פעם הייתי מתלבשת כל כך יפה, היום אני שמנה

פריקת הארגזים בדירה החדשה הביאה לפרץ של געגועים לימים שהתלבשתי וקניתי אחרת. פעם, כשהייתי מידה 42-44 ויכולתי לקנות באיזו חנות שבא לי, היו לי בגדים יפים כל כך. לרב אני נותנת או מוכרת בגדים שנגמר לי מהם או שקטנים או גדולים עליי, אבל יש כמה בגדים שלעולם לא אוותר עליהם. כאלה שנושאים זיכרונות מיוחדים או כאלה שיפים כל כך בעייני שאני מתכוונת לחזור אליהם כשארזה מספיק, גם אם זה יקח שנים.

חולצת כותנה של קום איל פו

הגב פתוח ונסגר באמצעות סרט קרושה

קשה לי להסביר בכתב מה היה שונה אז כי עיקר ההבדל הוא באיזו מין תחושה בבטן, תחושה של דיוק. פעם, כשהייתי רזה, יכולתי למצוא בגדי מעצבים שהתאימו לי בול. אז גם היה מבחר קטן בהרבה של מעצבים ישראלים (אני מדברת על שנות הבועה העליזות, סביבות 1999-2004) וכל פריט מיוחד היה מיוחד ולא מיוחדז' כמו היום. הייתי קונה ברזילי, כשעוד היתה להם חנות קטנה אחת בקניון רמת אביב בה החזיקו בגדי מעצבים שאיש עוד לא הכיר. היו לי בגדים צבעוניים מזארה, שהיום אני כבר שמנה מדי לקנות. אז היו לי בגדים יפים. היום יש לי תכשיטים יפים - כשבגדים כבר לא עולים עליך, את פונה לאביזרים.
 

הבדל נוסף הוא שאז היו לי הרבה פחות בגדים בארון, אבל לבשתי הרבה יותר מהם. היום יש לי המוני בגדים, ואני לובשת את אותם עשרה כל הזמן. זה בגלל שאז יכולתי לקנות בדיוק מה שרציתי והיום אני קונה בערך. כשאת שמנה את צריכה להסתפק במה שיש. פעם היו לי ג'ינסים מעוצבים שאהבתי אהבת נפש. לפני מאה שנים קניתי בשנקין ג'ינס רפרים כזה שיושב נמוך ועשה אותי חתיכה מהאגדות. לא יכלו להפריד בינינו. היום יש לי ג'ינסים מאנגליה שעולים עליי. 

המכנסים הקדושים של לולו ליאם אז ועכשיו.

אז נהגתי לצוות אותם לאדידס הקדושות והתיק הקדוש, שניתן לראות בתמונה

היה לי גם שיער קצר וורוד ואמא שלי נורא רצתה גם

היכולת להיות מדויקת בבחירות שלי, והבגדים פה הם מטפורה לכלל הבחירות בחיים, היא מפתח לאושר או ליתר דיוק, לסיפוק. וסיפוק הוא אחר המפתחות לאושר. כשיש לך מעט דברים, והם בדיוק מה שאתה רוצה שיהיה לך אתה שמח. כשיש לך המוני דברים שכולם ליד ואף אחד מהם הוא לא זה לא יעזור בית דין, אתה תמשיך במירוץ המטורף למצוא את הבגד האחד שיספק אותך ואף פעם לא תמצא אותו. בגלל זה יש לי הרבה יותר מדי נעלים, הרבה יותר מדי בגדים, הרבה יותר מדי תכשיטים. בגלל שאני לא מצליחה למצוא את הפריטים המסוימים שיספקו אותי וכל הזמן קונה עוד ועוד פריטים שנמצאים ליד, בתקווה שהם יעשו לי טוב. אז יופי, אתם אומרים, הנה מצאנו מפתח לאושר (אחד מיני רבים). למה לא תקני רק בגדים או אביזרים שאת יודעת שהם בדיוק מה שאת רוצה? שאלה מצוינת, והתשובה היא שאין כאלה. גם כי בימים אלה יש המון מעצבי אופנה בשנקל שעושים דברים שאינם מדויקים אלא רק ליד, וצריך לברור הרבה וטוב כדי למצוא בדיוק את זה, וגם כי אני שמנה כל כך שאיבדתי את היכולת לקנות את הדברים שאני באמת רוצה. אז נכון, כפי שאמרתי כבר אני יכולה לקנות תיקים ותכשיטים (נעלים זה קשה יותר, כי הרבה נעלים צרות או לא נוחות לי) אבל כברירת מחדל הם מהווים תחליף לבגדים שאני רוצה ולכן גם הם לא זה.

חצאית ארוכה מארבע שכבות טול לבן ושחור. כשקניתי אותה סיפרתי למוכרת

שחלמתי על חצאית כזו שנים ולכן היא כתבה על החשבונית "חצאית חלומות".

לבשתי אותה כשאבא שלי לקח אותי להופעת גאלה של עלובי החיים

יבואו אחרים ויאמרו יא אללה איתך, למי אכפת מה את לובשת? זאת סיבה לבזבז כספים על דברים שאת לא רוצה ולהיות מצוברחת כתוצאה מזה? אפשר לחשוב. ובכן, נכון. יש אנשים שבגדים בשבילם הם כסות מקור, חום ותומך מוסכמות חברתיות ותו לא. אבל אני, הבגדים שאני לובשת מהווים חלק מהביטוי העצמי שלי. זו עוד בחירה אסתטית שאינה מגדירה אותי כי אם מבטאת את נשמתי. הבחירות שלי מייצגות את עמדותיי בחיים ואני מודעת לכוח הגדול של בגדים ליצור תדמית זו או אחרת. חשוב לי להיות לבושה יפה ויותר מזה, חשוב לי להיות לבושה כמו שרונה. ואם יש משהו שאני לא יכולה לעשות בשנים האחרונות, זה להתלבש כמו שרונה. אנשים שמכירים אותי מעט שנים חושבים שאני אכן מתלבשת כמו שרונה, אבל הם טועים. אני מתלבשת כמו שרונה השמנה. זה כמו להסתובב בעולם ושאף אחד לא באמת יכיר אותי וזה דורש תיקון. והתיקון הזה, מאיזו זווית שלא אנסה לתקוף אותו, הוא תהליך והוא קשה ורק מלחשוב עליו אני מתעייפת. אבל דבר אחד אני יודעת -  אני אחזור להתלבש כמו שרונה משלוש סיבות קריטיות - כי זה יחסוך לי המון כסף בעתיד, כי אני אוהבת את זה וכי עוד לא נולד האיש שיעצור את הקול המיוחד שלי, וזה כולל אותי.