אני לא אוהבת לנהל דיונים פוליטיים בפומבי, אבל לקראת הבחירות מחר החלטתי לצאת מהארון ולספר לכם שאני מאד מודאגת מהעתיד שצפוי למדינת ישראל ומשיחות עם חבריי בימים האחרונים עולה תמונה עגומה מאד שנכונה לכולנו.
אני פוחדת כי הדור שלי ודור הילדים שלנו לא יוכל להרשות לעצמו את איכות החיים של הורינו. הם רכשו דירות בתקופה שבה האינפלציה חגגה והמשכנתאות היו שוות גרושים. הם שיחקו אותה כשהיה אפשר וזכו בפרסים כתוצאה מזה. לנו האפשרות הזו לא קיימת. רובנו נרכוש דירות רק אם נקבל את הכסף ממקור חיצוני (ירושה או מתנה מהורים אמידים) כי יקח לנו עשרות שנים לחסוך סכום התחלתי לקבלת משכנתה, וגם אז ספק אם נעמוד בה. לבני המעמד הבינוני של היום לא יהיו דירות להוריש לילדינו.
אני פוחדת כי מחנכים אותנו מגיל אפס להיות צרכנים ואנחנו רק רוצים ורוצים ורוצים עוד כל הזמן. ילדים בני שלוש מזהים מותגים ודורשים אותם וההורים נסחפים אחריהם כדי לרצות אותם. אנחנו כלי משחק בידים של אנשים יותר חכמים ופחות טובים מאתנו ואנחנו מתעקשים להמשיך להתעלם מכך ולרצות עוד. אנחנו משרתים אינטרסים של תאגידים במקום את האינטרסים של עצמנו.
אני פוחדת כי המפלגות השונות מעודדות אותנו להתפלג יותר ויותר ולשנוא אחד את השני במקום לדרוש יותר מנבחרי הציבור שלנו. בני המעמד הבינוני עובדים יותר מדי שעות, וכשאנחנו מתלוננים שאין לנו אפשרות להנות מהכסף שאנחנו מרוויחים מאשימים אותנו שאנחנו בורגנים, מנותקים מהעם ושאנחנו צריכים להכיר תודה על מה שיש לנו כי יש כאלה שאין להם את זה. בדרום היו אנשים ששמחו לאיד כשנפלו טילים בתל אביב. במקום שנחבור יחד להבטיח רמת חיים טובה יותר לכולנו, משיחי שקר מכל קצוות הקשת הפוליטית נעמדים על ארגזים שונים ומשונים ומחממים מגזרים שלמים בחברה אחד נגד השני ואנחנו משחקים את המשחק.
אני פוחדת כי האחריות המלאה לחינוך הילדים מונח היום על כתפי ההורים בלבד, כי מערכת החינוך קרסה ולא יכולה להתמודד עם חינוך לערכים ומתן השכלה רחבה לתלמידיה. אני פוחדת שמאחר ואף אחד לא לימד אותנו איך להיות הורים, לא נותר לנו אלא לעשות את המקסימום שאנחנו יכולים ולקוות שזה מספיק בשביל להניב דור איכותי שישאף לשינוי ויפעל להשגתו. דור שיציב אותנו שוב ברף אחד עם מדינות המערב המתקדמות וידרוש ממנהיגיו אמינות וערכים חברתיים. וחלק ניכר מאתנו לא יודע איך להתמודד עם האתגר הזה שגדול עליו.
אני פוחדת כי הדור שגדל פה לא זוכר את תקופתו של רבין. לא שרבין היה מושלם, רחוק מכך, אבל תקופת שלטונו התאפיינה ברוח של תקווה אותה הצעירים של היום לא מכירים. הם נולדו לתוך היאוש של רצח רבין והשנים שלאחריו והם לא יודעים איך זה מרגיש להרים את הראש ולחוש את הרוח נושבת על פניך ואת אור השמש מחמם אותך. היאוש שמאפיין אותנו היום חובק את כלל אוכלוסית ישראל - ספרדית ואשכנזית, ימנית ושמאלית, גברים ונשים. כולם מרגישים נדפקים, מרוקנים, עייפים, שבורים, מאוכזבים, מפוחדים מהעתיד לבוא. אני בספק אם ניתן למצוא בישראל אדם בוגר ששמח ממצב המדינה. ממצבה הבטחוני, הבריאותי, התרבותי, החינוכי.
