יום שלישי, 20 בינואר 2015

אני יוצאת מהארון


חברים, קשה לי. עוברת עליי תקופה רעה ומאד קשה לי.

כשעזבתי את מקום העבודה שלי בשמונה השנים האחרונות ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. התפקיד מיצה את עצמו, אני מיציתי את עצמי, המקום מיצה את עצמו. הפסקתי מזמן לראות בחברה אמצעי לפיתוח הקריירה ויכולותיי המקצועיות וראיתי בה בית ומשפחה, מה שהקשה עליי לעזוב במשך כשנתיים. אבל הגיע הרגע שבו היה מספיק, ועזבתי בלי שתהיה לי משרה אחרת בקנה בכוונה להעביר את זמן החיפושים בכתיבה. אני זכאית לדמי אבטלה ויש לי פיצויי פיטורים ואינסוף פרויקטים לטפל בהם. ציפיתי לחופש, כי חשבתי שהחופש יעשה לי טוב. אז חשבתי.

את חודש האבטלה הראשון שלי ביליתי חולה. את החופשה הקצרה שלקחתי בתחילתו שכחתי כבר מזמן. המחלה היתה קשה והפילה אותו למצב של זומבי משתעל למשך יותר משלושה שבועות. זה היה נורא. אבל עכשיו החלמתי (אמנם צרודה ומשתעלת, אבל מסוגלת לחשוב ולצאת מהבית) ולהפתעתי, זה נורא אף יותר. אני מתעוררת בבוקר הישר לתוך מועקה והמועקה יושבת לי על החזה ומלווה אותי כל הזמן, בתחושה פיזית ממשית של אומללות. למרות שיש לי רשימת מטלות ארוכה כמו הגלות, אני מרגישה שאין לי בשביל מה לקום בבוקר. 

באמת שלא ציפיתי לזה. אני רגילה לראות את עצמי כעצלנית. מקרה קלאסי של בוגרת כיתת מחוננים שלמדה כבר בגיל צעיר שאם צריך להתאמץ בשביל זה, זה לא בשבילי. אני עושה רק מה שבא לי בקלות כי ממילא מה שבא לי בקלות בלתי אפשרי לרב האוכלוסייה, ולהתאמץ זה מסוכן כי עלולים להיכשל, אז לא. לפחות ככה חשבתי על עצמי. אבל מסתבר שהתפיסה הזו של עצמי מיושנת. בכל מה שקשור לקריירה שלי אני מסורה בדיוק כמו לקהילה של השבלוג. אני פרואקטיבית, אני כל הזמן לומדת, אני מלמדת אחרים, אני רוצה להיות הכי טובה שאפשר. בשנתיים האחרונות שכחתי מזה, כי נפלתי לתוך שגרה בה הלכתי לעבודה ממנה לא נהניתי והמוטיבציה שלי ירדה והלכה עד שהתמסמסה לה. ככה זה כשלא עוזבים בזמן. אבל אני זוכרת היטב את השנים הראשונות שלי בחברה, שנים של יוזמות ומוטיבציה אינסופית לשפר תהליכים ומשימות. אני זוכרת את עצמי במקומות עבודה אחרים בהם זהרתי. אני קוראת את מכתבי ההמלצה שלי ממקומות עבודה קודמים ונזכרת מעט מעט בשרונה הקרייריסטית האמיתית. זה מסביר ככל הנראה למה אני מרגישה כל כך ריקה, ריקנית ועלובה בימים אלה. אין לי עבודה ללכת אליה, אני מחפשת עבודה ואין לי מושג או שמץ של שליטה על מתי ומה אמצא. אני יושבת בבית בפיג'מה עם ערימה של תרופות שאני לוקחת כבר שבועות ואמשיך לקחת עוד חודשיים לכל הפחות ומרגישה זקנה ומיותרת ויותר מכל - בודדה. 

לפני שבוע הלכתי סוף סוף להירשם בלשכת התעסוקה, אחרי חודש של מחלה שמנעה ממני לצאת מהבית. בזמן שעמדתי בתור וחשבתי מחשבות שחורות משחור על עצמי ועל כל העולם שמעתי לפתע את הקריאה הבאה שרונה ראובני! איפה האוגר שלי? מסתבר שהיתה שם אישה נחמדה שהשקיעה בקמפיין המימון של השבלוג ולא קיבלה את העדכונים על כך שאני חולה וכל העסק מתעכב. הסברתי לה את זה וחייכתי אליה אבל בליבי ובראשי רציתי למות. מכל המקומות שבעולם, מזהים אותי דווקא בתור לאבטלה??

