לפני כמה ימים טיילתי עם חברים ברחוב בירושלים ואיש אחד צרח עלינו "אשכנזים מסריחים כמו פלוצים בריח גפילטע פיש". יש סיכוי מצוין שזה הדבר הכי מכוער שאמרו לי אי פעם.
אני גאה מאד להיות יהודיה גרמנייה ומעטים הדברים שמוציאים אותי מכליי כמו הזלזול במורשת שלי. אם אני אקרא לאדם ממוצא ספרדי בשם גנאי עדתי יעשו עליי עליהום תוך שניה ובצדק, אבל לחגוג על הגב של הייקים מותר חופשי. אחרי הכל, חברי כנסת מבזים את היהדות הגרמנית כבר שבועות בלי הפרעה, אז למה שהאזרח הקטן לא יקפוץ על העגלה המדרדרת? אני לא רוצה לחשוב אפילו מה הייתי מרגישה לו הייתי פולניה. על כל עלבון שאני חוטפת כגרמניה הם חוטפים פי ארבע, במיוחד אם הן נשים. מצד שני, כל חכמולוג שני אומר לי שאני פולנייה וכשאני מתקנת שאני גרמניה אומר לי "מה זה משנה, פולנייה זה לא מוצא פולנייה זה State of Mind". רק לכתוב את זה מעלה לי את לחץ הדם. אבל הי, כולנו לבנבנים ומדברים מצחיק אז מה זה משנה נכון?
נשים, כידוע, הן ציד מותר במרחב הציבורי ומותר לשרוק, לצעוק ולהעיר להן כאוות הנפש. נשים שמנות זה כבר פסטיבל של ממש. רק עכשיו כתבה לי מישהי בדף של מלכוד 42 שאני כל כך שמנה שכשאני נכנסת לבריכה יש צונאמי, שהקבלה העצמית שלי מזויפת כמו החיוך שלי ושהיא ממליצה לי לעשות ניתוח קיצור קיבה דחוף.
 |
| אחרי זה היא שלחה לי גם הודעה פרטית, בה ביקשה להמשיך את הדיון |
למה אני מספרת לכם את כל זה? ראשית, כדי שתתחילו לכבד את המורשת הייקית שלי ועל הדרך תהיו יותר מנומסים לפולניות. ושנית, כי יש סוג מסוים של עלבונות שסבלנותי אליו אזלה. ואלה העלבונות שלוקחים תכונה אנושית שאין כל קשר בינה לבין שליליות או ערך אחר מסוג כלשהו ומנסים להפוך אותה לסכין בידו של בריון. אני מתכוונת לערביה, שמן, פולניה, אשכזי, נכה, חולת נפש, הומו ושאר ירקות רקובים שמוטחים מסביבי מסביב לשעון כלפי כל דיכפין שחוטא בהבעת עמדה השונה מזו של הבריון המקלל, תהיה העמדה הבעת דיעה בכתב או בעל פה או אפילו סתם הליכה ברחוב במכנסים קצרים על גוף ממוצע יותר או פחות. ואל תטעו לחשוב שאתם לא בריונים בעצמכם אם השתמשתם בקללות כאלה פה ושם.
קוראי השבלוג הוותיקים מכירים כבר בוודאי את סבתו של אבי מאשה, עליה השלום. אבא נהג לומר על מגוון דברים שהם מעניינים את סבתו מאשה, עליה השלום, ואני הגדלתי את טווח חוסר העניין שלה רבות מאז החליט אבא לבדוק במפתיע מה שלומה מקרוב. לסבתו של אבי מאשה לא אכפת מי חושב מה עליי, שרונה ראובני. מעניין את סבתה של סבתו של אבי מאשה, עליה השלום, מה דעתה של מיכל כהן על מידת המכנסים הפרטית שלי, על מידת השלמות שלי עם המשקל שלי, על צבע העור שלי, על העברית המליצית שבפי (ביום שאני אבין איך העברית שלי נחשבת מליצית כשכל מילה שניה שלי זה תחת.. אוח עזבו), על זה שאני פריבילגית תחת מהרצליה או מה שלא יהיה. מי שחושב שערבי או הומו או שמנה זה קללה, אני חשה כלפיו שעמום או גג רחמים.
מה שכן מענין את סבתה של סבתו של אבי מאשה, עליה השלום, ואת סבתו של אבי מאשה, עליה השלום ואותי זה כשאנשים שמים ללעג קהילות אליהן אני משתייכת. תהיה זו קהילת היהודים הגרמנים או קהילת השמנים או קהילת החנונים או כל קהילה אחרת, שאני חלק ממנה. אל תצפו ממני לשבת בשקט בזמן שמשמיצים את המקום שבו ליבי פורש כנפיים, מקום בו אני מרגישה מוגנת ובבית ורבים אחרים כמוני מרגישים אותו הדבר. זה כבר עובר את גבול הטמטום ומגיע למחוזות החוצפה, ולי יש רגישות גבוהה לזלזול בכבוד שלי ושל אהוביי (גרמניה, כאמור).
