דרך השומן כלומר האומן

ביום חמישי בערב הלכנו לגלריה פנדה לחגוג את פתיחת התערוכה החדשה של אום לילר במעמד שגריר שבדיה (פתיחת התערוכה, לא הלילר). התערוכה עסקה באיורים לספר אלה קארי הילדה מלפלנד והשמחה היתה רבה. אני לבשתי את שמלת השבת של שרונל'ה למרות שלא היה שבת.

אני לובשת

שמלה של דנה סידי

צמודונים מרזילי

נעלים משופרא

תיק של מונקי מאסוס

שרשרת מנעמה בצלאל (משלהי שנת טיכו)

השבוע קיבלתי מקוראת ותיקה של השבלוג (היוש אלכס!) שאלה בנוגע לאופנת ה-One Size הרווחת במקומותינו בשנים האחרונות. היא ציינה שהיא נרתעת מבגדים כאלה מחשש שלא יכסו לה טפח שלא לדבר על טפחיים. האמת היא שהופתעתי מדבריה, כי אני נהנית מאד מהטרנד הזה והרבה מבגדיי היותר מוצלחים הם One Size של מעצבים מקומיים. אני חושדת שקל להם יותר להתמודד עם גזרה יחידה מאשר לתפור לפי מידות אבל למי אכפת, זה עובד בשבילי. רב ה-One Size הם גם Oversize מה שהופך אותם למוצלחים אף יותר. המלצתי לציבור השמנמנות והשמנות היא למדוד בגדים כאלה בלי לפחד, אם נראה לכן שיש סיכוי סביר שהם יתאימו לכן. אני בוחנת כל בגד כזה לפי רוחב השרוולים, שכן זרועותיי העליונות יותר שמנות מעליונות אם להיות כנה.

השמלה הזו היא One Size של דנה סידי, חביבת השבליג. הבגדים של דנה הם One Size ורבים מהם מתאימים להוד שמנמנותי. השמלה מעוטרת ריפרופים מבלי לגלוש למחוזות הקיטש ויש לה כיסים והאורך מתאים לי בדיוק ומאד נעים ללבוש אותה. קיבלתי עליה מחמאות כל הערב וזה הגיוני כי ממש נהניתי ללבוש אותה וכשאת מרגישה טוב בבגדים שלך רואים את זה. אפשר ללבוש אותה מעל ג'ינס רחב קרוע ארוך או קצר אבל הג'ינסים היו בכביסה והיה קריר אז הלכתי על צמודונים שחורים והשרשרת הכי דקה וארוכה שיש לי. 

הערב בסימן שבדיה היה מוצלח מאד והסתיים בארוחה לילית מאוחרת עם חברים טובים, עוגות, לביבות, משקאות טעימים ועוף בקארי הילדה מלפלנד. 

ואם כבר בציור עסקינן, אחת מהמשימות שלי השבוע היתה לסיים ציור שהוזמן ממני. זה דיוקן של מורה חביב אותו הוא יקבל כמתנת סוף שנה (ששש אל תגלו) ואני חיבת לומר שאני מרוצה מהתוצאה. חזרתי לצייר לאחרונה אחרי הפסקה ארוכה מאד ואני ממש נהנית מזה. יש בזה משהו שדומה לעבודה באלתור עם בובות תאטרון - אני יודעת איך זה מתחיל אבל אין לי מושג איך זה יגמר. אני רגילה כבר לכתוב ככה (למרות שאי אפשר באמת להתרגל לקסם הזה) אבל לצייר ככה, זה ממש מרענן בשבילי.

לפני סיום אעיר שאני חייבת למצוא מילה עברית ל-One Size. זה בלוג עברי פה ומִידַחַת לא כל כך זורם לי. אשמח לקבל מכם רעיונות, קוראות וקוראים חתיכים. ובברכת שבוע טוב ויצירתי לכולם, אסיים.

כולם היו בגדיי פלוס מנעמי

נראה שעברה שנה בדיוק מאז סקרתי בפעם האחרונה את הנעשה בחנות של נעמי פלוס ברחוב בזל 32 בתל אביב. מאחר וכך חשבתי שרק מן הראוי להיענות להזמנתה הנדיבה של נעמי לבוא לראות מה חדש בחנות, עכשיו שהיא חזרה מפריז ובאמתחתה מגוון בגדים אביביים ישר מהתנור.

הביקור בחנות הציב לי אתגר. כידוע לי, לנעמי ולכם, הקוראים, אני נוהגת לצלם בחנויות בהן אני מתארחת רק תלבושות שמתאימות לאופיי ולטעם שלי במקום לתת לאחרים לסגנן או להלביש אותי כרצונם. כרגע הטעם שלי מונוכרומטי, מרוחק מהגוף, פשוט ויש שיאמרו יבש (כמו יין טוב ולא כמו הומור דלוח, לפחות כך אני מקווה) ואילו הקולקציה של נעמי כולה עליצות צבעונית עם קריצות היפיות וטישרטים עם הדפסים עליזים. קשה למצוא בגדים שמתאימים לך כשאת פרצופלוחה בחנות של חביבים! 

למרות כל זאת, עמדתי בפרץ ובחרתי חמש תלבושות להראות לכם. סביר שלא תראו אותי מהדסת ברחוב בשמלת תחרה מפוסטלת בימים הקרובים, אבל בהחלט אעשה לכם לייק נלהב אם תלבשו אותה בעצמכם.

אני לובשת

חולצה במידה יחידה שעולה 199₪

ג'ינס סקיני במידה 48 מתוך 48 שעולה 299₪

כובע קש שעולה 99₪

החולצה הזו מגיעה גם בכחול בוהק והיא מעוטרת לבבות נחמדים. היא מזכירה לי חולצה מדהימה ביופיה שקניתי בפריז לפני 400 שנים וקילוגרמים פלוס מינוס. הגי'נס יתאים גם למידה 50 שכן הוא נדיב בגמישותו.

אני לובשת

שמלת פשתן במידה יחידה שעולה 399₪

צעיף מוזהב שעולה 149₪

השמלה הזו מתאימה למידות 42 עד 60 (לקוחה במידה 60 רכשה אותה השבוע) ומגיעה במגוון הדפסים וצבעים. היא מאד נוחה ונעימה על הגוף. את הצעיף צרפנו כי הרגשתי שהשמלה חייבת איזה je ne sais qui שירים אותה למעלה והשרשראות הרבות בחנות הן (שוב) צבעוניות ועליזות מדי לטעמי כרגע. מה קרה לי שאני לובשת רק אפור שחור וקרם לאחרונה? מי את ומה עשית לשרונה?

אני לובשת

שמלה של Aye במידה 5 מתוך 5 שעולה 610₪

נעמי מחזיקה בחנות מגוון בגדים של Aye מאת איילת קוצר רדעי, שהרחיבה את טווח המידות עד 52 (להערכתי). מדדתי שמלה וחצאית במידה הגדולה ביותר ושתיהן היו גדולות עליי. הדגמים שלה רומנטיים ובהירים וכל כך לא מתאימים לסגנון הנוכחי שלי שזו אגדה ממש, אבל נעים מאד ללבוש אותם. יש לציין שהבגדים שלה הם היקרים בחנות (מה לעשות, ככה זה כשמייצרים סדרות קטנות בייצור מקומי).

אני לובשת

ג'ינס בויפרנד במידה 48 שעולה 449₪

חולצה עם "תחתית" שיפון במידה יחידה שעולה 229₪

הג'ינס היה גדול עליי ויתאים למידה 50 ואולי גם ל-52. העונה אני לובשת רק ג'ינס בגזרת בויפרנד ונאלצתי להתאפק שלא להוסיף את המכנסיים האלה לאוסף, כי כמה מכנסים באותה גזרה כבר אפשר לקנות. יש בחנות חולצות בסגנון הזה, עם חלק עליון דמוי טישרט מפוספס וחלק תחתון שמדמה חולצת שיפון שמציצה מלמטה , במגוון צבעים ודגמים.

אני לובשת

חולצה במידה XXL מתוך XXL שעולה 249₪

וג'ינס סקיני במידה 48 מתוך 48 שעולה 299₪

לחולצה יש שרוולוני "כתף קרה" מתנפנפים שאופנתיים עכשיו (ראו התמונה הבאה) והיא מגיעה בעוד מספר הדפסים. הג'ינס מאד רכים וצמודים דלוקס. נשים שאוהבות להרגיש שהבגד "מחזיק" אותן טוב יאהבו אותו, לדעתי.

כל הצילומים מאת אורית ליסק

מאחר וכל הצבעוניות הזו ממש לא מתאימה לי עכשיו, כאמור, בחרתי לי חולצה מחויטת יחסית בצבע קרם עם שרוולנים מתנפנפים קצרצרים, שהיא בדיוק מה שאני צריכה עכשיו לעבודה (חסרה לי חולצה בהירה וחלקה ללבוש עם מכנסים מחוייטים רחבים ושחורים שהם כמעט המדים שלי לאחרונה לעבודה). קיבלתי אותה במתנה מנעמי ותראו אותה כאן בקרוב במסגרת מה לבשתי היום.

איך מסכמים סקירה של חנות מלבבת שאין בה כמעט פריט אחד לטעמי? אני חושבת שגדולתו של השבלוג (אגב כל האגו במידות גדולות הזה שמסתובב בפייסבוק ביממה האחרונה) היא היכולת להיות אוביקטיבי. ואוביקטיבית, נעמי פלוס היא החנות היחידה בארץ בה ניתן להשיג בגדים אירופאים קלילים ועליזים באיכות טובה ומחיר סביר במידות 50-52. אני תמיד הייתי בעדה ואני ממשיכה להיות בעדה גם העונה (מה גם שנעמי עצמה היא אישה מקסימה, שמחה לעזור ובעלת טעם מצוין). ואגב, בזמן שצילמתי בחנות היתה שם עורכת דין יפה כבת ארבעים שקנתה כמה בגדים מחוייטים שחורים ולבנים לבית המשפט וכולם נראו עליה נהדר, כך שכמוני גם היא מצאה שם אוצרות למרות שהעליזות האופנתית לא מתאימה לצרכיה.

נעמי החתיכה (היא באמת אישה יפה עד מאד) מציעה לקוראות השבלוג 15% הנחה על כל קניה מעתה ועד ה-15.6.16. פשוט ציינו שהגעתן דרכי ושלמו פחות. לא יודעת מה דעתכן בנושא, אבל עבורי זה הפך את המקום לשמח אף יותר.

בעולם העסקים אין מקום לקומפלימנטים

אז מה אם מעתיקים ממך, קחי את זה כקומפלימנט!

התגובה הזו, שנכתבה בידי אישה שמנסה לעודד אישה אחרת שיצירתה ומקור מחייתה מועתקים ממנה ונמכרים כמוצרים מקוריים, אופיינית כל כך שאני חייבת להתייחס אליה.

לאחרונה כתבתי על התנהלות עסקית קלוקלת של עסקים קטנים בבעלות נשים, קרי שיווק אג'נדה. התופעה הזו, של שיווק באמצעות מניפולציה רגשית קיימת ככל הנראה רק בעסקים נשיים הפונים לקהל נשי (המקבילה אותה מצאנו בעסקים גבריים הפונים לגברים היא ההנחה המבזה שכל מה שצריך כדי למכור לגבר המבורגר או חופשה בחו"ל זה ציצים). אני עדין מאמינה שעסקים קטנים שמשתמשים בשיטה הזו עושים זאת מבורות ולא בציניות, להבדיל מעסקים גדולים להם יש צוותי שיווק ומכירות מקצועיים. זה לא עושה את זה טוב בהרבה בעיני, שכן זה מזלת את בעלת העסק בדיוק כמו את הלקוחות שלה. בעלת עסק שמאמינה במוצר לא צריכה לשווק אותו באמצעות פניה לרגש של לקוחות פוטנציאלים. הפניה לרגש מעידה, בעייני, על חוסר בטחון עצמי וחוסר הבנה עסקית ולשני אלה אין מקום בעולם העסקים. כל עוד יש נשים שמתנהלות בעולם העסקים כמו ילדות מפוחדות (וברור שיש גם גברים כאלה, אבל לא בהם אני עוסקת כאן) יהיו אינסוף עסקים קטנים שקמים ופושטים רגל כל שנה. מי שמקימה עסק בלי ללמוד לפני כן, בפורמט כזה או אחר, אין לנהל עסק צפויה להיכשל אלא אם נס כלשהו יציל אותה ויחזיק אותה מעל המים מספיק זמן עד שתלמד בדרך הקשה.