האויב הגדול ביותר שלי בימים אלה הן המחשבות הטורדניות. הרבה סוגים של חרדה יש בעולם, ואני קיבלתי את זו שמתבטאת במחשבות טורדניות. מחשבות על כסף, מחשבות על מחלה, מחשבות על שכנים שעושים רעש, מחשבות על כמה אני מטומטמת שלא חיפשתי עבודה חדשה מזמן, מחשבות על איזו עלובה אני שיש לי רשימת מטלות באורך הגלות ואני לא נוגעת בה אף פעם, מחשבות על כך שברגע שאתחיל לקחת את דמי האבטלה שלי הם גם יגמרו בשלב כלשהו ומה יהיה אז, מחשבות על כך שאני נטל לאוהביי, מחשבות על כך שהמחשבות האלה מטריפות אותי. אני הולכת למיטה מותשת בסוף יום שבו לא עשיתי כלום חוץ מלבהות בטלוויזיה ולחשוב ולחשוב וברגע שהעינים נעצמות, המוח שלי מתעורר ומתחיל שצף חדש של מחשבות. אבא נהג לקרוא לזה שלשול במוח וזה תיאור מדויק לחלוטין של מה שעובר עליי כמעט כל לילה כשאני מנסה להרדם.

האבסורד הוא שהבטלה מוציאה ממני את המיץ ואיני מוצאת את הכוחות הדרושים לחפש עבודה, להיפגש עם חברים, לצאת, לעשות ספורט ויותר מכל לכתוב. אני בקושי מסוגלת לכתוב, לא לעצמי לא בשבלוג ובטח שלא לצורך הפרויקט שבשבילו לקחתי את סיכון האבטלה מלכתחילה. אני מרגישה מוזנחת ופתטית. אני משותקת. אני בדיכאון. העבודה שלי עכשיו היא להיות חרדה ודיכאונית. אפילו המצאתי לזה מילה חדשה - חרדיכי. שילוב של חרדה ודכאון שמרגיש בדיוק כמו שהוא נשמע. מצבי הנוכחי הוא בכי רע, בטטה, הרסני, חרא. 

אז מה אני עושה? משתפת את החברים שלי ככל האפשר ונותנת להם לתמוך בי, כי יחד עם הקושי הזה מגיעה הבושה והיא גדולה והדרך היחידה שאני מכירה להתגבר על בושה היא לשתף. משתדלת להבהיר לחבריי שאני יודעת מה עליי לעשות ולכן לא זקוקה לעיצות, אבל מתקשה לבצע זאת ולכן זקוקה לתמיכה. נלחמת במחשבות הטורדניות, כי הן מזיקות לי וכל עוד הן ממלאות את ראשי אין מקום למחשבות יעילות או ליצירה. כותבת יומן לפני השינה כדי להקיא לתוכו את כל המחשבות שמונעות ממני להרדם. קוראת את הספרים שחיזקו אותי בעבר ונעזרת בהם (השניים שמונחים ליד המיטה כרגע הם כשדברים מתפרקים וכוחה של נחישות, שניהם ספרים ששינו את חיי ואני ממש זקוקה להם עכשיו). אני רק בתחילתה של המלחמה ויכול להיות שבשלב כלשהו אצרף לארסנל גם טיפול תרופתי נגד דכאון, אבל בינתיים החלטתי לנסות להתמודד עם השדים בעצמי לתקופת מה.

למה אני כותבת לכם את כל זה? רק אלוהים יודע. חברתי טלי חשבה שזה יהיה רעיון טוב לשתף את הקהילה שלי במה שעובר עליי. אולי זה יעזור למי מכם שמרגיש כמוני לדעת שהוא לא לבד ולא צריך להתבייש. אולי זה יעזור לי להיפטר מעוד רובד של בושה ועצב, כי אני מוקפת כל כך הרבה כאלה כרגע. אולי נחשוב על דרך כלשהי לעבור את התקופה הקשה הזו ביחד, נקים קבוצת תמיכה מקוונת או דבר אחר. לכל הפחות, אחדים מכם יבינו למה קשה לי כל כך לכתוב פה ובדף הפייסבוק של השבלוג או לקדם את התמורות המתאחרות כל כך של הקמפיין בימים אלה ויגלו סבלנות.

