יום ראשון, 19 באפריל 2020

חצי שעה שאני לא מוצאת כותרת מתאימה אבל ממש בא לי להזמין סושי אז די כבר


מאז יומו הראשון של משבר הקורונה כולם כולל כולם, ממשה בר סימן טוב ועד אחרונת משפיעניות הרשת, צועקים עלינו מעל כל מסך רענן ליצור שיגרה ואז לשמור עליה. אם המטרה שלכם היא לצאת מכל הברוך הזה שפויים עד שפויים יחסית, שגרה היא הפתרון. שגרת עבודה ושגרת יצירה ושגרת ריענון ושגרת טיפוח ושגרת סבתו של אבי, עליה השלום, מאשה.

ובעוד כל העולם מלרלר על כמה השגרה חשובה וכמה זה טוב לילדים וחברי משווים "רשימות קורונה" וכולם מסביבי מכינים קולאז'ים ואופים מבוקר ועד ערב, רק לי לא בא לעשות כלום ואין לי שגרה משום סוג.

כי בזמן אחר אני אומר היית אחרת גם

"יש לי אפס מוטיבציה" קיטרתי לשרינקולוגית שלי בסקייפ לפני כמה ימים "כולם סביבי עושים דברים ואני לא רוצה לעשות כלום, ואלוהים יודע שלא חסר לי מה לעשות". לשאלתה מניתי כמה מהדברים שהייתי אמורה לעשות – לעדכן את האתר המקצועי שלי, להכין תיק עבודות UX, לחפש עבודה, לעדכן את הבלוג, להכין בובות, לכתוב, לעשות שיחות וידאו מבוקר ועד ערב עם כל דיכפין, לצאת לנשום אויר, לעשות פעילות גופנית, לחפש חתן וגו'. כל אחת ואחת מהמשימות האלה חשובה לרווחתי הזו או האחרת והמשותף לכולן שלא רק שלא בא לי על אף אחת מהן, אני גם לא מבצעת אותן. הדבר היחיד שאני כן עושה לאורך שעות פה ושם זה לצייר. וגם זה רק כשממש ממש בא לי והכי גרוע – מחזור השינה שלי התהפך באופן מוחלט. אני נרדמת בשש-שבע בבוקר ומתעוררת כשמתחיל להחשיך. הקורונה נתנה לי במתנה * את כל הזמן שבעולם ואני לא עושה איתו כלום. 

* קחו את לקחי הקורונה שלכם ודיחפו אותם
אני חוששת שכאשר כל זה יגמר, ישאלו אותי מה עשיתי בזמן משבר הקורונה ואני אאלץ להודות שלא עשיתי כלום. יחד עם זאת, אני מרגישה הכי טוב שהרגשתי, ככל הנראה, שנים. "האם זה אומר שאני העצלנית הכי גדולה בעולם?" שאלתי את שרינקי "או שאין לי חמלה בשיט על כל מי שסובל עכשיו? האם לעולם לא אחזור להיות מצליחנית?". הפוך גוטה, היא אמרה לי, הפוך. 

והיה לך זמן את כל הזמן שבעולם

כבר בשבוע הראשון של הסגר אמרה לי השרינקית "אנחנו לא מעבירים את הזמן יותר, עכשיו הזמן מעביר אותנו". אמרה וצדקה. אם תשאלו אותי איך אני מעבירה את היום, התשובה היא שאין לי מושג. בחיי שאין לי מושג. זה לא שהזמן לא עובר, הוא עובר ובגדול, אבל לי אין שום שליטה עליו. לא שאי פעם היתה לי כזו, אבל שחררתי לחלוטין את העמדת הפנים שלי או למישהו אחר פה יש שליטה על הזמן או, אם להיות ראליסטיים, על משהו באופן כללי. 

האמת פשוטה מאד, אף שהיא לא פוטוגנית – אני מעבירה את הקורונה בלהיות עם עצמי באופן טוטלי. אני שרויה בתוך הזמן אך משוחררת ממנו לגמרי, לקחתי חופש מכל מה ש"צריך" לעשות, בדיוק כמו שעשיתי בכיתה ט' כשהתחילה מלחמת המפרץ ודחו לנו את המבחן בצרפתית (אוח, כמה שהייתי מאושרת במלחמה הזו, ההורים שלי רצו לרצוח אותי). 

קיבלנו פה הזדמנות ייחודית לשחרר את כל מה שמנהל אותנו בחיי היום-יום. אם תחשבו על זה, "צריך" זה מה שמחבר אותנו לזמן - אני צריכה לקום בשעה X, אני צריכה להיות בעבודה בשעה Y, יש לי פגישה בשעה Z וכן הלאה. ה"צריך" איבד את תוקפו במגיפת הקורונה ו"לעשות" הוחלף ב"להיות". זו הסיבה שאין לי מוטיבציה, כי לא צריך מוטיבציה בשביל להיות. וזו הסיבה שרבים כל כך סובלים עכשיו, כי אם בימים רגילים אנחנו יכולים לשקר לעצמנו שיש לנו שליטה במצב אז האשליה הזו התפוצצה לנו רשמית בפרצוף.


זו ציפור! זה מטוס! זה דכאון קליני?

העולם שלנו מלא בדברים שנראים כמו אלף והם בעצם בית. אם אתאר לכם את עצמי בימי הקורונה, כמעט ולא יוצאת מהבית, מעבירה ימים שלמים במחשבות, ישנה וקמה מתי שבא לי, לא ממש מתקשרת עם העולם, לא עושה דבר כדי לקדם את הקריירה שלי, מתקשה לתכנן קדימה – יתכן בהחלט שתגידו שאני חווה אפיזודה של דכאון קליני. אבל לפעמים, מה שנראה מרחוק כמו ציפור הוא בעצם עטלף. ואני חווה כרגע עטלף. הוא אמנם בלבל גם אותי בהתחלה, אני מודה. היו ימים שתהיתי אם אני גולשת לדיכאון (ואלוהים יודע שזו תקופה קשה ומלאה אתגרים רגשיים, כפי שכבר שיתפתי אתכם בפעם הקודמת) אבל אז הבחנתי שיש לדיכאון הזה שפם ואצבעות בקצה הכנפיים, והבנתי שלא הבנתי נכון.

חוסר המוטיבציה שאני חווה בשבועות האחרונים אינו סימפטום של עצלות, והוא לא מעיד על היותי אישה חסרת שאיפות (ואני בספק אם מישהו שפגש אותי אי פעם ליותר מחמש דקות חושב זאת עליי). ההפך, הוא סימפטום של עשייה רוחנית ראשונה במעלה – לראשונה בחיי הבוגרים אני פשוט קיימת. אני מתרגלת מיינדפולנס מבוקר ועד לילה (או מלילה ועד בוקר, במקרה שלי). מסתבר שלמרות הכל, יש יתרון עצום לרווקים שבינינו בתקופה הזו, כי לנו הרבה יותר קל פשוט להיות, מאשר לחברינו המטופלים בילדים ואחרים. אני בטוחה שיש מי שיקראו את כל זה ויחשבו "אומג היא נהייתה עוד יותר פריבילגית ממקודם איך זה בכלל יתכן פיזית" ובכן, הנה התעליתי מעל מגבלות החומר ואני מתקיימת בעולם רוחני גרידא, חה חה!

שתי דקות לפני ההתפכחות

נותרה, אם כן, חידה אחת לפתור והיא, אם הכל כה טוב למה קיבינימט אני ממשיכה להרגיש רע עם זה? והתשובה היא כמובן, אשמה. אני נעה בין תקופות של רוגע ונחת אינסופיים להתקפי "בזבזתי את הזמן שקיבלתי ועוד מעט הקורונה תגמר ואני אקלל את הרגע שנולדתי אאההעע" המלווים בלחץ בחזה וכאבי בטן. אבל זה כל מה שזה, רגשות אשמה. "פשוט להיות" מנוגד כל כך להרגלי הקיום שלנו, שעצם ההכרה בכך מעוררת בי חרדה. ובכן, עם כל הכבוד, יש לי מספיק חרדות מוצדקות מענין הקורונה והשפעותיה על חיי וחיי כולנו ואין לי צורך בעוד. דברו איתי כשהשגרה תחזור מהחופש.

השאלה החשובה באמת, עבורי, היא איך להמשיך לחיות ב"זמן קורונה" במקביל לעשייה גם אחרי שהקורונה תגמר. אני חושבת על זה הרבה, אבל זה כבר ענין אינדיבידואלי לחלוטין (בשבילי, זה אומר בין השאר לוותר לגמרי על העבודה העצמאית ולחזור להיות שכירה, כדי שאוכל להציב גבול ברור בין "זמן עבודה" וכל הזמן האחר). בכל מקרה, אם ישאלו אותי בראיון עבודה עוד חודש מה עשיתי עם עצמי בזמן הקורונה, אני אענה שלמדתי לחיות בשלווה עם עצמי ועם ארעיות הקיום האנושי. אה, וגם ציירתי חימפים, הרבה חימפים.

חימפים בשדה חיטים
אני מודה לחווה קפלן על עזרתה בכתיבת רשומה זו.

אין תגובות:

פרסום תגובה

שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים