל. הא הא!

לצורך צידוק מוסרי לתחפושת, הכינותי קשת חד קרן בעיטור פרחים ופרווה צבעונית. היא היתה כבדה להחריד ובשלב כלשהו מוטטה על ראשי שרשרת נורות שקישטה את המסיבה אבל בשביל חמידות צריך לשלם!


תלבושת לבילוי לילי
סוודר קימונו מ-Simply Be (ישן)
שמלת טול מ-Monki
גופיה מנקסט
ג'ינס מאסוס
מגפיים מ-And Other Storeis
תיק מ-Monki (ישן)


תשמעו, מזמן לא נהיתי כמו שנהיתי מהתלבושת הזאת. היא דרשה מידה מה של אומץ. כי היה ברור שהיא תגרור מבטים רבים (וכך אכן גררה) אבל הכיף היה שווה את זה, שכן מן הידועות היא שאין דבר בעולם שעושה לי טוב כמו נפנוף חצאיות טול. קיבלתי מחמאות מכמה מהנשים הלבושות מגניב שיצא לי לפגוש והרגשתי שמנה על הכיפאק. יש משהו בשילוב של טול ורדרד ומגפיים עדנותיים (גם אם מטאליים) וסוודר גדול ומסורבל. סביר שתראו אותי מנפנפנת את השמלה הזו, שהיתה קניה מעולה במחיר עשרה יורו בלבד, עוד פעמים רבות בקיץ הבא עלינו לזיעה.

ועכשיו שרוקנתי את המחסנים, יש מקום לתלבושות חדשות. אביב הגיע פסח בא שמח לכם קוראים יקרים!

יום ראשון, 25 במרץ 2018

כבדו עיני מזוקן


לאמא היתה בדיחה ייקית שהיא אהבה לספר והולכת כך:
למה משה רבנו הולך יחף? כי כבדו עיניו מזוקן!
הבדיחה הזו איומה ונוראה בכל קנה מידה, והיא מצחיקה כי זוקן ביידיש זה גרביים. אולי עכשיו אנשים יפסיקו לשאול אותי אם חונכתי על ספינת פירטים? בכל מקרה, אני מחבבת גרביים ולאחרונה מצאתי עצמי מנהלת מערכות יחסים עם כמה זוגות מוצלחים במיוחד. אז חשבתי שהמעשה ההגון יהיה לחלוק עמכם את המראות הנאים, למען תראו ותראו.

גריבת גרביים ביזאריות מאפשרת לאנשים בוגרים ומקצועניים, כמוני למשל (אני שומעת אתכם משתעלים שם, תרגיעו ומיד) לבטא את נפשם המסוכסכת תחת מסווה לבוש סולידי עד משעמם. אני משתמשת בשיטה הזו עוד מימי הצבא, אז קניתי תחתונים וחזיות צבעוניים במיוחד במטרה להמשיך להרגיש כמו עצמי גם כשאני במדים. מאחר והמצב בתעשיית ההייטק קיצוני פחות מבצבא, מן הסתם, וכללי הלבוש נינוחים יותר אפשר להסתפק בגריבת מטעמים בימים בהם יש פגישות הרות גורל או כנסים בהם קיים ענין ליצור רושם סביר ומעלה.


כל אישה חזקה זקוקה לאלפקות, אני מאמינה. האלפקות האלה, מאסוס, צמרוריות שאין דברים כאלה וחובשות כובע ירוק ניצנוצאז' שאנשים כמונו יכולים רק לחלום עליו. 

ועכשיו, פיסט יור אייז און דיס -


את הגרביים הבלתי נתפסות האלה גרבתי ביום בו הייתי פקעת עצבים רצחנית שלפניה יום עבודה ארוך ומפרך במיוחד. הן מגיעות קומפלט עם בנדנה וקוביות בבטן וכל הצצה בהן במהלך היום עשתה לי טוב על הנשמה. קניתי אותן בחנות האפית ומהוללת השירות סניקרבוקס. אחח טופאק, אני מקווה שהיית אוהב אותן ולא חש (חס ושלום) שעושים מזכרך צחוק. 


ימים אחדים לפני יום הולדתי שאלה אותי חברתי נעמה את מעדיפה קוסם מארץ עוץ או יצירת אמנות?  לא היה לי מושג מה היא רוצה מחיי אבל עניתי שיצירת אמנות, כי הקוסם וגו' מקריפ אותי קלות, וכך מצאתי עצמי בבוקר יום ההולדת מקבלת ממנה את הגרביים הנאות האלה באריזת מתנה צבעונית. זה שימח אותי מאד, כי קניתי במוזיאון בברלין לא מזמן רפליקה של עגילי הפנינה המפורסמים של וורמיר. כעת אני יכולה לגרוב ולענוד בו"ז ולחוש עצמי.


גרביים אחרונים להיום, גם הם גרבי יומולדת (כי רכשתי אותם באסוס באמצעות זיכוי יומולדת ענק שקיבלתי במתנה מחבריי). הם מבית היוצר של Lazy Oaf וגם הם שימשו אותי ביום עבודה ארוך עם סבלנות קצרה במיוחד. זה באמת מדהים עד כמה משהו פשוט כמו גרביים יכול להעלות חיוך על שפתי אדם עייף, חיוך ובעקבותיו - הקלה.

אני מקווה שלא כבדו עיניכם מזוקן, קוראים חביבים. גשו הכינו לכם ספל תה, כרסמו עוגיה או שתיים וחשבו מחשבות טובות על גרביים ודברים רכים נוספים.

יום שלישי, 20 במרץ 2018

מה לבשתי בעשור האחרון


אתמול בערב נחתה על שולחני הודעה לפיה אם תוך 24 שעות לא אעלה רשומת מה לבשתי לאחרונה לשבלוג יהיה לא נעים. מאחר וזיהיתי את כתב היד, אני מאמינה בכל לבי שאם לא אעשה את הנאמר אתעורר מחר בבוקר עם ערימה של במבה חצי לעוסה במיטה, לכן החלטתי לעשות מה שאמרו לי במקום להתווכח. הדבר האחרון שחסר לי עכשיו זה במבה, לעוסה או לא. באמת, לשונאים שלי אני מאחלת במבה וזה לא שחיי הם מועדון ריקודים סקנדינבי גם בלי זה עכשיו. אקיצר, תראו אילו בגדים מהממים לבשתי בשנתיים וחצי האחרונות וואו!

תלבושת לעבודה
שמלה מ-Monki
שרשרת מזארה (ישנה)


יתכן שתזכרו שפעם היה כאן קר במשך כשבועיים. אני ניצלתי את התקופה הקצרה הזו ללבישת הבגדים החמים שקניתי בברלין, לפני שאאלץ לתחוב אותם בחזרה בתחתית ארון הבגדים. לשמלת הצמר היפה הזו יש צבע כתום שרוף והיא מתאימה מאד לשרשרת אותה נהג הבוס שלי לכנות שרשרת האהילים של שרונה.

תלבושת נוספת לעבודה
סוודר מ-Monki
חולצה מ-H&M
ג'ינס מנקסט
נעלים של Replay
סיכה מרזילי (שלהי שנת טיכו)


כפי שציינתי, ברגע שיכולתי, מיהרתי ללבוש את כל הבגדים החמים הצבעוניים שקניתי בברלין לפני שהחורף יראה ג'וק ויברח בצעקות. אני מניחה שמיותר לשאול בפעם המלאנתפלים למה בברלין יש בגדים צבעוניים לנשים שמנות וכאן אין, אז נסגור את הפינה הזו באנחה ונעבור הלאה. את הסיכה הזו קניתי לפני אלוהים יודע כמה שנים ולא ענדתי אותה לפחות 7 שנים. אבל באותו היום, כשפתחתי את המגירה היא קרצה לי ומיד ידעתי שהיא מתאימה בול לסוודר שלי וכך התאחדנו סוף סוף בגיל וברינה.

