פונפונים ופפיונים

ככל שמזג האוויר מתקרר אני נהנית יותר להתלבש. אני חושבת שזה בגלל ההזדמנות ללבוש בגדים שלא לבשתי הרבה זמן או בפעם הראשונה. אחרי הרשומה משבוע שעבר ודאי הבנתם כבר שאני קופצת על כל הזדמנות לרענן את המלבושים בימים אלה. עליי לציין שהשבוע החולף הביא כמה בגדים חדשים ונחמדים למלתחה שלי. אם פרויקט מלתחת הקפסולה מענין אתכם, אכתוב עליו כשאתקדם משלב התכנון לביצוע.

בכל מקרה, הנה שתי תלבושות שחורגות מהשטנץ שלי בתקופה האחרונה, וטוב שכך.

הראשונה היא תלבושת להדלקת נרות עם החברה. באותו יום הייתי בדמדומי דלקת הריאות שלי, כך שהיה חשוב לי ללבוש משהו רך וחמים למסיבונת אליה הוזמנתי. מיזע הדוב שמח עם פונפונים בכתפיים (או Pom Bear כפי שקורא לו היצרן) עונה בדיוק על ההגדרה.

הלילה היה קר אבל לא יכולתי ללבוש מעיל, בגלל הפונפונים. כשחיפשתי פתרון מתאים מצאתי את הפונצ'ו הזה מהימים שמשכית היתה משכית. הוא היה של אמא והיא אהבה אותו מאד. מה נעים יותר מלהתעטף בחום של אמא כשלא מרגישים טוב בחנוכה?

אני לובשת

מיזע של Lazy Oaf

חצאית מ-H&M BIB (לונדון) 

גרבונים מאסוס

תיק של Lazy Oaf מסטורי

פונצ'ו של אמא ממשכית (וינטג')

מגפונים משופרא

פונפונים במקום כנפיים, טנק במקום זוג ישבניים

תגידו מה שתגידו על אירוע האופנה ההוגנת שנערך בשבוע שעבר, חם היה שם. אנשים הסתובבו עם מניפות והתקלפו מכל שכבותיהם, ובצדק. אני הסתובבתי עם שיער לח ופרצוף אדום והעמדתי פנים שזה אופנה של בלוגריות. בכל מקרה, זה מה שלבשתי לביקור קצר נוסף באירוע. 

אני לובשת

שמלה של So Simple

בולרו של Marni for H&M (ישן)

מגפיים של Red Valentino (ישנות)

ודאי הבנתם כבר שאני מטורפת על שמלות וחצאיות מקסי עתירות בד או שכבות על שכבות של טול. לו יכולתי הייתי מתלבשת כמו במאה ה-19, עם תחתוניות וקרינולינות ומחוך והכל. מילדות אני מפנטזת על זה. לבת המצווה אבא לקח אותי לחנות כלות בלונדון וקנה לי שמלת שושבינה עם תשע תחתוניות טול. בשנים האחרונות יש לי חלום קבוע בו אני מגיעה לחנות ובה מחלקה של תחתוניות, טול וקרינולינות אבל אני תמיד מתעוררת לפני שאני מספיקה למדוד.

אם לחזור לעניינו, השמלה מהנה מאד ללבישה. הבעיה היחידה איתה היא שהיא מעט ארוכה מדי ולכן התלכלכה לי בהליכה הקצרה בגשם מהמונית לכניסה לאירוע. בהזדמנות אקח אותה לתופרת שתראה לה מי הבוס ותקצר אותה.

לכבוד השלוליות נעלתי את מגפי הגשם בעיטור סרטים של רד וולנטינו שקניתי לפני כמה שנים בהנחה מטורפת באיזה אאוטלט. כשחזרתי הביתה קפצתי לתוך שלולית עמוקה בכניסה לבית כדי לבחון אותן וראיתי כי (ר)טוב. 

אכן, אין כמו דוב פונפונים טוב או מגפי פפיונים לשיפור המצב רוח!

סיכום חוויותי בפתיחת סופשבוע האופנה ההוגנת

חברות וחברים, השעה מאוחרת ואני עייפה כמו שלא הייתי זמן רב. ביליתי היום שעות ארוכות על הרגליים וגרונו של גבי כבר ניחר מרב קריאות חמס. איך אומר זאת בצורה ברורה? הלך הגב, אזל, אין גב, קאפוט, יוק גב. אבל תכלס, מי צריכה גב כשיש כל כך הרבה בגדים יפים לשמנות בהישג יד?

היום נפתח סופשבוע האופנה ההוגנת של גאלה רחמילביץ', שנערך ביד חרוצים 11 בתל אביב וימשך עד צהרי שישי. במקום מתקבצות מעצבות אופנה ונעלים בטווח מידות הוגן והגון - עד מידה 60 בבגדים ועד מידה 45 (אם איני טועה) בנעלים. כמו כן תמצאו שם אביזרי אופנה דוגמת תיקים, גרבונים, לבנים, בגדי ספורט ונעלים.

מאחר ואני מותשת ברמות שאין לתאר (שלא תדעו כמה עמדתי על הרגליים היום, קרעחץ) אקצר ככל האפשר במילים ואסכם את האירוע בתמונות, אך ראשית מספר הבהרות:

1. חם במקום שאין לתאר ויש מחסור בתאי מדידה. המלצתי היא להגיע עם גופיה ומכנסון שעליהם תוכלו למדוד בגדים בקלות גם בתוך הקהל מבלי להרגיש לא נעים.
2. יש במקום בר המוכר שתיה ואוכל ויש איזור ישיבה נוח למלווים או קונות עייפות.
3. שכחתי, אני כל כך עייפה וגם כואבות לי הרגלים.

ראשית, מלכת השמלות בעייני היא זו של ענבל מימרן להאני בי. מרגע שראיתי תמונה שלה ידעתי שהיא חיבת להיות שלי וכך נסעתי אתמול לחנות החדשה של ענבל כדי להניח עליה את טלפיי בשניה שהגיעה מהמתפרה, כדי ללבוש אותה לאירוע הפתיחה (תצוגת האופנה אליה הוזמנו הבלוגרים והעיתונאים). היא עשויה מחמישה מטרים של בד חורפי דק ונעים. אפשר לגנדר אותה או לשנמך אותה, בהתאם לחשק, באמצעות האביזרים הנכונים. והכי חשוב - אני מרגישה כמו מלכה כשאני לובשת אותה וכל צעד בה מלווה בתנופה נפלאה של בד שהופך את האנרגיה של הגוף למשהו מוחשי. קיבלתי עליה אין סוף מחמאות במהלך היום. למעשה, כל אישה שניה שאלה אותי מאיפה היא. לא מאשימה אותן, בחיי. 

אני לובשת

שמלה של ענבל מימרן להאני בי

ילקוט של דניאלה להבי

נעלים משופרא

עגילים של דריוס מרזילי (ישנים)

מחיר השמלה ₪560  והיא נמכרת באירוע ב-10% הנחה

אחת המעצבות האהובות עליי בימים אלה היא דניאל אנגלהרד מטולה, הנמכרת בחנויות שדרת המעצבים. הבגדים שלה נקיים, לא מתאמצים, נוחים ובעלי הניחוח האורבני החביב עליי. לרגל האירוע היא הגדילה את טווח המידות והוא מגיע כעת עד 50. את המכנסים בתמונה הראשונה קיבלתי במתנה מדניאל ורותי, מנהלת הרשת ואני שמחה מאד על כך שכן הן היו ברשימת הקניות שלי לאירוע.

מחיר המכנסים 390₪ והם נמכרים ב-10% הנחה באירוע
ואני אוהבת אותם כל כך שהעליתי תמונה בה אני נראית כמו חרוב מקולקל!

השרשרת של The Story of Anka. הדוכן שלה ממוקם בצמוד לזה של טולה

השרשרת של The Story of Anka

הנה חצאית וחולצת בטן של טיאנה מפולק נ פולק. טיאנה היא מעצבת חדשה וצבעונית מאד. המידות שלה בעייתיות ומספר פריטים שמדדתי במידה 52, שהיא הגדולה ביותר שלה, היו קטנים עליי. בנוסף, חלק מהקולקציה עשוי מבדים וצבעים שאני לא הייתי לובשת. מצד שני, בעייני היא המבטיחה מבין המעצבות החדשות וברור לי שאחרי שפשוף קל ופגישה פנים אל פנים עם הלקוחות, הקולקציה הבאה שלה תהיה פגזית. 

הבגדים של נורית מטונשיניו אינם הטעם שלי, ולדעתי הם גם מנמיכים אותי. אבל השמלה הזאת נחטפה מהדוכן שלה כמו לחמניות וחוסלה עוד לפני שהחשיך. היא קיימת בעוד שני הדפסים ואני בטוחה שגם הם יחוסלו במהירות, אז אם אתן אוהבות אותה, מהרו.

באירוע הזה אני משתפת פעולה עם הדס אביקזר ממוטיף, שזהו הקולקציה השניה שלה. הקולקציה היא וורסטילית - את כל הבגדים ניתן לסגנן כך בסגנון נשי ורך מחד ואורבני ועסקי מאידך. אני אוהבת בעיקר את שמלות הכפתורים, שמגיעות במגוון הדפסים וצבעים ואת הקרדיגן\ג'קטינו\סריג שמגיע במידה אחת והוא רך, נעים, עוטף וגם מגניב להפליא. בגדי הגוף המפורסמים של הדס נחטפו היום מהקולבים והם מגיעים עד מידה 5 (אני לובשת מידה 4 שהיא 48-50).

