תשוויץ פרוסאי

השלום והברכה לכם קוראים יקרים. הידעתם שהפעם האחרונה בה הופיע פה תשוויץ היתה ביוני 2015? מה אומר לכם, אכן שנתיים קשות עברו על יחסינו. לרגל שובי מפרוסיה, החלטתי שזה זמן טוב מעין כמוהו לחזור למסורת תשוויצי האתמול ולשתף אתכן במזימותיי לרענן מעט את העניינים.

ראשית, מזכרת מפוזן, עיר אבותיי. בעיר העתיקה נתקלתי בחנות חרסינה ובה מיני כלים מקסימים מעוטרים בציורי הפרחים המסורתיים העתיקים של העיר. המחירים היו מגוחכים ומטה והצטערתי מאד שאין ביכולתי לקנות את המגשים הגדולים והיפים להגשת עוגות והסרוויסים להגשת תה, אבל פחדתי שהם לא ישרדו את הנסיעה לגרמניה ומשם לישראל. הסתפקתי בפרה הפרחונית הזו להגשת חלב סויה ומיד עם הגעתי הביתה שלפתי אותה מגולם הפצפצים והכביסה בו טמנתי אותה והנחתי אותה על מדף הכבוד, שם שוכנים זה לצד זה כלים שלי, של הוריי ושל סביי משני הצדדים. וכך זכה סבא וולטר, סוף סוף, לייצוג על מדף החרסינה המשפחתית.

את אגם הלירלורים הזה רכשתי בשתי חנויות, מהיוקרתיות שיש בברלין - פריימרק וטייגר. ושיהיה ברור, אני מאשימה את יעל רגב עם סרטוני הלייפסייל הממכרים שלה בטמטום הזה. למה אישה בגילי צריכה חרסינה טייואנית סוג ל' בצורת משהו שאמור להיות שיא העידון רק שהוא לא? אלוהים יודע, אבל כשראיתי את הראשון ידעתי שאני חייבת אותו וכשראיתי את השני, העוד יותר זול, הבנתי שהלך עליי. גם מחזיק הסיר הצבעוני עליו הם מונחים הוא מטייגר. למחרת קנייתו נתקלנו בתאום שלו בחנות מוזיאון זוועות ימי הביניים אליו הלכנו, רק ששם הוא עלה 20 יורו ושלנו עלה באזור ה-4 יורו, והשמחה היתה רבה.

ואם בפריימרק עסקינן, שזפו עיניכם בפיג'מה הנאה הזו. מה רכה היא! מה ורודה! מה מושלמת, כל עוד לא מכניסים לגוף שום משקה במהלך 12 שעות לפני לבישתה, פן תאלצו לקפוא למוות על האסלה! 

במונקי החביבה קניתי מספר בגדים, שחלק מהם כבר הראיתי לכם ואחרים המחכים שיגיע חורף אמיתי שכן צמרוריים הם. את השמלה הזו כבר לא אספיק, ככל הנראה, ללבוש השנה אז צילמתיה על קולב. זו שמלת טול (טול?? אני?? מון דיו!!!) ורדרדה עם ריפרופים שמצאתי בדוכן הפריטים הבודדים בפאקין 10 יורו. במחיר הזה לא קונים בישראל מילקי!

בת הדודה שלי אמרה לי שיש חנות ליד מונקי שאני חיבת לקנות בה מומינים. היא אמרה שכשאני אראה את החנות אני אדע שזה המקום הנכון. ואכן, כשהגעתי לחלון הראווה של החנות המדוברת פלטתי מגוון צווחות גיל אינדיאניות. מדובר בחנות חרסינה יוקרתית למדי, שרובה כלים אלגנטיים להפליא ויקרים להחריד וקיר אחד בה מוקדש לאוסף מהמם להפליא של כלים בעיטור מומינים. הבחירה היתה קשה מאד, אבל המחירים הגבוהים והחשש מלחזור לארץ עם מזוודה מלאה רסיסי מומין גברו עליי, ובחרתי שתי צלחות קטנות ויפות שעלו כמאה ש"ח כל אחת. המוכר האדיב עטף עבורי את הרכישה ברבבות נייר (הוא שמח מאד לשמוע שיש מעריצי מומינים בישראל) וגם הן נשלפו מבינות לכביסה מיד עם חזרתי הביתה כשהן שלמות ויפות. 

כשבוע מאוחר יותר נזכרתי שבביקורי האחרון בלונדון, לפני שלוש שנים, קניתי ספר על חרסינות מומין ושלפתי אותו מהספרייה, ואז עשיתי סוף סוף אחד ועוד אחד והבנתי שבידיי חרסינת ערביקה מקורית מסדרת מומינים 2017. אבל זה לא באמת משנה, כי אהבתי את הצלחות שלי עוד לפני שידעתי שהן פריטי אספנים. ממממ מומינים!!!

אחרי הביקור בבית הקברות Weißensee הסתובבתי בשכונה בחיפוש אחד קפה ומאפה ומצאתי חנות כלי תפירה קטנה ובה אוצר שלא העליתי על דעתי שקיים בכלל - סרט בעיטור עצלנונים! ראו מה יפה הפלא, וגם קניתי סרט ניצנוצאז' נאה וכל מיני כפתורים חמודים לבובות.

בישראל ניתן למצוא תכשיטים זולים, אבל רובם נראים בדיוק כך - מאד מאד זולים. בברלין מצאתי כל מיני עגילים משגעים במחירים מעולים, שנראים כאילו עלו כמה מאות שקלים בעוד שלמעשה עלו עשרות בודדות מאד. צבע היום, מסתבר, הוא אדום.

אם התכשיטים ב-And Other Stories משגעים וזולים יחסית, מה אפשר לומר על הנעלים? זולות הן לא, אבל מחירן עדין כ-60-70 אחוזים מזה בישראל (זה ניכר בנייקי והפומות למיניהן). הנעלים שלהם באמת יפהפיות, אבל רובן מצוידות בעקבים שדעתי אינה סובלת. ועדין הצלחתי למצוא עצמי בוהה חצי שעה בשני זוגות המגפונים האלה ומנסה להחליט איזה מהם יחזור איתי הביתה. התוכלו ילדים לנחש איזה זוג זכה לעשות עלייה?