עוד תלבושת לעבודה?
שמלה של מוטיף
סריג של טולה
סניקרז של נייקי
שרשרת מנעמה בצלאל (ישנה)


החדשה העצובה של החודש, במחלקת האופנה והחברות, היתה שמוטיף סוגרת את העסק. הדס ממוטיף היתה המעצבת הישראלית החביבה עליי למידות ביניים במשך שנותיה הקצרות בתחום והצטערתי מאד לשמוע על סגירת המותג. לפיכך פשטתי על שתי מכירות החיסול האחרונות שלה וקניתי כל מה שרציתי לפני שלא ישאר דבר. את השמלה הזו יש לי בוורוד (המצולם כאן) ובשחור והיא נהדרת. ארוכה במידה, מבד רך ונעים ומגובה בכיסים ובכל פעם שאני לובשת אותה אני מקבלת מחמאות מכאן ועד הודעה חדשה. אוף.

תלבושת ל.. תגידי כמה את עובדת?
מיזעון מאסוס (ישנה)
חולצה של טולה
ג'ינס מנקסט
תיק מרזילי (ישן)
מגפי בלאנדסטון


מן הידועות היא שכל מה שאני חושבת, חולמת ורוצה זה יהופלין וככזו, רכשתי לי באיחור אופנתי ניכר מגפי בלאנדסטון שכבודו נועל גם עם טוקדיסו (אני לא צוחקת, גגלו). מסתבר שהוא יודע מה הוא עושה, כי הן נוחות ומתאימות לכל בגד ולמרות שיש לי חברה אחת שטוענת בתוקף שהנעלים האלה מכוערות וגבריות ואלוהים יודע מה עוד, אני טוענת שאני מתעתדת לנעול אותן עם סקיני ועם צמודונים ועם ג'ינס ועם מכנסים קצרים ועם שמלות ומי שלא טוב לו, יום טוב לו! בנוסף, תבחינו אולי שדוב.

עזבו אותי באמ'שכם
גופיה מנקסט
חולצה של קרמה קומה (ישנה)
כובע מ-Urban Outfitters
ג'ינס מנקסט
שרשרת מה. שטרן
מגפי הבלאנדסטון


כשאמרתי שאנעל אותן מתי ואיך שבא לי, התכוונתי לכל מילה. בנוגע לכובע, חבשתי החורף כובעים דומים מדי יום. זו דרך מעולה להסתדר עם שיער חסר שליטה שגדל ולא ניתן לאסוף אותו. בבוקר הרטבתי אותו טיפה, דחסתי לכובעה (כמו שסבתא לילי נהגה לקרוא לכובע) ויצאתי מהבית. עכשיו שנהיה חם יותר ויותר אני לא יכולה לחבוש כובע גרב יותר והשיער שלי.. אוי השיער. אם יש למישהו רעיון איך לאלף אותו בקיץ אני אשמח לשמוע. לא נראה לי שאני טיפוס של כובעי מצחיה אבל..

בשלב זה נראה לי שאארגן רשומת מלבושים נוספת כי זו מתארכת מעבר למצופה. אני אוהבת מצופים, למקרה שתהיתם. לפחות עכשיו אוכל לישון בשקט בידיעה ש(ככל הנראה) לא תהיה שום במבה בשטח כשאתעורר. תודה אלוהים ותודה לשניים וחצי הקוראים שעוד נותרו לי. שתהיו בריאים ומאושרים דלוקס!

יום שני, 4 בדצמבר 2017

תשוויץ פרוסאי


השלום והברכה לכם קוראים יקרים. הידעתם שהפעם האחרונה בה הופיע פה תשוויץ היתה ביוני 2015? מה אומר לכם, אכן שנתיים קשות עברו על יחסינו. לרגל שובי מפרוסיה, החלטתי שזה זמן טוב מעין כמוהו לחזור למסורת תשוויצי האתמול ולשתף אתכן במזימותיי לרענן מעט את העניינים.