הילקוט של מאיה שליו. הדוכן שלה ממוקם מול הדוכן של טונשיניו ומוטיף

הג'קטינו המדובר. הגרסה הכחולה הכי רכה ומפנקת, השחורה הכי מגניבה
הטבעת בצילום של מאיה שליו

לצערי, לא הספקתי למדוד ולצלם בגדים של כל המעצבות.

את הבגדים הנהדרים של טליה רובכן כבר מכירות, ומי שלא - כדאי לגשת לשטח המרווח שלה באירוע ולהכיר את המעצבת הנפלאה ואת הבגדים הגזורים לעילא שלה. לרגל האירוע היא הוציאה קולקציה מצומצמת של בגדי ערב הכוללת חצאיות מקסי, חולצות ניצנוצאז' וחצאיות טול. בנוסף קניתי (בהנחת בלוגריות משמעותית) שתי שמלות יפות של סו סימפל, מהקולקציה שעוצבה במיוחד לאירוע אבל טרם צילמתיהן. אתם עוד תראו אותן פה, הן בהחלט תורמות לפרויקט המלתחה המדויקת שלי. יש לציין, שהם הרחיבו מידות וכל הבגדים שלהם באירוע מגיעים עד מידה 5 (50-52 לדעתי).

לסיכום, חזרו איתי הביתה:

• שתי שמלות מקסי של סו סימפל (בחצי מחיר)
• מכנסים של טולה (במתנה)

נספחים - שמלה של האני בי שקניתי בהנחה ניכרת יום קודם ופריט של מוטיף שטרם בחרתי סופית אבל יהיה קרדיסוודרינו שחור (בהנחה ניכרת) או שמלת הכפתורים שצילמתי פה (במתנה).

חשוב לי לציין שהעובדה שאני מקבלת הטבה זו או אחרת על מוצר (הנחה גדולה במיוחד או מוצר במתנה) לא משנה את הביקורת שלי עליו. ויעידו המעצבים והיצרנים השונים שמציעים לי מתנות ומקבלים ממני סירוב מנומס. כבלוגרית, אני לא לוקחת מתנות שאני לא רוצה.

ועכשיו זהו. תם סדר סקירת אירוע האופנה וגו' כהלכתו ואני הולכת לישון שחבל על הזמן. לילה טוב וקניות מהנות!

* תודה לשיר וורובל ואודליה ממן על הצילומים ❤ 

אני מתלבשת כמו תיכוניסטית

בשנה ומשהו האחרונות פיתחתי מודעות גדלה והולכת לעובדה שהמלתחה שלי לא עושה לי טוב. זה בולט במיוחד בימים אלה, בהם אני מציינת שנה להפיכתי משכירה לפרילנאס. לקח לי כמה חודשים להבין זאת, אבל פרילנאס לא מתאים לי. העבודה מהבית גורמת לי להרגיש מבודדת ועצובה. אני זקוקה לחברת בני אדם ולאתגרים מקצועיים וכפרילאנס שצריכה לפרנס משכנתה וקיבה במידה גדולה אני לא יכולה להיות בררנית בפרויקטים שאני לוקחת. אני צריכה מסגרת, עבודה שמרתקת ומאתגרת אותי ולבלות את היום בחברת אנשים. לכן החלטתי שאני חוזרת לחפש עבודה כשכירה במטרה למצוא משרה מעניינת ומשמחת מהר ככל האפשר.

אחת מתופעות הלוואי המציקות של עבודה מהבית היא שאני לובשת בגדים מרשימים בערך אחת לחודש, לפגישה עם לקוח שמצפה לזה. לשאר הפגישות שלי אני לובשת ג'ינס וחולצה ולעבודה בבית אני לובשת טרנינג. בקיצור, חזרתי להתלבש כמו תיכוניסטית וזה מאמלל אותי. 

יש בשבלוג אי הבנה קבועה שנובעת מהתייחסותי ל"אנשים שלא אכפת להם מבגדים" כמו בביקורת שלי על קולקציית החורף של הגרה. פה ושם צץ מישהו שחושב שאני מסתכלת על אנשים כאלה מלמעלה או שופטת אותם וזה לא נכון. עבורי, לבוש הוא כלי לביטוי עצמי יצירתי, פמיניסטי ופוליטי. עבור הרבה מאד אחרים, לבוש הוא כלי לשמירה על חום, מהוגנות והרגשה נעימה ותו לא. אנשים כאלה יהנו מאד מחנויות בגדים שאני לא מתקרבת אליהן, כי בבגדים שלהם אין שום אמירה (לפחות לא כזו בה אני מעוניינת) אבל הם בהחלט כן נעימים ומפנקים ללובש. זה לא קשור לשיפוט, זה קשור לציפיות וצרכים שונים. יתכן בהחלט שכשאני אומרת שאני "מתלבשת כמו תיכוניסטית" קוראות רבות חושבות שזה סבבה אגוזים. לי זה גורם סבל של ממש כי זה משקף את מצבי הנפשי והרוחני ושניהם, איך לומר, בקאנטים. אני נטולת יצירתיות וכבר שנה שבמקום לצמוח אני מתכנסת לתוך עצמי. 

כל פעם שאני עושה מכירת בגדים מארוני שואלים אותי למה אני עושה את זה. התשובה בשנה האחרונה היא שאני בתהליך של צמצום המלתחה שלי. התהליך הזה מתמשך וקשה לי לקדם אותו בזמן שאין לי, כאמור, הזדמנויות ללבוש את מרבית הבגדים שברשותי על בסיס יומיומי. אין לי בעיה עם העובדה שאני לובשת את אותם עשרה בגדים שוב ושוב, רב האנשים לובשים את אותם הבגדים שוב ושוב, אבל הייתי רוצה שהבגדים האלה שאני לובשת כל הזמן יעשו לי טוב במקום  לבאס אותי. לכן אני מתעסקת כבר מספר שבועות ברעיון של בניית מלתחת קפסולה - מלתחה הכוללת כמות מוגבלת של בגדים ונעלים (אביזרי אופנה, לבנים, גרביים, פיג'מות, בגדי ערב ובגדי ספורט לא נכללים בספירה) אשר מתאימים ללובש או הלובשת בדיוק ומשמשים בשילובים שונים לאורך תקופת מה (עונה, שלושה חודשים, מה שנוח). במהלך התקופה שנקבעה מראש לא קונים בגדים חדשים אבל מנהלים רשימת חסרים ממנה ניתן יהיה לקנות לקראת רענון המלתחה התקופתי הבא.

אני קוראת הרבה על הקונספט הזה בתקופה האחרונה ונתקלתי בכמה בעיות שעומדות בפניי בדרך ליישם אותו.

ראשית, כאמור, אני עובדת מהבית ולובשת את אותם השמעטס מסביב לשעון. היצירתיות פרחה מהחלון כתוצאה מסגנון החיים הזמני הזה ולכן אני לא ממש מחדשת בלבוש גם בהזדמנויות המעטות שיש לי. השיטה אמנם אומרת שאם יש לך שני סגנונות חיים שונים לחלוטין (למשל - משרד ופנאי השונים משמעותית זה מזה כי את הייטקיסטית ביום ובלוגרית בלילה) ניתן לאמץ שתי מלתחות קפסולה נפרדות, אחת לכל יעד. אבל אני אצטרך שלוש מלתחות, אחת לפגישות, אחת לפנאי ואחת ללבוש של תיכוניסטיות משנות התשעים וזה כבר יותר מדי.

שנית, הרעיון מבוסס על כך שיש לך מספר מוגבל של פריטים שכל אחד מהם מדויק לטעמך וצרכיך ואני, רחמנא לצלן, שמנה ולכן אין לי כמעט בגדים מדויקים. במשך העשור השמן שלי התרגלתי לקנות "על יד" ו"בערך" ו"מה שעולה עליי" כי כמעט בלתי אפשרי למצוא את הבגדים שאני באמת רוצה במידה שלי. כשאת רזה יש לך מגוון עצום של חנויות ומעצבים לקנות מהם בכל טווח מחירים שתרצי. כשאת שמנה, את צריכה להסתדר עם מה שיש. כתוצאה מכך יש לי מלתחה ענקית המלאה בבגדים שממש לא בא לי ללבוש וחלק מהם אני נאלצת ללבוש בכל אופן. 

בתור קינוח, המלתחה הפיזית שלי (כלומר, הארון שלי) לא מתאים למלתחת קפסולה. מלתחת קפסולה, מוטב לה שתהיה תלויה על קולבים כך שבכל עת אוכל לסרוק את הבגדים שעומדים לרשותי ולשחק איתם במיני תלבושות שונות המתאימות לצרכי באותה העת. אבל הארון שלי קטן, דחוס ויש בו מעט מאד מקום לתליה, ואני לא מצליחה להחליט איך לארגן אותו כך שיתאים למטרה הזו, בפרט שכשאעשה זאת סוף סוף אבנה ככל הנראה שתי קפסולות. 