הו יפות שלי, אתן הכי וורודות בעולם באמת שכן

קניתי גם כל מיני קוסמטיקה בפולין הזולה מזול (שם לראשונה בחיי פסעתי לתוך הפלא המכונה ספורה). אם זה מענין מישהו, אכתוב על כך ברשומה נפרדת. מדובר בעיקר במסקרות, איילנרים ומיני סבונים. וואו, קניתי כל כך הרבה סבון נוזלי בנסיעה הזו שאני חוששת שהכנסתי את אירופה למחסור שיזרוק אותם בחזרה לימי הביניים. מזל שיש ברקסיט!

סלט שורשים חלק ב'

היום מלא חודש לחזרתי מטיול השורשים שלי. מדהים כמה זה מרגיש כאילו רק אתמול צעדתי ברחובות בהם צעדו אבותיי ובו זמנית, כמה זה מרגיש רחוק מרחק שנים רבות. 

בחלק הקודם סיפרתי לכם על מסעי לפוזן, פרוסיה, והפסקתי עם שילוחי ברכבות לגרמניה. הפעם אספר לכם על מסעותי בעקבות משפחתי בברלין, לשם עברו האברמוביצ'ים ב-1914 ושם סבי פגש את סבתא והשמחה היתה רבה (עד שהנאצים).

אז איפה היינו? אה כן. בחמישי אחרי הצהרים עליתי על הרכבת מפולין לגרמניה, בערב הגעתי לגרמניה, נפלה עליי הלאות, אכלתי שניצל והלכתי לישון נסערת משהו. בשישי בבוקר קמתי, אכלתי ארוחת בוקר במלון היפה עם הבנדוד ואשתו ואצתי רצתי לפגישת הנהלה בינלאומית שנגמרה מאוחר בלילה בבילוי משותף בעיר. 

בשבת קמה משפחת אברמוביץ' והלכה לאכול ארוחת בוקר מהאגדות ולאחריה לכמה מוסדות היסטוריים מהמתבקשים בעיר - הרייכסטאג, האנדרטה לזכר הרומה והסינטי שנרצחו בשואה, שער ברנדנבורג והאנדרטה לזכר שואת היהודים. אני חייבת להודות ששנאתי את כל זה. ברייכסטאג המוח שלי השלים את הדגלים הנאצים שחסרו במקום, השער הרגיש לי מיליטריסטי נוראות ובאנדרטת השואה הלכתי ובכיתי כשמסביבי עשרות תיירים מצלמים סלפים ומשחקים מחבואים. אני יודעת שזו היתה כוונת המשורר, בין השאר, אבל לי זה גרם להרגיש שלהמונים סביבי אין מושג איפה הם נמצאים וחוסר הכבוד למתים שבר אותי. המקום היחיד מכל אלה שאהבתי הוא אנדרטת הרומה והסינטי, שמעוצבת נפלא בעיני (כתובות מרגשות המכוסות-אובדות במים ומקום קטן ושקט שהכניסה אליו מגודרת ומשולטת בבירור, כך שלא נכנסים אליו בלי לדעת איפה נמצאים).

אני: כל פעם שאני מול סמל שלטון גרמני אני מתחלחלת
הבנדוד: טוב השער הזה לא בדיוק צמחוני

אחרי זה הלכנו לקפה איינשטיין שם ראיתי את המוות בעיינים. זה הלך בערך ככה -

מלצר: מה בשבילך אדוני?
הבנדוד: שטרודל!
מלצר: עם רוטב וניל אדוני?
בנדוד: לא תודה
מלצר:
בנדוד:
מלצר:
בנדוד:
אני (בעברית): אולי תבקש את הרוטב בצד?
אשתו של הבנדוד: אפשר להביא לו את הרוטב בצד?
מלצר: אפשר, אבל למה שתרצו דבר כזה?
אשתו של:
מלצר:
אני:
בנדוד: אבקש רוטב וניל עם השטרודל המון תודה
מלצר: טוב מאד אדוני

אחרי כל הטלטלות הרגשיות האלה, שלחנו את הבנדוד לענייניו והלכנו להתנחם בפריימרק. מי שיודע איך זה בפריימרק יודע ששם לא מתנחמים, שמה נלחמים. יצאנו מיוזעות ומותשות אך נשים כמונו לא נשברות בקלות - סחבנו את שקיותינו למסעדה סינית, שם חיכו לנו הבנדוד והבתדודה אחותו (שחיה בברלין בשנים האחרונות). אחרי שאכלנו יחד (כל הנסיעה הזאת היתה סעודה אחת גדולה עם הפסקות לנמנום, בחיי) הם הלכו לראות את הפילהרמונית מנגנת באך ואנחנו חזרנו למלון שם פגשנו את חברתי אלכס כדי לאכול איזה משהו קטן. בחוץ התבשלה סופה אבל בפנים היה נעים ושמח וכך הגיעה יום שבת לסיומו.

אני וידידי המאפה

ביום ראשון, שרונה קמה, פשטה את הפיג'מה ויצאה עם הבנדוד ואשתו לפגוש את הבתדודה לטיול בעיר. בצהרים נפרדנו ונסענו למוזיאון שבדרך אליו נרטבתי מלמעלה עד למטה ורציתי למות. עם זאת, בחרתי בחיים ובקקאו חם ושרדתי את התערוכה המעצבנת שאין מילים לתאר (אלף תמונות של ישו התינוק מימיי הבינים, כולן נראות אותו דבר ובכולן ישו נראה כמו הדבר הכי מפחיד שעלול להתחבא בארון שלכם, ראו תמונה למטה). חזרנו למלון להתייבש ואז יצאנו שוב לפגוש את הבתדודה במסעדה וינאית מעולה שם אכלתי את כל הקנודעלים שהיו להם. 

Baby Jesus can't even

אחרי המסעדה, הלכנו למקום בו עמד מפעל המתכת של סבא רבא שלי, אוסקר פרסר, אבא של סבתא לילי. הבנין המקורי נהרס בהפגזות על ברלין ובמקומו עומד בנין חדש, שבו מסעדה איטלקית ודירות מגורים. קשה לתאר את תחושת הגועל שאחזה בי שם (זה ניכר בצילום הבא).