אבל על זה כתבתי כבר, ומטרת הרשומה הזו לעסוק בהעתקות.

תעשיות היצירה והאופנה פרוצות לחלוטין להעתקות, ככל הנראה. העובדה היא שברגע שבית אופנה מוביל אחד יוצא עם מוצר כלשהו שהופך לטרנדי, כל רשתות האופנה הבינלאומיות והמקומיות מחקות אותו תוך פחות משבוע. זארה מוציאה חיקויי שאנל, קלואי וסטלה מקרטני מדי שבוע ועדין לא נתבעה על כך. H&M מעתיקים כל טרנד קיים ומייצרים אותו במזרח בגרושים. באיביי תוכלו לקנות תיקים שנראים בדיוק כמו אלה של המעצבים האהובים עליכם באלפית המחיר. האם זה אומר שהעתקה היא לגיטימית? והאם כשמעצבת אופנה ישראלית מעתיקה ממעצבת ישראלית אחרת דינה כדין זארה שמעתיקה משאנל? לשאלה הזו יש שתי תשובות בעיני - האחת מוסרית והשניה עסקית.

מבחינה מוסרית אני רואה בזה פסול. העסקים הקטנים בישראל נוהגים לדבוק זה בזה. חנויות הספרים העצמאיות מאוחדות במאבקן נגד רשתות הספרים המונופוליסטיות ובעלי המכולות מאוחדים במאבקם נגד רשתות השיווק. מעצבות האופנה הקטנות בארץ, לכל הפחות אלה הפועלות בתחום המוכר לי היטב של "מידות הבינים" או איך שלא קוראים לזה היום, עובדות ביחד כבר מספר שנים במטרה לקדם את האג'נדה העסקית והמוסרית שלהן ולהזין את התעשייה הקטנה והנאבקת הזו בחמצן (יענו, כסף).כשאני גונבת את הערך הייחודי של חברי לקבוצה אני למעשה מוחקת אותו ומורידה אותה מרשימת היריבים שלי, אבל מלכתחילה התפיסה של הקבוצה היא שאין יריבות בין חבריה. העתקות פוגעות בסולידריות של קבוצות עסקיות, גם כשהן לא מאוגדות באופן רשמי, וברגע שהקבוצה הופכת לאוסף של בודדים הסוף שלה קרב. 