בתקופה האחרונה אני מוסרת או מוכרת יותר ויותר פריטים שאני לא אוהבת או צריכה ומנסה להחליפם בכאלה מדוייקים יותר. לדוגמה, ניצלתי קופון בלוגריות שקיבלתי לעונות לקניית חולצה לבנה מכופתרת שגדולה עליי ועונה על הצורך הישן ב"חולצה גברית גדולה" ולפני כמה שבועות קניתי סוודר בהיר ב-H&M בהנחה שמתישהו יהיה לי קר ואצטרך אותו, מה שמצטייר כנכון בימים אלה ממש. מחר מתחיל אירוע האופנה במידות הוגנות (אני, כאמור, בגמילה מהמונח "מידות גדולות") של גאלה רחמילביץ' וכמה מהמעצבות שם מתאימות בדיוק למה שאני מחפשת. אני מתרגשת במיוחד לבדוק את הקולקציות של טולה (עליה כבר כתבתי כאן בעבר) ושל מוטיף *. לטולה יש מכנסים שאני רוצה ולמוטיף יש שמלת כפתורים סופר קולית שעשויה בהחלט להתאים לקטגוריית ה"שמלה לא מתאמצת". אני כל כך רוצה להתלבש בצורה לא מתאמצת וזה פשוט בלתי אפשרי במצבי הנוכחי. אני כל הזמן מתאמצת, כי אני לגמרי מחוץ לאלמנט שלי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התלבשתי בנינוחות מוחלטת. כשאני חושבת על זה, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאתי מהבית עם תיק שאינו ילקוט.

לפעמים בחיים עושים בחירות שגויות ולוקח זמן רב להבין את זה. אני הבנתי שכדי להיות מאושרת אני צריכה להיות שכירה. שכירה שיש לה מעט בגדים שעושים לה טוב על הנשמה ואנרגיה יצירתית שמניעה אותה. כעת אני פועלת על מנת להשיג את האושר הזה שלי ועד אז, אמשיך להתלבש ולהרגיש כמו תיכוניסטית שמחפשת את עצמה בתקווה שאמצא מהר.

* ביום רביעי מהשעה 14:00 עד אחר הצהרים אהיה (לבושה יפה לשם שינוי) בדוכן של מוטיף לייעוץ אופנתי וחיבוקים, בואו לבקר אותי!

מה לבשנו אתמול

ביום שישי הקצתי עם הנץ החמה (פלוס מינוס) ויצאתי לבוקר של כיף עם חברות, שהתפתח לבוקר + צהרים + אחר צהרים מוקדמים של כיף עם חברות. התחלנו בהרצאה מיוחד של טלי, הידועה בכינויה טליה, ללקוחות מועדפות (אני מועדפת ואני גם מקבלת בלון) משם המשכנו לארוחת צהרים ואפילו הלכנו לסופר לקנות פיש!

אני ניצלתי את ההזדמנות לשלוף סוף סוף מהמלתחה אי אלו פריטים שחיכו שיתקרר, ובראשם את ידידי הטוב תיק.

אני לובשת

חולצה של שלי גרוס ל-Co.Co

ג'ינס מאסוס

נעלים משופרא

תיק שהוא גם חבר מסטורי (של Lazy Oaf)

פופיק הרם!

תיק הוא לא רק תיק, הוא גם חבר. הוא מחזיק לי את הארנק והמפתחות כדי שאוכל להתפנות לשוחח בנחת עם חברותיי ושומר עליי מבלי להעיק. להתיק.

איזה תיק זה, איזה תיק

נעמה, שהיא חברה נאמנה יותר ממני, החליטה להחניף לטלי עם טוטאלוק של טליה. כלומר, טוטאליהלוק.

נעמה לובשת

חולצה ומכנסים של טליה

נעלים מסטורי

עגילים מהאני בי
משקפמש של תום פורד

טלי המעתיקנית לבשה גם היא טוטאליהלוק - העליונית, החולצה, המכנסיים הכל של טליה. הנעלים מ-FM, החנות הצמודה לשלה בבית טפר בתל אביב.

יום עם חברות הוא תמיד רעיון טוב ויום עם חברות אהובות כשקריר ונעים ויש מגוון קינוחים וצחוקים ורכילות ושיחות מהלב טוב עוד יותר. הוסיפו לזה תיק שהוא גם חבר ומה עוד יכולה בחורה לבקש? אולי בלון.

הערה קצרה על קולקציית החורף של הגרה

אתמול הוזמנתי להשקת קולקציית החורף של Hagara בקניון איילון. התכנית היתה לצלם רשומה עבורכן, הקוראות השמנמנות, אך היא לא צלחה.

הגרה מייצרים בגדים במידות 40-52. המחירים שלהם בינוניים-סבירים והבגדים נוחים, רכים ומפנקים. אז מה הבעיה, אתם שואלים? ובכן, לא היה בחנות בגד אחד שרציתי. 

קיבלנו שוברים לרכישה ואני הבלוגרית היחידה שהגיעה להשקה ויצאה עם השוברים שלה בתיק. הבגדים אכן נוחים ונעימים. יש המון פולוברים ושכמיות ועליוניות רכות בגזרת מעיל. אבל סקלת הצבעים (שחור-אדום-לבן-זית-חוז'), הגזרות וההדפסים נעים כולם על הסקלה שבין קשיש לפיג'מה ואני עברתי את הגיל וגם טרם הגעתי לגיל שבו אפשר ללבוש בגדים כאלה לעבודה, פגישות, פנאי או אירועים. רובכם יודעים שאני עוברת תהליך של דיוק וקיצוץ המלתחה שלי ופשוט אין בה מקום לבגדים כאלה, כי זה לא משרת את מטרותיי. גם בגדי פנאי יכולים (ויש יאמרו צריכים) לבטא את אופיה וטעמה של הלובשת. הגרה, לדעתי, מייצרים בגדים לנשים שלא אכפת להן מבגדים (ויש הרבה כאלה). נשים אלה יהנו מהנוחות ולא יוטרדו מהחסרונות של הקולקציה, כי הן ישמחו על העובדה שהן לובשות שמיכי.

שמלה לדוגמה, נעימה ונוחה ונטולת חן, אמירה או שיק

בעוד כשבוע אמורה להגיע לחנויות עוד קולקציה והבטחתי לבדוק אותה לפני שאני נכנעת רשמית. במידה ולא אמצא שם חומר לרשומה, אעדכן שוב פה. בינתיים, הנה מה שלבשתי להשקה. 

אני לובשת 

מקטורן מהמשביר לצרכן

חולצה מ-Boohoo

ג'ינס מנקסט

מגפונים משופרא

תיק מ-Fancy Box

A photo posted by Sharona R (@sharona_shblog) on Nov 11, 2015 at 3:49am PST

הסיפור המוזר על האישה שהתאהבה במעיל

ביום שישי שעבר הלכנו לשזוף עינינו ביריד היוצרים שנערך במלון בראון בתל אביב. אני אוהבת אירועים כאלה - אינטימיים, יפים, ריחניים ומלאים בבגדי מעצבים צעירים שטרם סיגלו את טעמם לזה של קהל הקונים.

היעד המרכזי שלי היה לפגוש את טלי קושניר, בעלת המחתרת לשעבר ומעצבת שמלת הפועלות המרהיבה בה אני חושקת, ולשאול אותה אם יש אפשרות להזמין אותה במידתי (ויש). מאחר והמקום היה חשוך מדי לצילומים טובים (ראו התמונות ברשומה זו) ויתרתי על הדחף לצלם צילומי עוול של הקולקציה המרהיבה שלה ועברתי הלאה, לשוטט בין המציגים. כך הגעתי לדוכן של רונה נחמד.

רונה הציגה ביריד את קולקציית הגמר שלה משנקר, המכונה שיא המודה. הקולקציה עשויה כולה חיתוכים חיתוכים וקיפולים קיפולים, כמעשה אוריגמי, בהדפסים וצבעים נעימים לעין. מאחר ואני שמנה, אני רגילה כבר לסרוק בגדי מעצבים ולמיינם לחיים ולצוות לפי רוחב השרוול. כך מצאתי את המעיל הזה והתאהבתי כמו שלא התאהבתי בבגד מימיי.

מדובר במעיל דו צדדי מבד צוללנים עבה השומר על צורתו. בצידו האחר צבעו תכלת שמיים פסטלי ומתוק והעיטור היחיד המצוי עליו הוא כפתורי הסולמית הצבעוניים המעטרים את הכיסים הגדולים שבצידיו. מצידו השני, המציץ מבין קפליו בעת הלבישה, הוא ורדרד-גרייג'-עמום מעוטר בהדפס גדול בגוונים של חום, אפרסק, ורוד וכחול עמומים ויפים ומקושט במיני ניצנוצאז' גדולים ויוקרתיים למראה שמפוזרים באופן מעורר חמדה על גבי ההדפס.

עכשיו, אני יודעת שכל אחד וטעמו הנה ושאר ירקות אבל המעיל הזה הותיר אותי פעורת פה ולב ורציתי אותו כמו שלא רציתי בגד מאודי. חברתי לא עזרה לי כשזעקה לכיווני -

אלוהים שרונה, את לובשת את עצמך בגרסת המעיל!

וזה בדיוק מה שזה, אני בגרסת המעיל. המעיל הזה יכול היה להופיע, לדעתי, בכל תצוגה אירופאית ולעבור בלי מצמוץ. הוא נראה כמו משהו שפשיוניסטה סופר עשירה וטובת טעם היתה לובשת לתצוגה של קלואה בשבוע האופנה בפריז. הוא נראה כילד האהבים האופנתי של אודרי הפבורן וליה סיידו. הוא נראה כמו הבגד הכי מחמיא שלבשתי בחיי והוא עולה 8000₪. לא, זו לא טעות דפוס. המעיל עולה שמונת אלפים שקלים חדשים, וזה מפאת היותו יחיד במינו, מלאכת יד, דו צדדי, מודפס במיוחד ומעוטר ידנית ניצנוצאז' אחרי ניצנוצאז'. תאמינו לי, שאם היו לי 8000₪ פנויים בחשבון הבנק שלי עכשיו גם הייתי קונה אותו, כי אני לא רואה הבדל בין רכישת המעיל הזה לרכישת תיק קטן של שאנל שעולה לפחות אותו הדבר. שתי הרכישות מהוות השקעה ארוכת טווח למלתחה, ואין ספק שהערך האמנותי של המעיל הזה גבוה משל פצו'פצ'יקון זניח של שאנל.

