סלט שורשים - חלק א'

לפני כשבועיים חזרתי מטיול שורשים ב(מה שפעם היה)פרוסיה. 

במשך מרבית חיי לא הסכמתי לנסוע לגרמניה אבל בארבע השנים האחרונות הפכתי לחוקרת שורשי המשפחה שלנו ופיתחתי ענין רב בנושא. בעוד שהצד הבלרוסי (של אבי) תיעד עצמו במכתבים, עצי משפחה וסיפורים הצד הגרמני של אמי שמר על שתיקה רועמת ולא היא, אחיה או אני ידענו דבר על המשפחה שנשארה שם. במהלך שנות המחקר שלי, שהתחילו כשפיניתי את בית הוריי ומצאתי ניירת גרמנית שעסקה בירושת רכוש של אחת אלזה גלזר, עליה מעולם לא שמעתי, חשפתי עוד ועוד שמות וסיפורים של אנשים שכמעט והלכו לאיבוד בין דפי ההיסטוריה. משפחה שלמה שהושמדה ורכושה נבזז ונעלמה באבק. בעוד שעץ המשפחה מצידו של אבי מגיע 8 דורות מפורטים אחורה, העץ של אמי מגיע רק 5 דורות לאחור ויש בו יותר חורים מענפים. אני לקחתי על עצמי את המצווה לזכור ולהזכיר את כל מי שאבדו, ולהחזיר משהו מהם לחיים. כתוצאה מכך, עלה בי לראשונה הרצון לנסוע למקומות מהם המשפחה שלי חיה לפני השואה ולאחר שהתחלתי את העבודה החדשה שלי בספטמבר צצה הזדמנות לנסיעה, אותה אימצתי בשתי ידיים, והפור נפל - האברמוביצ'ים (או לפחות בני הדור הצעיר - אני, בן דודי ואשתו ובת הדודה שלי שחיה בברלין בשנים האחרונות) חוזרים לפרוסיה!!

לפניכם יומן נסיעה קצר, המתאר את חוויותיי בתמצות. אם משהו מכל זה מענין אתכם ותרצו לשמוע עוד, הגיבו ואכתוב רשומות נוספות בעניין. והערה אחרונה לפני שאגש לעניין לשמו התכנסנו - יסלחו לי המדקדקים, אבל אני קוראת לפוזנן הפולנית בשמה הפרוסי, פוזן. המורשת הפרוסית שלנו מאד חשובה לי (ויעידו כל האומללים שקראו לי בטעות "פולניה" ומקבלים את הנאום הממש אבל ממש עצבני שמסביר שאני גרמניה פרוסית) ולמשפחתי ואנחנו רואים עצמנו גרמניים ולא פולנים, גם לפני שהתחילה הנהירה המשפחתית הגדולה לברלין במהלך מלחמת העולם הראשונה.

יום 1 - תל אביב, ישראל / פוזן, פולין

טסתי, נחתתי, הגעתי למלון בחצות, לא עצמתי עין כל הלילה מרב התרגשות.

יום 2 - פוזן, פולין

את היום המלא הראשון שלי בעיר פתחתי בטיול בעיר העתיקה, מרחק הליכה מהמלון הנחמד בו שהיתי. המקום יפהפה ואפרורי. כיכר הכיר הופצצה כמעט לחלוטין במהלך מלחמת העולם השניה ורב הבתים העתיקים שוחזרו בסגנון ימי הביניים בהם נבנו. 

כיכר העיר העתיקה בפוזן

גשם גשם גשם ואפרורי

אחד המוסדות החשובים בפוזן, מסתבר, הוא מוזיאון הקרואסונים של מרטין הקדוש (קרואסון החוגג את נצחונו של מרטין הקדוש על מפלץ כזה או אחר במקום בו נוסדה ופוזן, וממולא בתערובת עשירה וטעימה של מרציפן מלאכת יד ופרג לבן). הגעתי לשם בזמן למופע התיישים והקרואסונים, שכולל הרצאה, הדגמה, טעימות וצפיה במופע התיישים המכניים המתגוששים בשעון בבנין העיריה העתיק בכל צהרים. הקרואסונים האלה מיוצרים לפי אותו מתכון מאמצע המאה ה-19 והמאפיה בה היינו הוקמה ב-1908. סבא שלי נולד בפוזן ב-1910 והתרגשתי מהמחשבה שיתכן ששנינו אכלנו את אותו המאפה הטעים. יתכן וזהו ערש ההוקרה למאפים טעימים של משפחתי!