בסופו של דבר, ברור לי שאני צריכה למצוא עבודה חדשה ומספקת מהר ככל האפשר כדי לחזור לעצמי. אם מי מכם מעורה בתעשיית ההייטק ויכול לעזור לי בצייד משרות, אשמח לשמוע מכם. תוכלו למצוא את הפרופיל המקצועי שלי כאן. ועכשיו אני צריכה לצאת מהפיג'מה וללכת להסתפר בתקווה שזה יעזור לי להרגיש קצת יותר כמו בנאדם. אני חושבת על ויקי כנפו ואיך ירדו עליה על כך שהיא מקפידה לצבוע את השיער תוך כדי מאבקה באבטלה והעוני ומבינה אותה כל כך. יותר מחודש לא מרחתי מסקרה או השפרצתי בושם. אני הולכת להשפריץ על עצמי עכשיו. כל כך נמאס לי להרגיש עצובה כל הזמן.

11 תגובות:

  1. הי שרונה יקרה,
    קראתי את הרשומה שלך, מרותקת. הזדהיתי עם חלק מהדברים, בעיקר עם החל הרוח של השפיטה העצמית. לגבי החלק של האבטלה, ובכן אני יזמית וזה פחות רלוונטי.
    רציתי לספר לך שברגעים קשים במהלך היום, ויש לי הרבה, שכן להיות סטרטאפיסטית זה לא קל.. אני פותחת את שבלוג שלך, ושואבת נחמה מההומור המשובח ואהבת החיים. אני לא מכירה אותך, אבל נדמה שאת חיה בכל הכח, וזה אומר שמחה גדולה אבל גם עצב גדול. בעיני זה עדיף מקו ישר. ועוד דבר, מהצד זה נראה שהירידה הזאת, היא מה זה לצורך עליה.
    ודבר אחרון משעשע, פתחתי את הלינקים לספרים שמרגיעים אותך והצחיק אותי לגלות שאני קשורה לקרול דווק. עשיתי במסגרת הסטרטאפ שלי פרוייקט שקשור אליה. אשלח לך לינק בהמשך..
    מאחלת לך להתחזק ולעלות בחזרה. קחי בבקשה את זה שאת מקור אדיר להשראה.
    נופר

    השבמחק
  2. בטח התגובה שלי לא תעזור לך הרבה אבל בכל זאת רציתי להגיב(אני בת 23 אז לא עברתי הרבה כל כך....)
    אני מאוד מזדהה איתך. כשאני עובדת בעבודה מסויימת אני נותנת את המקסימום שלי. אחרי שהתפטרתי חשבתי שיהיה לי זמן לנוח, אבל אחרי שבוע הבנתי שאני פשוט משתגעת...הרגשה שאת לא מועילה לאף אחד. שיגעתי גם את האנשים מסביבי בגלל שהייתי ממורמרת. אני מקווה שתמצאי עבודה בקרוב והכל יחזור למסלול שלו :) אני מאוד נהנת לקרוא את הבלוג שלך ותמיד מחכה לקרוא משהו חדש.

    השבמחק
  3. שרונה יקרה,
    עוקבת אחרייך כבר זמן מה ואני מאוד מצטערת לשמוע את מה שאת מתארת.
    חשוב ששיתפת קבל עם ועדה.
    לפני שנה עזבתי את מקום העבודה שלי מזה 9 שנים. (וגם את תל אביב) כי הרגשתי שמספיק. שזה כבר לא עושה לי טוב, כמו פעם. אני מזדהה היטב עם מה שאת כותבת. מאז אני לא עובדת בעבודה "מסודרת" אבל התמסרתי לצילום ולעיצוב גרפי, שתי האהבות שלי. לחתום בלשכה זו זכות נהדרת. תנצלי אותה, תני להם גם לכוון אותך. אל תשבי בבית עם פיג'מה. תתלבשי ותשבי בסלון. תתאפרי ותשבי במטבח. תהיי מוכנה לכל הזדמנות. תכריחי את עצמך. תתחברי למה שאת אוהבת. לכי לבתים של חברים. תפני זמן למשפחה שלך. הרי ברור לך שלא תישארי מובטלת לנצח, נכון? אבל התקופה היפה הזו של הבטלה לא תחזור שוב בקרוב מרגע שתמצאי עבודה. תהני ממנה!
    אבל קודם כל תבריאי! ותמשיכי לכתוב. אנחנו כאן

    השבמחק
  4. מעריכה אותך על אומץ ליבך. כנותך ומודעותך העצמית מרשימים. מעבר לזה, כתיבתך אינטיליגנטית ומענגת כתמיד וכשרונך לשתף לא נפגע. לא הייתי דוחה את הרעיון להיעזר בכימיה.מקווה שתמשיכי לכתוב, גם במציאות הנוכחית כחלק מתהליך הריפוי. בהצלחה! !!!!