אני מבקשת להזכיר שהתמונות עושות עוול לבגד

בשלב זה, בעודי מייבבת ושוקלת למכור את דירתי, עצלניי וכל אשר לי כדי לקנות את המעיל המושלם, קראה לי חברתי לראות מעיל נהדר אחר שהסתתר לא רחוק משם. גררתי את רגליי תוך אנחות קורעות לב לראות מה היא רוצה מחיי וראיתי כי טוב.

את המעיל הסופר מגניב הזה עיצבה רחל רינגרט, בוגרת בצלאל, והוא עולה אלף ש"ח, שזה מחיר על הכיפאק בהתחשב בהדפס, כמות הבד, היצירה החד פעמית והזֶנֶב הכללי. שהמעיל נוח מאד במידה 50 ומבטיח חימום נאמן לצד כיף חיים. זה השלב שבו עליי להודות שלראשונה בחיי יש לי את כל המעילים שאישה צריכה and then some ולכן לא רכשתיו. אבל אני ממליצה לכן לרכוש גם לרכוש אותו. ניתן ליצור קשר עם רחל כדי לברר פרטים בקשר אליו ולבגדים הנאים האחרים שהיא מייצרת. חיבבתי מאד, למשל, את הג'קטינו הספורטיבי הזה.

האירוע היה קטן ומרבית המעצבים לא יוצרים במידה שמתאימה לי, למרבה הצער. היה אחד מסוים, אופיר איבגי, ממנו ביקשתי בכל לשון של בקשה להגדיל את טווח המידות שלו שכן בגדיו אורבניים משמחים ומעניינים בעייני. אני מקווה שהוא יעשה זאת, נחיה ונראה.

חוץ מזה, כדרכי בקודש, הקפדתי לצאת מהבית בבגדים כדי לא להיעצר בידי המשטרה (אלוהים יודע שיש להם מספיק על הראש בימים אלה).

אני לובשת

חולצה מגאפ

ג'ינס מאסוס (ישן)

צמודונים של מאיה בש (עם איור של זויה צ'רקסקי)

תיק יוטה ממחסה העצלנים בקוסטה ריקה 

נעלים של Date משופרא (שנה שעברה)

את התיק קיבלתי בתמורה על התרומה השנתית שלי למחסה העצלנים בקוסטה ריקה. הוא מיוצר בידי נשים מקומיות במפעל המעודד יצירה ופרנסה נשית, כך שהתרומה מעודדת שני עצלנים במכה אחת (לא שאני מכה עצלנים או ממליצה על כך, בשם האל).

את הצמודונים של מאיה בש קניתי בשנה שעברה וזו הפעם הראשונה שאני לובשת אותם. אחרי הכל, מתחיל להיות קריר פה.

וכך, נטולת מעילים חדשים אך מלאת סיפוק ממעצבים חדשים, פניתי לבלות את שארית השישי בחברה נעימה וארוחה טעימה, בדיוק כמו שצריך. אני אמשיך לעקוב אחרי עבודתן של רונה ורחל בציפיה לראות איך יראו הקולקציות המסחריות הבאות שלהם. אני בטוחה שהן יהיו מלבבות מחד ומרתקות מאידך. ללא ספק, יש תקווה לתעשיית האופנה המקומית.

מה לבשתי לשבוע האופנה של תל אביב - יום 3

היוש היוש ווי געייסט לכם קוראים יקרים. היום הוא יומו האחרון של שבוע האופנה של תל אביב וטוב שכך, שכן למרות העובדה שמדובר בשבוע מקוצר דלוקס, הוא מעייף מאד ותופס הרבה יותר מדי זמן.

ביום הראשון של התצוגות לבשתי את זה. אתמול היה לי חום ולא התחשק לי להתרוצץ ולעמוד ולהזיע שם במיטב מחלצותיי, ולכן החלטתי להבריז ולנוח בבית. זה חבל קצת, כי תכננתי ללבוש שמלה קצרה נחמדה וורודה עם פוף אבל החיים הם לא תכנית כבקשתך אז עלינו להמשיך הלאה פוף או לא. היום הגעתי אחרי חצי יום של קורס תכנות ונישנוש חטיפים בחברת הנשים הנפלאות בעולם ולכן ארגנתי לי מראש תלבושת פרקטית אך סימפטית, והנה היא לפניכם.

אני לובשת

חולצה של מאיה בש

גופיה מדורותי פרקינס

מכנצאית מ-Simply Be

עגילים מ-H&M בלונדון

מגפיים ישנים כלשהם

תיק של דניאלה להבי

המכנצאית (Culottes) תפורה מבד דנים גמיש רחב, נחמד ורך. הכיסים הגדולים, הגזרה הגבוהה והפסים הכהים בתחתית המכנסיים מתאימים לטרנד שנות השבעים שמאד פופולרי עכשיו (בעינויים לא תוציאו ממני את המונח המאוס רותח בו משתמשים בכל אמצעי תקשורת בימים אלו) ולכן פתחתי בשנית את ארגז הנעלים החורפיות ושלפתי את המגפיים החומים האלה, שיש להם ווייב שנות שבעימי מהוהה. מצד שני אני לא טיפוס שנות שבעימי על אמת (הצהרה די מגוחכת, בהתחשב בזה שנולדתי ב-1976), ולכן לבשתי את חולצת התחרה המאוירת הזו, תוצר של שילוב פעולה בין המעצבת התל אביבית הנהדרת מאיה בש והציירת האדירה זויה צ'רקסקי (חפשו את שתיהן בגוגל ותתאהבו).

את התיק אתם אולי זוכרים מהחורף האחרון. זה ילקוט של דניאלה להבי שמתאים לנשיאת המחשב הנייד שלי And then some. לדעתי הוא מתכתב היטב הן עם שנות השבעים שלמטה והן עם האורבניות התל אביבית שלמעלה. 

וכך מגיע לסופו עוד שבוע אופנה תל אביבי. גשם לא ירד במהלכו וגם התצוגות לא היו מלהיבות ברובן, אם להיות עדינה, אבל זו היתה אתנחתה נעימה (גם עם מעיקה משהו) משגרת יומי ועל כך, תודותיי. ועכשיו - חזרה לעבודה!

מה לבשתי לשבוע האופנה של תל אביב - יום 1

היוש לכם תל אביביים ואופנתיות. השבוע מספק לי ולקהילת האופנה המקומית אסקפיזם קליל בדמות שבוע האופנה של תל אביב. שבוע האופנה נמשך שלושה ימים (הי, אל תסתכלו עליי) במהלכם מציגים מגוון מעצבים וותיקים ומתחילים את מרכולתם החורפית. השנה נערך האירוע במתחם האופנה החדש של גינדי, הידוע בכינויו אתר בניה ענק. 

יש לי מערכת שעות מסודרת של מה אני אמורה לראות בכל יום, ואני מדווחת על התצוגות בדף הפייסבוק של השבלוג ובאינסטושבלוג החדש. כאן אדווח לכם בקצרה מה לבשתי בכל יום כי אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני מעדיפה לחשוב על מה לבשתי לשבוע האופנה מאשר על דברים אחרים שקורים בימים אלה. כוונתי היא ללכת על סגנון לבוש שונה בכל יום, במטרה הכפולה להנות ככל האפשר מחד ולהתאים את ההופעה לשעה ולתכניותיי האחרות לאותו היום מאידך. לאירוע הגאלה שנערך אמש לא יכולתי לבוא. היום הגעתי לשתי תצוגות בערב, מחר יש לי שתי תצוגות ליליות (בהזמנה כתוב שקוד הלבוש הוא קוקטייל למרות שאני לא בטוחה עד כמה זה רציני) וביום רביעי אני מגיעה אחרי הצהרים אחרי כמה שעות של קורס תכנות ופגישות לא מחייבות. 

היום הלכתי על סגנון מגניב אך לא מתאמץ (ודאי ברור לכם שככל שרוצים להתאמץ פחות כך מתאמצים יותר, אבל בחיי שעשיתי מאמצים לא להתאמץ יותר מדי), הכולל תלבושת מונוכרומטית שחורה ויוני *.

התלבושת כולה סבבה את יוני ולכן הקפדתי על הרוגע הכללי כך שחתולינו ישאר בגדר המזניב (והמוזנב) ולא יראה כמו בדיחה עצובה. קל מאד להראות מגוחכת כשאת מתהדרת באביזרי Novelty ולכן חשוב לא להעמיס. 

תלבושת ליום 1 של שבוע האופנה

אוברול של Asos Curve

נעליים של פומה

יוני החתולתיק (מאסוס, שנה שעברה)

שרשראות מה. שטרן

קוראיי הוותיקים יודעים שאני מעדיפה להיעקץ בידי תנין מאשר לנעול נעלי עקב. עם זאת נשאלה השאלה, אילו נעלים נועלים עם אוברול באורך כזה, שאינן נעלי סטילטו שחורות מחד או אדידס לבנות מאידך (אפשרות שנפסלה מיידית בשל היותה טרנד לעוס עד דק). אחרי אי אלו דקות של מדידת ובעיטת נעלים שונות ברחבי הבית נזכרתי שבין נעלי החורף שמאוחסנות מתחת למיטה מחכה הזוג הזה של פומה שמתאים בול.

נעלי התעמלות של פומה קומפלט עם שפיץ, ניטים ניצנוצאז' ו"עור נחש"

לסיום, צילמתי עבורכם סרטון קצר המתאר את ההרפתקה של יוני בשבוע האופנה. תשמרו על עצמכם ונתראה מחר.

