אחד מי יודע

כבר ימים שאני מתלבטת אם לכתוב על הנושא הזה או לא, שכן הוא דורש חשיפה שבכנות, ממש לא מתאימה לי כרגע. אבל קצה נפשי בהתעלמות הגורפת של התקשורת וההדרה המוחלטת מן השיח הציבורי של ציבור אליו אני משתייכת, ואני כועסת. כועסת מאד. אני לא יכולה לשתוק יותר, אז החלטתי לתת קול ולמחות בקול רם בשם כל הרווקות והרווקים שסובלים בבידוד ובסגר ואין להם (לנו) מקום לפרוק את רגשותיהם.

העולם מתחלק לשניים, אלה שמייצרים תינוקות ואלה שהם בעצמם תינוקות

הרווקים והאל-הוריים מבין קוראיי ודאי מכירים היטב את התופעה הבאה – אתם מגיעים לעבודה אחרי לילה של שינה מעטה וגרועה. טרוטי עיינים, עצבניים ונטולי שמץ סבלנות אתם נתקלים בהורה כזה או אחר במטבח. אותו הורה שואל אתכם מה שלומכם ואתם עונים, בלי לחשוב, שאתם גמורים מעייפות. תוך שבריר שניה יורד עליכם גשם של גיחוכים, גלגולי עיניים ו"קחו את הילדים שלי לשבוע ואז נדבר" שגורם לכם לקלל את הרגע שפתחתם את הפה המטומטם שלכם. אין לכם ילדים ולכן אין לכם זכות להתלונן. עצם קיומכם הוא סמל מהלך לאנוכיות, חוסר-בגרות ונהנתנות ואין לציבור ההורים, שלא ישנו שנים ולא יישנו שוב בשקט לעולם, זמן, ענין או כבוד לשטויות שלכם. אז הואילו בטובכם לחסוך לכולנו את הסיפורים על זה שלא ישנתם (בטח בגלל אורגיה או שלקחתם סמים לא טובים או יותר מדי נטפליקס) ולכו להיות יצרניים לשם שינוי. 

עוד חודש כזה ואני מתחילה לתרגם את ההוביט

אני רווקה וכבר חודש לא נגעתי באף בנאדם ואף אדם לא נגע בי. בשבוע האחרון אני חושבת שוב ושוב על הניסוי המתועב עליו שמעתי פעם, בו קבוצת תינוקות בני יומם בבית יתומים קיבלה מזון וטיפול רפואי אך נחסכו ממנה מגע ודיבור. לפי מה ששמעתי, כל התינוקות הללו פיתחו נכויות קוגניטיביות קשות או מתו במהלך שנתם הראשונה. אתמול דיברתי עם הפסיכולוגית שלי בסקייפ ושאלתי אותה אם באמת היה ניסוי כזה או שזו אגדה אורבנית והיא הפנתה אותי לניסויים של הארלו – סדרת ניסויים על קופי רזוס בשנות החמישים והשישים, במהלכם נסגרו גורים בכלוב עם "אמא" מתיל מתכת חד, שהחזיקה בקבוק חלב, ו"אמא" מבד רך שלא החזיקה כלום. הקופים התרפקו על אם המגבת שוב ושוב וניגשו לאם התיל רק לצורך הזנה. בניסויי ההמשך של החוקרים, לקו הגורים בדיכאון כאשר שמיכה רכה שהושמה בכלובם נלקחה מהם. 

הניסוי הראשון של הארלו

הניסוי עליו אני חשבתי נערך ככל הנראה במאה ה-13 ותועד בידי היסטוריון לאו-דווקא אמין בן התקופה, אבל קיימים מחקרים רבים על בתי יתומים עמוסים להחריד במאה ה-20 בהם תינוקות שבילו את רב זמנם בשכיבה בעריסה ללא כל תשומת לב או מגע אנושי לקו במחלות קוגניטיביות ופיזיולוגיות רבות ושונות ואף מתו. השורה התחתונה ברורה למדי, אנשים זקוקים למגע כדי לתפקד היטב לכל הפחות ומן הסתם, כדי להיות מאושרים. בספר "גרונטולוגיה מעשית" מאת דנה פרילוצקי ומירי כהן מדובר על הצורך של זקנים בודדים, ובפרט כאלה הסובלים ממחלה המגבילה את כושר הדיבור שלהם, במגע ועל הקשיים שנובעים מכך שהאתיקה המקצועית של ימינו אוסרת על המטפלים לגעת בהם שלא לצורך טיפול רפואי גרידה. 