מממממאפים

את הבצק חותכים פה באמצעות חרב מסורתית

בצהרים השתתפתי בטקס נפלא בליווי עוגב כבירים בכנסיה קתולית ברוקית קרובה למלון ואז הלכתי, דרך כיכרות וחורשות, לקניון שבו חיכתה לי חנות של Sephora, הראשונה בה ביקרתי מימיי. מה יפים הריסים בפוזן! 

שיטוטים רגליים נוספים מאוחר יותר ובדיקה מקרוב של כל סוגי הכופתאות שיש לקהילה היהודית (הכמעט ולא קיימת) המקומית להציע, הלכתי לישון עיפה אך מרוצה וכולי ציפיה למחר.

קרפלעך, פירוגי ושאר ירקות (סתם, לא אכלתי שום ירקות)

יום 3 - פוזן, פולין / ברלין, גרמניה

זה היה אחד הימים המרגשים בטיול ובחיי בכלל. בתשע בבוקר פגשתי את לוקאש ביילסקי, בלש גנאולוגי שפועל בפוזן וסייע לי לפני כשנתיים לאתר את תעודות הלידה של סבי ואימו בארכיון המקומי (פוזן ההיסטורית אינה חלק מפולין או גרמניה המודרניות ולכן הדרך היחידה להשיג מסמכים מהארכיון שלה הוא להגיע אליהם פיזית). לוקאש לקח אותי לסיור רגלי ארוך בין הבתים השונים בהם התגוררו בני משפחתי מאז סוף המאה ה-19 ועד שעברו לברלין ב-1914.

בבנין הזה התגוררו, בדירות שכנות, משפחות סבתי וסבי רבא. ככל הנראה עברו לגור פה יחד עם הזוג הצעיר מיד לאחר החתונה

ראינו את בנין הקהילה היהודית, שהוחזר לידיה אחרי נפילת הקומוניזם ואת המקום בו היה בית הכנסת הרפורמי, ממש ליד הרחוב בו גרה המשפחה שלי (לא אתפלא אם הלכו לשם). משם הלכנו לבנין בית הכנסת הגדול, אותו הפכו הנאצים לבריכת שחייה (לוקאש שחה שם כשהיה ילד). כיום הבנין הוחזר לקהילה היהודית שלא מצליחה להחליט מה לעשות בו ולכן הוא עומד נטוש. ניתן לראות בבירור את סימני קשת הכניסה המעוטרת מגני דוד שהנאצים עקרו מאחורי הכתובת "בריכת שחיה" שחקוקה מעל הדלת. קשה לי לתאר במילים כמה זעזע אותי המקום הזה, בפרט לנוכח התמונה שמוצבת במקום, המציגה את הכיפות והקשתות המעוטרות שהיו במקום לפני שהובער והופקע.

בנין בית הכנסת הנטוש עם הכתובת "בריכת שחיה"

בנין בית הכנסת לפני השואה

משם הלכנו לבית בו סבא שלי נולד ב-1910 וערכנו שיחת וידאו עם הדוד שלי, בנו, שראה בפעם הראשונה איפה נולד אבא והשמחה היתה גדולה.

כאן נולד סבא וולטר באוקטובר 1910. התמונה צולמה בצלמנייה ברחוב הסמוך

בהמשך נסענו לעיירה סמוכה, Schwersenz הפרוסית לשעבר, ממנה הגיעה משפחתה של סבתא רבא. הנאצים ועוזריהם הפולנים שיטחו את כל מוסדות הקהילה היהודית המקומית כולל את בית הקברות העתיק. כך שמצאתי עצמי אומרת קדיש על קרוביי באמצע חלקת דשא ביער קפוא שפעם היה בית קברות. 