ביום שני נסענו לבית הקברות היהודי Weißensee לבקר בקבר של סבא וסבתא רבא-רבא, אדולף (אברהם) וססיליה סימון (על משפחתה אמרתי קדיש ביער שהיה בית קברות ב-Schwersenz. אני ממליצה בחום רב מאד למי שנוסע למקום בתקווה לבקר קברי קרובים ליצור איתם קשר מראש, כדי שיאתרו את הקברים מבעוד מועד. הצוות שם לא אדיב, אם להיות עדינה. אני התכתבתי איתם שבועות קודם לכן ולכן הסכימו להכין עבורי מפה לקבר, אבל אשתו של הבנדוד לא תיאמה איתם את הביקור מראש והם ממש לא שמחו לעזור לה לנסות לאתר את הקבר של סבא רבא שלה (שבסוף התברר שקבור בכלל בבית הקברות היהודי העתיק השני של ברלין). 

הכניסה ל-Weißensee

ההליכה אל וחזרה מן הקבר ארכה שעתיים, שכן אדולף החליט להיקבר בקצה קצהו הרחוק ביותר של בית הקברות הענק. המקום יפהפה, מאחר והוא נבלע כמעט בשלמותו ביער. הכל מלא אזוב ושרכים ועצים עומדים או נפולים וזה יפה עד מאד ויש שם אחוזות קברים יפהפיות (רבות מהן במצב רע). לשמחתנו, "הקברים שלנו" במצב מצוין. אמרתי קדיש על הקבר והרגשתי נעים מאד. לא הייתי מתנגדת להיקבר שם בעצמי כשיגיע הזמן.

היוש סבא רבא רבא וסבתא רבתא רבתא

לאחר הביקור בבית הקברות, החבר'ה נסעו לענייניהם ואני נסעתי לפגוש חברה לשופינג, כי בואו באמת. שורשים שורשים אבל הבחורה צריכה נעלים. את הערב ביליתי במנוחה בנעימים במלון, כי צריך לדעת גם מתי לנוח.

ביום שלישי חגגו הגרמנים 500 שנים לרפורמציה. הבנדוד ואשתו (זה נשמע כמו שם של ספר) נסעו לראות את הכנסייה, שבדלתה נעץ לותר את הנייר שהתחיל את המהפכה שגמרה את ימי הביניים ולשמוע מוזיקה ליטורגית, אבל לא יכולתי להצטרף כי בערב היה לי דייט עם גבר חלומותיי, אז יצאתי לטייל לבד בברלין והפעם, במקום בו קרוביי חיו ולא מתו.

נסעתי לאוניברסיטת המבולט, לשעבר אוניברסיטת וילהלם ברלין, שם סבא שלי למד משפטים עד שגורש בידי הנאצים ב-1933. הסתובבתי במסדרונות האוניברסיטה, שהיתה ריקה לחלוטין בגלל החג, ביקרתי את גלריית הנובליסטים המרהיבה שלה (בכיכוב אלברט איינשטיין ומקס פלנק) וניסיתי להרגיש מה שסבא ודאי הרגיש כשהלך באותם המסדרונות - מיקמתי את עצמי בחדרי מדרגות צרים וחשוכים, ישבתי והבטתי החוצה מחלון עתיק דרכו לא נראו שום סממנים מודרנים, רק עצים ופסלים ושמיים, וניסיתי להתחבר לחוויה של סבא במקום הזה.

האם סבא הביט מהחלון הזה לפני 68 שנים?

במרכז גלריית הנובליסטים אלברט איינשטיין ומקס פלנק, ומשם הם מתפרשים לשני צדדי הגלריה בעשרותיהם

אני יושבת על המדרגות באכסדרת הכניסה עם תעודת הסטודנט של סבא. האם הוא ישב פה וראה את איינשטיין חולף על פניו והתרגש?

לאחר זמן מה שם, הלכתי לכיכר בבל הסמוכה וראיתי את האנדרטה לשריפת הספרים. ממול לכיכר, מחוץ לשערי האוניברסיטה, היה שוק ספרים משומשים שמתנהל שם באופן קבוע ובו מקפידים למכור ספרים של סופרים שספריהם נשרפו בכיכר.

שוק הספרים מול כיכר בבל

משם הלכתי לאכול שניצל כבירים ואיזה זעכר טורט קטן וחזרתי למלון לנוח כמה שעות, בידיעה שאת הערב אבלה בעמידה. בערב אכלתי עם הבתדודה (הפעם האחרונה שלנו ביחד בנסיעה הזו) וחברות ומשם נסענו למועדון Bi Nuu להופעה של ג'וני פלין, שהיא הסיבה המקורית בגללה הזמנתי את כרטיסי הטיסה לברלין אי שם ביולי (מאוחר יותר הוארכה הנסיעה לצרכי העבודה החדשה שלי, נוספה הנסיעה לפולין, הצטרפו הבנדוד ואשתו והנסיעה הפכה לטיול שורשים). רשומת שורשים היא זו ולכן אין טעם להאריך בענייני ההופעה. אכתוב רק שהוא היה כל מה שחלמתי ועוד ושההופעה היתה אחת הטובות שראיתי בחיי. אחרי ההופעה ניגשתי אליו בחרדת קודש והוא היה מתוק להפליא, התרגש ממש לשמוע שטסתי מישראל במיוחד כדי לראות אותו ונתן לי חיבוק שאזכור עד יומי האחרון (שלמרבה הפלא, לא היה אותו היום, למרות שהלב שלי בקושי עמד בסיטואציה).

אני מוכנה להיאסף אל אבותי

את יום המחרת, הוא יום הנסיעה האחרון, ביליתי בקניות וכו' ולכן אין טעם לספר עליו כאן. אני מתכננת תשוויץ להמשך השבוע, כך שאם מענין אתכם אילו רכישות ביצעתי, הישארו מכווננים.

איך מסכמים הגשמת חלום? איני יודעת. הנסיעה הזו היתה, מתחילתה ועד סופה, כל מה שקיוויתי אך התקשיתי להאמין שתהיה. זו היתה חוויה רגשית מטלטלת, חלקה מכאיבה להחריד וחלקה מפעימה ביופיה. איבדנו כל כך הרבה, דברים יפים כל כך הושחתו. מוסדות תרבות אנשים רבים כל כך סולקו מעל פני האדמה (ברשימת הכתובות שלי לברלין נכללו כתובות רבות אליהן לא הספקנו להגיע - בתים בהם גרו קומץ מקרוביי שנרצחו בידי הנאצים) ללכת ברחובות בהם הלכו אבותיי, לראות את המקומות עליהם מעולם לא שמעתי מסבי וסבתי (שלא דיברו מעולם על מה ומי שהותירו מאחור בגרמניה), לראות את המראות, לטעום את הטעמים, לראות את הנופים ולנשום את האוויר. כשפסעתי בפוזן ובברלין הרגשתי שאני נושאת איתי את נשמות המתים, מכבדת אותם בנוכחותי ומעניקה להם ולעצמי את חסד הזכרון. הנסיעה הזו העניקה לי תחושת שייכות והעניקה לי גאווה גדולה על היותי יהודיה (תחושה שרק לעתים רחוקות אני חשה בחיי היומיום שלי).

