השבלוג בדיאטה

אויה הגזרה שנפלה עליי! דיבוק הצינון השתלט על גופי המוחלש!!! כבר ארבעה ימים שאני שורצת על ספתי בפיג'מה ומחסלת חבילה אחר חבילה של קלינקס אלוורה. המרק כבר יוצא לי מכל החורים ואני מטפסת על הקירות מתסכול על זמן מבוזבז ושעמום ושד משחת מענני. ומילא אני, אבל מסכן השבלוג. מבלי דעת הוא חטף דיאטה לפנים בשבועות האחרונים. לא דיאטה תזונתית כמובן אלא תוכנית, כי שבלוג אוכל מילים ולא מאפים.

כל התמונות מהאינסטשבלוג

כפי שכבר הזכרנו בעבר, מאחר ואני עובדת כפרילנס לעת עתה אני עובדת רב הזמן מהבית עטויה בטרנינגים, מיזעים בעיטור קוף ושאר בגדי תיכוניסטים פריקים משנות התשעים, ונעולה במיטב החמועלים. שמתי לב גם שלא הוצאתי מתחת למיטה את תיקי החורף הגדולים שלי השנה, שזה די מוזר. מדובר בשני תיקי כתף שאני מאחסנת בקיץ בגלל צבעם (אחד שחור ואחד סגול כהה). השנה לא השתמשתי בשניהם אפילו פעם אחת, כי אני נושאת תמיד אחד מהשניים - תיק קטן שיש בו מקום לארנק וסלולרי או את ילקוט המחשב הענק שלי.

בשבועות האחרונים אני מתהדרת גם בדלקת עקשנית בגידי כף הרגל שמונעת ממני להתעמל. האורתופד אסר על כל סוג של פעילות גופנית עד שהעסק יסתדר, רק שהעסק לא מראה שום ענין בלהסתדר. הספורט היחיד שמותר לי לעשות הוא בבריכה, אבל אסור לי להכנס לבריכה בשבועות הקרובים מסיבה אחרת (ראו למטה) ולכן אני משמינה שאין דברים כאלה. כולם אומרים לי שאני נראית נפלא ורזיתי אבל אני מאמינה, על סמך ניסיון העבר, שהם שמים לב שמשהו השתנה (כלומר, לזה שהשמנתי קצת) ולא יודעים למה לייחס את זה ולכן חושבים שרזיתי קצת. נו, שתהיו בריאים.

בנוסף, נחשפתי בזמן האחרון למנת יתר של שלי גרוס וזה, בשילוב עם יום הולדתי הארבעים הממשמש ובא (יום שני הבא, לראשונה בארבע שנים, בבתי הקולנוע הקרובים לביתכם) הביא להחלטה מחד והתלבטות שלא נגמרת מאידך:

החלטה - מהיום הסימן המסחרי שלי הוא סניקרז. די להכות מסביב לשיח (למרות שזו הפעילות הגופנית העיקרית שלי בימים אלה) ולחפש נעלים נוחות אך גם ייצוגיות. סניקרז מהממות הן נעלים ייצוגיות לכל דבר והשילוב של סניקרז ובגדים מחויטים הוא נפלא בעייני. כך שמעכשיו, אני מפסיקה להעמיד פנים ומתחילה לחגוג על סניקרז בלי בושה. כי כשאת בת ארבעים את יכולה לעשות מה בפאקין ראש של בא לך.

התלבטות - לצבוע או להשאיר את שיער השיבה? שלי החליטה לפני זמן מה להשאיר ולהתגאות בו, ואני אוהבת את זה ברמה הרעיונית. אבל כל מאמציי הפמיניסטיים והמעצימי-עצמי האחרים לא עוזרים לי עם התחושה שאני נראית מוזנחת כששיער השיבה שלי גלוי. מה גם שיש לי גוונים על חלק מהשיער ושיבה במקומות אחרים וזה מעצים בעייני את תחושת ההזנחה. אני פשוט לא מצליחה להחליט. מחד, בגיל ארבעים אני אמורה להיות מסוגלת לשאת בגאווה את השיבה שלי אך מאידך, זה גורם לי להרגיש מבוגרת יותר. אני רוצה להסתפר בשבוע הבא ופשוט לא מצליחה להחליט אם להיכנע שוב למעגל האינסופי של צביעה ושורשים וצביעה ושורשים או פשוט להרים ידיים ולחבק אותו.

מה אתם חושבים?

טוב, זה כל מה שלא היה לי לספר לכם בשלב זה. טרומולדת זה לא דבר קל ובטח ובטח לא כשאת סוגרת ארבעה עשורים.

מה שכן, אני חיבת לומר לכם (ובעיקר לכן) שאני האישה הבוגרת הטובה ביותר שהייתי מימיי. אני חושבת שכשהייתי קטנה הייתי יותר שרונה מהיום, ויש עוד על מה לעבוד, אבל בחיי הבוגרים (מגיל עשרים ומעלה, אפשר לומר) אני מרגישה עכשיו הכי נאמנה לעצמי והכי חזקה שהייתי מעולם. ולשם כך נתתי לעצמי את המתנה הבאה ליום ההולדת הארבעים שלי, כדי שאזכור תמיד שאני שורדת למרחקים ארוכים, שיודעת לצלול עמוק אך גם לשמור על שמחת החיים שלי. סה"כ לא רע לאישה בת ארבעים, הייתי אומרת.

אני לוקה בלבש

היושמנמנות ושמנמנים, מה קורה. האם גם אתם חטפתם את הווירוס של הלייף השבוע וביליתם יומיים בהאזנה לבטנכם משמיעה תרועות שלא היו מביישות חצוצרה בוואדי? הא באמת? אני מצטערת לשמוע. שוין, צרת רבים וזה. יחד עם זאת, הספקתי ללבוש לפחות שני בגדים השבוע וחשבתי שמאחר ולא כתבתי פה כלום מאז שהחליפו את השטר של המאתיים כדאי שאעלה לפה את התמונות למרות שכבר היו טובות יותר. 

את החולצה הזו קניתי במכירה של שלי גרוס לא מזמן. היא חמה, רכה ונעימה שאין דברים כאלה ונופלת בול למחלקת הלא מחמיאה לגזרה וכן מחמיאה לאופיה של הלובשת בה דשנו פה. אני ממש מאוהבת בה ובשכבת הפלנל הפנימית הרכה שלה.

אני לובשת

חולצה של שרה בראון (One Size)

ג'ינס מנקסט

מעיל מגאפ (ישן)

נעלים משופרא

אני לא זוכרת מתי ואיפה קניתי את השרשרת הרכה הזו, אבל האיור שיש עליה מזכיר לי את אמא ולכן תמיד נעים לי לענוד אותה. בגלל שהיא תפורה וכולה כפתורים ופונפונים וכיווצים וריפודים, היא מתאימה מאד לחולצה הזו שבה עודפי בד, כיווצים וריפודים.

כבר דנו פה בעבר בענין הלבוש לראיונות עבודה ופגישות מקצועיות. כהייטקיסטית, קוד הלבוש לו עליי לציית גמיש למדי. לפגישות אני נוהגת לשלב מכנסים מחויטים (ועדיף אפורים) עם חולצה סולידית ומשהו שמבהיר שאני שרונה. לפגישה העסקית הזו הכנתי תלבושת פשוטה למדי, אבל ממש נהניתי ממנה.

אני לובשת

חולצה מנקסט

מכנסים מחנות בשם Profile בלונדון

נעלים של Reply

הסיבה בגללה אני אוהבת את התלבושת היא ככל הנראה הנעלים האלה, בהן אני מאוהבת כאילו היו גבר מבריק ונאה בן כבן ארבעים עם אופי חברותי וחיבה ניכרת לעצלנים. חודשים על גבי חודשים אני מחפשת סניקרז בצבע לבן שיהיו נוחות ויתאימו להמון בגדים, כנהוג בטרנד. כסינדרלה באמוק מדדתי כל סניקר על פניו חלפתי ולא מצאתי אהבה, עד שנתקלתי במהממות האלה של Reply שהיו בסייל ועלו גרוש וחצי והן נוחות ויפות פי מאה (גם בגיזרתן וגם מבחינת ההדפס) מסטן סמית אורגינליות של אדידס. אני אוהבת אותן והן אוהבות אותי וטוב לי וזהו ואני אנעל אותן מעכשיו בכל פעם שאני יוצאת מהבית ואולי גם כשאני הולכת לישון. 

ואם כבר בללכת לישון עסקינן, ביוש לכם כי עייפתי ותהיו בריאות ובריאים.

הפלורנטיש הגדול

אמת מקובלת על הפרילנסראים היא שאין כזה דבר "סופשבוע". אם מסיבה זו או אחרת לא הספקת את מכסת העבודה שלך במהלך השבוע, או שנפל עליך פרויקט לא צפוי, או שלקחת יום חופש באמצע השבוע - שישי ושבת מחכים בשקט לסגור איתך חשבון. אבל ביום שישי זרחה השמש חמימה ובהירה ומוטיף וטונשיניו חגגו את פתיחת החנות החדשה שלהן בפלורנטין ואני החלטתי שזו הזדמנות מצוינת להוציא את האף מהבית ולבדוק מספר נושאים, שהמרכזי שבהם הוא זה.

פלורנטין נהדרת לשיטוטים רגליים בימים שמשיים ויפה לצילומי מה לבשתי היום וכשההזדמנות צצה, יש לתפסה בשני קצותיה.

אני לובשת

קפוצ'ון של מאיה בש

ג'ינס מנקסט

נעלים משופרא

תיק מאסוס

עליי לציין שאני מרוצה מאד מהנעלים האלה. מאחר ואני זקנה בלה וכואבות לי הרגלים בזמן האחרון (מי אמר דלקת גידים ולא קיבל) אני מקפידה יותר מהרגיל על הנעלים בהן אני הולכת, ולאלה יש סוליה עם זכרון הייטקי משהו והן תומכות במידה שאין לתאר. אני מקווה שהתכונה הזו לא תעלם עם הזמן, כי הן חדשות. בנוסף, יש להן מגוון חורים לשרוכים ולשון מודולרית, מה שמאפשר לנעול אותן בכמה צורות (צמודות לרגל, עם הלשון בולטת החוצה ועוד כמה) וזה חביב בעייני וגם מזכיר לי את ימיי כמעריצה צעירה של רוברט סמית' שגררה רגליים באל איי גיר שחורות עם הלשון הסגולה בחוץ בחצר התיכון. 

כאן, כפי שאתם רואים, נעלתי אותן צמודות לרגל 

בכל הנוגע למילשייק, למקרה שתהיתם, לקחתי ספיישל מולטיזרס (חטיפי לתת מצופים שוקולד), מארשמלו פלאף (שיכול לשמש גם לתיקון פגמים בקירות) וריסז (כי שוקולד וחמאת בוטנים עם כרס זה השילוש הקדוש שלי) וקצפת ומרשמלו לקישוט וסירופ בננה וסירופ כרמל בשביל הקרשנדו והיה טעים מאד ולמרבה הפלא, לא כבד מדי ולא מתוק מדי, כנראה בזכות הגלידה תוצרת בית שהיא הבסיס למילקשייק ומאזנת את הכל. המקום וורוד וחמוד ויש שם תור אחו שלוקי וכל החבר'ה שדחוסים בחנות הקטנה מעבירים את ההמתנה בצחוקים ופטפוטים אחד עם השני וזה מאד מאד נחמד.

תודה לנעמה נחליאל על הצילומים

וכך עליזה ושבעת רצון, חזרתי הביתה כדי להמשיך לעבוד עד ארוחת הערב ונרדמתי לשלוש שעות. שבוע טוב לכולם!

מה לבשתי לאחרונה

היוש היוש מה קורה אני נורא עסוקה היום ואין לי זמן לכתוב רשומה כמו שכותבים (אתם יודעים, עם מילים ומשפטים ומשמעות וזה). לא, לא היום. וחבל כי אני רוצה לשבת בשקט ולעבד את התשובות שקיבלתי לסקר הקטן שערכתי אתמול בדף הפייסבוק של השבלוג. אולי במהלך סוף השבוע אגיע לזה. בכל מקרה, אני ממהרת! אני ממהרת! אז הנה שלושה מלבושים מהעת האחרונה וחזרה לעבודה בשבילי.

תלבושת לשישי נינוח

מעיל של בלינקי (קניתי שנה שעברה בחצי מחיר וטוב שכך כי הוא יקר ונפלא לאללה)

מכנסים מאלמביקה 

נעלים משופרא

ילקוט שקיבלתי בכנס של Salesforce 

כפי שמעיד הילקוט, עוד לא יצאתי עדין ממוד תיכוניסטית אבל אני עובדת על זה.

צילום - אודליה ממן

סלפי מעלית מ-She Codes Hackday

חולצה מעונות

מכנסים של טולה

אותן הסניקרז של שופרא

הצילום גרוע, אבל אני מתה על החולצה הזאת. הרבה זמן חיפשתי חולצה לבנה גברית רכה בלי כיסים בחזה (למה כולם תוקעים תמיד כיסים בחזה??) עד שמצאתי אותה בעונות. קניתי אותה במידה 52 למרות שאני 48 כדי שתהיה גדולה מדי. המכנסים, שאני מכנה "מכנסי שרונה" כי בזמנו ביקשתי מטולה שיכינו לי כאלה במידה שלי והם אכן הכינו, נהדרים ממש ואני מאד מרוצה מהם. הם נראים פה מהוהים קמעה כי בכיס אחד יש ארנק ובכיס השני יד.

ולסיום, זוכרים שדיברנו על תלבושות לא מחמיאות לגזרה שמחמיאות לאופי של הלובשת? אז הנה אחת.

תלבושת לתאטרון

סוודר של H&M Studio

חולצה-שמלה של מוטיף

ג'ינס, תיק וסיכות מאסוס

מגפונים מנקסט

הסוודר הזה במידה מדיום, מה ששב ללמדנו ששווה למדוד בגדים שלא במידתכן (במיוחד בחורף). את המגפונים הזמנתי לא מזמן מנקסט והם נוחים מאד. אני מרוצה מהמחיר הנמוך יחסית למחירי נעלים דומות בארץ ומהצבע השוקולדי. לא ממש ברור איך ולמה, אבל אלה הנעלים החומות הראשונות שקניתי בשלוש השנים האחרונות, אם לא יותר. סיכות הניצנוצאז' המאד מאד גדולות (מכירים את הקטע הזה של אסוס, שאתם מזמינים אביזר אופנה ומגלים שהוא פשוט ענק?) מגניבות לאללה לדעתי והולכות מעולה עם סוודר גדול. 

הסוודר הזה חם כל כך שלא צריך ללבוש איתו מעיל, וזה תמיד נחמד ופרקטי. וכעת, הנה תמונה מטושטשת שלי מהבימה ויאללה ביי!

A photo posted by Sharona R (@sharona_shblog) on Jan 5, 2016 at 2:00pm PST

ההטרדות המיניות שלי

אתמול בערב התפרסמה בדף הפייסבוק של דה מארקר כתבה על מיעוט הנשים עמדות מפתח בהייטק. התגובות על הסטטוס לא אחרו לבוא. היו גברים שהיה דחוף להם להזכיר לכולנו, בערב הפיגוע המחריד בתל אביב, שנשים נשים שק של נחשים מחפשות רק לתבוע גברים חפים מפשע ולכן רק הגיוני לא להעסיק אותן. גבר אחד הגיב, ועד עכשיו לא ברור לי אם בציניות או ברצינות, שנשים מחונכות לשכב עם גברים שיש להם כסף ולכן לא נוטות להיות יזמיות הייטק.

לי כל העסק הוציא עשן מהאוזניים, ולכן מיהרתי לכתוב סטטוס בפייסבוק הפרטי שלי על הפטריארכיה הגברית, ותאמינו לי שאני לא משתמשת במונח הזה בקלות. מה הופתעתי אם כן לקבל מאחי הפרטי ומהגבר שאני הכי אוהבת בעולם ואינו קשור אליי בקשר דם תגובות בסגנון "הפחד מתביעות שווא בידי נשים הוא טיעון לגיטימי נגד העסקת נשים" שגובו מיד ב"לא אמרתי שזה בסדר, רק אמרתי שככה זה". הזעזוע מכך ששני הגברים האלה, שממוצע האייקיו שלהם עומד קרוב לוודאי על 150, חושבים ככה העלה בי בבת אחת את זכר כל ההטרדות המיניות שעברתי במקומות עבודתי בעשור האחרון.