מתחת ליער הזה קבורים בני משפחתי ורבים אחרים בקברים לא מסומנים

רחוב ברובע היהודי לשעבר ב-Schwersenz

בחזרה בפוזן, עברנו בבית הקברות היהודי הענק. גם אותו שיטחו הנאצים ואז הגיעו  הקומוניסטים והקימו עליו את מרכז התערוכות המקומי, שעדין פעיל. מכל שטח בית הקברות נותר אי דשא בגודל מטרים בודדים שהנאצים פספסו איכשהו. שם הניחו לאחרונה כחמש מצבות שבורות שנמצאו במקום אחרי שהקומוניסטים עזבו והקימו עוד כמה מצבות שחורות לזכר רבני הקהילה. המקום היה נעול ולכן אמרתי קדיש על בני משפחתי שקבורים במקום ליד השער.

רצועת דשא צרה ו-16 מצבות, זה מה שנשאר מבית הקברות היהודי של פוזן

משם הלכנו לראות את רחוב היהודים העתיק ואת הספריה הציבורית העתיקה וכדי לסיים בנימה חיובית, חזרנו לכיכר העיר העתיקה לראות את הבית בו נולד סבא רבא שלי ואת החנות שהיתה לאביו, בתים בודדים משם. 

בבית הירקרק מאחורי נולד סבא רבא, הרמן אברמוביץ'

תשושים אך מרוצים התיישבנו לנוח בבית שוקולד ודיברנו על ההיסטוריה ועל ההווה בישראל ובפולין. לאחר מכן נפרדנו ואני חזרתי למלון להתארגן לשלח את עצמי לגרמניה ברכבות. 

תחנת הרכבת בפוזן

הגעתי לברלין עייפה מאד בסיום נסיעה של שלוש שעות ותחנת הרכבת העצומה נראתה לי מאיימת אחרי יומיים במקום עתיק ורגוע. לבנדוד ואשתו לא היה סימן (הזמנו חדרים סמוכים במלון) ולכן החלטתי לסרב בנימוס לשתי הצעות לבלוי שקיבלתי מחברותיי המקומיות ולסיים את היום הכל כך טעון רגשית הזה בשניצל וכוס יין במסעדת המלון ושינה טובה, וכך עשיתי.

אין נחמה כנחמת ווינר שניצל ותפודונים מטוגנים בחמאה

הרשומה הזו מתארכת, והמסע רק התחיל, אז אפצל את הרשומה כדי להקל על הקריאה.

מוזר, כשהייתי בפוזן לא הזלתי דמעה אחת. גם מול עדויות מזעזעות להשמדה. גם כשאמרתי קדיש על קרוביי בשני בתי קברות משוטחים שונים. אפילו לא כשהייתי לבד במלון. עכשיו, כשאני יושבת לכתוב את כל זה, הדמעות הגיעו סוף סוף. אני אלך לבכות קצת ונפגש ברשומה הבאה שתתאר את המשך הרפתקאותיי בברלין.

בונבונים מפונפנים להמונים

שבוע צח שבוע לח לכולם. לאחרונה הזנחתי את השבלוג ואני חושבת שהגיע הזמן לתת לו קצת צומי. המשימה הראשונה שלי במחלקת הצומי היא להפסיק להעלות סיכום אינסטושבלוג פעם בחודש וחצי ולהעלות מה לבשתי השבוע אחת לשבוע במקום. שבועות יגידו אם זו משימה ברת ביצוע.

השבוע אראה לכם שתי תלבושות פנאי, שכוללות שתיהן בגדים מהחנות האהובה עליי, טונארי. האחד נרכש בתקופה האחרונה והשני, בשלהי שנת טיכו ושניהם של החברה היפנית חסרת הבורג ובגדול Ne-net. Ne-net היא מסוג החברות (כמו Lazy Oaf הבריטית) שגורמות לי לתהות מי קונה מהן חוץ ממני. התשובה היא, ככל הנראה, יפנים. אלה חברות שמייצרות בגדים שיפנים ושרונות אוהבים. לראייה, רכשתי בטונארי לפני שנתיים סוודר חום בצורת עצלן, קומפלט עם ארבע גפיים, זנב ופרצופון. רק אלוהים יודע לכמה אנשים בעולם יש את הסוודר הזה, אבל הייתי שמחה לפגוש את כולם למסיבה של שיחה ומאפים טעימים. ועכשיו לענייננו.