תקשורת מדוברת היא ללא ספק הפגומה מבין כל סוגי התקשורת הבינאישית. מגע, קשר עין, שפת גוף, טון דיבור – כל אלה מביעים וחשובים לאינטימיות פי כמה וכמה מן המילה המדוברת. מגע אינו רק נעים, אינטימי ומנחם הוא גם אמצעי חיוני לתקשורת בינאישית. אני זוכרת כשהקורונה רק התחילה, מצאתי עצמי במעמד חתימת חוזה יום לאחר שיצאה ההנחיה לא ללחוץ ידיים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני אדם שמייחס חשיבות רבה ללחיצת ידיים בסיטואציות רשמיות, הכרויות והסכמים. אני מודדת את האדם שמולי על פי לחיצת היד שלו בהרבה מצבים. מובן שלא ידעתי אז, שתוך חודש אמצא את עצמי תקועה בין ארבעה קירות כשכל המגע האנושי שלי מתחיל ומסתכם בשיחות וידאו. 

זה לא דכאון, זה עצב

את המשפט הזה אמרה הפסיכולוגית שלי לפני כשבועיים, כשאמרתי לה שנראה לי שאני מתחילה לשקוע שוב בדיכאון. הקורונה שוללת מהרווקים, הגרושים, האלמנים והזקנים הבודדים מגע אנושי בכלל ומגע אינטימי בפרט. ההתייחסות היחידה בה נתקלתי בטלוויזיה עד כה לצרתם של הרווקים היתה פרודיה על זה שכולנו מתוסכלים כי אין טינדר. אז בואו ואחדש לכם משהו, סקס זה לא רק משהו מלוכלך שדושים עושים בסמטאות אחוריות עם פמינאציות מקועקעות עם שיער כחול. סקס זו עוד צורת תקשורת, דרך לפורקן פיזי ורגשי ואוי למקלדת אשר תכיל, דרך להביע ולקבל אהבה. גם אנשים שלא נמצאים במערכת יחסים ארוכה ומחייבת זקוקים וראויים לסקס. 

כשהייתי נערה הצטרפתי לתנועת הנוער של בני ברית, בה היו רב חבריי. שנאתי כל רגע שם ובזתי בסתר לכל מנגני הגיטרה השרים ארצישראלית והמתחבקים מבוקר ועד ערב. ככה קראתי להם מאחורי הגב, "המתחבקים". תבינו, אני גדלתי עם אמא גרמנייה ואבא סרקסטי. אצלנו לא התחבקו (מצחיק לחשוב על זה עכשיו, כי את כל החיבוקים שלא קיבלתי מהוריי כילדה קיבלתי מהם עם ריבית דריבית כבוגרת, אבל זה לא חשוב כרגע) וכל החיבוקייה הזו נראתה לי באותן השנים כמו צביעות אחת גדולה שהתגאיתי לא לקחת בה חלק. מאז עברו שנים, עברתי תהליכים, הייתי חברה במגוון ארגונים והפכתי, אויה, למתחבקת מן השורה הראשונה. אני מחבקת חברות, חברים, קרובי משפחה, תינוקים, כלבים ודגי פרווה. למעשה, אני מחבקת כל מה שלא זז מספיק מהר כדי להתחמק ממני. זאת, כאמור, עד לפני חודש. אז נפסקו כל החיבוקים בבת אחת. ותאמינו לי, שזה קשה לי יותר מהבידוד החברתי עצמו. אותו עוד אפשר איכשהו לעקוף, עם כל הצ'טים והטלפונים והזומים למיניהם. אבל המחסור במגע אנושי שובר אותי ואני רחוקה מלהיות היחידה.

לא איש דברים אני, לו מיעטתי לאהוב, הייתי מרבה לדבר

מה יהיה אחרי שהתפרצות הקורונה תגמר? אני חושבת על זה הרבה בימים אלה. האם נחזור לימים, עליהם כתבה ג'יין אוסטן בספריה, בהם מגע כף יד חשופה בשורש כף יד חשופה יהיה הדבר הארוטי ביותר עבור זוגות מאוהבים? האם ננוד בראשנו בנימוס למכרים ברחוב או בחנות, כאילו כולנו יקים שהרגע עלו לפלשתינה? איך נתגבר על הרתיעה ההדדית שכולנו חווים עכשיו על המדרכות ובסופרים, זו שגורמת לנו לקפוץ לאחור בזעף כל פעם שמישהו שובר את מחסום שני המטרים הסטריליים הבלתי-נראים שבנינו מסביבנו? הלא הרתיעה הזו מקרבה פיזית ומגע מנוגדת לחלוטין לאופי האנושי ובכל אופן, הפכה לטבענו בשבועות האחרונים. האם נחזור לעצמנו או שמעכשיו אנשים יקיימו יחסי מין מזדמנים כשהם עטויים קונדום, כפפות ומסיכה? אני באמת לא יודעת. 

אמה ומר נייטלי (המצוטט למעלה) המאורסים מחזיקים, סוף סוף, ידיים

מה שאני כן יודעת זה שהסבל שלנו, האנשים הבודדים, אמיתי ובר-תוקף. אנחנו, שלא חגגנו את הסדר "בקרב המשפחה הגרעינית" אלא לבד עם הקיר (או במקרה שלי, עם תמונה של סבתו של אבי, מאשה, עליה השלום) כואבים מאד ועצובים מאד וחלקנו סובלים מחרדות ודכאון קשים שעוברים מתחת לרדאר של כל מערכות הבריאות בארץ. 

סבתו של אבי, מאשה, עליה השלום ואני מסבות לשולחן הסדר

לבי יוצא אל "חבריי למגזר" שאתרע מזלם ואינם מקבלים טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי בימים אלה. מתישהו בעתיד הקרוב יתחילו לחקור את השפעות מגפת הקורונה על מצבו הנפשי של ציבור המבודדים וככל הנראה יגלו עלייה חדה במספר פגועי הנפש, השפעות מסיביות על התחלואה עצמה ו(אני משערת שגם)עליה במספר המתאבדים וניסיונות ההתאבדות. כל זה יהיה, כנהוג במקומותינו, מעט מדי ומאוחר מדי. 

אם אתם תוהים מה אתם יכולים או צריכים לעשות, התשובה פשוטה – אם אתם אנשים בודדים, דברו בקול בלי לחשוש. שתפו אנשים בפחדים, האומללות, העצב והחרדות שלכם. אל תחששו לומר איך אתם מרגישים ואל תתנו לסותמי-פיות להשתיק אתכם. בין אם אתם לבד מבחירה או כי כך יצא או כי כך רצה הגורל בניגוד מוחלט לרצונכם, השורה התחתונה זהה – אתם בני אדם. יצורי אנוש כמו כל אדם אחר ואתם חשובים וראויים כמו כל אדם אחר ומגיע לקולכם להישמע.

ואם אתם חברים, קרובי משפחה, מכרים או סתם מגיבים ברשת, הנתקלים באדם בודד שכותב על הסבל שלו, תנו לו מקום וחזקו אותו. לעולם אל תגיבו על סבל של אדם אחר ב"תוקיר תודה על.." או "לו היית במקומי" או "לו הייתי במקומך" אלא רק בהקשבה, אמפתיה ומתן תוקף לתחושות הקשות. הציעו נחמה נטולת השוואות או שיפוטיות ואם אין לכם משהו טוב לומר, פשוט שתקו. האינטרנט יהיה מקום הרבה יותר טוב באופן כללי אם אנשים שאין להם שום דבר טוב להקליד פשוט לא יקלידו. 

אני רוצה לסיים בדברים שאמרה לי הפסיכולוגית הנפלאה שלי אתמול לסיכום שיחתנו: "מעבר לזה ששרים מה נשתנה על המרפסות, המעניין הוא מה באמת קורה בחדרי חדרים בין אדם לבין עצמו, כי גם לשם נכנסה הקורונה ועשתה משהו גדול מאד". ועל כך, בפעם הבאה. 

אני מודה לחווה קפלן על עזרתה בכתיבת רשומה זו.