•  ביום הראשון שלי בחברה בה עבדתי ירד גשם. וכשאמרתי לחברי החדש לצוות שממש רטוב בחוץ הוא שאל אותי "כמה רטוב את אוהבת את זה?". באותו היום ניגשתי למנהלת כח האדם של החברה והתלוננתי. הוא נקרא לשימוע. אחרי זה עבדנו ביחד עוד שנתיים וגם היינו חברים טובים אבל תמיד זכרו לצחוק על זה ש"תזהר ששרונה לא תתבע אותך".
• באחת החברות בה עבדתי התנהל שיח יומיומי על ציצים, כוסיות ושחקניות קולנוע. המפתחים היו קוראים אחד לשני "הומו" ומנהל הפיתוח קרא לי "לסבית". כל יום הוא קרא לי ככה. כל יום היתה לו בדיחה חדשה בנושא. ואני כל הזמן חשבתי לעצמי - אם באמת הייתי לסבית, מה הייתי אמורה להבין מהחרא הזה? הייתי תחת לחץ תמידי להיות חלק מהשיח המבזה הזה, מחשש שאפסיק להיות "אחת מהחבר'ה" אבל בשלב כלשהו לא יכולתי יותר והתלוננתי בפני המנכ"ל. כתוצאה מזה נתלה במטבח נוסח החוק נגד הטרדות מיניות ומונתה אישה לתפקיד אחראית למניעת הטרדות מיניות ובמשך כמה שבועות טובים הגברים בחברה לא דיברו איתי. עד סוף עבודתי שם לא חזרתי להיות "אחת מהחבר'ה".
• ב-2006, בעקבות פיטורים מסיביים בחברה בה עבדתי כמנהלת תמיכה טכנית, החלטתי להקים עסק עצמאי לייעוץ וביצוע הקמת מערכי תמיכה בחברות הייטק. היתה לי תכנית עסקית אבל הייתי חייבת ליווי מקצועי ולכן פניתי למרכז טיפוח היזמות (מט"י) ברעננה. נרגשת כולי, ולבושה כמו בוסית, הגעתי לפגישה של שעה עם יועץ ופרשתי לפני את התכנית שלי. בסיום הפגישה הוא הודיע לי בעליזות ש"עם החזה שלך לא תהיה לך בעיה למצוא לקוחות". הודיתי לו ושילמתי על הייעוץ ויצאתי משם בשוק. אחרי צעידה של כמה רחובות התיישבתי על המדרכה ופרצתי בבכי. התייפחתי ככה באמצע הרחוב במשך דקות ארוכות ואז חזרתי הביתה וזרקתי את התכניות שלי לפח. הייתי מובטלת כשנה אחרי האירוע הזה. אמא שלי אמרה לי מאוחר יותר שנראיתי בתקופה ההיא כמו פרסומת מהלכת לדיכאון.

הדוגמאות האלה הן החוויה הפרטית שלי, אבל אני לא מכירה אישה שלא חוותה הטרדה מינית אחת לפחות בחייה המקצועיים (שלא לדבר על חייה בכלל). חלקן עוברות מיד הלאה וחלקן נושאות את החוויה איתן לנצח. לא חשבתי על זה עד כה, אבל ברור לי עכשיו שהחוויות האלה תרמו את חלקן לחוסר הבטחון התעסקותי שמלווה אותי בשנים האחרונות. בכל חברה בה עבדתי הובלתי, יזמתי והצטיינתי ועם זאת בליבי חשתי הכרת תודה עמוקה למעסיקיי, שקרובה להכרת התודה שעבד חש כלפי בעליו שדואגים לו למחסה ואוכל. אני תוהה אם גברים מכירים את התחושה הזו. נכון, אני עברתי את בועת הדוט.קום ואת הפיצוץ שלה, ועבדתי בכמה וכמה סטרטאפים וחברות שקרסו. פיטורים משפיעים על הבטחון התעסוקתי של הבאנדם גם כשהם לא קשורים לכישורים או לעבודה שלו. בטחון דורש יציבות ובתעשיית ההייטק אין יציבות רבה, ממגוון סיבות (בתקופה הבועה אני ורבים מחבריי דילגנו בין חברות בגלל הצעות שכר וקידום שקיבלנו השכם והערב).

הטענה שנשים מחפשות לתבוע תביעות שווא ולכן מסוכן להעסיק אותן מגוחכת ופסולה מוסרית. היא זהה לטענות שכל הערבים רשעים וכל השחורים עצלנים. ואנדר המבריקה כבר כתבה השבוע על כל הסכנות שנשים מתמודדות איתן כל יום ובכל מקום ועל הגיחוך שבטענה שנשים מסכנות גברים יותר משגברים מסכנים נשים, קראו את מה שהיא כתבה אם עוד יש ספק בלבכם. הייתם מצפים שבתעשיית ההייטק תהיה התמונה שונה, אחרי הכל זו התעשייה הצעירה והאינטליגנטית ביותר שיש, אבל זה לא כך. ועדין מספר הנשים המוטרדות שלא תובעות גדול לאין שיעור ממספר הנשים שלא הוטרדו וכן תובעות. אני לא תבעתי ואני לא מתחרטת, כי רק אלוהים יודע איך תביעה כזו היתה משפיעה על הקריירה שלי. מצד שני, הייתי צעירה יותר ומודעת פחות. מה שבטוח הוא שאין שום הגיון בהגשת תביעת שווא. זה עולה הון בכסף, זמן ואנרגיה וודאי וודאי שלא משתלם כלכלית ברב המקרים, שלא לדבר על הפגיעה במוניטין. בקיצור - אני מאמינה שמי שתובע תביעות שווא הוא עבריין ואדיוט, ועבריינות וטמטום אינן תכונות ייחודיות לנשים. 

כיום פחות מ-20% מהמתכנתים בארץ הן נשים. אני חברה (חדשה) בארגון She Codes ששם לו למטרה להגיע לכך שמחצית מהמתפתחים בארץ יהיו נשים במהלך העשור הקרוב. לארגון יש שלושה עקרונות - אמונה בעצמך, עבודה קשה וקהילה. אנחנו לומדות תכנות, ייזמות ושיטות עבודה בקבוצות לימוד ומנשים שמככבות בתעשיית ההייטק המקומית והעולמית, מיעצות אחת לשניה ומסייעות אחת לשניה להתקדם מקצועית ולמצוא משרות טובות. הארגון מקיים גם קבוצות לימוד ופיתוח לנערות במטרה לעודד אותן להכנס לתעשיית ההייטק. עצם הפעילות בארגון מכניסה אותי לאווירת עבודה קשה, יוזמה והובלת תהליכים. בכוונתי להצטרף לצוות המתנדבות בארגון בשלב מאוחר יותר, במטרה להתחזק כמנהלת מחד ולהחזיר לקהילה מאידך. ו-She Codes לא לבד. בכתבה הזו תוכלו למצוא רשימה של ארגונים שמקדמים ייזמות נשית בהייטק.