תלבושת לאירוע המידות הנדיבות

שמלה של Ne-net מטונארי

צמודונים מרזילי (ישנים מאד)

נעלים של Supra משופרא (ישנות)

תיק ממחסה העצלנים בקוסטה ריקה

במבט ראשון, השמלה הזו נראית סולידית יחסית. היא עשויה מבד עבה (כמו מיזע) ולכן התאימה למזג האוויר הזה שאינו קר ואינו חם. מאחר והגעתי לאירוע כדי למדוד ולצלם בגדים, לבשתי את הצמודונים האלה שקל למדוד איתם (התעצלתי כל כך בשלב כלשהו שלא טרחתי להוריד אותם כשמדדתי מכנסים). עם זאת, כשמסתכלים עליה מאחור קולטים שיש לה סנפיר גב, אותו רואים בצילום הזה. למה שמלה צריכה סנפיר גב, אתם שואלים? מאותה הסיבה שלדולפין יש סנפיר גב, כמובן - כדי שייקל על הצופים מרחוק לזהות את הלובשת. ראית שמלה של Ne-net עם סנפיר גב מרחוק? ככל הנראה יש בתוכה שרונה. 

את הנעלים של Supra קניתי לפני שנתיים ולמרות שהן מהוהות משהו (ככה זה עם נעלים בהירות) נשאלתי עליהן שוב ושוב במהלך האירוע. נעלתי אותן כי ידעתי שאעמוד על הרגלים במשך שעות באותו היום ואלה הנעלים הכי נוחות שיש לי. האימום הפנימי שלהן רך כמו כרית ותומך כראוי ברגל בו זמנית. אני מתכוונת לקנות עוד נעלים של המותג הזה בעתיד, ללא ספק.

את התיק קיבלתי כשתרמתי למחסה העצלנים בקוסטה ריקה שנה שעברה. לא רואים אותו פה בבירור, אבל יש עליו עצלן חביב במיוחד.

תלבושת לאירוע פתיחת חנות בונבונים

חולצה של Ne-net מטונארי (ישנה)

גופיה מעונות

ג'ינס מנקסט (ישן)

נעלים משופרא 

תיק של Monki מאסוס

לא רואים את זה בתמונה, וגם בחיים צריך להסתכל מקרוב כדי לראות אותם, אבל החולצה מעוטרת בהדפס של היפופוטמים בצבע תכלת. היא גברית ונשית בוזמנית ואני אוהבת היפופוטמים וגם את השילוב של וורוד ותכלת, ולכן חולצה זו חביבה עליי. אני לא לובשת אותה הרבה כי היא קצרה ולכן מתאימה לעונה הקצרה מאד בה אפשר ללבוש חולצה קצרת שרוולים אבל עם גופיה מתחת מבלי למות מחום או מקור. 

חנות הבונבונים, papabubble (ה-lowercase במקור), היא זכיון מקומי חדש של מותג ספרדי לסוכריות מלאכת יד. הסוכריות מיוצרות בידי צוות בונבוניות מקומי שעבר הכשרה בינלאומית, תהליך בו ניתן לצפות בחנות. זה נראה מלבב, צבעוני ונחמד, אבל כמי שכבר השמידה כמה מזרועותיה תוך ביצוע מילפיורי בקנה מידה קטן משמעותית (לפני כמה שנים אהבתי מאד להכין תכשיטי אוכל מיניאטורי מפימו, תהליך דומה אך בקנה מידה קטן יותר), ידוע לי שמדובר בתהליך פיזי קשה עד מאד. הן עובדות עם סוכר רותח ועל שולחנות חימום ואני מניחה שיש להן שרירי ידיים כמו של גל גדות. תראו אותן בפעולה!