מה שאני רוצה לומר, בפעם המיליון בשבלוג הזה ובדף שמלווה אותו, זה שבשביל כבוד לא צריך לעבוד. כבוד צריך לקבל על שום היותך אדם, בלי קשר לצבע העור, מידת המכנסיים או מספר הגפיים בו אתה מתהדר. הבעיה המרכזית של מדינת ישראל, בעייני, היא חוסר כבוד כוללני. חוסר כבוד עצמי, חוסר כבוד לאחרים, חוסר כבוד בפוליטיקה ובמערכת החינוך, חוסר כבוד במערכת הבריאות ובמערכות תומכות המוות וחוסר כבוד לאחר שניצב מולנו במכולת או בפייסבוק.
קוראי השבלוג הוותיקים מכירים כבר בוודאי את סבתו של אבי מאשה, עליה השלום. אבא נהג לומר על מגוון דברים שהם מעניינים את סבתו מאשה, עליה השלום, ואני הגדלתי את טווח חוסר העניין שלה רבות מאז החליט אבא לבדוק במפתיע מה שלומה מקרוב. לסבתו של אבי מאשה לא אכפת מי חושב מה עליי, שרונה ראובני. מעניין את סבתה של סבתו של אבי מאשה, עליה השלום, מה דעתה של מיכל כהן על מידת המכנסים הפרטית שלי, על מידת השלמות שלי עם המשקל שלי, על צבע העור שלי, על העברית המליצית שבפי (ביום שאני אבין איך העברית שלי נחשבת מליצית כשכל מילה שניה שלי זה תחת.. אוח עזבו), על זה שאני פריבילגית תחת מהרצליה או מה שלא יהיה. מי שחושב שערבי או הומו או שמנה זה קללה, אני חשה כלפיו שעמום או גג רחמים.
מה שכן מענין את סבתה של סבתו של אבי מאשה, עליה השלום, ואת סבתו של אבי מאשה, עליה השלום ואותי זה כשאנשים שמים ללעג קהילות אליהן אני משתייכת. תהיה זו קהילת היהודים הגרמנים או קהילת השמנים או קהילת החנונים או כל קהילה אחרת, שאני חלק ממנה. אל תצפו ממני לשבת בשקט בזמן שמשמיצים את המקום שבו ליבי פורש כנפיים, מקום בו אני מרגישה מוגנת ובבית ורבים אחרים כמוני מרגישים אותו הדבר. זה כבר עובר את גבול הטמטום ומגיע למחוזות החוצפה, ולי יש רגישות גבוהה לזלזול בכבוד שלי ושל אהוביי (גרמניה, כאמור).
מה שאני רוצה לומר, בפעם המיליון בשבלוג הזה ובדף שמלווה אותו, זה שבשביל כבוד לא צריך לעבוד. כבוד צריך לקבל על שום היותך אדם, בלי קשר לצבע העור, מידת המכנסיים או מספר הגפיים בו אתה מתהדר. הבעיה המרכזית של מדינת ישראל, בעייני, היא חוסר כבוד כוללני. חוסר כבוד עצמי, חוסר כבוד לאחרים, חוסר כבוד בפוליטיקה ובמערכת החינוך, חוסר כבוד במערכת הבריאות ובמערכות תומכות המוות וחוסר כבוד לאחר שניצב מולנו במכולת או בפייסבוק.
שרלטני הניו אייג' למיניהם נוהגים לומר שלא ניתן לכבד את האחר לפני שתכבד את עצמך. סבתו של אבי מאשה, עליה השלום, ואני אומרות שמענין את התחת השמן שלנו אם אתה מכבד את עצמך או לא. כבד את האחר או שהקהילה תקיא אותך מתוכה. אני חושבת שהרבה יותר נחמד להיות חלק מקהילה מאשר להנות בבידוד מאשליית החופש לומר מה שבא לך מתי שבא לך על גבו של מי שלא יהיה. אבל היי, אני סתם גרמניה שמנה מהרצליה עם סבתא רבתא שיש לה הרבה יותר מדי דיעות יחסית למי שהתפגרה לפני חמישים שנים, פלוס מינוס, אז מה אני כבר מבינה נכון?
 |
| סבתו של אבי מאשה, עליה השלום. תכל'ס התחת שלה בכלל לא שמן והיא אפילו לא גרמניה! |