אני חולמת על עולם שבו בנותינו (לא סביר) ונכדותינו (סביר בהחלט) יתייחסו לסיפורים שלנו על הטרדות מיניות ואיום תמידי כמו שאנחנו מתייחסים לסיפורים של הסבתות שלנו על ייבוש ביצות וג'מוסים בעמק. אני חולמת גם על עולם בו נשים עובדות במשרות בהן מרוויחים 12,000₪ למשרת תכניתן זוטר ויוצאות בארבע בלי שיסתכלו עליהן עקום, כי מובן מאליו שלעובדים יש חיים פרטיים שחשובים לפחות כמו העבודה, במקום לעבוד כעובדות סוציאליות שמרוויחות 7000₪ במשרה בכירה. את זה אפשר להשיג תוך שנים בודדות, אם נשים ישימו את דעתן לעניין. התהליך יואץ ככל שיותר נשים יקימו יותר חברות וקרנות מימון.

אני האחרונה שתגיד לנשים שהוטרדו מינית במקום העבודה להגיש תלונה במשטרה ולתבוע, הלא אני עצמי בחרתי שלא לעשות זאת ממגוון סיבות (שדאגה לכבודי העצמי ושלמותי הנפשית לא נכללו בהן, מן הסתם). אבל אני כן קוראת לעצמי ולכן, הקוראות, לקום ולעשות מעשה - לקדם את עצמכן מקצועית, להשיג משרות מעולות בשכר מעולה ולהתקדם לעמדות כח בהן נוכל לשנות את פני התעשייה הזו. זה יתחיל בתעשייה ויזלוג משם לחיי היום יום ולתרבות הישראלית בכלל ואז, אולי, בעוד כמה עשרות שנים יוכלו הנכדות שלנו להתנהל במדינה הזו בחופשיות שאנחנו לא נדע בימינו. מותר לבחורה לחלום לא? ויותר מזה, חובה על אדם לחלום. ונשים, וזה הדבר שעומד בבסיס התנועה הפמיניסטית וכל כך הרבה גברים ונשים ממהרים לפספס שוב ושוב, נשים הן בראש ובראשונה בני אדם.

פונפונים ופפיונים

ככל שמזג האוויר מתקרר אני נהנית יותר להתלבש. אני חושבת שזה בגלל ההזדמנות ללבוש בגדים שלא לבשתי הרבה זמן או בפעם הראשונה. אחרי הרשומה משבוע שעבר ודאי הבנתם כבר שאני קופצת על כל הזדמנות לרענן את המלבושים בימים אלה. עליי לציין שהשבוע החולף הביא כמה בגדים חדשים ונחמדים למלתחה שלי. אם פרויקט מלתחת הקפסולה מענין אתכם, אכתוב עליו כשאתקדם משלב התכנון לביצוע.

בכל מקרה, הנה שתי תלבושות שחורגות מהשטנץ שלי בתקופה האחרונה, וטוב שכך.

הראשונה היא תלבושת להדלקת נרות עם החברה. באותו יום הייתי בדמדומי דלקת הריאות שלי, כך שהיה חשוב לי ללבוש משהו רך וחמים למסיבונת אליה הוזמנתי. מיזע הדוב שמח עם פונפונים בכתפיים (או Pom Bear כפי שקורא לו היצרן) עונה בדיוק על ההגדרה.

הלילה היה קר אבל לא יכולתי ללבוש מעיל, בגלל הפונפונים. כשחיפשתי פתרון מתאים מצאתי את הפונצ'ו הזה מהימים שמשכית היתה משכית. הוא היה של אמא והיא אהבה אותו מאד. מה נעים יותר מלהתעטף בחום של אמא כשלא מרגישים טוב בחנוכה?

אני לובשת

מיזע של Lazy Oaf

חצאית מ-H&M BIB (לונדון) 

גרבונים מאסוס

תיק של Lazy Oaf מסטורי

פונצ'ו של אמא ממשכית (וינטג')

מגפונים משופרא

פונפונים במקום כנפיים, טנק במקום זוג ישבניים

תגידו מה שתגידו על אירוע האופנה ההוגנת שנערך בשבוע שעבר, חם היה שם. אנשים הסתובבו עם מניפות והתקלפו מכל שכבותיהם, ובצדק. אני הסתובבתי עם שיער לח ופרצוף אדום והעמדתי פנים שזה אופנה של בלוגריות. בכל מקרה, זה מה שלבשתי לביקור קצר נוסף באירוע. 

אני לובשת

שמלה של So Simple

בולרו של Marni for H&M (ישן)

מגפיים של Red Valentino (ישנות)

ודאי הבנתם כבר שאני מטורפת על שמלות וחצאיות מקסי עתירות בד או שכבות על שכבות של טול. לו יכולתי הייתי מתלבשת כמו במאה ה-19, עם תחתוניות וקרינולינות ומחוך והכל. מילדות אני מפנטזת על זה. לבת המצווה אבא לקח אותי לחנות כלות בלונדון וקנה לי שמלת שושבינה עם תשע תחתוניות טול. בשנים האחרונות יש לי חלום קבוע בו אני מגיעה לחנות ובה מחלקה של תחתוניות, טול וקרינולינות אבל אני תמיד מתעוררת לפני שאני מספיקה למדוד.

אם לחזור לעניינו, השמלה מהנה מאד ללבישה. הבעיה היחידה איתה היא שהיא מעט ארוכה מדי ולכן התלכלכה לי בהליכה הקצרה בגשם מהמונית לכניסה לאירוע. בהזדמנות אקח אותה לתופרת שתראה לה מי הבוס ותקצר אותה.