ראשית, מזכרת מפוזן, עיר אבותיי. בעיר העתיקה נתקלתי בחנות חרסינה ובה מיני כלים מקסימים מעוטרים בציורי הפרחים המסורתיים העתיקים של העיר. המחירים היו מגוחכים ומטה והצטערתי מאד שאין ביכולתי לקנות את המגשים הגדולים והיפים להגשת עוגות והסרוויסים להגשת תה, אבל פחדתי שהם לא ישרדו את הנסיעה לגרמניה ומשם לישראל. הסתפקתי בפרה הפרחונית הזו להגשת חלב סויה ומיד עם הגעתי הביתה שלפתי אותה מגולם הפצפצים והכביסה בו טמנתי אותה והנחתי אותה על מדף הכבוד, שם שוכנים זה לצד זה כלים שלי, של הוריי ושל סביי משני הצדדים. וכך זכה סבא וולטר, סוף סוף, לייצוג על מדף החרסינה המשפחתית.


את אגם הלירלורים הזה רכשתי בשתי חנויות, מהיוקרתיות שיש בברלין - פריימרק וטייגר. ושיהיה ברור, אני מאשימה את יעל רגב עם סרטוני הלייפסייל הממכרים שלה בטמטום הזה. למה אישה בגילי צריכה חרסינה טייואנית סוג ל' בצורת משהו שאמור להיות שיא העידון רק שהוא לא? אלוהים יודע, אבל כשראיתי את הראשון ידעתי שאני חייבת אותו וכשראיתי את השני, העוד יותר זול, הבנתי שהלך עליי. גם מחזיק הסיר הצבעוני עליו הם מונחים הוא מטייגר. למחרת קנייתו נתקלנו בתאום שלו בחנות מוזיאון זוועות ימי הביניים אליו הלכנו, רק ששם הוא עלה 20 יורו ושלנו עלה באזור ה-4 יורו, והשמחה היתה רבה.


ואם בפריימרק עסקינן, שזפו עיניכם בפיג'מה הנאה הזו. מה רכה היא! מה ורודה! מה מושלמת, כל עוד לא מכניסים לגוף שום משקה במהלך 12 שעות לפני לבישתה, פן תאלצו לקפוא למוות על האסלה! 


במונקי החביבה קניתי מספר בגדים, שחלק מהם כבר הראיתי לכם ואחרים המחכים שיגיע חורף אמיתי שכן צמרוריים הם. את השמלה הזו כבר לא אספיק, ככל הנראה, ללבוש השנה אז צילמתיה על קולב. זו שמלת טול (טול?? אני?? מון דיו!!!) ורדרדה עם ריפרופים שמצאתי בדוכן הפריטים הבודדים בפאקין 10 יורו. במחיר הזה לא קונים בישראל מילקי!


בת הדודה שלי אמרה לי שיש חנות ליד מונקי שאני חיבת לקנות בה מומינים. היא אמרה שכשאני אראה את החנות אני אדע שזה המקום הנכון. ואכן, כשהגעתי לחלון הראווה של החנות המדוברת פלטתי מגוון צווחות גיל אינדיאניות. מדובר בחנות חרסינה יוקרתית למדי, שרובה כלים אלגנטיים להפליא ויקרים להחריד וקיר אחד בה מוקדש לאוסף מהמם להפליא של כלים בעיטור מומינים. הבחירה היתה קשה מאד, אבל המחירים הגבוהים והחשש מלחזור לארץ עם מזוודה מלאה רסיסי מומין גברו עליי, ובחרתי שתי צלחות קטנות ויפות שעלו כמאה ש"ח כל אחת. המוכר האדיב עטף עבורי את הרכישה ברבבות נייר (הוא שמח מאד לשמוע שיש מעריצי מומינים בישראל) וגם הן נשלפו מבינות לכביסה מיד עם חזרתי הביתה כשהן שלמות ויפות. 