אני צילמתי במאונך? מה פתאום, חייזרים השתלטו לי על הסלולרי

בסיום האירוע, יצאתי מהמקום עם מגוון בונבונים וחשבתי לעצמי "זה מאד נחמד, אבל אני לא רואה איך הם שורדים יותר מארבעה חודשים". הסוכריות טעימות ויפות והעובדות בחנות מקסימות, אבל אני מתקשה להבין את התכנית העסקית של המיזם הזה. יש להם חנות גדולה בדיזינגוף בה הם מוכרים אך ורק סוכריות, ומגוון הסוכריות מצומצם למדי. אני לא רואה איך אפשר לתמחר מוצר כזה כך שיהיה מכיר מחד ומשתלם לייצור מאידך. הם מתכוונים להכין סוכריות בהתאמה אישית למותגים ולעשות אירועים, ועדין זו תעלומה מסחרית מבחינתי. עם זאת, התעלומה מלבבת אז אני ממליצה לחובבי הסוכריות הקשות לבקר במקום, לצפות בתהליך היצירה ולרכוש בונבונים מפונפנים מלאכת יד כל עוד הדבר אפשרי. החנות נמצאת ברחוב דיזנגוף 179 תל אביב.

אני לא יודעת מה אתכם חברים, אבל כשהשבוע שלכם כולל אירוע מעצבים לשמנות ואירוע בונבונים מפונפנים, אתם הופכים לשבלוגרית מרוצה. ובתקווה שגם השבוע הקרוב יהיה משביע רצון לכולנו, אסיים.

קפה קפה

פעם מזמן, כשעוד הייתי שבלוגרית צעירה בקוקיות, יצאתי עם בחור אחד לבליינד דייט. הימים היו ימי ראשית הסתיו והבחור לקח אותי לארקפה הקטן בהרצליה, שהיה אז ראשון לבתי הקפה האיכותיים בארץ. אני לבשתי את שמלתי היפה ולבחור, שהיה נאה מאד, היה הרבה חומר ריחני בשיער. הוא נראה מודאג משהו בזמן שהזמנתי לי את הקפה קרם החביב עליי (מנת אספרסו והרבה סוכר מעורבלים היטב יחד כך שהם יוצרים מין קרם קפה סמיך ומתוק כזה). כשהגיע תורו להזמין הוא הביט במבט מיוסר נוראות על הבריסטה ואז על תפריט הקפה ואז על הבריסטה ואז על התפריט ולבסוף שאל בקול שאין מיואש ממנו "אין לכם קפה אמיתי כאן?". בקפה אמיתי הוא התכוון לנס על חלב ואני חזרתי הביתה מוקדם מספיק בשביל לראות את הסרט שמתחיל בעשר.

איי פיטי דה פול שמנסה לדבר איתי לפני ששתיתי את הקפה של הבוקר

כאן המקום לעצור ולבאר שני מושגי יסוד בשיח השבלוגאי. השפה חשובה מאד בשבלוג ואני נוהגת לדייק בה, וכפי שאני מבחינה בבירור בין המונחים בגדים ואופנה (ההבדל ברור במיוחד כשבוחנים את שוק המידות הגדולות, בו אין כמעט בגדים אבל יש טיפונת אופנה וזה מגוחך כי כשאין לך בגדים הדבר האחרון שמענין אותך זה אופנה שמטבעה יקרה ומורכבת לשימוש) כך אני מבחינה בין פלצן לבין פיינשמעקר. הפלצן עוסק בנראות ורושם וסמלי סטטוס בעוד הפיינשמעקר מרוכז בעצמו ובאהבתו לדברים טובים ומורכבים. אני למשל פיינשמעקרית של בגדים, ושל אוכל, ושל בובות, ושל אלכוהול, ושל קפה. 

וואן הפוכיטו סויה קאמינג רייט אפ!

בשנים האחרונות התרגלתי לשתות נספרסו בעבודה וטייסטרז צ'ויס אדום בבית. אבל בחודשים האחרונים נמאס לי מהקפה הביתי הוותיק שלי והתחלתי להחליף קפה בקפה ללא כל שמץ סטיספקציה. ביגוני פניתי לחבריי וביקשתי שלכבוד יום הולדתי הקרב יחברו לקנות לי מכונת אספרסו ביתית והם, חתיכים חסרי בושה שכמותם, עשו בדיוק זאת! וכך זמן מה לפני יום הולדתי צצה בביתי מכונה צהובה ונמרצת שמכינה לי קפה טעים בוקר וערב ואני התחלתי להתנסות במיני קפסולות, מקוריות ואחרות, בחיפוש אחר אלה הטעימות והמתאימות לי ביותר. כך שרבה היתה השמחה כשהוזמנתי לאירוע השקת קפסולות תואמות נספרסו של עלית בשבוע שעבר.

