עשי זאת בעצמך, או איך הכנתי את המוזיקאי הנפלא בעולם

בנובמבר שעבר נסעתי לטיול שורשים בפרוסיה (פולין וגרמניה של היום) אותו סיימתי בהופעה אדירה של ג'וני פלין, שבדיוק חגג את שחרור האלבום Sillion (מאנגלית עתיקה, גל האדמה החום והחם שהמחרשה הופכת וחושפת לראשונה לאוויר העולם). אלבום שתואר בידי אחד המבקרים כאחד שנשמע כאילו חפרו אותו מבור באדמה והוא הטוב ששמעתי בשנים האחרונות וללא ספק אחד האהובים עליי אי פעם (יחד עם Disintegration ו-Pornography של הקיור ו-The Queen Is Dead של הסמיתס).

כבר אז חשבתי להכין לו בובה קטנה בצורת עצמו, אבל השתפנתי ונתתי לכמה אנשים לשכנע אותי שזה יקריפ לו את הנשמה וויתרתי על הרעיון. כן הצלחתי לגשת אליו ולדבר איתו אחרי ההופעה, מה ששימח אותי מאד (הוא איש נחמד נורא ואדיב להפליא), אבל לא נתתי לו שום דבר בתמורה לכל מה שהוא נתן לי - מוזיקה ומילים שחודרות לנשמה ומרוממות אותה, גם במצבים הקשים ביותר. אקיצר, יהויפלין חזר הביתה בידיים ריקות (חוץ מהגיטרות, הבנג'ו, המנדולינה והחצוצרה זאת אומרת) ואני חזרתי ותאוותי בידי.

פרוורדו שנה קדימה, ואני מתכננת גיחה קצרה ללונדון לראות 4 הצגות ב-4 ימים, אחת מהן (וזו שהתחילה את כל הענין) היא True West של סם שפרד בכיכוב היהויפלין. הפעם, אמרתי לעצמי, אני מכינה לו בובה, כי זו הדרך היחידה שיש לי לתת לו חתיכה מעצמי כמו שהוא נותן למעריציו כל השנים.

אמרתי ועשיתי!

ראשית בחרתי צילום להתבסס עליו והוא זה. בדיעבד (כפי שתגלו בהמשך) התברר שבחרתי בדיוק בצילום הנכון.

הייתם מצפים, אני מניחה, שאתחיל בבנית הבובה הבסיסית. אבל מאחר ואני ממש מפחדת מתפירה, בחרתי להתחיל דוקא מהכובע, שהוא סוג של סמל מסחרי של הפלין (נסו למצוא צילום שבו הוא לא חובש כובע או נועל בלאנדסטון, אפילו עם טוקסידו, I dare you למצוא כזה). מאחר וחברתי הסורגת היתה באמצע מעבר דירה והעדיפה טיגון בשמן חם על פני לסרוג בשבילי כובע זעיר, נאלצתי לתפור אחד מסריג שמצאתי בקופסת הבדים שלי.

עכשיו, כשהר הכובע בידי, ידעתי שאפשר להתחיל את העבודה. הרכבת הבובה לקחה בסך הכל חודש, מתחילתה ועד סופה (כי חיכיתי לדברים שיישלחו אליי מחו"ל) אבל אני די בטוחה שאת הפלין האמיתי לקח כתשעה חודשים להכין, אז מצבי טוב יחסית.

הכנתי את הבסיס ואז התחלתי להתאבסס על עיצוב הפנים. ראשית התאבססתי על האף, צורתו ומיקומו.

אחר כך התאבססנו, יערה ואני, על עיניים.

אכן תמונות קשות

בשלב כלשהו, הרמתי ידיים והתחלתי להתחבט בנוגע לשיער.

יערה מפנימה שבובנאות זה לא קל

כולל משחקים שונים עם הפנים לפני שאני מתחילה להדביק.

כל הזמן הזה, יערה ציירה לידי והוכיחה שהדור הבא לאמני משפחת ראובני כמעט בשל לצאת אל העולם.