כשבוע מאוחר יותר נזכרתי שבביקורי האחרון בלונדון, לפני שלוש שנים, קניתי ספר על חרסינות מומין ושלפתי אותו מהספרייה, ואז עשיתי סוף סוף אחד ועוד אחד והבנתי שבידיי חרסינת ערביקה מקורית מסדרת מומינים 2017. אבל זה לא באמת משנה, כי אהבתי את הצלחות שלי עוד לפני שידעתי שהן פריטי אספנים. ממממ מומינים!!!


אחרי הביקור בבית הקברות Weißensee הסתובבתי בשכונה בחיפוש אחד קפה ומאפה ומצאתי חנות כלי תפירה קטנה ובה אוצר שלא העליתי על דעתי שקיים בכלל - סרט בעיטור עצלנונים! ראו מה יפה הפלא, וגם קניתי סרט ניצנוצאז' נאה וכל מיני כפתורים חמודים לבובות.


בישראל ניתן למצוא תכשיטים זולים, אבל רובם נראים בדיוק כך - מאד מאד זולים. בברלין מצאתי כל מיני עגילים משגעים במחירים מעולים, שנראים כאילו עלו כמה מאות שקלים בעוד שלמעשה עלו עשרות בודדות מאד. צבע היום, מסתבר, הוא אדום.


אם התכשיטים ב-And Other Stories משגעים וזולים יחסית, מה אפשר לומר על הנעלים? זולות הן לא, אבל מחירן עדין כ-60-70 אחוזים מזה בישראל (זה ניכר בנייקי והפומות למיניהן). הנעלים שלהם באמת יפהפיות, אבל רובן מצוידות בעקבים שדעתי אינה סובלת. ועדין הצלחתי למצוא עצמי בוהה חצי שעה בשני זוגות המגפונים האלה ומנסה להחליט איזה מהם יחזור איתי הביתה. התוכלו ילדים לנחש איזה זוג זכה לעשות עלייה?

הו יפות שלי, אתן הכי וורודות בעולם באמת שכן
קניתי גם כל מיני קוסמטיקה בפולין הזולה מזול (שם לראשונה בחיי פסעתי לתוך הפלא המכונה ספורה). אם זה מענין מישהו, אכתוב על כך ברשומה נפרדת. מדובר בעיקר במסקרות, איילנרים ומיני סבונים. וואו, קניתי כל כך הרבה סבון נוזלי בנסיעה הזו שאני חוששת שהכנסתי את אירופה למחסור שיזרוק אותם בחזרה לימי הביניים. מזל שיש ברקסיט!

יום שישי, 1 בדצמבר 2017

סלט שורשים חלק ב'


היום מלא חודש לחזרתי מטיול השורשים שלי. מדהים כמה זה מרגיש כאילו רק אתמול צעדתי ברחובות בהם צעדו אבותיי ובו זמנית, כמה זה מרגיש רחוק מרחק שנים רבות. 

בחלק הקודם סיפרתי לכם על מסעי לפוזן, פרוסיה, והפסקתי עם שילוחי ברכבות לגרמניה. הפעם אספר לכם על מסעותי בעקבות משפחתי בברלין, לשם עברו האברמוביצ'ים ב-1914 ושם סבי פגש את סבתא והשמחה היתה רבה (עד שהנאצים).

אז איפה היינו? אה כן. בחמישי אחרי הצהרים עליתי על הרכבת מפולין לגרמניה, בערב הגעתי לגרמניה, נפלה עליי הלאות, אכלתי שניצל והלכתי לישון נסערת משהו. בשישי בבוקר קמתי, אכלתי ארוחת בוקר במלון היפה עם הבנדוד ואשתו ואצתי רצתי לפגישת הנהלה בינלאומית שנגמרה מאוחר בלילה בבילוי משותף בעיר. 