מבחינה עסקית העתקה אומרת שאין לך שום דבר מקורי להציע. כשאתה מייצר מכוניות והמכונית החדשה שלך נראית בדיוק כמו זה של המתחרה מספר אחד תוכל עדין להתחרות איתו ברמות הגימור, הבטיחות, ההנאה בנסיעה והערכים המוספים. כשהמוצר הוא מוצר אסתטי מלכתחילה, כמו בגד או קישוט לבית, אין לו שום ערך מעבר לצורתו. כשאני קונה בגד אני מחפשת אחד משנים - נוחות או אמירה ייחודית. אם מה שאני מחפשת זה נוחות, אני אלך על הפתרון הכי נוח במחיר הכי נמוך ואז להעתקה אין שום ערך מבחינתי כלקוחה. אם אני מחפשת אמירה ייחודית אני לעולם לא אקנה מוצר מועתק. כשזארה מעתיקה משאנל זה מקדם את שני העסקים - לזארה יש אלפי חנויות ברחבי העולם ועלויות הייצור שלה זעירות, הם מוכרים בגדים כמו נקניקיות ומחליפים קולקציות כל שבוע. היום הם מעתיקים משאנל, מחר הם יעתיקו ממארק ג'ייקובס. לבית האופנה העילית ממנו הם מעתיקים זה רק עוזר, כי הלקוחות האמיתיים שלהם, אלה שמוציאים אלפי דולרים על בגד ומצפים ממנו להיות סמל סטטוס או פריט ייחודי לחלוטין, לא באמת אכפת שמנסים לחקות אותם. אם שאנל תרוויח לקוח חדש אחד ממוצר שהועתק בידי זארה ונמכר באלפי עותקים, זה כבר היה שווה לה כלכלית לטווח הרחוק. זה לא עובד ככה בתעשיית העסקים הקטנים, בה ברור לחלוטין מה המקור ומה העותק.

אני מאמינה שעלינו, לקוחות העסקים הקטנים האלה, להיות צרכנים חכמים המפעילים שיקול דעת ניכר במהלך הרכישה. כפי שלא אקנה ממי שמשווקת לי באמצעות פניה אל הרגש כך לא אקנה ממי שמוכרת תחת שמה לי סחורה שמישהי אחרת עיצבה. כפמיניסטית וצרכנית מושכלת אני לא מוכנה לעודד העתקות מחד ולא מעוניינת לקנות מוצרים יקרים (הלא אין תמחור זול בעסקים קטנים) נטולי ייחודיות. אני לא רוצה שביתי או גופי ייצגו בעלת עסק חסרת כבוד, סולידריות או אמירה. 

העתקה אינה "קומפלימנט" העתקה היא הפרת חוזה, גם אם לא כתוב, בין בעלי עסקים לבין עצמם ובין בעלי עסקים ללקוחותיהם. את המלחמה החוקית במעתיקנים אני משאירה לבעלות העסקים. מה שאני מנסה לעשות הוא לעודד את קוראותיי וקוראיי לנהוג במוצרי צריכה בדיוק באותו האופן בו למדנו להתייחס למזון בעשור האחרון. הצרכן הישראלי למד לא לקנות מוצר מזון לפני שהוא בודק את רשימת המרכיבים ובורר מה הוא מוכן להכניס לגוף שלו ומה לא. אני מבקשת מכם להפנות את אותה תשומת הלב לרכישות האסתטיות שלכם. להימנע מעידוד מעתיקנים ומקניית מוצרים מועתקים מחד ולתמוך בבעלות העסקים שנלחמות במעתיקנים מאידך. כולנו נרוויח מזה בטווח הרחוק.

לכל פסח יש מוצאי פסח ואוזניים משולשות של חתול

מה נסגר איתך שרונה מה נסגר, ממתי מעלים רשומה מלפני ערב פסח כמה ימים אחרי שנגמר פסח? ובכן, זה השבלוג שלי ואני אאחר איף איי וונט טו אנד במקרה הזה, איי דו. לא יקרה לכם כלום אם תשבו שתי דקות מול המחשב ותקראו חדשות ישנות, זה לא שיש לכם משהו חשוב יותר לעשות עכשיו נכון? כלומר, עוד מוקדם לארוחת ערב והילדים עוד לא גמרו שיעורים ולמי יש כח להתפשט כדי להכנס עכשיו למקלחת. שבו חמש דקות, אתם יודעים שתהנו מזה. יש פה תמונות צבעוניות, גג שבע דקות וקמתם לנשנש איזה משהו.

ואחרי ההקדמה הפסיבית אגרסיבית הזו (אני רעבה), אספר לכם שלפני פסח הייתי במכירה נחמדה בסטודיו קטן בדרום תל אביב בה התארחו מעצבת האופנה החדשה החביבה עליי ואחת ממעצבות התכשיטים הוותיקות החביבה עליי יחד עם עוד כמה חברות וחברים וחשבתי שמן הראוי לבקר ולצלמן.