הגיע הזמן להדביק את הבוב, אבל רק מהמותניים ומעלה, כי בשלב זה כבר קניתי לו נעלים באיביי וידעתי שעדיף שהרגלים יחוברו אל הגוף רק בסוף התהליך, לאחר שהנעלים יקובעו במקומן.

והחלק הכי כיפי - איפור הפנים. אני לא יודעת איך בובנאים אחרים עושים את זה, אבל הבובות שלי חולקות את האיפור שלי (בתוספת עפרונות וצבעי מים ואקריליק במידת הצורך).

עוד סיבה להשאיר את הרגליים לרגע האחרון - כדי להקל על מלאת הצביעה

יהופלין הוא בריטי בלונדיני ורוד לחיים ולחיו מעוטרת בצלקת מתקיפת כלב בינקותו.

הצלקת אתגרה אותי כי מחד, היא מאפיין בולט שלו, ומאידך מי רוצה לקבל בובה מצולקת של עצמו? מה גם שבובנאות היא אמנות ה-Understatement. החלטתי ללכת על רמיזה עדינה בלבד, כראוי ליהויבוב.

עכשיו התחיל משחק ההמתנה לכל ההזמנות מאיביי - היגיעו בזמן? התחלתי את העבודה על הבובייל חודש ושבוע לפני הטיסה, כדי שיהיה להכל זמן להגיע. ואכן, כמעט הכל הגיע בזמן. חוץ מתקלה אחת שארעה ממש בשניה האחרונה.

ברור, מן הסתם, לכל מי שעיניו בראשו ומכיר אותי שהפכתי חצי עולם בחיפוש אחר בלאנדסטון זעירים. לצערי, החיפוש העלה אבק ונאלצתי להסתפק במשהו דומה לנעלים אחרות שיש לו, בתקווה שאצליח להסתיר אותן מתחת למכנסים בדיוק מידה הנכונה. כשהן הגיעו, הייתי מרוצה עד השמים.

דרוש - סינדרל

כעת אחסנתי את חצי היהויבוב בשקית אטומה היטב לכשלושה שבועות, מוציאה אותו מדי פעם כדי לבדוק את הרכישות שהגיעו.

התלבטתי איזו גיטרה זעירה לקנות לו, כי לפלין יש רזונייטור משוחזר כבן שמונים, והגיטרה הזו מזוהה איתו. מצד שני, הרזונייטור הזעיר היחיד שמצאתי באיביי עלה כמעט 200 ש"ח והגיע ללא קייס וגם גודלו היה מאיים במידת מה, כי הוא היה ארוך באינץ' ממה שחיפשתי ופחדתי שזה יהיה גדול מדי. לבסוף החלטתי להתפשר על יושרתי האמנותית ולקנות לו גיטרה אקוסטית בסיסית מעץ עם קייס ומעמד קטן שעלתה עשירית. זאת מתוך שכנוע עצמי עמוק שהוא ממש קשור לקייס שלו, שמלא מדבקות מכל מסעותיו בעולם (עוד הימור שהשתלם בדיעבד, כפי שתראו).

תתחדש!

בסוף השבוע שלפני נסיעתי, אשר יגורתי בא לי ולא נותרה ברירה אלא להלביש את הנער, יענו לתפור, שלא נדע מצרות. נחושה בדעתי להתמודד עם המשימה וחמושה באקדח דבק מעשן ניגשתי למשימה, שכללה פירוק והרכבה של פריטים קיימים (יתברך שמו) כמו גם מלאכת יד כושלת.

צילום אחרון בלי רגליים

זהו, עכשיו הוא יוכל לברוח אם בא לו

הסנדלר הולך יחף? לא ולא!

אתם לא רוצים להבין מה אני עושה בצילום הזה, תאמינו לי

מדידות אחרונות עם הגיטרה. התלבטתי אם לחבר את הגיטרה אליו או לא וחבריי החליטו שיש לחבר.