בשבת קמה משפחת אברמוביץ' והלכה לאכול ארוחת בוקר מהאגדות ולאחריה לכמה מוסדות היסטוריים מהמתבקשים בעיר - הרייכסטאג, האנדרטה לזכר הרומה והסינטי שנרצחו בשואה, שער ברנדנבורג והאנדרטה לזכר שואת היהודים. אני חייבת להודות ששנאתי את כל זה. ברייכסטאג המוח שלי השלים את הדגלים הנאצים שחסרו במקום, השער הרגיש לי מיליטריסטי נוראות ובאנדרטת השואה הלכתי ובכיתי כשמסביבי עשרות תיירים מצלמים סלפים ומשחקים מחבואים. אני יודעת שזו היתה כוונת המשורר, בין השאר, אבל לי זה גרם להרגיש שלהמונים סביבי אין מושג איפה הם נמצאים וחוסר הכבוד למתים שבר אותי. המקום היחיד מכל אלה שאהבתי הוא אנדרטת הרומה והסינטי, שמעוצבת נפלא בעיני (כתובות מרגשות המכוסות-אובדות במים ומקום קטן ושקט שהכניסה אליו מגודרת ומשולטת בבירור, כך שלא נכנסים אליו בלי לדעת איפה נמצאים).


אני: כל פעם שאני מול סמל שלטון גרמני אני מתחלחלת
הבנדוד: טוב השער הזה לא בדיוק צמחוני
אחרי זה הלכנו לקפה איינשטיין שם ראיתי את המוות בעיינים. זה הלך בערך ככה -
מלצר: מה בשבילך אדוני?
הבנדוד: שטרודל!
מלצר: עם רוטב וניל אדוני?
בנדוד: לא תודה
מלצר:
בנדוד:
מלצר:
בנדוד:
אני (בעברית): אולי תבקש את הרוטב בצד?
אשתו של הבנדוד: אפשר להביא לו את הרוטב בצד?
מלצר: אפשר, אבל למה שתרצו דבר כזה?
אשתו של:
מלצר:
אני:
בנדוד: אבקש רוטב וניל עם השטרודל המון תודה
מלצר: טוב מאד אדוני
אחרי כל הטלטלות הרגשיות האלה, שלחנו את הבנדוד לענייניו והלכנו להתנחם בפריימרק. מי שיודע איך זה בפריימרק יודע ששם לא מתנחמים, שמה נלחמים. יצאנו מיוזעות ומותשות אך נשים כמונו לא נשברות בקלות - סחבנו את שקיותינו למסעדה סינית, שם חיכו לנו הבנדוד והבתדודה אחותו (שחיה בברלין בשנים האחרונות). אחרי שאכלנו יחד (כל הנסיעה הזאת היתה סעודה אחת גדולה עם הפסקות לנמנום, בחיי) הם הלכו לראות את הפילהרמונית מנגנת באך ואנחנו חזרנו למלון שם פגשנו את חברתי אלכס כדי לאכול איזה משהו קטן. בחוץ התבשלה סופה אבל בפנים היה נעים ושמח וכך הגיעה יום שבת לסיומו.

אני וידידי המאפה
ביום ראשון, שרונה קמה, פשטה את הפיג'מה ויצאה עם הבנדוד ואשתו לפגוש את הבתדודה לטיול בעיר. בצהרים נפרדנו ונסענו למוזיאון שבדרך אליו נרטבתי מלמעלה עד למטה ורציתי למות. עם זאת, בחרתי בחיים ובקקאו חם ושרדתי את התערוכה המעצבנת שאין מילים לתאר (אלף תמונות של ישו התינוק מימיי הבינים, כולן נראות אותו דבר ובכולן ישו נראה כמו הדבר הכי מפחיד שעלול להתחבא בארון שלכם, ראו תמונה למטה). חזרנו למלון להתייבש ואז יצאנו שוב לפגוש את הבתדודה במסעדה וינאית מעולה שם אכלתי את כל הקנודעלים שהיו להם. 