לכבוד השלוליות נעלתי את מגפי הגשם בעיטור סרטים של רד וולנטינו שקניתי לפני כמה שנים בהנחה מטורפת באיזה אאוטלט. כשחזרתי הביתה קפצתי לתוך שלולית עמוקה בכניסה לבית כדי לבחון אותן וראיתי כי (ר)טוב. 

אכן, אין כמו דוב פונפונים טוב או מגפי פפיונים לשיפור המצב רוח!

סיכום חוויותי בפתיחת סופשבוע האופנה ההוגנת

חברות וחברים, השעה מאוחרת ואני עייפה כמו שלא הייתי זמן רב. ביליתי היום שעות ארוכות על הרגליים וגרונו של גבי כבר ניחר מרב קריאות חמס. איך אומר זאת בצורה ברורה? הלך הגב, אזל, אין גב, קאפוט, יוק גב. אבל תכלס, מי צריכה גב כשיש כל כך הרבה בגדים יפים לשמנות בהישג יד?

היום נפתח סופשבוע האופנה ההוגנת של גאלה רחמילביץ', שנערך ביד חרוצים 11 בתל אביב וימשך עד צהרי שישי. במקום מתקבצות מעצבות אופנה ונעלים בטווח מידות הוגן והגון - עד מידה 60 בבגדים ועד מידה 45 (אם איני טועה) בנעלים. כמו כן תמצאו שם אביזרי אופנה דוגמת תיקים, גרבונים, לבנים, בגדי ספורט ונעלים.

מאחר ואני מותשת ברמות שאין לתאר (שלא תדעו כמה עמדתי על הרגליים היום, קרעחץ) אקצר ככל האפשר במילים ואסכם את האירוע בתמונות, אך ראשית מספר הבהרות:

1. חם במקום שאין לתאר ויש מחסור בתאי מדידה. המלצתי היא להגיע עם גופיה ומכנסון שעליהם תוכלו למדוד בגדים בקלות גם בתוך הקהל מבלי להרגיש לא נעים.
2. יש במקום בר המוכר שתיה ואוכל ויש איזור ישיבה נוח למלווים או קונות עייפות.
3. שכחתי, אני כל כך עייפה וגם כואבות לי הרגלים.

ראשית, מלכת השמלות בעייני היא זו של ענבל מימרן להאני בי. מרגע שראיתי תמונה שלה ידעתי שהיא חיבת להיות שלי וכך נסעתי אתמול לחנות החדשה של ענבל כדי להניח עליה את טלפיי בשניה שהגיעה מהמתפרה, כדי ללבוש אותה לאירוע הפתיחה (תצוגת האופנה אליה הוזמנו הבלוגרים והעיתונאים). היא עשויה מחמישה מטרים של בד חורפי דק ונעים. אפשר לגנדר אותה או לשנמך אותה, בהתאם לחשק, באמצעות האביזרים הנכונים. והכי חשוב - אני מרגישה כמו מלכה כשאני לובשת אותה וכל צעד בה מלווה בתנופה נפלאה של בד שהופך את האנרגיה של הגוף למשהו מוחשי. קיבלתי עליה אין סוף מחמאות במהלך היום. למעשה, כל אישה שניה שאלה אותי מאיפה היא. לא מאשימה אותן, בחיי. 

אני לובשת

שמלה של ענבל מימרן להאני בי

ילקוט של דניאלה להבי

נעלים משופרא

עגילים של דריוס מרזילי (ישנים)

מחיר השמלה ₪560  והיא נמכרת באירוע ב-10% הנחה

אחת המעצבות האהובות עליי בימים אלה היא דניאל אנגלהרד מטולה, הנמכרת בחנויות שדרת המעצבים. הבגדים שלה נקיים, לא מתאמצים, נוחים ובעלי הניחוח האורבני החביב עליי. לרגל האירוע היא הגדילה את טווח המידות והוא מגיע כעת עד 50. את המכנסים בתמונה הראשונה קיבלתי במתנה מדניאל ורותי, מנהלת הרשת ואני שמחה מאד על כך שכן הן היו ברשימת הקניות שלי לאירוע.

מחיר המכנסים 390₪ והם נמכרים ב-10% הנחה באירוע
ואני אוהבת אותם כל כך שהעליתי תמונה בה אני נראית כמו חרוב מקולקל!

השרשרת של The Story of Anka. הדוכן שלה ממוקם בצמוד לזה של טולה

השרשרת של The Story of Anka

הנה חצאית וחולצת בטן של טיאנה מפולק נ פולק. טיאנה היא מעצבת חדשה וצבעונית מאד. המידות שלה בעייתיות ומספר פריטים שמדדתי במידה 52, שהיא הגדולה ביותר שלה, היו קטנים עליי. בנוסף, חלק מהקולקציה עשוי מבדים וצבעים שאני לא הייתי לובשת. מצד שני, בעייני היא המבטיחה מבין המעצבות החדשות וברור לי שאחרי שפשוף קל ופגישה פנים אל פנים עם הלקוחות, הקולקציה הבאה שלה תהיה פגזית. 

הבגדים של נורית מטונשיניו אינם הטעם שלי, ולדעתי הם גם מנמיכים אותי. אבל השמלה הזאת נחטפה מהדוכן שלה כמו לחמניות וחוסלה עוד לפני שהחשיך. היא קיימת בעוד שני הדפסים ואני בטוחה שגם הם יחוסלו במהירות, אז אם אתן אוהבות אותה, מהרו.