המכירה נערכה בסטודיו של מעצבת הטקסטיל דיקלה לבסקי, וכל המקום עוטר ביצירות הצבעוניות שלה. 

את התכשיטים הביאה מורן פורת, שאת יצירותיה אני מכירה כבר כמה שנים. למעשה, יש לי עגילים מדהימים מלאכת ידה שקניתי לפני מאה שנים בערך ברזילי ואז איבדתי ואז מצאתי ממש לפני כמה שבועות. אז שמחתי מאד לראות מה חדש אצלה. מורן עובדת בטכניקה ייחודית של הטבעת אבני חן בבד, כך שרק תבניתן נותרת בו, נוצצת כמעט כמו האבן עצמה. הטכניקה הופכת את התכשיטים האלה ל-Conversation Piece, יענו משהו לדבר עליו, וזו תוספת מצוינת לערך האסתטי של התכשיט, לדעתי.

אני מודדת שרשרת צבעונית של מורן

וגם עגילים גדולים

באופן כללי היה נעים ביותר. הסטודיו שנראה נטוש לחלוטין מבחוץ מלבב מבפנים, כדרכם של מבנים תל אביביים רבים, והאווירה היתה צחקקנית ועליזה עד מאד. הלקוחות של המעצבת לירון הורביץ (עליה כתבתי פה לא מזמן) מדדו את הבגדים המגניבים שלה והיו מרוצות גם כן.

נעמה מודדת טוניקה של לירון ולירון מרוצה מהחיים

מבקרת יפה מודדת שמלה אחרת של לירון

אני עצמי הייתי מדושנת עונג באופן כללי

בעלה של לירון, גיא הורביץ, הרביץ במתוקים והכין אוסף עוגות ובונבונים מהטעימים שיצא לי לבלוע לאחרונה. כל זה יפה במיוחד לנוכח העובדה שהוא בכלל מהנדס תוכנה, כמו רבים מאתנו, וחוטא במתוקים בזמנו הפנוי בלבד. השילובים שלו, למשל בונבון שוקולד לבן במילוי עגבניות שרי ווניל, טעימים שאין דברים כאלה. אין מה לומר, לירון שיחקה אותה בלוטו הבעלים.

המגדנייה הניידת של גיא הורביץ 

במכירה התוודעתי לראשונה לעבודות של המאיירת אפרת חסון דה בוטון, שעשתה במקום ציורים בהזמנה על מגוון כלים לחג. האיורים נעשים בטושים מיוחדים ואחרי שלושה ימים אפשר להדיח את הכלים בכל אמצעי שיש לכם, והאיור ישרוד (כך מספרים).

מאחר והוזמנתי לליל הסדר בבית הקטן בהרחבה, הבנתי מיד שאפרת הונחה כאן בידי שמיים כדי להכין עבורי צלחת לילרסדר חגיגית, שי לבעלי הבית. לכן קפצתי עליה עם צילום של חתול הלילר וערימת שטרות והודעתי לה שהגיע הזמן לצייר חתול אשכנזי נימוח המאופיין באוזנים משולשות מהרגיל אחרת מה יהיה. מאחר והיא נבהלה ממש, היא לא העזה לסרב וכך באה לעולם יצירת המופת הבאה.

בקיצור, היה נחמד וגם נעים וגם טעים והצער היחיד שנגרם לי היה על כך שמשם המשכנו להסתובב ולא יכולתי לרכוש פאי חמאת בוטנים ושוקולד של גיא לנשנש בערב. גזרה כמו שלי צריך לתחזק אתם יודעים. אחרי הכל, בלוג שמנופמיניסטי לא הולך ברגל (אלא נוסע ממקום למקום תוך כדי אכילת עוגות). ועכשיו - בתאבון לכולנו והמשך שבוע נעים לכם, קוראות וקוראים יקרים.