* כל מאמצי לא להתאמץ, אגב, טבעו בתהום הנשייה בשניה שהתיישבתי, לבושה ומאופרת, על הספה להזמין מונית. בעוד אני מתעסקת עם הסלולרי שמעתי צליל קחחחח רם וכשקפצתי בבהלה קלטתי שישבניי, שעד לפני שניה היו מכוסים בבד לא מתאמץ בעליל, חשופים לרוח הקרה ולאפשרות ברורה ללעג. מאחר ואני ליידי ולא יוצאת מהבית בלי מכנסיים (חשוב לי להבהיר זאת, מאחר ויתכן ומעסיקים פוטנציאלים קוראים את השבלוג) הורדתי במהירות את האוברול העדין והארור ותפרתי אותו תוך כדי איתות נואש לנהג המונית שהנה אני כבר יוצאת. את שארית הערב ביליתי בלפסוע בצעדים זעירים כמו גיישה חיגרת והתיישבתי רק אחרי שווידאתי שהבד סביב ישבני רפוי ואיש לא עומד בדיוק מאחוריי.

אני מוציאה את המונח "מידות גדולות" מהלקסיקון

שולם עליכם, עגולי הכנפיים. ברגעים אלה ממש מונחת לפני רשימת המטלות היומית שלי, והיא ארוכה כמו הגלות and then some. אז למה אני כותבת פה במקום לעבוד, אתם שואלים? התשובה היא שאתמול בלילה זז לי משהו במוח ועכשיו אני לא מצליחה להחזיר אותו למקום. תקוותי היא שאצליח להזיז את החלק הזה גם אצלכם.

אתמול בלילה עברתי על הפידלי שלי ונתקלתי בכתבה הזו בבלוג של חנות האופנה המקוונת החביבה, מוד קלות'. אם לאמלק לכם, הצוות של מוד קלות' ניהל דיון מתמשך בשאלה האם נכון או שגוי לנהל קטגוריה נפרדת של בגדים במידות גדולות והחליטו לבסוף לבטל אותה, בטענה שבגדים צריך לחלק לקטגוריות לפי סוגם ולא לפי מבנה הגוף של הלובש. כך שמעתה יופיעו הבגדים במידות XS-4XL בכל חלקי האתר בלי שום התייחסות מיוחדת ותם עידן המידות הגדולות. במקביל, דורותי פרקינס הכריזו על השקת קו מידות גדולות חדש, למרות שהקו הרגיל שלהם מגיע עד מידה 50 מאז השקת המותג.

ההכרזות האלה גרמו לי לתהות מה מקור ההפרדה בין מידות גדולות ומידות רגילות מלכתחילה. השאלות שמטרידות אותי הן שתיים - למה רשתות אופנה מפרידות את המידות הגדולות מאלה הקטנות ומי היה ה"גאון" השיווקי שהחליט לציין מידות בגדים כגודל ולא כמספר. 

ראשית, יש כאן ענין תרבותי. טווח המידות ה"רגיל" משתנה בהתאם לרוח הזמנים. בשנות התשעים המאוחרות יכולתם למצוא מידה 46 בכל חנות נורמלית, והיום קשה למצוא מידה 44. בעבר מידה 48 נחשבה ענקית והיום יצרני מידות גדולות מציעים כחלק רגיל מהקו שלהם בגדים במידה 56. גם המידות הקטנות ביותר 2-0 נוספו רק בעשורים האחרונים ולא היו קיימות לאורך רב המאה העשרים.

התרבות הצרכנית בה אנחנו חיים מוכרת לנו תדמית מסוימת לה אנחנו צריכים להתאים כדי להיות ראויים לאושר. הבעיה שלנו היא שאנחנו לעולם לא נתאים לתדמית ולכן לעולם לא נפסיק לצרוך מוצרים שאמורים לקרב אותנו אליה (זו אמנם קלישאה אבל זכרו שגם צילומי הדוגמניות בתקשורת מרוטשים כדי להתאים לסטנדרט בלתי אנושי מסוים). התדמית הזו כוללת מוסכמות חברתיות (עדיף להיות גבר לבן וסטרייט מאישה שחורה ולסבית), סמלי סטטוס (הרכב הנכון, הדירה הנכונה והמשרה הנכונה) ומראה (מידה, גוון עור ועינים, מראה עור). לחברה צרכנית משתלם לחלק את מידות הבגדים ל"טובות" ו"רעות" ולהקצות את מי שלא עונה על הגדרת היופי הסטנדרטי לרשתות אופנה נפרדות בהן מוכרים ביוקר בגדים סוג ב לאזרחים סוג ב. רמת השרות מתאימה לרמה הנדרשת בידי הלקוחות, הלא ברור לכם שלקוח של מרצדס לא היה מוכן לקבל את רמת השרות שמקבלים צרכני התחבורה הציבורית.

שנית, יש את הפן המעשי. בגדים במידות גדולות דורשים יותר בד מה שמטרפד לעתים את היכולת לייצר בגד מסוים בטווח מידות רחב ולתמחר את כל המידות בו באותו האופן. לא יתכן שנשים שמנות ישלמו יותר על הבגדים נכון? נכון. אבל יש דרכים לעקוף את זה, כמו להעלות את מחיר כל המידות לרמה אחידה שתסבסד, כביכול, את עלות הבד הנוסף ואם צריך גם את הצורך בתדמיתנות כפולה עבור כל דגם.

אז למה בעצם דורותי פרקינס בחרה להוסיף קו נפרד של מידות גדולות במקום פשוט להגדיל את טווח המידות שלה עוד יותר? קו נפרד מאפשר מיתוג נפרד והפרדה בין שני קהלי היעד. יש שתי סיבות לרצות להפריד בין הקהלים וכל אחת מהן עגומה יותר מהשניה - המחשבה שלנשים שמנות צריך למכור אחרת מלרזות (כלומר, להשתמש בקמפיין אחר) והרצון להמנע מתדמית של רשת שמוכרת לשמנות, כי איזו אישה רזה ואופנתית תרצה לקנות בחנות שמוכרת לנשים שמנות ומוזנחות?

נשים שמנות אכן מרגישות נפרדות מקהל הנשים הרזות אבל אין לכך סיבות מוצדקות או מוסריות. אנחנו מרגישות נפרדות כי מתייחסים אלינו ככה והתרגלנו. התרגלנו לקבל בגדים דלים מכל בחינה אפשרית ולשלם עליהם יותר. התרגלנו לקנות טרנינגים של גברים במקום פיג'מות כי לא הציעו לנו משהו אחר. התרגלנו לחזיות מכוערות ויקרות שמצמצמות וחונקות אותנו. אחרי מספיק שנים של יחס חברתי מסוים את מתחילה להפנים אותו ביחס לעצמך. אם איש אחד אומר לך שאתה שיכור למי אכפת, אבל כשכל רשתות הצריכה, הפרסום, העיתונות ומערכות הבריאות אומרות לך שאתה שיכור, אתה הולך הביתה, מכבה את האור ונכנס למיטה.

בחברה בה אנו חיים כיום ההפרדה בין ערכים, חיברות וצריכה לא קיימת יותר. פרופסור דן אריאלי וכלכלנים התנהגותיים אחרים דנים באריכות בכך שסביבת החיים הנוכחית שלנו ביטלה את חופש הבחירה ויכולת דחיית הסיפוקים ומחייבת אותנו לפתח מנגנונים חדשים שיחליפו אותם כדי לחיות טוב באמות המידה שלנו. ברגע שאנחנו מפתחים מודעות לכך העינים נפתחות, אנחנו מתחילים לראות את האיש שמתפעל את העסק מאחורי הוילון ומפתחים את היכולת לשים גבולות חדשים במקום בו אנו זקוקים להם. אין סיבה להסכים לכך שרשתות בגדים יסמנו את מידתי כ"גדולה פי שתים מהרגיל" במקום "50" שהוא מספר נטול ערך על רצף מספרים נטולי ערך.

אנחנו, ציבור הצרכניות השמנות, נמצאות כבר שני עשורים לפחות במאבק על זכותנו לקנות בגדים ראויים במידה שלנו. אני אומרת, הגיע הזמן לעבור לשלב הבא - זה שמוד קלות' נמצאים בו, ולדרוש לחסל את ההתייחסות התרבותית והצרכנית למונח "מידות גדולות". 

אני לא בלוגרית מידות גדולות. אני בלוגרית אופנה ושמנופמיניזם. כבר שנים שאני מגלגלת עינים ודופקת את הראש במקלדת בכל פעם שמישהו משתמש לידי ביופמיזמים נשים אמיתיות כי מרתיח אותי שאנשים מנסים לטייח את העובדות שניצבות מול עיניהם כדי שלכולם יהיה "נעים" יותר. זה לא נעים לי וגם אם כן היה, נעים זה לא ערך בעייני אלא כלי שאנשים שאין להם יכולת לשים גבולות מנצלים לטובתם כשרומסים אותם. ותאמינו לי שכשמישהו רומס אותך, הדבר האחרון בעולם שמענין אותו זה אם נעים לך באותו הרגע או לא כי אתה בלתי נראה בעיניו. 