צילום אילוסטרציה עם ספל ריק, אף עצלן שפוי לא מתקרב לקפה

האירוע נערך במסעדת פופינה בנווה צדק, שם הכין עברנו השף אוראל קמחי מגוון מנות, שכולן כללו קפה מהסדרה, שהיו משובחות כל כך שהיו מענגות כל פלצן או פיינשמעקר או איש או אישה או יצור פרוותי שדומה אבל לא בדיוק זהה לאלפקה שהיו מזדמנים למקום. היו שם קרוסטינים מכל מיני סוגים, וסלטים, ומספר מנות דגים ובשר, וניוקי וקנלוני ומנות צמחוניות ושרשרת קינוחים שבסופה סופלה השוקולד שהוא אחד הקינוחים הטעימים שאכלתי בחיי. מאחר ואני בלוגרית שרגילה לאירועי אופנה וטיפוח מתישים ונטולי פואנטה, הופתעתי ללמוד מספר דברים מעניינים הנוגעים לקפה. למשל, הידעתם ש..

• רב סוגי הקפה שנמכרים בארץ הם תערובות זנים, בדיוק כמו שמן זית ויין. מאחר וגידולי קפה רגישים מאד לתנאי מזג אוויר וקרקע מומחי הקפה משנים את יחס הזנים בתערובות כל הזמן כדי לשמר את הטעם הקבוע לו מצפים הקונים.
• אנשים מגלים נאמנות חריגה לקפה שלהם ולא נוהגים לגוון או להחליף קפה באמצע החיים (כמו שצעקה עליי אמא אחת בישיבת הורים בתיכון פעם "את וההורים שלך תמיד חייבים להיות חריגים בהכל!").
• ערביקה הוא קפה הגדל באזורים גבוהים והוא מאופיין בחמיצות גבוהה. רובוסטה הוא קפה שגדל במקומות נמוכים ויש בו יותר קפאין וטעם חזק ועמוק יותר. אני שונאת קפה חמצמץ ולכן אשתה מעכשיו רק רובוסטה או תערובות שמכילות הרבה ממנו.
• במקום הראשון של שתייני הקפה בעולם ניצבים הפינים, מכל העמים. מסתבר שבסקנידנביה היתה בעיה רצינית מאד של אלכוהוליזם ואחת הדרכים שהממשל המקומי מתמודד איתה היא באמצעות מיסוי גבוה מאד על אלכוהול ומיסוי נמוך מאד על קפה. כתוצאה מזה, הם שותים המון קפה שחור (בלי חלב או סוכר, להבדיל מבישראל).
• עלית היא משווק הקפה הגדול ביותר כיום בברזיל, וזו אחת העובדות המוזרות ששמעתי בחיי.

הקרמה דה לה קרמה

בראש שלי, קפה עלית הוא הזוועה במרקם טלק ששומרים בפחית קטנה מאחורי כל השימורים בבית למקרה שיגיע איזה אורח שלא יכול לשתות קפה אמיתי. לכן שמחתי לגלות שהקפסולות האלה נותנות פייט ראוי למקוריות של נספרסו.

לצערי, לא יצא לי לטעום את עוצמה 10 אבל 9 ו-8 שקיבלתי במתנה מספקים ביותר באספרסו עם או בלי סוכר. בקפוצ'ינו, הם חלשים מעט עבורי אז אני משתמשת בשתי קפסולות (לונגו ועוד אספרסו) במקום בלונגו מאחת, כמו שאפשר לעשות עם הקפסולות החזקות של נספרסו (אלה בעוצמה 10-12). ה-7 חמצמץ וחלש מדי לטעמי, אבל חובבי הערביקה באירוע אהבו אותו. פלוס נוסף של הקפסולות של עלית הוא שהן מגיעות במיכל פלסטיק שניתן למחזר יחד עם בקבוקי השתיה, להבדיל מאלה של נספרסו שמגיעות במיכלי אלומיניום אותם יש לאסוף ולתת למחזור לחנות או לשליח שמביא את הקפה. את הקפה של עלית אפשר להזמין הביתה מהאתר והוא זול מזה של נספרסו. החבר'ה של עלית אמרו שהם עובדים על פיתוח קספולות מתכלות, מה שיהפוך את המוצר למוצלח עוד יותר בעיני.

אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה

ונסיים בסיפור נוסף על שרונות וקפה. בוקר אחר גררתי רגלי למטבח החברה בה עבדתי לחפש קפה וגיליתי על מכונת הקפה שלט בו היה כתוב שהיא מקולקלת והטכנאי בדרך. פלטתי צווחה קטנה והתחלתי להפוך את הארונות בחיפוש אחר קפה נמס. היו שם כל מיני סוגי קפה מטופשים שלא הכרתי ואחד אחד פסלתי אותם עד שהגעתי לצנצנת עליה היה כתוב באותיות גדולות "קפה קולומביאני אמיתי". קולומביאני כמו שהדודה שלי קולומביאנית אמרתי לעצמי והתכוונתי להחזיר אותו לארון כשלפתע נזכרתי שהדודה שלי באמת קולומביאנית ופרצתי בצחוק פרוע להחריד. וכך מצא אותי שם טכנאי מכונות הקפה מריירת ומגחכת עם ספל ריק ביד ומבט מטורף בעינים ואמר לי "תחזיקי מעמד, הרופא הגיע".

הפלורנטיש הגדול

אמת מקובלת על הפרילנסראים היא שאין כזה דבר "סופשבוע". אם מסיבה זו או אחרת לא הספקת את מכסת העבודה שלך במהלך השבוע, או שנפל עליך פרויקט לא צפוי, או שלקחת יום חופש באמצע השבוע - שישי ושבת מחכים בשקט לסגור איתך חשבון. אבל ביום שישי זרחה השמש חמימה ובהירה ומוטיף וטונשיניו חגגו את פתיחת החנות החדשה שלהן בפלורנטין ואני החלטתי שזו הזדמנות מצוינת להוציא את האף מהבית ולבדוק מספר נושאים, שהמרכזי שבהם הוא זה.

פלורנטין נהדרת לשיטוטים רגליים בימים שמשיים ויפה לצילומי מה לבשתי היום וכשההזדמנות צצה, יש לתפסה בשני קצותיה.

אני לובשת

קפוצ'ון של מאיה בש

ג'ינס מנקסט

נעלים משופרא

תיק מאסוס

עליי לציין שאני מרוצה מאד מהנעלים האלה. מאחר ואני זקנה בלה וכואבות לי הרגלים בזמן האחרון (מי אמר דלקת גידים ולא קיבל) אני מקפידה יותר מהרגיל על הנעלים בהן אני הולכת, ולאלה יש סוליה עם זכרון הייטקי משהו והן תומכות במידה שאין לתאר. אני מקווה שהתכונה הזו לא תעלם עם הזמן, כי הן חדשות. בנוסף, יש להן מגוון חורים לשרוכים ולשון מודולרית, מה שמאפשר לנעול אותן בכמה צורות (צמודות לרגל, עם הלשון בולטת החוצה ועוד כמה) וזה חביב בעייני וגם מזכיר לי את ימיי כמעריצה צעירה של רוברט סמית' שגררה רגליים באל איי גיר שחורות עם הלשון הסגולה בחוץ בחצר התיכון. 

כאן, כפי שאתם רואים, נעלתי אותן צמודות לרגל 

בכל הנוגע למילשייק, למקרה שתהיתם, לקחתי ספיישל מולטיזרס (חטיפי לתת מצופים שוקולד), מארשמלו פלאף (שיכול לשמש גם לתיקון פגמים בקירות) וריסז (כי שוקולד וחמאת בוטנים עם כרס זה השילוש הקדוש שלי) וקצפת ומרשמלו לקישוט וסירופ בננה וסירופ כרמל בשביל הקרשנדו והיה טעים מאד ולמרבה הפלא, לא כבד מדי ולא מתוק מדי, כנראה בזכות הגלידה תוצרת בית שהיא הבסיס למילקשייק ומאזנת את הכל. המקום וורוד וחמוד ויש שם תור אחו שלוקי וכל החבר'ה שדחוסים בחנות הקטנה מעבירים את ההמתנה בצחוקים ופטפוטים אחד עם השני וזה מאד מאד נחמד.