Baby Jesus can't even
אחרי המסעדה, הלכנו למקום בו עמד מפעל המתכת של סבא רבא שלי, אוסקר פרסר, אבא של סבתא לילי. הבנין המקורי נהרס בהפגזות על ברלין ובמקומו עומד בנין חדש, שבו מסעדה איטלקית ודירות מגורים. קשה לתאר את תחושת הגועל שאחזה בי שם (זה ניכר בצילום הבא).

ביום שני נסענו לבית הקברות היהודי Weißensee לבקר בקבר של סבא וסבתא רבא-רבא, אדולף (אברהם) וססיליה סימון (על משפחתה אמרתי קדיש ביער שהיה בית קברות ב-Schwersenz. אני ממליצה בחום רב מאד למי שנוסע למקום בתקווה לבקר קברי קרובים ליצור איתם קשר מראש, כדי שיאתרו את הקברים מבעוד מועד. הצוות שם לא אדיב, אם להיות עדינה. אני התכתבתי איתם שבועות קודם לכן ולכן הסכימו להכין עבורי מפה לקבר, אבל אשתו של הבנדוד לא תיאמה איתם את הביקור מראש והם ממש לא שמחו לעזור לה לנסות לאתר את הקבר של סבא רבא שלה (שבסוף התברר שקבור בכלל בבית הקברות היהודי העתיק השני של ברלין). 

הכניסה ל-Weißensee



ההליכה אל וחזרה מן הקבר ארכה שעתיים, שכן אדולף החליט להיקבר בקצה קצהו הרחוק ביותר של בית הקברות הענק. המקום יפהפה, מאחר והוא נבלע כמעט בשלמותו ביער. הכל מלא אזוב ושרכים ועצים עומדים או נפולים וזה יפה עד מאד ויש שם אחוזות קברים יפהפיות (רבות מהן במצב רע). לשמחתנו, "הקברים שלנו" במצב מצוין. אמרתי קדיש על הקבר והרגשתי נעים מאד. לא הייתי מתנגדת להיקבר שם בעצמי כשיגיע הזמן.

היוש סבא רבא רבא וסבתא רבתא רבתא

לאחר הביקור בבית הקברות, החבר'ה נסעו לענייניהם ואני נסעתי לפגוש חברה לשופינג, כי בואו באמת. שורשים שורשים אבל הבחורה צריכה נעלים. את הערב ביליתי במנוחה בנעימים במלון, כי צריך לדעת גם מתי לנוח.

ביום שלישי חגגו הגרמנים 500 שנים לרפורמציה. הבנדוד ואשתו (זה נשמע כמו שם של ספר) נסעו לראות את הכנסייה, שבדלתה נעץ לותר את הנייר שהתחיל את המהפכה שגמרה את ימי הביניים ולשמוע מוזיקה ליטורגית, אבל לא יכולתי להצטרף כי בערב היה לי דייט עם גבר חלומותיי, אז יצאתי לטייל לבד בברלין והפעם, במקום בו קרוביי חיו ולא מתו.

נסעתי לאוניברסיטת המבולט, לשעבר אוניברסיטת וילהלם ברלין, שם סבא שלי למד משפטים עד שגורש בידי הנאצים ב-1933. הסתובבתי במסדרונות האוניברסיטה, שהיתה ריקה לחלוטין בגלל החג, ביקרתי את גלריית הנובליסטים המרהיבה שלה (בכיכוב אלברט איינשטיין ומקס פלנק) וניסיתי להרגיש מה שסבא ודאי הרגיש כשהלך באותם המסדרונות - מיקמתי את עצמי בחדרי מדרגות צרים וחשוכים, ישבתי והבטתי החוצה מחלון עתיק דרכו לא נראו שום סממנים מודרנים, רק עצים ופסלים ושמיים, וניסיתי להתחבר לחוויה של סבא במקום הזה.