אתמול בלילה שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה נטולת יכולת להרדם. כבר ימים שאני מתרחקת מפייסבוק ומקריאת כתבות בעיתונות הפופולרית כי אווירת השנאה והאלימות שחוגגת בישראל הפכה לבלתי נסבלת עבורי. חשבתי על כל הציבורים עליהם אני נמנית ונגדם מופנית שנאה והסתה ועל המחיר הגבוה שאנחנו משלמים על הציווי להיות נאמנים לערכינו ולעצמנו. ואז עלה בי שביב תקווה. שרונה, חשבתי לעצמי, בעוד חמישים שנים המאבק המייאש והמייסר שלנו נגד מיזוגניה, הומופוביה ותרבות האונס יהיה אנקדוטה מהעבר. אנחנו נראה את נכדינו נהנים מעולם טוב יותר, בזכותנו, ומזלזלים בנו על כל מה שסבלנו בדרך לשם. הם יוולדו לתוך עולם מכבד יותר ודרך החיים שלנו תראה להם פרימיטיבית, ובצדק. זה לא חלום, אני מוקפת בנשים וגברים שנלחמים כל יום במגוון דרכים כדי להביא אותנו לשם.

אז אני מודיעה רשמית שאני עם המונח "מידות גדולות" גמרתי. לא אשתמש בו בעצמי ולא אגלה סבלנות כלפיו. אני מקווה שתצטרפו אליי. זה נשמע אולי כמו צעד קטן מאד לאנושות, אבל כשאת אישה ישראלית שמנה (בין שאר הדברים) זה משהו די גדול.

זה הסתיו עם הענן ועם ה-So Simple המבלבל

בשבת סיפרתי לכם איך נסעתי לקניון רננים כדי לשזוף במו עייני הטרוטות את קולקציית הסתיו החדשה של So Simple. המסקנה היתה שלמרות זיופים צורמים במידות ובדיוק של הפרטים הקטנים רשמתי שיפור בגזרות, בבדים ובגישה - מרשת המייצרת בגדי ליצנים לשמנות (עלאק, המידה הגדולה ביותר שלהם היא 48 וחלק ניכר מהדגמים מסתיים במידה 46 או 44) לרשת המנסה לספק ללקוחותיה בגדים סולידיים ראויים. בנוסף סיפרתי לכם שהתאהבתי בשמלה אחת שחלקכם אהבתם וחלקכם ממש לא (אבל זה לא מפתיע אותי, כי אני רגילה לתגובות בסגנון "לא הייתי לובשת את זה בחיים אבל עליך זה ממש מגניב" מיום שפתחתי את השבלוג). 

הפעם נסעתי לסניף בקניון גבעתיים. את השמלות הגאומטריות שבגללן יצאתי למסע הזה לא מצאתי גם שם אבל כן מצאתי בגדים רבים אחרים שלא היו בחנות בה ביקרתי בשבוע שעבר. למי שלא שולט במידותיי (למה אתם לא שולטים במידותיי?) אני לובשת מידה 48-50 וגובהי 1.71 מטרים.

ראשית, תיקון לרשומה הקודמת - המוכרת בחנות ברננים אמרה לי שהמכנסים בצבע אבן שמצאו חן בעיני מגיעים עד מידה 4 בלבד. אבל היא טעתה, הם קיימים גם במידה 5 והנה הם לפניכם.

אני לובשת מכנסי ניס במידה 5 מתוך 5 שעולים 329₪
וטוניקת קרפ במידה 4 מתוך ? שעולה 199₪

המכנסים אכן נחמדים ונוחים כמו שציפיתי. הם רכים וחביבים ומגיעים בבז' המצולם ובאפור מגניב. יש להם כיסים וגומי במותניים והם נינוחים מחד ומתאימים לעבודה מאידך. את הטוניקה לא אהבתי אבל היא החולצה היחידה בחנות שנראתה סבירה עם המכנסים. אני הייתי לובשת אותם בחורף עם טישרט שחור רך שמתחתיו מציצה גופייה לבנה וסניקרז או נעלי אוקספורד גבריות.

מהשמלה הבאה לא ציפיתי להרבה. הבד שלה לא היה נעים למישוש, בשל היותו עבה וטיפה מחוספס, אבל שילוב הצבעים של חומים וסגולים מצא חן בעיני. המידה הגדולה בחנות היתה 4 ולא ברור אם זה מאחר והיא לא מיוצרת במידה 5 או שהמידה חסרה. בכל מקרה, היא היתה צרה עליי וגרמה לי להראות בחודש השניים עשר. אני הראשונה להודות שיש לי בטן עגולה ובולטת (כאילו שיעזור לי להכחיש את העובדה הזו) אבל גזרה נכונה היתה מאזנת אותה במקום להבליט. אני לא נוהגת לחפש בגדים מרזים אבל זה מוגזם. אולי אם הייתי מודדת מידה 5 זה היה נראה טוב יותר.

אני לובשת שמלת סורבון במידה 4 מתוך ? שעולה 329₪

בשלב זה חשבתי שמן הראוי שאמדוד שמלה גדולה יותר. אז לקחתי את השמלה הזו במידה 5 ואבוי לי, היא היתה קטנה. השרוולים היו צרים כל כך שפחדתי שהם יקרעו והיא היתה מונחת עליי בצורה גרועה מאד. 

אני לובשת שמלת טורונטו במידה 5 מתוך 5 שעולה 329₪

הבלגן המידתי ממשיך עם הצירוף הבא של חצאית וחולצה.

החצאית מגיעה לפי דברי המוכרת רק עד מידה 3 אבל המותנים שלה גמישים ולכן היא התאימה לי. הבד מתאים בהחלט לסתיו והחורף הישראלים מבלי להכביד, והגזרה מאד בריטית. אני חושבת שעם מגפים חומים בעלי עקב עבה וכמה טיפות גשם אפשר יהיה לדמיין בכיף שהלובשת יצאה הרגע מהטיוב בלונדון. אגב, היתה בחנות חצאית נוספת יפה בהרבה אבל גם היא הגיעה רק עד מידה 3 ולא עלתה לי על פלח עכוז יחיד. חבל.

החולצה, לעומת זאת, מגיעה עד מידה 5 והיתה תלויה עליי כמו שק. הבד ממנו היא עשויה דומה לפיקה דקיק מוזר ולא אהבתי אותו. בכל הנוגע לשילוב של החולצה עם החצאית, עובדה ידועה היא שאני לא נראית טוב בחצאית וחולצה כך שאני מאשימה את עצמי ולא את המעצבת. חצאית עם טישרט או גופיה צרה אני עוד יכולה ללבוש ולהראות כמו בת אדם, אבל חצאית עם חולצה מחויטת? ועוד בפנים? הבטן שלי בולטת מדי לדברים כאלה ואני נראית כמו בלונה בארונה. בגלל זה החלטתי לפני זמן מה שאני מפסיקה להתפתות לחצאיות וקונה מעכשיו רק שמלות.

אני לובשת חצאית דוריס במידה 3 מתוך 3 שעולה 269₪
וחולצת דנית במידה 5 מתוך 5 שעולה 229₪

והנה בגד שכל קוראיי וחבריי ודאי יחשבו שיוצר במיוחד בשבילי, אבל הם מפספסים בשנה. מדובר בשמלת חולצה נחמדה בעיטור כלבלבים. היא נוחה, עשויה מבד נעים, הסגירה הרמטית (להבדיל מכל כך הרבה שמלות וחולצות כפתורים אחרות, בהן תמיד נפתח פער חושפני בין הכפתורים העליונים לעור הלובשת) והכל סבבה פרט לזה שהטעם שלי השתנה בשנה האחרונה ולא בא לי כרגע על הדפסים מהסוג הזה. עם זאת, היא מקסימה ונוחה ואני בטוחה שהרבה שמנמנות יאהבו אותה כפי שהיא, או עם חגורה, או מעל מכנסים. 

אני לובשת שמלת מוניקה במידה 5 מתוך 5 שעולה 349₪

את השמלה בכתום ובורדו שעל תמונותיה אני מזילה ריר כבר שבועיים לא מצאתי גם כאן וגם בסניף הזה, כמו בקודמו, המוכרת אמרה שמעולם לא ראתה כזו. אבל כן מצאתי אותה בבד אחר, שחור בהדפס פרחים גדולים. כשביקשתי למדוד אותה במידה 5 נעניתי (אתם יודעים מה מגיע עכשיו נכון?) שהיא קיימת רק עד מידה 3. מאחר ודבר דומה נאמר לי בטעות בחנות ברננים על המכנסים שמדדתי בתחילת הרשומה, ביקשתי ממנה פעמיים לבדוק במחשב ולפי נתוני המלאי הרשתיים שהיא מצאה, השמלה אכן לא קיימת במידה גדולה מ-3. ליתר בטחון, שאלתי בדף הפייסבוק של הרשת אם השמלה קיימת גם במידה גדולה יותר ואעדכן בדף הפייסבוק של השבלוג וכאן אם יתברר שאכן כן.

בכל מקרה, בדומה לאחותה השחורה מהסיבוב הקודם, מדובר בשמלה שהפתיעה אותי לטובה. במילה אחת, היא מהממת. הבד החורפי נעים, החצאית רחבה ומקסימה ומגיעה לי בדיוק למקום הנכון בקרסול. כל מה שקורה מעל המותן פשוט מטורף. יש לה מחשוף שנות שבעימי מהמם, שניתן לצמצם או להגדיל באמצעות הכפתורים. את הסרט השארתי פתוח, כי הסנטרים הכפולים ומכופלים שלי דורשים הארכה מקסימלית של מפתח הצוואר פן אראה כמו צפרדי וקרפד חברים. 