בשלב הזה, למרות שחשבתי שגמרתי, קיבלתי שתי החלטות של הרגע האחרון - להוסיף לו צעיף מפליס אפור (הוא מצולם רבות עם צעיפים) ולקשט את הקייס של הגיטרה במדבקות, כמו הקייס האמיתי שלו. כמו כן, זכרתי שבאחת התמונות הישנות שלו הקייס מכוסה במדבקות Fragile מטיסות עבר. לצורך הענין, גזרתי כמה תוויות של דואר ישראל שאני שומרת לצורך משלוח דואר רשום והוספתי מדבקות זעירות מהאוסף שלי.

למחרת בבוקר, יום לפני הנסיעה, הגיע הזמן לצלם יהויבוק!

הכי כיף להקפיד על הפרטים הקטנטנים, כמו טבעת הנישואים שלו למשל

שמחתי לגלות שיש לי בבית את הרקע המושלם, שמתאים בדיוק למילות השירים שלו

זהו. כל שנותר הוא לארוז את יהויבוב באינסוף פצפצים, שקיות וקופסה קשיחה במיוחד שתשרוד טיסה במזוודה קומפלט עם מעיכות מכל הכיוונים ולעלות על המטוס.

לאחר ההצגה, כשנרגעו התשואות ומחיאות הכפיים, שמנו פעמינו בריצה קלה ליציאת השחקנים שם התארגן כבר תור בריטי מנומס מאחורי גדר ברזל מעוטרת בשני שומרי ראש מפחידים למראה (אך חביבים מאד) וחיכינו בקור המטורלל לטקס הענקת היהויבוב.

כשג'וני יצא סוף סוף אל הקהל הקפוא הוא היה מקסים כהרגלו למרות שנראה מותש (הוא קורע את עצמו בהצגה הזו, זה די נפלא לראות אותו מפרק את התפאורה עם אלת גולף לאורך המערכה השניה). אני, שבינתים התחלתי לפחד שוב שהוא יחשוב שהמתנה שלי היא הדבר הקריפי ביותר שראה מימיו (גגלו וקראו על ג'יימי דורנן ותגובתו הנוראית לעוגה בצורתו שהכינה מעריצה), שמחתי מאד לראות את פניו אורות למראה יהויבוב. הוא הפך והפך אותו ואמר שהקייס נראה בדיוק כמו זה שלו (יש!) ושזה הכובע האהוב עליו, שהלך לאיבוד בשנה שעברה (דאבל יש!). לא אאריך בסיפורי אלף סבתא וסבתא ואסכם שיהויפלין נראה מרוצה, יהויבוב נראה מרוצה ואני הרגשתי מרוצה עד הגג.

נראה כמו לקוח מרוצה!

זו היתה חוויה נפלאה ממש. מעבר לכך שאני אוהבת להכין בובות, בוביילים בפרט ופרוטרטים בבובייל הכי בעולם, האפשרות לתת לאדם שנתן לי (ולהמוני אחרים) כל כך הרבה מעצמו פיסה קטנה מהיצירה שלי ולשמח אותו קצת ריגשה אותי מאד. אין הרבה אמנים שמנהלים יחסים דו כיווניות עם המעריצים שלהם, ואני שמחה שיצא לי לעניק לו משהו קטן ממני, שיראה לו כמה שמחה הוא מביא לחיים של אנשים. זה הדלק שמניע את רב האמנים ליצור וללא ספק, אחד מאלה שמניעים אותי.

כולי תקווה שיהויבוב נהנה בחייו החדשים בלונדון ולא נלעס בתאווה ברגעים אלה ממש בידי שתי תינוקות לצלילי גיטרה. בכל מקרה, הזהרתי את ג'וני שלא יתן לקטנות שלו להתקרב לבובה מחשש להתנתקות חלקים קטנים. אני נהנית לדמיין אותו נח על מדף בסטודיו מוקף בכלי נגינה שונים ומשונים בזמן שחם ונעים לו. אני מתכוונת ליהויבוב כן? ג'וני על מדף זה רעיון ממש גרוע לדעתי, אבל הי - אני האחרונה שתשפוט את נפש האמן.