האם סבא הביט מהחלון הזה לפני 68 שנים?
במרכז גלריית הנובליסטים אלברט איינשטיין ומקס פלנק, ומשם הם מתפרשים לשני צדדי הגלריה בעשרותיהם
אני יושבת על המדרגות באכסדרת הכניסה עם תעודת הסטודנט של סבא. האם הוא ישב פה וראה את איינשטיין חולף על פניו והתרגש?
לאחר זמן מה שם, הלכתי לכיכר בבל הסמוכה וראיתי את האנדרטה לשריפת הספרים. ממול לכיכר, מחוץ לשערי האוניברסיטה, היה שוק ספרים משומשים שמתנהל שם באופן קבוע ובו מקפידים למכור ספרים של סופרים שספריהם נשרפו בכיכר.

שוק הספרים מול כיכר בבל
משם הלכתי לאכול שניצל כבירים ואיזה זעכר טורט קטן וחזרתי למלון לנוח כמה שעות, בידיעה שאת הערב אבלה בעמידה. בערב אכלתי עם הבתדודה (הפעם האחרונה שלנו ביחד בנסיעה הזו) וחברות ומשם נסענו למועדון Bi Nuu להופעה של ג'וני פלין, שהיא הסיבה המקורית בגללה הזמנתי את כרטיסי הטיסה לברלין אי שם ביולי (מאוחר יותר הוארכה הנסיעה לצרכי העבודה החדשה שלי, נוספה הנסיעה לפולין, הצטרפו הבנדוד ואשתו והנסיעה הפכה לטיול שורשים). רשומת שורשים היא זו ולכן אין טעם להאריך בענייני ההופעה. אכתוב רק שהוא היה כל מה שחלמתי ועוד ושההופעה היתה אחת הטובות שראיתי בחיי. אחרי ההופעה ניגשתי אליו בחרדת קודש והוא היה מתוק להפליא, התרגש ממש לשמוע שטסתי מישראל במיוחד כדי לראות אותו ונתן לי חיבוק שאזכור עד יומי האחרון (שלמרבה הפלא, לא היה אותו היום, למרות שהלב שלי בקושי עמד בסיטואציה).



אני מוכנה להיאסף אל אבותי
את יום המחרת, הוא יום הנסיעה האחרון, ביליתי בקניות וכו' ולכן אין טעם לספר עליו כאן. אני מתכננת תשוויץ להמשך השבוע, כך שאם מענין אתכם אילו רכישות ביצעתי, הישארו מכווננים.

איך מסכמים הגשמת חלום? איני יודעת. הנסיעה הזו היתה, מתחילתה ועד סופה, כל מה שקיוויתי אך התקשיתי להאמין שתהיה. זו היתה חוויה רגשית מטלטלת, חלקה מכאיבה להחריד וחלקה מפעימה ביופיה. איבדנו כל כך הרבה, דברים יפים כל כך הושחתו. מוסדות תרבות אנשים רבים כל כך סולקו מעל פני האדמה (ברשימת הכתובות שלי לברלין נכללו כתובות רבות אליהן לא הספקנו להגיע - בתים בהם גרו קומץ מקרוביי שנרצחו בידי הנאצים) ללכת ברחובות בהם הלכו אבותיי, לראות את המקומות עליהם מעולם לא שמעתי מסבי וסבתי (שלא דיברו מעולם על מה ומי שהותירו מאחור בגרמניה), לראות את המראות, לטעום את הטעמים, לראות את הנופים ולנשום את האוויר. כשפסעתי בפוזן ובברלין הרגשתי שאני נושאת איתי את נשמות המתים, מכבדת אותם בנוכחותי ומעניקה להם ולעצמי את חסד הזכרון. הנסיעה הזו העניקה לי תחושת שייכות והעניקה לי גאווה גדולה על היותי יהודיה (תחושה שרק לעתים רחוקות אני חשה בחיי היומיום שלי).

אלה רגשות ותחושות שקשה מאד להגדיר במילים וטרם סיימתי לעכל אותם במלואם, אם להיות כנה. אני חושבת שזה עומד להיות תהליך ארוך. דבר אחד בטוח - הימים האלה היו מהמאושרים בחיי ותחושת המלאות הזו מלווה אותי עוד היום. אני מקווה שהיא לא תיעלם אף פעם.