אני פוחדת כי אמצעי התקשורת שלנו מייצרים תכנים רדודים שלא מעודדים דיאלוג אמיתי או חשיבה אינטילגנטית משום סוג. ילדים היום רוצים להיות מפורסמים. למה? סתם. או כדי לקבל צומי. או כדי להרגיש חשובים. או כדי שיהיה להם שבב סיכוי להרויח הרבה כסף ולקנות כל מה שבא להם לקנות. התכניות, המופעים וההצגות אליהם הורים בני דורי חושפים את הילדים שלהם יוצרים דור של צרכנים מטומטמים שחושבים בתלם. הטקסטים הביקורתיים שלמדתי במבוא לתקשורת המונים ונראו לי מגוחכים והו כה דרמטיים כשהייתי סטודנטית בת 21 מתארים את ערוצי תקשורת ההמונים הישראלים של היום בדיוק נמרץ. אפילו תכניות הסאטירה הן פוליטיקלי קורקט (כלומר, אינן יכולות להציע תכנים מהפכניים).
אני פוחדת שדור הילדים שלנו יגדל להיות מיואש וילמד להוריד את הראש ולנשום עמוק ולהמשיך לסחוב כי זה מה יש. הילדים שלהם ילחמו שוב, מתוך אנטי לדור הוותרן של הוריהם, אבל בשלב הזה אנחנו כבר נהיה קבורים עד הראש בתוצרי היאוש התהומי של הדור הקודם. בקיץ הקודם צעדו מאות אלפים ברחובות ודרשו שינוי. מה יצא מזה? הבטחות ריקות, כלום בפועל ועוד יאוש.
אני פוחדת כי ליברליזם מקושר אך ורק עם השמאל הפוליטי, והשמאל הפוליטי שווה בעיני רבים מבני עמנו לחוסר פטריוטיות. אמונה באל הפכה כבר מזמן לתירוץ לדרוס את כל מי שלידך. גם האתאיזם הפך קדוש. פנאטים דתיים מכל סוג ומין (נוצרים, יהודים, מוסלמים, סיינטולוגים, מה שלא יהיה) מכתיבים איך נחיה ואנחנו (ניחשתם נכון) מורידים את הראש וסוחבים בשם הסטטוס קוו והויתור העצמי הזה שאנחנו כל כך מורגלים אליו כבר. בתוך הנורמה הפוליטית כולם משתלחים בכולם אבל אף אחד לא מוכן לעמוד מול הקיצוניים ולהודיע להם שאנחנו לא מוכנים לשחק איתם.
הימין והשמאל מיואשים באותה המידה. אף אחד לא מרוצה פה, פרט אולי לכמה אילי הון וכוח שמרויחים מהבינוניות שלנו. הסיכוי לשינוי קטן והולך אבל הוא עוד קיים וימשיך להתקיים כל עוד ישראל דמוקרטית. הבעיה היא בנו, שאנחנו עייפים ומדוכאים ובמצב הזה קשה לפעול. לכן אני קוראת לכם, איפה שלא תהיו ותהיה הבחירה שלכם אשר תהיה, ללכת להצביע גם אם אין מפלגה שמייצגת את דעתכם בשלמותה, כי אחרי הכל לא קיימות מפלגות מותאמות אישית (וגם אם היו, כל אחת היתה מקבלת קול יחיד). אני הולכת להצביע למפלגה שלא תואמת בדיוק את דעותי המדיניות, אבל מייצגת נאמנה את דרכי הרוחנית, החברתית והתרבותית ושחבריה הוכיחו את עצמם כאמינים לאורך השנים מבחינתי. ברור לי שיהיו בכנסת מספיק מי שיאזנו אותם מבחינה בטחונית ולכן זה מספיק טוב בשבילי.
לכו להצביע!