מאחר ומדובר במידה 3 ולא במידתי, השארתי את כפתורי השרוולים פתוחים אחרת הם היו צרים מדי. בנוסף, לא היו מזיקים לי כמה סנטימטרים נוספים של בד מסביב לישבנבטן. עם זאת, חשוב לי להבהיר שהתמונות לא עושות צדק עם השמלה. במציאות היא גורמת לי להראות כמו אמזונה בגובה 1.80 מטרים. היא תהיה מושלמת מתחת לסוודר או למעיל עור או למעיל ג'ינס, עם מגפיים או סנדלים או נעלי עקב. היא פשוט פצצה ואם יתברר שהיא אכן מגיעה רק עד מידה 3 זו תהיה עוולה של ממש ללקוחות הרשת, מה שמוביל אותי לסיכום סקירת הקולקצייה הזו.

אני לובשת שמלת מרינה במידה 3 מתוך 3 שעולה 599₪

אני מחזיקה בדעתי שיש כאן שיפור משמעותי מהעונות הקודמות. תאמרו מה שתאמרו על הבגדים שהראיתי, מגוחכים הם לא. אלה לא בגדים של שמנות ולא בגדים שמתבלטים בשום צורה. הם פשוט בגדים, וזה כל מה שאני רוצה - רשת שתמכור בגדים נורמליים לשמנות.

יחד עם זאת, ניכרת עדין הבעיה הפיזית והאידאולוגית במידות. הבגדים היפים והמיוחדים בקולקצייה מגיעים, כמו בעונות הקודמות, רק במידות הקטנות. אין לכך שום סיבה מעשית ולכן מוצאות עצמן הלקוחות במידה 46 ו-48 להן מיועדת הרשת (הממותגת כרשת למידות הביניים 40-48) תוהות למה לי לא מגיע? האם המעצבת לא רוצה להיות מזוהה עם לקוחות שמנמנות? האם היא מתביישת בקהל אליו היא עצמה מכוונת? האם היא חושבת שנשים במידה 46-48 לא יכולות ללבוש שמלות יפות או חצאיות קצרות? האם היא לא סומכת על היכולת שלה לייצר גזרות מוצלות למידות האלה? האם היא חושבת שזה ידרוש תוספת בד ולכן לא הוגן לתמחר את כל המידות של אותו הדגם באותו האופן ולכן עדיף כבר לוותר מראש על המידות הגדולות? למה לנשים במידה 46-48 לא מגיע ללבוש את אותה השמלה שהרשת מוכרת במידה 44? ולמה הרשת מתעקשת למתג את עצמה כרשת למידות הבינים בזמן שבאופן שיטתי היא מונעת מהלקוחות השמנות יותר שלה גישה לבגדים שהרזות יכולות לקנות?

השאלה למה? תשאר ככל הנראה בלי תשובה, וזה מכאיב לי. כל מי שהיה קורבן לבריונות בחייו נושא בליבו את השאלה הזו. אני כמעט בת ארבעים ועדין חולמת לגלות למה הבריונית של השכבה התעללה דווקא בי 14 שנים. כל כך הרבה ילדות, נערות ונשים שמנמנות ושמנות היו קרבן לבריונות בחייהן ואנחנו עדין ממלאות את תפקיד שק האגרוף של תעשיית האופנה. לדפנה לווינסון יש את הכח להעצים את הנשים האלה ובמקום זאת, היא מוסיפה עוד למה? לרשימה האינסופית שרובנו סוחבות איתנו.

בימים בהם הייתי בת בית ברשת, ביקשתי מהם שוב ושוב שיגדילו את טווח המידות. כעת אני מבקשת דבר אחר, פשוט בהרבה - ייצרו את כל הדגמים בכל המידות וודאו שכל המידות נמצאות במלאי של כל הסניפים לאורך כל העונה. האין זה So Simple? בעיני זה אלמנטרי.

סתיו ב-So Simple

בפרקים הקודמים בסדרה הפופולרית שרונה מבקרת את So Simple - שרונה מגלה שהרשת קיימת מבקרת בה ומרוצה, שרונה מפתחת ציפיות, הרשת מפתחת ציפיות משרונה, הרשת מאבדת עצמה לדעת עם כמה עונות עוקבות מלאות שמעטס סינתטי מהסוג הקלישאי ביותר, שרונה מתאכזבת, שרונה הופכת לפרסונה נון גרטה ולא מוזמנת יותר להשקות.

אבל מי שמכיר אותי יודע שאני דומה להרפס, Once קיבלת אותי - נתקעת איתי לכל החיים. 

לאחרונה מסתובבות ברשת תמונות מהקולקציה החדשה ובה שמלה אחת מסוימת שעושה לי עיניים. מדובר בשמלה ארוכה ארוכה עם חגורה צרה וחצאית עשירה בבד בגווני כתום ובורדו מהוהים שלפי פיסות מידע שאספתי (איני יודעת אם זה נכון, כי אני כבר לא חלק מרשימת המכותבות, כאמור) עוצבה בידי תמר קרוון. וכך, מוזמנת או לא, דילגתי לחנות של הרשת בקניון רננים לבדוק מה חדש ובראשי תסריט מוכן על מה עומד לקרות - השמלה תתאים לי ותראה נפלא אבל תהיה עשויה מבד סינתטי בלתי נסבל ועצבנית אך מסופקת אדלג חזרה למקלדתי ואכתוב אמרתי לכם.

כשהגעתי לחנות גיליתי, שלמרות שהרשת טוענת שהשמלות האלה כבר בחנויות, הן לא. מאוכזבת שלא יצא לי למדוד את השמלה המפתה, בחנתי את הבגדים החדשים שכן הגיעו. החנות ברננים קטנה יחסית ומחולקת בצורה נוחה - בצד אחת תלויים בגדי העונות הקודמות (זוועות צבעוניות חסרות חן) ובצד השמח תלויה קולקציית הסתיו.

מאחר ובגילי המתקדם איבדתי ענין בלהתרגז בכוונה, דילגתי מראש על כל הבגדים שלא נראו לי וחיפשתי רק בגדים שכן ימצאו חן בעייני. יאמר לזכות הרשת שהם בלבלו אותי כמו שצריך, כי קשת הצבעים של הקולקציה החדשה (כחולים, אפורים ושחורים) מתוחכמת למראה. בגדים רבים בה נראו לי נאים במבט ראשון, ורק כשבחנתי אותם לעומק הבחנתי בפרטים שפסלו אותם לטעמי כמו כיווצים במקום הלא נכון, גזרה מלבנית נטולת צורה ומידות בעייתיות. הבעיה המרכזית עם החולצות, שמרביתן גזורות יפה ועשויות מבדים בהדפסים אלגנטיים, היא שקו המותן שלהן עשוי מגומי מכווץ. למה? אלוהים יודע, אבל אני לא הולכת עם חולצות שנגמרות בגומי, זה ממש לא מגניב, לא נוח ולא מחמיא בעיני.

בסוף המעבר על הקולקציה נכנסתי לתא המדידה עם ארבעה פריטים - שתי שמלות זהות בכחול ובשחור, שמלה אחת בהדפס אותיות ומכנסים יפים בצבע אבן. לפני שאכתוב את דעתי על כל בגד, אזכיר לכם שאני לובשת מידה 48-50 ושגובהי 1.71 מטרים.

ראשונה מדדתי את השמלה עם האותיות. השמלה עשויה מבד נעים ויש לה כיסים ושתי בעיות. ראשית, האורך שלה לא מחמיא בעייני. המוכרת קיצרה לי אותה עם סיכות לאורך מעל הברך, ואז היא נראתה הרבה יותר טוב. אני חושבת שהיא תהיה נחמדה כשלעצמה, עם סוודר גדול מעליה או מעל מכנסים. הבעיה השניה היא שהיא צרה מאד. במבט הצידי רואים שהיא צרה בבטן ובישבן וכשהכנסתי ידיים לכיסים כמעט נחנקתי. 

 אני לובשת שמלת באלי בשחור משולב במידה 5 מתוך 5
מחיר השמלה 349₪

הבאים בתור, לפי התכנית, היו המכנסים היפים בצבע אבן. הם היו צרים וכותנתיים רכים למגע, מאד קוליים, עם כיסים, אורך מדויק וגומי במותניים. המידה הגדולה ביותר היתה 4 מאחר ולפי המוכרת "הם יצאו מאד גדולים ודפנה החליטה שלא צריך לייצר אותם במידה 5". לצערי, הם לא עברו את הירכיים שלי ולא יכולתי לצלם אותם אפילו.

אחרונה חביבה נותרה השמלה בשחור ובכחול. בפעם האחרונה בה הוזמנתי לאירוע בלוגרים של המותג כתבתי את הפסקה הבאה:

כשהגעתי ראיתי הרבה סטנדים עם קולבים ומוכרות מוכנות לשרת את קהל המוזמנות השמנות. אחת מהן לבשה שמלה יפה וביקשתי מיד למדוד כזו. היא אמרה שזו לא שמלה של המותג (ידעתי את זה מיד כשראיתי אותה, זו שמלה של קלוטה שנמכרת ברזילי ואני מכירה את המעצבת) אבל מיד הבטיחו לי שיש בקולקציה החדשה שמלות רבות דומות. כשביקשתי לראות אותן הציגו בפניי כמה טוניקות חסרות צורה שכל קשר בינן לבין השמלה של קלוטה מקרי. כששאלתי מה הקשר לשמלה עליה דיברנו אמרו לי אבל ביקשת שמלה רחבה. לא, אמרתי למוכרת, שמאוחר יותר התברר שהיא היא דפנה לווינסון בכבודה ובעצמה, ביקשתי שמלה יפה.

ובכן השמלה החדשה היא גרסה סופר מוצלחת של השמלה המדוברת, והיא ללא ספק הבגד המשמח ביותר שיצא לי לראות בחנות מידות בינים ישראלית אי פעם. 

אני לובשת שמלת מאיה שחורה במידה 5 מתוך 5
מחיר השמלה 329₪

מדובר בשמלה מבד עם גימור חלק דמוי זמש או קטיפה או אין לי מושג מה אבל אני אוהבת את זה. היא צרה למעלה ומתרחבת למטה. היא ארוכה מאחור יותר מקדימה ויש לה כיסים נוחים. אבל הדבר הכי נפלא בה הוא שאין בה שום דבר שמזכיר שמלה לשמנות. היא פשוט שמלה מצוינת, מגניבה להפליא, אופנתית דלוקס, לא מתאמצת, חגיגה לעיניים וכיף ללבוש. היא נראית כמו משהו שכל מעצב שמכבד את עצמו, את לקוחותיו ומודע לטרנדים העולמיים ייצר. והיא קיימת גם בכחול כהה שהיה יפה משמעותית מהשחור על הקולב אבל עליי, לצערי, נראה פחות טוב.

אני לובשת שמלת מאיה כחולה במידה 4 מתוך 5

כאילו כל זה לא מספיק, השמלה עולה 329₪ לפני כל מיני מבצעי מועדון ומה שלא יהיה. כלומר, מדובר בשמלה שמקומה ברזילי אבל עולה חצי או שליש ממה שהייתם משלמים עליה שם. מה אני אגיד לכם, אני מקפצת על הכסא בזמן שאני כותבת עליה.

אז מה המסקנה? ובכן, הקולקציה החדשה של So Simple נראית במבט על כמו הקולקציה הטובה ביותר שלהם מאז שהרשת קמה. במבט מקרוב קיימת עדין הבעיה הקבועה של מידות המכנסים הקטנות מדי (גם מידה 5 מתפקעת עליי) ופרטים קטנים שהורסים דגמים. כל זה לא משנה את העובדה שזו אכן הקולקציה הטובה ביותר שהם הוציאו מאז שהרשת קמה. אני עדין אורבת לשמלת המקסי כדי למדוד ולכתוב גם עליה ועל אחיותיה הגאומטריות אבל עכשיו אני אופטימית בהרבה, מאחר והבדים של הבגדים שמדדתי היו נעימים מאד ויש סיכוי מצוין שגם הבד ממנו היא עשויה יהיה נעים.

שמלת מאיה הזו וצבעי הבגדים מעידים על שינוי במחשבה של דפנה לווינסון, המעצבת. מדובר בקולקציה שלא נראית כאילו עוצבה במיוחד לשמנות, או שמנמנות או נשים אמיתיות או מה שלא יהיה חתך האוכלוסייה אליו מכוונת הרשת רשמית. הם פשוט נראים כמו בגדים אופנתיים שקרובים יותר לצד הקולי של הסקלה מלצד הסופר מתאמץ. ואני, גבירותיי ורבותיי, אוהבת את זה.

קישור לחלקה השני של הסקירה.

שווער צו זיין א ייד אונט שווער צו זיין א שמיינע יידינע

לפני כמה ימים טיילתי עם חברים ברחוב בירושלים ואיש אחד צרח עלינו "אשכנזים מסריחים כמו פלוצים בריח גפילטע פיש". יש סיכוי מצוין שזה הדבר הכי מכוער שאמרו לי אי פעם.

אני גאה מאד להיות יהודיה גרמנייה ומעטים הדברים שמוציאים אותי מכליי כמו הזלזול במורשת שלי. אם אני אקרא לאדם ממוצא ספרדי בשם גנאי עדתי יעשו עליי עליהום תוך שניה ובצדק, אבל לחגוג על הגב של הייקים מותר חופשי. אחרי הכל, חברי כנסת מבזים את היהדות הגרמנית כבר שבועות בלי הפרעה, אז למה שהאזרח הקטן לא יקפוץ על העגלה המדרדרת? אני לא רוצה לחשוב אפילו מה הייתי מרגישה לו הייתי פולניה. על כל עלבון שאני חוטפת כגרמניה הם חוטפים פי ארבע, במיוחד אם הן נשים. מצד שני, כל חכמולוג שני אומר לי שאני פולנייה וכשאני מתקנת שאני גרמניה אומר לי "מה זה משנה, פולנייה זה לא מוצא פולנייה זה State of Mind". רק לכתוב את זה מעלה לי את לחץ הדם. אבל הי, כולנו לבנבנים ומדברים מצחיק אז מה זה משנה נכון?

נשים, כידוע, הן ציד מותר במרחב הציבורי ומותר לשרוק, לצעוק ולהעיר להן כאוות הנפש. נשים שמנות זה כבר פסטיבל של ממש. רק עכשיו כתבה לי מישהי בדף של מלכוד 42 שאני כל כך שמנה שכשאני נכנסת לבריכה יש צונאמי, שהקבלה העצמית שלי מזויפת כמו החיוך שלי ושהיא ממליצה לי לעשות ניתוח קיצור קיבה דחוף.

אחרי זה היא שלחה לי גם הודעה פרטית, בה ביקשה להמשיך את הדיון

למה אני מספרת לכם את כל זה? ראשית, כדי שתתחילו לכבד את המורשת הייקית שלי ועל הדרך תהיו יותר מנומסים לפולניות. ושנית, כי יש סוג מסוים של עלבונות שסבלנותי אליו אזלה. ואלה העלבונות שלוקחים תכונה אנושית שאין כל קשר בינה לבין שליליות או ערך אחר מסוג כלשהו ומנסים להפוך אותה לסכין בידו של בריון. אני מתכוונת לערביה, שמן, פולניה, אשכזי, נכה, חולת נפש, הומו ושאר ירקות רקובים שמוטחים מסביבי מסביב לשעון כלפי כל דיכפין שחוטא בהבעת עמדה השונה מזו של הבריון המקלל, תהיה העמדה הבעת דיעה בכתב או בעל פה או אפילו סתם הליכה ברחוב במכנסים קצרים על גוף ממוצע יותר או פחות. ואל תטעו לחשוב שאתם לא בריונים בעצמכם אם השתמשתם בקללות כאלה פה ושם.

קוראי השבלוג הוותיקים מכירים כבר בוודאי את סבתו של אבי מאשה, עליה השלום. אבא נהג לומר על מגוון דברים שהם מעניינים את סבתו מאשה, עליה השלום, ואני הגדלתי את טווח חוסר העניין שלה רבות מאז החליט אבא לבדוק במפתיע מה שלומה מקרוב. לסבתו של אבי מאשה לא אכפת מי חושב מה עליי, שרונה ראובני. מעניין את סבתה של סבתו של אבי מאשה, עליה השלום, מה דעתה של מיכל כהן על מידת המכנסים הפרטית שלי, על מידת השלמות שלי עם המשקל שלי, על צבע העור שלי, על העברית המליצית שבפי (ביום שאני אבין איך העברית שלי נחשבת מליצית כשכל מילה שניה שלי זה תחת.. אוח עזבו), על זה שאני פריבילגית תחת מהרצליה או מה שלא יהיה. מי שחושב שערבי או הומו או שמנה זה קללה, אני חשה כלפיו שעמום או גג רחמים.

מה שכן מענין את סבתה של סבתו של אבי מאשה, עליה השלום, ואת סבתו של אבי מאשה, עליה השלום ואותי זה כשאנשים שמים ללעג קהילות אליהן אני משתייכת. תהיה זו קהילת היהודים הגרמנים או קהילת השמנים או קהילת החנונים או כל קהילה אחרת, שאני חלק ממנה. אל תצפו ממני לשבת בשקט בזמן שמשמיצים את המקום שבו ליבי פורש כנפיים, מקום בו אני מרגישה מוגנת ובבית ורבים אחרים כמוני מרגישים אותו הדבר. זה כבר עובר את גבול הטמטום ומגיע למחוזות החוצפה, ולי יש רגישות גבוהה לזלזול בכבוד שלי ושל אהוביי (גרמניה, כאמור).

מה שאני רוצה לומר, בפעם המיליון בשבלוג הזה ובדף שמלווה אותו, זה שבשביל כבוד לא צריך לעבוד. כבוד צריך לקבל על שום היותך אדם, בלי קשר לצבע העור, מידת המכנסיים או מספר הגפיים בו אתה מתהדר. הבעיה המרכזית של מדינת ישראל, בעייני, היא חוסר כבוד כוללני. חוסר כבוד עצמי, חוסר כבוד לאחרים, חוסר כבוד בפוליטיקה ובמערכת החינוך, חוסר כבוד במערכת הבריאות ובמערכות תומכות המוות וחוסר כבוד לאחר שניצב מולנו במכולת או בפייסבוק. 

שרלטני הניו אייג' למיניהם נוהגים לומר שלא ניתן לכבד את האחר לפני שתכבד את עצמך. סבתו של אבי מאשה, עליה השלום, ואני אומרות שמענין את התחת השמן שלנו אם אתה מכבד את עצמך או לא. כבד את האחר או שהקהילה תקיא אותך מתוכה. אני חושבת שהרבה יותר נחמד להיות חלק מקהילה מאשר להנות בבידוד מאשליית החופש לומר מה שבא לך מתי שבא לך על גבו של מי שלא יהיה. אבל היי, אני סתם גרמניה שמנה מהרצליה עם סבתא רבתא שיש לה הרבה יותר מדי דיעות יחסית למי שהתפגרה לפני חמישים שנים, פלוס מינוס, אז מה אני כבר מבינה נכון?

סבתו של אבי מאשה, עליה השלום. תכל'ס התחת שלה בכלל לא שמן והיא אפילו לא גרמניה!