באירוע הזה אני משתפת פעולה עם הדס אביקזר ממוטיף, שזהו הקולקציה השניה שלה. הקולקציה היא וורסטילית - את כל הבגדים ניתן לסגנן כך בסגנון נשי ורך מחד ואורבני ועסקי מאידך. אני אוהבת בעיקר את שמלות הכפתורים, שמגיעות במגוון הדפסים וצבעים ואת הקרדיגן\ג'קטינו\סריג שמגיע במידה אחת והוא רך, נעים, עוטף וגם מגניב להפליא. בגדי הגוף המפורסמים של הדס נחטפו היום מהקולבים והם מגיעים עד מידה 5 (אני לובשת מידה 4 שהיא 48-50).

הילקוט של מאיה שליו. הדוכן שלה ממוקם מול הדוכן של טונשיניו ומוטיף

הג'קטינו המדובר. הגרסה הכחולה הכי רכה ומפנקת, השחורה הכי מגניבה
הטבעת בצילום של מאיה שליו

לצערי, לא הספקתי למדוד ולצלם בגדים של כל המעצבות.

את הבגדים הנהדרים של טליה רובכן כבר מכירות, ומי שלא - כדאי לגשת לשטח המרווח שלה באירוע ולהכיר את המעצבת הנפלאה ואת הבגדים הגזורים לעילא שלה. לרגל האירוע היא הוציאה קולקציה מצומצמת של בגדי ערב הכוללת חצאיות מקסי, חולצות ניצנוצאז' וחצאיות טול. בנוסף קניתי (בהנחת בלוגריות משמעותית) שתי שמלות יפות של סו סימפל, מהקולקציה שעוצבה במיוחד לאירוע אבל טרם צילמתיהן. אתם עוד תראו אותן פה, הן בהחלט תורמות לפרויקט המלתחה המדויקת שלי. יש לציין, שהם הרחיבו מידות וכל הבגדים שלהם באירוע מגיעים עד מידה 5 (50-52 לדעתי).

לסיכום, חזרו איתי הביתה:

• שתי שמלות מקסי של סו סימפל (בחצי מחיר)
• מכנסים של טולה (במתנה)

נספחים - שמלה של האני בי שקניתי בהנחה ניכרת יום קודם ופריט של מוטיף שטרם בחרתי סופית אבל יהיה קרדיסוודרינו שחור (בהנחה ניכרת) או שמלת הכפתורים שצילמתי פה (במתנה).

חשוב לי לציין שהעובדה שאני מקבלת הטבה זו או אחרת על מוצר (הנחה גדולה במיוחד או מוצר במתנה) לא משנה את הביקורת שלי עליו. ויעידו המעצבים והיצרנים השונים שמציעים לי מתנות ומקבלים ממני סירוב מנומס. כבלוגרית, אני לא לוקחת מתנות שאני לא רוצה.

ועכשיו זהו. תם סדר סקירת אירוע האופנה וגו' כהלכתו ואני הולכת לישון שחבל על הזמן. לילה טוב וקניות מהנות!

* תודה לשיר וורובל ואודליה ממן על הצילומים ❤ 

אני מתלבשת כמו תיכוניסטית

בשנה ומשהו האחרונות פיתחתי מודעות גדלה והולכת לעובדה שהמלתחה שלי לא עושה לי טוב. זה בולט במיוחד בימים אלה, בהם אני מציינת שנה להפיכתי משכירה לפרילנאס. לקח לי כמה חודשים להבין זאת, אבל פרילנאס לא מתאים לי. העבודה מהבית גורמת לי להרגיש מבודדת ועצובה. אני זקוקה לחברת בני אדם ולאתגרים מקצועיים וכפרילאנס שצריכה לפרנס משכנתה וקיבה במידה גדולה אני לא יכולה להיות בררנית בפרויקטים שאני לוקחת. אני צריכה מסגרת, עבודה שמרתקת ומאתגרת אותי ולבלות את היום בחברת אנשים. לכן החלטתי שאני חוזרת לחפש עבודה כשכירה במטרה למצוא משרה מעניינת ומשמחת מהר ככל האפשר.

אחת מתופעות הלוואי המציקות של עבודה מהבית היא שאני לובשת בגדים מרשימים בערך אחת לחודש, לפגישה עם לקוח שמצפה לזה. לשאר הפגישות שלי אני לובשת ג'ינס וחולצה ולעבודה בבית אני לובשת טרנינג. בקיצור, חזרתי להתלבש כמו תיכוניסטית וזה מאמלל אותי. 

יש בשבלוג אי הבנה קבועה שנובעת מהתייחסותי ל"אנשים שלא אכפת להם מבגדים" כמו בביקורת שלי על קולקציית החורף של הגרה. פה ושם צץ מישהו שחושב שאני מסתכלת על אנשים כאלה מלמעלה או שופטת אותם וזה לא נכון. עבורי, לבוש הוא כלי לביטוי עצמי יצירתי, פמיניסטי ופוליטי. עבור הרבה מאד אחרים, לבוש הוא כלי לשמירה על חום, מהוגנות והרגשה נעימה ותו לא. אנשים כאלה יהנו מאד מחנויות בגדים שאני לא מתקרבת אליהן, כי בבגדים שלהם אין שום אמירה (לפחות לא כזו בה אני מעוניינת) אבל הם בהחלט כן נעימים ומפנקים ללובש. זה לא קשור לשיפוט, זה קשור לציפיות וצרכים שונים. יתכן בהחלט שכשאני אומרת שאני "מתלבשת כמו תיכוניסטית" קוראות רבות חושבות שזה סבבה אגוזים. לי זה גורם סבל של ממש כי זה משקף את מצבי הנפשי והרוחני ושניהם, איך לומר, בקאנטים. אני נטולת יצירתיות וכבר שנה שבמקום לצמוח אני מתכנסת לתוך עצמי. 

כל פעם שאני עושה מכירת בגדים מארוני שואלים אותי למה אני עושה את זה. התשובה בשנה האחרונה היא שאני בתהליך של צמצום המלתחה שלי. התהליך הזה מתמשך וקשה לי לקדם אותו בזמן שאין לי, כאמור, הזדמנויות ללבוש את מרבית הבגדים שברשותי על בסיס יומיומי. אין לי בעיה עם העובדה שאני לובשת את אותם עשרה בגדים שוב ושוב, רב האנשים לובשים את אותם הבגדים שוב ושוב, אבל הייתי רוצה שהבגדים האלה שאני לובשת כל הזמן יעשו לי טוב במקום  לבאס אותי. לכן אני מתעסקת כבר מספר שבועות ברעיון של בניית מלתחת קפסולה - מלתחה הכוללת כמות מוגבלת של בגדים ונעלים (אביזרי אופנה, לבנים, גרביים, פיג'מות, בגדי ערב ובגדי ספורט לא נכללים בספירה) אשר מתאימים ללובש או הלובשת בדיוק ומשמשים בשילובים שונים לאורך תקופת מה (עונה, שלושה חודשים, מה שנוח). במהלך התקופה שנקבעה מראש לא קונים בגדים חדשים אבל מנהלים רשימת חסרים ממנה ניתן יהיה לקנות לקראת רענון המלתחה התקופתי הבא.

אני קוראת הרבה על הקונספט הזה בתקופה האחרונה ונתקלתי בכמה בעיות שעומדות בפניי בדרך ליישם אותו.

ראשית, כאמור, אני עובדת מהבית ולובשת את אותם השמעטס מסביב לשעון. היצירתיות פרחה מהחלון כתוצאה מסגנון החיים הזמני הזה ולכן אני לא ממש מחדשת בלבוש גם בהזדמנויות המעטות שיש לי. השיטה אמנם אומרת שאם יש לך שני סגנונות חיים שונים לחלוטין (למשל - משרד ופנאי השונים משמעותית זה מזה כי את הייטקיסטית ביום ובלוגרית בלילה) ניתן לאמץ שתי מלתחות קפסולה נפרדות, אחת לכל יעד. אבל אני אצטרך שלוש מלתחות, אחת לפגישות, אחת לפנאי ואחת ללבוש של תיכוניסטיות משנות התשעים וזה כבר יותר מדי.

שנית, הרעיון מבוסס על כך שיש לך מספר מוגבל של פריטים שכל אחד מהם מדויק לטעמך וצרכיך ואני, רחמנא לצלן, שמנה ולכן אין לי כמעט בגדים מדויקים. במשך העשור השמן שלי התרגלתי לקנות "על יד" ו"בערך" ו"מה שעולה עליי" כי כמעט בלתי אפשרי למצוא את הבגדים שאני באמת רוצה במידה שלי. כשאת רזה יש לך מגוון עצום של חנויות ומעצבים לקנות מהם בכל טווח מחירים שתרצי. כשאת שמנה, את צריכה להסתדר עם מה שיש. כתוצאה מכך יש לי מלתחה ענקית המלאה בבגדים שממש לא בא לי ללבוש וחלק מהם אני נאלצת ללבוש בכל אופן. 

בתור קינוח, המלתחה הפיזית שלי (כלומר, הארון שלי) לא מתאים למלתחת קפסולה. מלתחת קפסולה, מוטב לה שתהיה תלויה על קולבים כך שבכל עת אוכל לסרוק את הבגדים שעומדים לרשותי ולשחק איתם במיני תלבושות שונות המתאימות לצרכי באותה העת. אבל הארון שלי קטן, דחוס ויש בו מעט מאד מקום לתליה, ואני לא מצליחה להחליט איך לארגן אותו כך שיתאים למטרה הזו, בפרט שכשאעשה זאת סוף סוף אבנה ככל הנראה שתי קפסולות. 

בתקופה האחרונה אני מוסרת או מוכרת יותר ויותר פריטים שאני לא אוהבת או צריכה ומנסה להחליפם בכאלה מדוייקים יותר. לדוגמה, ניצלתי קופון בלוגריות שקיבלתי לעונות לקניית חולצה לבנה מכופתרת שגדולה עליי ועונה על הצורך הישן ב"חולצה גברית גדולה" ולפני כמה שבועות קניתי סוודר בהיר ב-H&M בהנחה שמתישהו יהיה לי קר ואצטרך אותו, מה שמצטייר כנכון בימים אלה ממש. מחר מתחיל אירוע האופנה במידות הוגנות (אני, כאמור, בגמילה מהמונח "מידות גדולות") של גאלה רחמילביץ' וכמה מהמעצבות שם מתאימות בדיוק למה שאני מחפשת. אני מתרגשת במיוחד לבדוק את הקולקציות של טולה (עליה כבר כתבתי כאן בעבר) ושל מוטיף *. לטולה יש מכנסים שאני רוצה ולמוטיף יש שמלת כפתורים סופר קולית שעשויה בהחלט להתאים לקטגוריית ה"שמלה לא מתאמצת". אני כל כך רוצה להתלבש בצורה לא מתאמצת וזה פשוט בלתי אפשרי במצבי הנוכחי. אני כל הזמן מתאמצת, כי אני לגמרי מחוץ לאלמנט שלי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התלבשתי בנינוחות מוחלטת. כשאני חושבת על זה, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאתי מהבית עם תיק שאינו ילקוט.

לפעמים בחיים עושים בחירות שגויות ולוקח זמן רב להבין את זה. אני הבנתי שכדי להיות מאושרת אני צריכה להיות שכירה. שכירה שיש לה מעט בגדים שעושים לה טוב על הנשמה ואנרגיה יצירתית שמניעה אותה. כעת אני פועלת על מנת להשיג את האושר הזה שלי ועד אז, אמשיך להתלבש ולהרגיש כמו תיכוניסטית שמחפשת את עצמה בתקווה שאמצא מהר.

* ביום רביעי מהשעה 14:00 עד אחר הצהרים אהיה (לבושה יפה לשם שינוי) בדוכן של מוטיף לייעוץ אופנתי וחיבוקים, בואו לבקר אותי!