תודה לנעמה נחליאל על הצילומים

וכך עליזה ושבעת רצון, חזרתי הביתה כדי להמשיך לעבוד עד ארוחת הערב ונרדמתי לשלוש שעות. שבוע טוב לכולם!

אני משתעלת בלונדון

היוש שגעונות בכרמים, התגעגעתם אלי? אני התגעגעתי אליכם! 

איפה הייתי ומה עשיתי, אתם שואלים? ובכן, יום אחרי שסיימתי את מחויבותי לחברה בה עבדתי בשמונה השנים האחרונות, עליתי על מטוס ללונדון. עוד לפני נסיעתי התחלתי לקחת אנטיביוטיקה בשל שיעול עקשן שסרב לחלוף. באמצע הנסיעה איבדתי את הקול לכמה ימים וימים אחדים אחרי שחזרתי הגעתי למצב שבו שריתי כשלושה שבועות וכלל תכנית יומית של שיעול מהאגדות, כאבים בכל הגוף, בחילה, הקאות, שינה מסביב לשעון ובהייה בטלוויזיה כשהיה לי כח. כך זה נמשך כל דצמבר וראשית ינואר. אבל עכשיו אני מסוגלת כבר לדבר (צרודה כמו קרפד, אבל מדברת) ומשתעלת רק 20% מהזמן שזה משהו משהו ומרגישה שאני יכולה להתחיל לחזור לשגרת חיי (באטיות רבה). אני חושבת שזה זמן טוב לפצוח בחיסול רשימת הרשומות הארוכה כמו הגלות שהכנתי במהלך החודשיים האחרונים, ובראשה - מה עשיתי בלונדון (פרט ללהשתעל).

להבדיל מנסיעות קודמות לעיר הקניות החביבה עליי, נסעתי הפעם עם תקציב מצומצם מאד (כראוי למי שעזבה עבודה אחת לפני שמצאה לה עבודה חדשה) ורשימת קניות  ויעדים מתוכננת היטב. עמדתי לא רע בתקציב, עם חריגה אדירה אחת מפאת תכנון לקוי לחלוטין של ביקור במסעדה הטובה ביותר בה אכלתי מימיי שעלתה הרבה מאות יותר משחשבנו לסועדת. אופסי!

נסענו ימים אחדים לפני חג המולד כך שלונדון היתה לעיר שקושטה לה יחדיו. בכל רחוב, חלון ראווה ובנין נתלו אורות וקישוטים אחרים שהפכו את הנסיעה לתענוג יוצא מגדר הרגיל. מאחר ונסעתי בראש אחר מפעמים קודמות לא לקחתי איתי מצלמה, כך שהתמונות היחידות שצילמתי הן מהסלולרי.

אני השתעלתי להנאתי ברחבי העיר

אם הייתי מקבלת פאונד על כל פעם שהשתעלתי ואנשים שאלו בפחד אם הייתי באפריקה הייתי חוזרת עשירה

פגשתי חברים ותיקים וחדשים

לגמתי סיידר אגסים בכל פאב שני שראיתי ולעסתי מיני מזונות

היינו בכמה מסעדות ומזללות של ג'יימי אוליבר ונהנינו מאד בכולן

שעת תה אופנתית במלון ברקלי היוקרתי. כל המנות בתפריט שאבו השראה מיצירה של מעצב אופנה זה או אחר

שעת תה בסקץ' מייפייר, המסעדה עם השרותים היפים בייקום

 

זה אולי צילום גרוע, אבל זו המנה הטעימה ביותר שאכלתי בחיי - לנגוסטין על 
ג'לי עגבניות עם חומץ חלמונים וקוויאר באומו. ככה מקבלים כוכב מישלן.

זו עוגה שנמכרת בסופר ב-42₪. העיקר שטוענים שלונדון יקרה

וראיתי שני מחזות זמר אדירים - מיס סייגון (שראיתי עם אבא כשהייתי בת 16) ובוק אוף מורמון שהיה הפתעה מוחלטת

סה"כ היה לא רע.