    השבמחק
  5. היי שרונה,
    תיארת בצורה די מדויקת את מה שעובר עליי כרגע בחיים בכלל ועם הבלוג שלי בפרט.
    מסיבות שונות נקלעתי למצב של חוסר במזומנים ועקב כך יש לי בעיה להפעיל באופן שוטף את הבלוג שלי, שמסקר אוכל ותרבות בעיר חיפה.
    זכורה לי רשומה שכתבת כאן לגבי הוצאות כבדות מבחינה כלכלית שאת נאלצת להוציא על מנת להפעיל את הבלוג באופן שוטף. אני מאוד מזדהה עם העניין ולמעשה כרגע אני די עומדת על פרשת דרכים.
    אני כרגע במצב שאותו הגדרת בצורה די מבריקה - חרדיכי. מחכות לי מלא מטלות: עניינים ביורוקרטיים, סידור ונקיון הבית שהוזנח עקב שפעת, לימודים עבודה וחברים ובעיקר, המון חומר שעדיין לא עיבדתי לפוסטים - ראיונות עם אנשים ומקומות שאני אמורה לכתוב עליהם והכל נערם ואני מוכת חרדה, דיכאון והלקאה עצמית.
    אני חושבת גם כן לכתוב כזו רשומה לקוראים שלי - מגיע להם לדעת למה הכל מתעכב ככה.
    זה מאוד אמיץ מה שרשמת פה ואם את מקימה קבוצת תמיכה אני לגמרי בפנים!
    שלך,
    נעמה מבלוג "תרבות אכילה"

    השבמחק
  6. שרונה,
    אני יודעת מראש שלא אצליח לכתוב כאן כל מה שאני רוצה להגיד אבל אני אנסה בכל זאת.
    יש לי דמעות בעיניים כי הכל נשמע לי כל כך פאקינג מוכר. חוץ מזה שאני עוד לא ממש מכירה את עצמי הקרייריסטית (אולי עניין של גיל עוד). אבל הילדה החכמה מדי שהרבה דברים הולכים לה בקלות אז היא לא עושה את כל מה שקשה - בהחלט, וגם השלשול במח, ההלעטה של המוח בזבל כדי לסלק את כל המחשבות הרעות שלא מרפות. זה משהו שאני מתמודדת איתו בזמן האחרון ברמה יומיומית. אז רק רציתי שתדעי שאת לא לבד.
    רציתי לכתוב על הבודהיזם והמדיטציה שאני מוצאת שעוזרים לי מאד - ואז פתחתי את הקישור לספר. לא הכרתי אותו, עכשיו זה מסקרן אותי. אני מרגישה שתרגול עוזר לי לזהות מחשבה טורדנית ולהגיד לה: אוקיי, שמעתי, תודה, את יכולה ללכת עכשיו.
    ואם זה מעניין אותך אז ממליצה גם על "הלב הנבון" של ג'ק קורנפילד.

    שמחה ששיתפת.

    אני נורא אוהבת את הבלוג שלך וממש מרגישה שכבר נקשרתי אלייך :) מצחיק להקשר ככה למישהו שלא מכיר אותך.
    וד"א, זה למרות שאני לא נורא מתעניינת באופנה, וגם לובשת מידה קטנה למדי. זאת לגמרי האישיות שלך שגורמת לי לבדוק כל הזמן אם כבר יש פוסט חדש.

    שולחת לך חיזוקים ואהבה ואיחולי הצלחה. זאת קלישאה, אבל קלישאה נכונה - לפעמים צריך ליפול קצת כדי למצוא את הדרך הנכונה. ואני בטוחה שתמצאי את שלך, כי ברור שכשרון, אינטליגנציה ואת התבלין אקסטרה הזה שעושה אנשים מעניינים - לא חסרים לך.