אלה רגשות ותחושות שקשה מאד להגדיר במילים וטרם סיימתי לעכל אותם במלואם, אם להיות כנה. אני חושבת שזה עומד להיות תהליך ארוך. דבר אחד בטוח - הימים האלה היו מהמאושרים בחיי ותחושת המלאות הזו מלווה אותי עוד היום. אני מקווה שהיא לא תיעלם אף פעם.

פספוס פוספס יוסף

ראו מה זה, חבובות וחבובים, החורף עושה טובה השבוע ואפשר ללבוש שרוולים ארוכים! שככה יהיה לי דובדבן בקצפת, זו ההזדמנות לה חיכיתי ללבוש כמה בגדים חדשים. והנה הם לפניכם, כי אין סיכוי שאני יושבת לכתוב חלק ב' של מסע השורשים שלי אחרי יום עבודה של יותר מעשר שעות פחחח. 

תלבושת ליום שיער גרוע במיוחד

חולצה של טולה

סריג של טולה

ג'ינס של Next (ישן)

נעלים של נייקי

כובע של Monki מברלין

מאז התחלתי לחמצן את השיער התרגלתי כבר להתעורר עם מגוון תצורות על הראש, כאלה שמתי המעט שזכו לחזות בהם כינו כבר אלברט פרנקנשטיין וצילומים שלי על הבוקר עם שפם כבר מסתובבים באינטרנט זמן מה, אבל בבוקר הזה התעוררתי עם שואה של ממש על הראש. עדר כבשים גולש וגועש שלא נשמע לשום חומר כימי שהומצא בידי אדם או חיה. כך שנאלצתי לשלוף את הכובע היפה שקניתי בברלין שבועיים קודם. למזלי הרב, בדיוק באותו היום בחרה כל הנהלת החברה (על סניפיה ברחבי העולם) לחבוש כובעי גרב בצבעים שונים, כך שמצאנו עצמנו מנהלים שיחת ועידה בווידאו כשכל אחד ואחד מאתנו נראה כמו גמד גינה ששתה הרבה יותר מדי ערב קודם.

אני מתאימה לכובע, כראוי

את החולצה המפוספסת היפה קיבלתי מטולה, חביביי האופנתיים, לאחר שרוקנתי להם חצי דוכן ביריד המידות הגדולות שבוע שעבר (ראו למטה). היא דומה לאלה של מותק שראיתם כאן בעבר אבל שרווליה ארוכים יותר והיא גדולה יותר. אני מידה 48 בחולצות ולובשת את המידה היחידה שלהם, שתתאים גם לשמנות ממני. על הכיפאק!

תלבושת ליום שיער סביר

שמלה של טולה

אותו הסריג מטולה

גרבונים מאסוס (ישנים)

נעלים של Converse

סלח לי אבי, כי חטאתי בחטא האופנתי הגדול ביותר לפי אמא. הוכחה מצולמת זו מעידה לפניכם כי אני, שרונה ראובני, לבשתי שחור עם כחול למרות שכל ילדותי שמעתי מאמא שזה חטא אופנתי בל ייעבר. לולא היתה כבר בקבר, הייתי ללא ספק שמה את אמא בקבר. כלומר.. כן. בכל מקרה, השמלה החמודה היא הגרסה הארוכה של החולצה מלמעלה והסריג הוא אותו הסריג. הוא רך מאד ונעים להפליא וקניתי אותו באפור בהיר (בתמונות האלה) ובאפור כהה (מחכה ליום פקודה בארון). הנעלים הן ההפוכות המעולות מברלין משבוע שעבר.

תלבושת למסיבת הסיום של בית הספר למאיירים After School

שמלה של Monki מברלין

קומבניזון של טולה (ישן) 

ג'ינס מנקסט

נעלים הפוכות כן

הי שרונה מה קנית בברלין? שמלות טול? טול?? את ודאי צוחקת, מה הסיכויים!!! בכל מקרה, בסיום הסדנה האחרונה של בית הספר המשובח למאיירים (עשיתי סדנת איור בהמשכים עם עינת צרפתי ביום שלישי ונהניתי מאד) ציירנו אני ואחרים גלויות שיימכרו ביריד צבע טרי הקרוב וכל הכנסותיהן קודש לנוער שוחר אמנות, אז אם אתם אוהבים נוער ואמנות ורוצים לקנות את הגלויה הסודית שציירתי עם ציור של פודינג אוכלת מאפה טעים על הספה בלילה, ככה בדיוק זה נראה:

תלבושת ליום נטול פגישות

מיזע של Monki מברלין

טישרט של Tres 

שוב הג'ינס מנקסט 

נעלים של D.A.T.E משופרא

המיזע הזה נראה לי מתאים במיוחד היום, אחרי שבאחת התגובות ב-Reddit על רשומה שכתבתי לבלוג החברה השבוע כינו אותי פמינאצית וחוץ מזה, היה קריר. תשמחו ודאי לשמוע, שבאתר של Monki מכונה צבע החולצה סלט אצות, שזה כידוע ממש בריא. את הנעלים קניתי לפני כמה זמן ב-80₪ מגוחכים באאוטלט של שופרא והן, ככל הנראה, הנעלים האחרונות של D.A.T.E שיש במידתי בארץ וחבל שכך, כי לשני זוגות הנעלים הקדושות שלהם ששכלתי לא מזמן אחרי כשנתיים של נעילה רצופה אני עדין אני מתגעגעת. הטישרט שלא רואים פה, הוא זה הסופר מבוקש, שרואים כאן באינסטושבלוג. לא ברור מה סוד הקסם של החולצה הזאת, אבל כל מי שרואה אותה מתלהב ורוצה גם (קרה לי פעמיים בעבודה היום). את הג'ינס הזה אני לובשת ומכבסת ולובשת ומכבסת כל הזמן, כפי שודאי כבר שמתם לב. יבוא יום והחורים יגדלו ככה שלא אוכל ללבוש אותו יותר, אבל בינתים הקונסטרוקציה מחזיקה מעמד.

לפני שאני עוברת לפורמט המתועד בתמונה הבאה (יפה הפיג'מה החדשה שלי מפריימרק עם החתולים הא?) איידע את מי שלא שמו לב, שהעליתי לפייסוש אלבום עם בגדים ואביזרים מארוני, שנותרו מהמכירה המקוונת האחרונה שלי. אתם מוזמנים לשלוח לי הודעה אם יש שם משהו שאתם רוצים ואני אשלח אותו אליכם ללא שאלות נוספות (חוץ ממה הכתובת שלכם, אני מניחה).

לילה טוב לכולם

Winter Is Coming

אתן זוכרות איך היינו שמנות בראשית שנות האלפיים, כשבשום חנות לא היו בגדים בשבילנו חוץ מבסניפי משמין לי, שמכרו אוהלים שחורים-אדומים במחירים שלא ברא השטן, ומי שלא רצתה לשלם את המחיר נאלצה לבחור בין בגדי גברים מהסופר לתחפושת ליצן אקרילית משוק בצלאל? ובכן, הימים האלה חוזרים להידפק על דלתותינו והם לא מביאים איתם תפוחי אדמה, אז תתכוננו. 

ביקור בשבוע המידות הגדולות, שנפתח היום במתחם יד חרוצים בתל אביב, הותיר אותי מיואשת. לראייה, אין בי יותר הכוח לכנות אותו אירוע המידות ההוגנות, כפי שנהגתי בפעמים הקודמות. הרמזים המטרימים ניכרו כבר באירוע הקודם שנערך ביולי. כבר אז הצטמצם מספר המשתתפות, נוספו מוכרי שמעטס ויחס אביזרי האופנה למעצבים החל להתערער. באירוע הנוכחי, נאלצתי להתאמץ ממש כדי למצוא בגדים שרציתי במתחם הקטן העמוס במוכרי תכשיטים וקרמים לשיער ומנוקד בדוכני מעצבים בודדים, שמרביתם מציעים בגדים שלא הייתי לובשת ללוויה של עצמי.

לנשים בעלות טעם אופנתי כלשהו, אין מה לחפש באירוע פרט לדוכנים של טליה וטולה. טולה, כרגיל, מציעה לבנות מידות הביניים בגדים ששלי גרוס היתה רוצה שילבשו (נקיים, פשוטים, מגניבים, בטוחים בעצמם) וטליה מציעה, כרגיל, בגדים סולידיים בגזרות מחמיאות. שתי המעצבות מציעות הנחות מצוינות על פריטים מהעונה הנוכחית והנחות גדולות עד מאד על פריטים מעונות קודמות. אבל גם הצדיקות האלה מייצרת בגדים רק עד מידה 50, אז מה יהא על השמנות במידות 52 ומעלה? 

שאר הדוכנים מציעים אוהלים שחורים יקרים וכעורים מחד ובגדים קטנים מדי בשביל שמנות לייט כמוני (כולה מידה 48-50) מאידך. באחד הדוכנים, שלא אזכיר את שמו, מדדתי משום מה אוברול של אלמביקה שעלה כמעט 750₪ אחרי הנחה והיה קטן עליי בשתי מידות. בעודי בוהה במראה בהלם, התעקשה המוכרת שאני חייבת לקנות את הבגד כי הוא מתאים לי בול כאילו היינו באחרון הקניונים. הייתי מתווכחת איתה, אבל הייתי חייבת לפשוט אותו לפני שאפתח נמק במפשעה.

אין טעם להאריך עוד במילים. תעשיית המידות הגדולות המקומית קורסת. בלי לשים לב חזרנו עשור אחורה. אלה שפשוט רוצות בגדים ללבוש יאלצו לרכוש אותם במחירים שערורייתיים או להסתפק בזבל מיובא מסין. אלה שרוצות בגדים אופנתיים, מגניבים, אלגנטיים, יפים או מיוחדים חייבות להמשיך לתמוך במעטות שמציעות תמורה לכספנו, או שיאלצו לרכוש את כל המלתחה שלהן בחו"ל. 

צילום אילוסטרציה

לפני סיום, חשוב לי להבהיר - אין לי טענות לגאלה רחמילביץ' עצמה. גאלה עמלה כבר שנים בתעשייה כפויית טובה, שטורפת אנשים לארוחות בוקר צהרים וערב, כדי להביא לישראליות השמנות מגוון בגדים ללבוש. היא מפיקה את האירועים האלה מכיסה הפרטי ובעשר אצבעותיה יחד עם חבורה קטנה ומהודקת שפועלת למען קהילת השמנות המקומית כנגד כל הסיכויים. המאמצים שלה להפוך את האירוע הנוכחי לנעים ומפנק ניכרים, הן בחזרה למתחם יד חרוצים הזכור לטובה מהעבר והן בשקית המתנות שניתנת בכניסה למגיעות לאירוע ובמיני המעסים והכורסאות הנוחות שמפוזרים במקום. אבל גאלה ניצבת מול כוחות שוק שמרסקים מעצבים חדשים שמעזים לחלום, סכסוכים בין אישיים שהיו מביישים כל גן ילדים רציני ולקוחות שאיבדו כבר את הסבלנות ואת הכוח (כמוני, למשל).

כל שנותר לי הוא להודות לאבי על ששכנע אותי, כשהייתי צעירה בת 21 שהתלבטה בין לימודי עיצוב אופנה בשנקר להמשך העבודה בתחום התוכנה, שעדיף שיהיה לי כסף לקנות בגדים יפים מלייצר אותם ולחיות במאבק כלכלי תמידי.

בקיצור, אם לצטט את משוררנו הלאומי, צאו והכינו תפוחי אדמה כי הקיץ גווע והמצב בטטה.

מה לבשתי במאתיים השנים האחרונות

היוש לכולם, תראו מה זה! מאז הודיעו לי בעבודה שאם לא אכתוב רשומה לבלוג הרשמי שלנו אבוא בוקר אחד ואמצא את הראש הכרות שלי מונח ליד מכונת הקפה בלובי, אני רק כותבת בבלוג האישי שלי. הגיוני? לא. סביר? לא. זה מה יש? אמת בסלע.

חשבתי שנכון יהיה להקל מעט על האווירה באמצעות רשומת מלבושים, טרם אעלה את חלק ב' של מסע השורשים שלי. את רשומת המלבושים האחרונה שלי כאן העליתי לפני חמישה חודשים בדיוק ווודאי תהיתם, האם הלכתי בלבוש חווה במהלך כל התקופה הזו? ובכן קוראים יקרים, לבשתי בגדים, אבל משעממים מאד ולא היה לי מצברוח הולם לפיבלוש ובאופן כללי. אבל תקופה של פריחה היא זו ולכן קבלו כמה מלבושים ודברים נחמדים שהנחתי על עצמי לאחרונה ועוד תלבושת אחת ישנה יותר אבל חביבה עליי במיוחד. על הדרך אתן גם כמה טיפים לקניות בברלין.

את התמונות המובאות כאן ואחרות תוכלו למצוא באינסטושבלוג.

תלבושת לחתונה של חברים

שמלה מ-Mod Cloth

נעלים מפריימרק

ניתן לראות, לפי השיער, שזו תמונה מלפני כשלושה חודשים, אבל מאד נהניתי ללבוש את השמלה הזו אז חשבתי לשתף. היא מהקולקציה של ניקולט מייסון ל-Mod Cloth מ-2014 ואני די בטוחה שזו הפעם השניה שאני לובשת אותה מאז קניתיה. בראש שלי היא קצרה ומשמינה מדי, אבל במציאות ככל הנראה היא לא זה ולא זה אז לא ברור למה יש לי דעה קדומה נגדה. בכל מקרה - ורודה יש? כיסים יש? נקודות במרקם קטיפה שכולם רוצים למשש יש? סבבה אגוזנים.

צילום נאה שלי מהחתונה

 תלבושת לשבת תל אביבית

חולצה של מותק

מכנסים של גאפ

תיק של Lazy Oaf מסטורי (ישן)

נעלים של נייקי

משקפיים של המשקיפה מרזילי (ישנים)

אין כמו מכנסים קצרים אפורים וחולצת פסים. ואם מצרפים אליהם תיק שהוא גם ידיד, אז בכלל.

תלבושת לבילוי

שמלה מ-Asos Curve

סנדלי עקב של New Look

שלום, שמי שרונה ואני מכורה לטול. טול טול טול טול טול. טול, כן. לסנדלים יש עקב רחב בגובה 4 ס"מ ואימום נוח, כך שאני יכולה לנעול אותם ערב שלם בלי לייחל למותי או מותם של אחרים.

תלבושת לעבודה

שמלה של Two Tone

יהויתיק

נעלים של נייקי 

כבר שנים שאני מחבבת את הבגדים של Two Tone ולא קונה אותם, כי מחירם שערורייתי ואינו מוצדק בעיני. אבל כשנתקלתי בפרטים מעונות קודמות בחצי מחיר ביריד האחרון של נתנאלה רכשתי שתי שמלות זהות - זו מכותנה בפסים לבנים ותכולים וזהה אפורה מבד מבריק ועבה יותר. השמלה הזו נעימה להפליא וצפויה לשמש אותי במגוון אופנים. אני מתכננת ללבוש אותה פתוחה מעל מכנסיים ומתחת לחולצה חורפית. הצבע של הנעלים האלה נקרא Plum Fog, יענו ערפל שזיפים. כמה נחמד!

תלבושת אחרת לעבודה

טוניקה של Magpie Goose (ישנה)

צמודונים של Next

נעלים של Converse

עגילים של And Other Stories

הקניות האופנתיות שלי בברלין הצטמצמו למעט חנויות, והן Monki הטראשית והמלבבת (בשני הסניפים הברלינאים שלה קניתי בגדים צבעוניים וכיפיים להפליא במידות L ו-M ללא תווית המידות הגדולות המתישה), And Other Stories האלגנטית והמפונפנת קלות מבית H&M (את הבגדים היפים לא מדדתי, כי הם נראו קטנים ויקרים מדי, אבל האביזרים! האביזרים! מתכשיטים מטריפים במחיר מעולה דרך בשמים, לקים ואיפור נהדרים ועד הנעלים. אוחחח הנעלים! הנעלים! למות מכמה שהן יפות. ולמרות מחירן הגבוה יחסית, הן עדין זולות ביחס לישראל) והחנות של Converse.

מאז התיכון לא נעלתי נעלים של Converse ולמען האמת לא תכננתי לקנות שם כלום. אבל ברשימת הקניות שלי היו סניקרז גבוהות אפורות ונכנסנו להציץ אם יש שם כאלה. מיותר לציין, שהנעלים שקניתי לא אפורות ולא בדיוק סניקרז אבל סגרו לי פינה שחסרה לי כבר שנים - נעלים שחורות שאינן סניקרז לעבודה. כלומר, מן הסתם הן כן סניקרז, אבל הו הו הו הן באות בהפוכה! כלומר, מילולית בהפוכה - השרוכים והלשון נמצאים בעקב נעלי העור השחורות האלה, מה שהופך אותן לנעלי שרונה מושלמות (אני, כידוע, שונאת ללבוש או לנעול כמו שכולן לובשות או נועלות). הן נוחות מאד ומזמן לא הייתי מאוהבת כך בזוג נעלים. טוב, חוץ מבאלה שקניתי ב-And Other Stories, אותן ודאי תראו פה בקרוב. וגם במגפיים של נייקי שקניתי לא מזמן. אבל חוץ מאלה.. כן טוב שכחו מזה. אבל הן באמת נהדרות והפינה, רשמית, סגורה.

תלבושת נוספת לעבודה

חולצת סיבוב ההופעות האירופאי של ג'וני פלין 

סריגון מ-Mod Cloth

מכנסים מ-Next

עגילים של And Other Stories

סגירת פינה של Converse

החולצה הזאת מעוטרת באמנות מהאלבום האחרון של ג'וני Sillion (מילה אנגלית מהמאה ה-17, שמשמעה "האדמה העשירה, העבה והמבריקה שחושפת המחרשה") וכשלבשתי אותה בבוקר דמיינתי שמישהו ייגש אליי בלובי המשרד ויגיד "יו, חשבתי שאני הישראלי היחיד שאוהב את ג'וני פלין, שימחת אותי כל כך!" ואז נתחתן ואז נזמין את ג'וני לשיר את In Your Pockets בדרך לחופה שלנו ואז יהיה סוף טוב ואני אוכל סוף סוף לפרוש לטירה, אבל כצפוי לא ניגש אליי איש כי אף אחד במזרח התיכון לא מכיר אותו חוץ ממני ולמה אני טורחת רק אלוהים יודע. העיקר שאנשים החמיאו לי על העגילים שבכלל לא רואים ברור בתמונה, מוגלגים ארורים. צר לי עליך, חולצת יהויפלין, נעמת לי עד מאד! 

ומאחר ולעבודה אני לא רק לובשת אלא גם עונדת

חולצה של מותק

שרשרת מנומה

הבוס שלי: מה את עונדת?

אני: את הקרקפות של אויביי

חולצות פסים (של מותק, אם לדייק) הפכו למדים שלי בזמן האחרון. בברלין, בה קור כלבים בחוץ וחום אימים בפנים, לבשתי חולצות פסים קצרות ומעליהן את מעיל הכבירים שלי. כשראיתי את השרשרת המטורללת הזו בהנחה משמעותית במכירת החיסול של נומה היקרה, לא חשבתי פעמיים ומיד הנחתי עליה את טלפיי בידיעה שהיא תראה מצוין עם החולצות הנ"ל. למרבה הצער, נומה סגרה בשבוע שעבר את החנות היפה שלה ועברה למכירה מקוונת בלבד. אני מקווה שהיא תמשיך לייצר בגדים, כי היא ללא ספק אחת הטובות הבודדות בתחום המידות הנדיבות בארץ.

ואגב מידות נדיבות, האירוע התקופתי של גאלה יערך השבוע. אני מודה שאני הולכת אליו בלב כבד, כי רב המעצבות שהיו בסיבובים הקודמים שלו עזבו או סגרו את הבסטה והציפיות שלי נמוכות מאד. אבל טליה וטולה יהיו שם וזו כבר סיבה ללכת. בקיצור, אני אכתוב פה את רשומת ההמלצות המסורתית שלי בסביבות יום שלישי-רביעי. ובברכת שבוע טוב לכולם אסיים.

סלט שורשים - חלק א'

לפני כשבועיים חזרתי מטיול שורשים ב(מה שפעם היה)פרוסיה. 

במשך מרבית חיי לא הסכמתי לנסוע לגרמניה אבל בארבע השנים האחרונות הפכתי לחוקרת שורשי המשפחה שלנו ופיתחתי ענין רב בנושא. בעוד שהצד הבלרוסי (של אבי) תיעד עצמו במכתבים, עצי משפחה וסיפורים הצד הגרמני של אמי שמר על שתיקה רועמת ולא היא, אחיה או אני ידענו דבר על המשפחה שנשארה שם. במהלך שנות המחקר שלי, שהתחילו כשפיניתי את בית הוריי ומצאתי ניירת גרמנית שעסקה בירושת רכוש של אחת אלזה גלזר, עליה מעולם לא שמעתי, חשפתי עוד ועוד שמות וסיפורים של אנשים שכמעט והלכו לאיבוד בין דפי ההיסטוריה. משפחה שלמה שהושמדה ורכושה נבזז ונעלמה באבק. בעוד שעץ המשפחה מצידו של אבי מגיע 8 דורות מפורטים אחורה, העץ של אמי מגיע רק 5 דורות לאחור ויש בו יותר חורים מענפים. אני לקחתי על עצמי את המצווה לזכור ולהזכיר את כל מי שאבדו, ולהחזיר משהו מהם לחיים. כתוצאה מכך, עלה בי לראשונה הרצון לנסוע למקומות מהם המשפחה שלי חיה לפני השואה ולאחר שהתחלתי את העבודה החדשה שלי בספטמבר צצה הזדמנות לנסיעה, אותה אימצתי בשתי ידיים, והפור נפל - האברמוביצ'ים (או לפחות בני הדור הצעיר - אני, בן דודי ואשתו ובת הדודה שלי שחיה בברלין בשנים האחרונות) חוזרים לפרוסיה!!

לפניכם יומן נסיעה קצר, המתאר את חוויותיי בתמצות. אם משהו מכל זה מענין אתכם ותרצו לשמוע עוד, הגיבו ואכתוב רשומות נוספות בעניין. והערה אחרונה לפני שאגש לעניין לשמו התכנסנו - יסלחו לי המדקדקים, אבל אני קוראת לפוזנן הפולנית בשמה הפרוסי, פוזן. המורשת הפרוסית שלנו מאד חשובה לי (ויעידו כל האומללים שקראו לי בטעות "פולניה" ומקבלים את הנאום הממש אבל ממש עצבני שמסביר שאני גרמניה פרוסית) ולמשפחתי ואנחנו רואים עצמנו גרמניים ולא פולנים, גם לפני שהתחילה הנהירה המשפחתית הגדולה לברלין במהלך מלחמת העולם הראשונה.

יום 1 - תל אביב, ישראל / פוזן, פולין

טסתי, נחתתי, הגעתי למלון בחצות, לא עצמתי עין כל הלילה מרב התרגשות.

יום 2 - פוזן, פולין

את היום המלא הראשון שלי בעיר פתחתי בטיול בעיר העתיקה, מרחק הליכה מהמלון הנחמד בו שהיתי. המקום יפהפה ואפרורי. כיכר הכיר הופצצה כמעט לחלוטין במהלך מלחמת העולם השניה ורב הבתים העתיקים שוחזרו בסגנון ימי הביניים בהם נבנו. 

כיכר העיר העתיקה בפוזן

גשם גשם גשם ואפרורי

אחד המוסדות החשובים בפוזן, מסתבר, הוא מוזיאון הקרואסונים של מרטין הקדוש (קרואסון החוגג את נצחונו של מרטין הקדוש על מפלץ כזה או אחר במקום בו נוסדה ופוזן, וממולא בתערובת עשירה וטעימה של מרציפן מלאכת יד ופרג לבן). הגעתי לשם בזמן למופע התיישים והקרואסונים, שכולל הרצאה, הדגמה, טעימות וצפיה במופע התיישים המכניים המתגוששים בשעון בבנין העיריה העתיק בכל צהרים. הקרואסונים האלה מיוצרים לפי אותו מתכון מאמצע המאה ה-19 והמאפיה בה היינו הוקמה ב-1908. סבא שלי נולד בפוזן ב-1910 והתרגשתי מהמחשבה שיתכן ששנינו אכלנו את אותו המאפה הטעים. יתכן וזהו ערש ההוקרה למאפים טעימים של משפחתי!

מממממאפים

את הבצק חותכים פה באמצעות חרב מסורתית

בצהרים השתתפתי בטקס נפלא בליווי עוגב כבירים בכנסיה קתולית ברוקית קרובה למלון ואז הלכתי, דרך כיכרות וחורשות, לקניון שבו חיכתה לי חנות של Sephora, הראשונה בה ביקרתי מימיי. מה יפים הריסים בפוזן! 

שיטוטים רגליים נוספים מאוחר יותר ובדיקה מקרוב של כל סוגי הכופתאות שיש לקהילה היהודית (הכמעט ולא קיימת) המקומית להציע, הלכתי לישון עיפה אך מרוצה וכולי ציפיה למחר.

קרפלעך, פירוגי ושאר ירקות (סתם, לא אכלתי שום ירקות)

יום 3 - פוזן, פולין / ברלין, גרמניה

זה היה אחד הימים המרגשים בטיול ובחיי בכלל. בתשע בבוקר פגשתי את לוקאש ביילסקי, בלש גנאולוגי שפועל בפוזן וסייע לי לפני כשנתיים לאתר את תעודות הלידה של סבי ואימו בארכיון המקומי (פוזן ההיסטורית אינה חלק מפולין או גרמניה המודרניות ולכן הדרך היחידה להשיג מסמכים מהארכיון שלה הוא להגיע אליהם פיזית). לוקאש לקח אותי לסיור רגלי ארוך בין הבתים השונים בהם התגוררו בני משפחתי מאז סוף המאה ה-19 ועד שעברו לברלין ב-1914.

בבנין הזה התגוררו, בדירות שכנות, משפחות סבתי וסבי רבא. ככל הנראה עברו לגור פה יחד עם הזוג הצעיר מיד לאחר החתונה

ראינו את בנין הקהילה היהודית, שהוחזר לידיה אחרי נפילת הקומוניזם ואת המקום בו היה בית הכנסת הרפורמי, ממש ליד הרחוב בו גרה המשפחה שלי (לא אתפלא אם הלכו לשם). משם הלכנו לבנין בית הכנסת הגדול, אותו הפכו הנאצים לבריכת שחייה (לוקאש שחה שם כשהיה ילד). כיום הבנין הוחזר לקהילה היהודית שלא מצליחה להחליט מה לעשות בו ולכן הוא עומד נטוש. ניתן לראות בבירור את סימני קשת הכניסה המעוטרת מגני דוד שהנאצים עקרו מאחורי הכתובת "בריכת שחיה" שחקוקה מעל הדלת. קשה לי לתאר במילים כמה זעזע אותי המקום הזה, בפרט לנוכח התמונה שמוצבת במקום, המציגה את הכיפות והקשתות המעוטרות שהיו במקום לפני שהובער והופקע.

בנין בית הכנסת הנטוש עם הכתובת "בריכת שחיה"

בנין בית הכנסת לפני השואה

משם הלכנו לבית בו סבא שלי נולד ב-1910 וערכנו שיחת וידאו עם הדוד שלי, בנו, שראה בפעם הראשונה איפה נולד אבא והשמחה היתה גדולה.

כאן נולד סבא וולטר באוקטובר 1910. התמונה צולמה בצלמנייה ברחוב הסמוך

בהמשך נסענו לעיירה סמוכה, Schwersenz הפרוסית לשעבר, ממנה הגיעה משפחתה של סבתא רבא. הנאצים ועוזריהם הפולנים שיטחו את כל מוסדות הקהילה היהודית המקומית כולל את בית הקברות העתיק. כך שמצאתי עצמי אומרת קדיש על קרוביי באמצע חלקת דשא ביער קפוא שפעם היה בית קברות. 

מתחת ליער הזה קבורים בני משפחתי ורבים אחרים בקברים לא מסומנים

רחוב ברובע היהודי לשעבר ב-Schwersenz

בחזרה בפוזן, עברנו בבית הקברות היהודי הענק. גם אותו שיטחו הנאצים ואז הגיעו  הקומוניסטים והקימו עליו את מרכז התערוכות המקומי, שעדין פעיל. מכל שטח בית הקברות נותר אי דשא בגודל מטרים בודדים שהנאצים פספסו איכשהו. שם הניחו לאחרונה כחמש מצבות שבורות שנמצאו במקום אחרי שהקומוניסטים עזבו והקימו עוד כמה מצבות שחורות לזכר רבני הקהילה. המקום היה נעול ולכן אמרתי קדיש על בני משפחתי שקבורים במקום ליד השער.

רצועת דשא צרה ו-16 מצבות, זה מה שנשאר מבית הקברות היהודי של פוזן

משם הלכנו לראות את רחוב היהודים העתיק ואת הספריה הציבורית העתיקה וכדי לסיים בנימה חיובית, חזרנו לכיכר העיר העתיקה לראות את הבית בו נולד סבא רבא שלי ואת החנות שהיתה לאביו, בתים בודדים משם. 

בבית הירקרק מאחורי נולד סבא רבא, הרמן אברמוביץ'

תשושים אך מרוצים התיישבנו לנוח בבית שוקולד ודיברנו על ההיסטוריה ועל ההווה בישראל ובפולין. לאחר מכן נפרדנו ואני חזרתי למלון להתארגן לשלח את עצמי לגרמניה ברכבות. 

תחנת הרכבת בפוזן

הגעתי לברלין עייפה מאד בסיום נסיעה של שלוש שעות ותחנת הרכבת העצומה נראתה לי מאיימת אחרי יומיים במקום עתיק ורגוע. לבנדוד ואשתו לא היה סימן (הזמנו חדרים סמוכים במלון) ולכן החלטתי לסרב בנימוס לשתי הצעות לבלוי שקיבלתי מחברותיי המקומיות ולסיים את היום הכל כך טעון רגשית הזה בשניצל וכוס יין במסעדת המלון ושינה טובה, וכך עשיתי.

אין נחמה כנחמת ווינר שניצל ותפודונים מטוגנים בחמאה

הרשומה הזו מתארכת, והמסע רק התחיל, אז אפצל את הרשומה כדי להקל על הקריאה.

מוזר, כשהייתי בפוזן לא הזלתי דמעה אחת. גם מול עדויות מזעזעות להשמדה. גם כשאמרתי קדיש על קרוביי בשני בתי קברות משוטחים שונים. אפילו לא כשהייתי לבד במלון. עכשיו, כשאני יושבת לכתוב את כל זה, הדמעות הגיעו סוף סוף. אני אלך לבכות קצת ונפגש ברשומה הבאה שתתאר את המשך הרפתקאותיי בברלין.