תשוויץ פרוסאי

השלום והברכה לכם קוראים יקרים. הידעתם שהפעם האחרונה בה הופיע פה תשוויץ היתה ביוני 2015? מה אומר לכם, אכן שנתיים קשות עברו על יחסינו. לרגל שובי מפרוסיה, החלטתי שזה זמן טוב מעין כמוהו לחזור למסורת תשוויצי האתמול ולשתף אתכן במזימותיי לרענן מעט את העניינים.

ראשית, מזכרת מפוזן, עיר אבותיי. בעיר העתיקה נתקלתי בחנות חרסינה ובה מיני כלים מקסימים מעוטרים בציורי הפרחים המסורתיים העתיקים של העיר. המחירים היו מגוחכים ומטה והצטערתי מאד שאין ביכולתי לקנות את המגשים הגדולים והיפים להגשת עוגות והסרוויסים להגשת תה, אבל פחדתי שהם לא ישרדו את הנסיעה לגרמניה ומשם לישראל. הסתפקתי בפרה הפרחונית הזו להגשת חלב סויה ומיד עם הגעתי הביתה שלפתי אותה מגולם הפצפצים והכביסה בו טמנתי אותה והנחתי אותה על מדף הכבוד, שם שוכנים זה לצד זה כלים שלי, של הוריי ושל סביי משני הצדדים. וכך זכה סבא וולטר, סוף סוף, לייצוג על מדף החרסינה המשפחתית.

את אגם הלירלורים הזה רכשתי בשתי חנויות, מהיוקרתיות שיש בברלין - פריימרק וטייגר. ושיהיה ברור, אני מאשימה את יעל רגב עם סרטוני הלייפסייל הממכרים שלה בטמטום הזה. למה אישה בגילי צריכה חרסינה טייואנית סוג ל' בצורת משהו שאמור להיות שיא העידון רק שהוא לא? אלוהים יודע, אבל כשראיתי את הראשון ידעתי שאני חייבת אותו וכשראיתי את השני, העוד יותר זול, הבנתי שהלך עליי. גם מחזיק הסיר הצבעוני עליו הם מונחים הוא מטייגר. למחרת קנייתו נתקלנו בתאום שלו בחנות מוזיאון זוועות ימי הביניים אליו הלכנו, רק ששם הוא עלה 20 יורו ושלנו עלה באזור ה-4 יורו, והשמחה היתה רבה.

ואם בפריימרק עסקינן, שזפו עיניכם בפיג'מה הנאה הזו. מה רכה היא! מה ורודה! מה מושלמת, כל עוד לא מכניסים לגוף שום משקה במהלך 12 שעות לפני לבישתה, פן תאלצו לקפוא למוות על האסלה! 

במונקי החביבה קניתי מספר בגדים, שחלק מהם כבר הראיתי לכם ואחרים המחכים שיגיע חורף אמיתי שכן צמרוריים הם. את השמלה הזו כבר לא אספיק, ככל הנראה, ללבוש השנה אז צילמתיה על קולב. זו שמלת טול (טול?? אני?? מון דיו!!!) ורדרדה עם ריפרופים שמצאתי בדוכן הפריטים הבודדים בפאקין 10 יורו. במחיר הזה לא קונים בישראל מילקי!

בת הדודה שלי אמרה לי שיש חנות ליד מונקי שאני חיבת לקנות בה מומינים. היא אמרה שכשאני אראה את החנות אני אדע שזה המקום הנכון. ואכן, כשהגעתי לחלון הראווה של החנות המדוברת פלטתי מגוון צווחות גיל אינדיאניות. מדובר בחנות חרסינה יוקרתית למדי, שרובה כלים אלגנטיים להפליא ויקרים להחריד וקיר אחד בה מוקדש לאוסף מהמם להפליא של כלים בעיטור מומינים. הבחירה היתה קשה מאד, אבל המחירים הגבוהים והחשש מלחזור לארץ עם מזוודה מלאה רסיסי מומין גברו עליי, ובחרתי שתי צלחות קטנות ויפות שעלו כמאה ש"ח כל אחת. המוכר האדיב עטף עבורי את הרכישה ברבבות נייר (הוא שמח מאד לשמוע שיש מעריצי מומינים בישראל) וגם הן נשלפו מבינות לכביסה מיד עם חזרתי הביתה כשהן שלמות ויפות. 

כשבוע מאוחר יותר נזכרתי שבביקורי האחרון בלונדון, לפני שלוש שנים, קניתי ספר על חרסינות מומין ושלפתי אותו מהספרייה, ואז עשיתי סוף סוף אחד ועוד אחד והבנתי שבידיי חרסינת ערביקה מקורית מסדרת מומינים 2017. אבל זה לא באמת משנה, כי אהבתי את הצלחות שלי עוד לפני שידעתי שהן פריטי אספנים. ממממ מומינים!!!

אחרי הביקור בבית הקברות Weißensee הסתובבתי בשכונה בחיפוש אחד קפה ומאפה ומצאתי חנות כלי תפירה קטנה ובה אוצר שלא העליתי על דעתי שקיים בכלל - סרט בעיטור עצלנונים! ראו מה יפה הפלא, וגם קניתי סרט ניצנוצאז' נאה וכל מיני כפתורים חמודים לבובות.

בישראל ניתן למצוא תכשיטים זולים, אבל רובם נראים בדיוק כך - מאד מאד זולים. בברלין מצאתי כל מיני עגילים משגעים במחירים מעולים, שנראים כאילו עלו כמה מאות שקלים בעוד שלמעשה עלו עשרות בודדות מאד. צבע היום, מסתבר, הוא אדום.

אם התכשיטים ב-And Other Stories משגעים וזולים יחסית, מה אפשר לומר על הנעלים? זולות הן לא, אבל מחירן עדין כ-60-70 אחוזים מזה בישראל (זה ניכר בנייקי והפומות למיניהן). הנעלים שלהם באמת יפהפיות, אבל רובן מצוידות בעקבים שדעתי אינה סובלת. ועדין הצלחתי למצוא עצמי בוהה חצי שעה בשני זוגות המגפונים האלה ומנסה להחליט איזה מהם יחזור איתי הביתה. התוכלו ילדים לנחש איזה זוג זכה לעשות עלייה?

הו יפות שלי, אתן הכי וורודות בעולם באמת שכן

קניתי גם כל מיני קוסמטיקה בפולין הזולה מזול (שם לראשונה בחיי פסעתי לתוך הפלא המכונה ספורה). אם זה מענין מישהו, אכתוב על כך ברשומה נפרדת. מדובר בעיקר במסקרות, איילנרים ומיני סבונים. וואו, קניתי כל כך הרבה סבון נוזלי בנסיעה הזו שאני חוששת שהכנסתי את אירופה למחסור שיזרוק אותם בחזרה לימי הביניים. מזל שיש ברקסיט!