    שלך
    ליאור

    השבמחק
  7. אהובה שלי, ללא ספק תקופה מאוד קשה, בתור מי שפוטרה כמה וכמה פעמים ממרחק של זמן בכל פעם זאת היסתברה כהיזדמנות ניפלאה לשינוי, אני כאן בישבילך .

    השבמחק
  8. גם אני רוצה להגיב כי גם אני, כמו חלק מהמגיבים, עוקבת אחרייך כבר כמה שנים טובות (הזמן טס, הא?). אני לא בהכרח רוצה לחזק אותך, אלא מעדיפה להגיב באופן שיתאים לך - להכיל, לחזק, לעודד, להקשיב או כל דבר אחר שיתאים לך.. זו באמת נשמעת כמו תקופה קשה אבל כמי שמבינה דבר או שניים בדכאון ובקושי, מודעות היא באמת המפתח לצאת מזה. שאר הדברים הם בדיוק מה שכתבת - מעגלי תמיכה, אופטימיות, גיוס כוחות, לעתים טיפול תרופתי או אחר, אבל גם לאפשר לעצמך לפעמים להרגיש רע. זה בסדר להרגיש רע, זה מותר ולא אומר עלייך שום דבר רע. להפך, יש לך קהילה ענקית (תרתי משמע - או שמוקדם מדי לבדיחות על שמנות? ;) שתומכת בך.
    כל הכבוד על האומץ לחשוף 3>

    השבמחק
  9. היי שרונה.
    קודם כל תודה על השיתוף ואני מקווה שהתקופה הקשה הזאת תעבור מהר ככל האפשר.
    הסתכלתי בפרופיל שלך והעברתי הלאה לצוות הגיוס שלנו, אולי יש משהו פנוי כי זה נשמע שאת יכולה להתאים לנו.
    (אני עובדת ב Outbrain).
    מלבד זה, סתם הצעה, אולי תנסי לעשות לעצמך לו"ז יחסית נוקשה ולנסות לעמוד בו, למשל:
    בוקר - מתלבשים, מתאפרים ומתבשמים ויוצאים לשתות קפה עם הלפטופ לתכנון היום.
    צהריים: ארוחה ומנוחה/זמן פנאי
    אחר הצהריים: פגישות.
    ערב: תכנון משימות למחר.

    בהצלחה!
    אלה.

    השבמחק
  10. וואוו.. שרונה... היה לי עצוב לקרוא אותך. אני לא מכירה מספיק כדי לעזור לך בשום דרך, רק רוצה להזכיר לך שאת נהדרת: כותבת נפלא, מצחיקה, חכמה ומלאת סטייל בטוב טעם... הלוואי שתמצאי במהרה קרן שמש קטנה שתעשה לך טוב ומשם הכל יזרום. מחזיקה לך אצבעות ומחכה לעדכונים מעודדים.

    השבמחק
  11. זו כזו קלישאה, אבל זה תמיד מתברר כנכון. המצבים האלה הם הדרך המתוחכמת והמרושעת של המוח שלנו להגיד- "תתעוררי, הגיע הזמן לעשות שינוי! עד שתביני את זה אנחנו נמשיך לאכול פחזניות במיטה ולהרגיש חרא". לפני שנה ומשהו הייתי בתקופה כזו, שבאמת לא תפקדתי בכלל, עד שהבנתי שנמאס לי ועזבתי את הלימודים לשנה וגרתי בקיבוץ מדהים בערבה. אין כמובן פתרונות קסם, אחרי שנה המציאות קראה לי לחזור ואני שוב בת"א וחוטאת פה ושם בפחזניות לפני השינה, אבל את יודעת- לפחות יש לי הרגשה שאני בחרתי בזה.
    כשמזדהים זה נורא מפתה להתחיל לדבר על עצמך, אז אני אפסיק! מה שאני מנסה להגיד, זה שאולי בא לך לעשות משהו אחר, לעבוד בתחום אחר למשך תקופה או לאמץ כלב כזה http://www.funnypica.com/wp-content/uploads/2012/01/Funny-Dogs-Funny-Dog-Picture-13-FunnyPica.com_.jpg
    ובכל אופן, זה בטח כיף לדעת שיש מלא אנשים שממש רוצים שתרגישי טוב יותר, ותמשיכי למלא את המסך האינטרנטי שלנו :)

    השבמחק

שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים