יום ראשון, 11 בספטמבר 2016

רבותיי ההיסטוריה חוזרת


בצהרי יום שישי שרונה קמה פשטה את הפיג'מה, התארגנה למסיבה של הדורפמנים ותהתה למה היא מדברת אל עצמה בגוף שלישי. 
אספרסו חזק מאוחר יותר, החלטתי ללבוש למסיבה שמלה שלא לבשתי 4 שנים (כך לפי השבלוג, כאן מתועדת הפעם הקודמת שלבשתי אותה ב-9.7.12) ותוך כדי נזכרתי שאין לי שום נעלים ושום תיק שמתאימים לה. לאחרונה אני נועלת סניקרז 99% מהזמן וגם הנעלים הבודדות שיש לי שאינן סניקרז לא התאימו לשמלה הזו. שום סנדלים ושום נעלי סירה ושום חמועל לא התאימו לשמלה הבעייתית שהתעקשתי ללבוש כי בא לי. מי שמע על שמלה שאי אפשר לנעול איתה סניקרז מלכתחילה? בטח שלא אני. בסוף שלפתי מתחתית הערימה את הסנדלים שהכי פחות מתאימים לסגנון שלי וגיליתי שהם מתאימים לשמלה במידה סבירה. סביר זה טוב מספיק בשבילי ולכן התחלתי לחפש תיק.
הפכתי את סטנד התיקים שלי תוך כדי העפות והטחות וקללות נמרצות ושום דבר לא התאים אפילו קצת או שהיה קטן מדי גם לסלולרי וגם למשקפי שמש וגם למניפה כשלפתע איבדתי את ההכרה. כשהתעוררת מצאתי עצמי שכובה על הרצפה ועל ראשי יוני החתולתיק שנפל מהמדף העליון. "יוני!! יא חתולתיק ממוזל ודמוני" צעקתי עליו "אתה בדיוק בצבע של השמלה המזורגגת!" יוני חייך ולא יסף.
יוני ואני מחייכים למראה
בדיקה מהירה במראה הבהירה שאני לבושה בתלבושת חסרת הגיון לחלוטין - השמלה קיצית עד בלתי נראית, הסנדלים תנכיות כאילו יצאו הרגע מהפקולטה לקולנוע בבנין מקסיקו * ויוני פרוותי כאילו עכשיו מינימום דצמבר בסנט פטרסבורג. "שוין" אמרתי ויצאתי מהבית לנשק תינוקות ולאכול דבר מה בחברותא.
תגידו מה שתגידו, הדורפמנים יודעים לארגן מסיבה. השתיה זרמה כמים וכללה מיני בירות איזוטריות שלא ברא השטן, הקייטרינג היה דלוקס קומפלט עם הצלפים הכי גדולים שראיתי בחיי והתינוקות היו באיכות מקסימלית.
אפילו יוני, שהעדיף להתבודד בתחילת האירוע, מצא חברים לקראת סופו. בשלב מסוים רצינו הביתה להרביץ איזה שלאף שטונדה טוב, ואני ניסיתי להזכיר איפה הנחתי אותו בפעם האחרונה. דקות אחדות מאוחר יותר מצאתי אותו משחק עם ילדה קטנה שמצאה בו חבר נאמן. קרב משיכות קצר מאוחר יותר הוא חזר לידיי והרבצנו ריצה מהירה לאוטו לפני שהזאטוטה הבוכייה תקרא לאבא המאד גבוה ורחב שלה.
יוני מבלה בסבבה
אני לובשת
שמלה של eShakti (ישנה דלוקס)
סנדלים משופרא (כנ"ל)
יוני מאסוס (ישן)
משקפמש מרזילי (כנ"ל)
עגילים של ליאת דעדוש


וכך נסענו, יונתן ואני, הביתה שם חרפנו במזגן עד שבאו תלמידינו ואמרו לנו "רבותינו, הגיע זמן לצאת לארוחת ערב טעימה". ובברכת שבוע טוב לכולם, אסיים.
* האמת שהייתי סטודנטית לקולנוע בבנין מקסיקו לפני כ-7000 שנה פלוס מינוס

2 comments:

שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים