ההשקה הלוהטת של השבוע

היום, כפי שוודאי כבר קראתם בכל הבלוגים וכבר יצא לכם מכל האפים, היתה השקה לה ציפיתי זמן רב מאד. בהשקה, שנערכה בשכונה שקטה בתל-אביב, בנוכחות מספר מצומצם של בלוגריות מהשורה הראשונה שנבחרו בפינצטה, הוצגה הדירה שלי. 

כנהוג בהשקות מסוג זה, הגשתי לבלוגריות משקה אלכוהולי צונן מוגז - סיידר אגסים מנורמנדי.

על כך הוספתי ירקות חתוכים לדיאטטיות בחבורה וגבינות בואשה ומיני פיצות (מיני פיתה, שמן זית, תבלינים, עגבניות מרוסקות, בזיליקום מהעציץ במטבח, קצ'קבל ומוצרלה, קישואים, עגבניות ובצל) ודוגמנית הבית היפהפיה הביאה פשטדת מלאכת ידה לתפארת.

הגבינה, אפעס, נראתה עצבנית.

עצוב לחשוב שבשבילה, זה עוד היה החלק החיובי של הערב.

בשלב זה, עת האורחות נינוחות ואוכלות, העברתי הרצאה קצרה על ההיסטוריה של הדירה, הקוים המנחים במלאכת עיצוב הפנים, רפרנסים ליצירות אמנות אירופיות קלאסיות שנמצאים בדירה וחילקתי תיקי עיתונות. הבלוגריות, כנהוג בענף, אכלו בפנים חתומות ולא שאלו שאלות בזמן השאלה החופשית. הבנתי שאסור לאבד מומנטום ושלפתי את התותחים הכבדים.

הבלוגריות נעורו לחיים בין רגע, ומיהרו לשלוח חיוכים מרוצים למצלמה, אינסטגראמים תיקתקו ולייקים זרמו כמו פטרון אנייחו איכותי לכוס סניפטר מקריסטל שוויצרי משובח.

הדוגמנית חששה ממניפולציה, אבל הבהרתי לה שהיא מוזמנת לכתוב על האירוע מה שהיא רוצה, כל עוד זה מפרגן.

אני עצמי זהרתי בתלבושת שרכשתי בנסיעתי האחרונה ללונדון, זה מכבר.

אני לובשת - חולצת פיג'מה מפריימרק

מכנסי פיג'מה מ-Next

בחצות הליל הזמנתי מוניות לאורחות ושלחתי אותן לבתיהן. כולי תקווה שהן הפיקו מהאירוע לפחות מה שאני הפקתי - הנאה אסתטית, שיחה אינטליגנטית ומרחיבת אופקים, טיפים לחיים טובים וארוכים וכמובן תחושה שאוהבים ומעריכים אותן. וכעת יקיריי, אפנה את הסלון, אתפיח את הכריות על הספה ואלך לנוח על משכבי, שכן באתי לחבק ויצאתי מחובקת.

כמה מילים יותר מדי על ענין שמסעיר את סבתו של אבי מאשה, עליה השלום

מצפים ממני להגיב, אז אני אעשה זאת בקצרה ולא אוסיף עוד כי באמת שיש לי דברים יותר מטרידים להתעסק בהם בימים אלה, לצערי. אז הבלוגרית הצעירה ההיא גילתה שהיחצנית ההיא תובעת ממנה 50,000 שקלים חדשים על הוצאת דיבתה ללא הוכחת נזק ועכשיו היא מנסה להוביל מתקפת נגד והבלוגוספירה כבר לא יודעת מה לעשות עם נפשה הקטנה והמטופחת. את דעתי בנושא אקצר למספר נקודות ואחרי זה אראה לכם תמונה של הנעלים שלי ונסגור ענין.

1. אנחנו עדים פה למלחמת אגו שעניינה השאלה הקדמונית המפורסמת למי יש יותר גדול.
2. שתי הנוגעות בדבר טיפסו כל כך גבוה על העץ שכנראה רק עורך דין יוריד אותן משם. שתיהן הולכות לשלם מחיר גבוה על גאוותן.
3. אני מאמינה שזה ייסגר מחוץ לכותלי בית המשפט ובמחיר נמוך בהרבה.
4. אם קיים פרס ליחצן הגרוע ביותר ביחסי ציבור, היחצנית הזאת ראויה לו על מה שעשתה לעצמה בימים האחרונים.


5. על פניו, מדובר בחציית קו אדום מסוכן מאין כמותו - יחצן תובע בלוגר על גילוי דעת ביומן מקוון. חופש הביטוי שלנו בסכנה, ואין פלא שבלוגרים רבים מזועזעים ומפוחדים מהענין. חשוב לזכור, שהבלוגרית הנ"ל לא נתבעת על שכתבה שהצלליות שקיבלה לבדיקה מחורבנות אלא על השמצת משרד היחצ ששלח אותן אליה. זה גורם לכל הענין להראות סביר יותר? לא באמת, כי נותני שרות אמורים לצפות שלקוחות כועסים ישתפו אחרים בחוויות הרעות שלהם. נהנית ספר לחבריך לא נהנית ספר לנו יפה בתאוריה אבל לעתים קרובות לא עומד במבחן המציאות. אני מכירה את הנושא מקרוב ומאחר והחלטתי לא לחשוף את שמו של המעצב שדפק אותי וחשבתי שזו הבחירה המוסרית ביותר. אני גם חסמתי את האפשרות להגיב לרשומה אחרי זמן מה, מאחר ופחדתי מהשפעת התגובות על המעצב המדובר במידה ויקרא את הכתוב. חלק גדול מהקוראים שלי לא מסכימים שזה מוסרי, וכועסים עליי כי הם מפחדים שהם יהיו הלקוח הבא של המעצב הזה ויגלו את מה שאני גיליתי עליו בפגישה הראשונה רק אחרי שכבר שילמו לו ונתקעו איתו. אז מי צודק פה? הבלוגר ששומר את הפרטים המזהים לעצמו או זה שהולך עד הסוף עם האמת שלו? זה נושא מורכב ונפיץ, מאחר וכולנו יודעים שיש כאלה שהאמת שלהם אינה אפילו בת דודה רחוקה של האמת האמיתית, וממילא אמת היא דבר סוביקטיבי. בקיצור, מדובר בסוגיה שמזכירה נחש שבולע את זנבו. בכל פעם שנדמה לי שהגעתי לאיזו הבנה חד משמעית בענין, אני מוצאת עוד טיעון שמערער אותי.

ונראה לי שזה הסיפור המרכזי פה - הערעור. ערעור של כללי המשחק, ערעור של הבטחון העצמי של הכותבים, ערעור של אמות הסיפים של חופש הביטוי. האם הסיפור הזה הוא סיפור על חופש הביטוי או סיפור על שתי נשים שטיפסו גבוה מדי על עץ? אני מניחה שימים יגידו. הנה נעלים.

ספחת מי ספחת מי

אתמול תכננתי לכתוב שורה שתים על כך וכך ולהקדיש את שאר הרשומה לספות ועניינן. במקום זה יצאה לי טחינת ריחיים של רשומה שלמה והספות נדחו ליום אחר. ובכן, הגיע יום אחר נחוגה ונגילה בו.

זוכרים שדיברנו על התסכול המתמשך שנוצר כתוצאה מחוסר דיוק בבחירות? ובכן, זה נכון לכל התחומים בחיים מלבוש ועד בני זוג ובטח ובטח כשזה נוגע לספות.

לפני שנכנסתי לדירה שלי, שהיא דירה קטנה, קניתי ספה בחנות בדרום תל אביב. הקווים המנחים לבחירת ספה הוגדרו כמתאימה לשינה ואירוח, גבוהה ונטרלית ככל האפשר, והספה הזאת התאימה לכך. היא עלתה כ-2000 ש"ח ונראתה לי בזמנו כבחירה מתאימה בזכות היותה גבוהה, בצבע נטרלי (בחרתי גרייז') ומגובה בשזלונג שנראה מתאים למי שנוהגת לשרוץ תמיד עם הרגלים למעלה. נכון, לא אהבתי אותה אותה אבל הייתי לחוצה בזמן ובכסף, ושכנעו אותי שזה הדבר הנכון לעשות, בניגוד לתחושות הבטן שלי שאמרו חכי. אז קניתי אותה ושבועיים אחרי זה היא הגיעה ושנאתי אותה מהשניה הראשונה. היא היתה ענקית ביחס לדירה, מילאה את הסלון והזכירה לי יותר מכל אחוזת קבר זוגית משיש. גם הכריות שקניתי לה, בצבעים מתאימים לכורסה, לא עזרו.

לקח לי יומיים שלושה עד שהחלטתי שאני והיא יוגו יוגו, כמו שאבא היה אומר (והתכוון ברוגז). החלטתי למכור אותה ביד 2, אבל לפני שהספקתי להעלות אותה לאתר מצאתי קונה בפייסבוק. אז כמה מאות שקלים הלכו לקיביניקפיץ, אבל התחושה הכללית היתה טובה. הקונה שמחה מאד על המציאה שהתאימה לה בול, אני שמחתי שהכסף לא הלך כולו לפח ובא לציון גואל. עכשיו התפניתי לקנות ספה חדשה והחלטתי שאני לא חוזרת על אותה הטעות פעמיים.

חזרתי למטרו, החנות בה קניתי את הכורסה וההדום שלי, ובחרתי ספה מהתצוגה. אחרי הנחה, היא עדין עלתה פי כמה וכמה מספת הגרייז' אבל מצד שני, היא באמת שווה את זה. כשראיתי אותה היא נראתה כמו בתמונה התחתונה, אבל אני בחרתי (בניגוד להמלצת המעצבת ובעל החנות) לרפד אותה מחדש בריפוד שנראה בחלקה העליון של התמונה, זה שמלכתחילה רציתי בשביל הכורסה וההדום ושכנעו אותי לא לבחור בו.

בעל החנות המליץ בחום לרפד ככה רק את הכריות ואת המזרן להשאיר בצבע אחיד כלשהו, אבל אני סרבתי וביקשתי לרפד את כולה בג'ונגל האמזוני מספר 2 שבחרתי וכך היה. אני יודעת בדיוק מה אני אוהבת וכשהספקות הולכים, אני גם עומדת על כך.

שבוע ומשהו מאוחר יותר, עם בוקר יום שישי באה הקונה לקחת את הספה החדשה שלה. בבוקר יום ראשון שאחריו, דפקה בדלת הספה החדשה. ועכשיו, למרות שאין עדין שטיח, וחסרה ספריה נוספת בסלון, ועוד לא תלינו תמונות, ויש ארגז עם משהו סודי מתחת לספה, ובמקום פרחים על השולחן יש מברשות איפור (שבלוגרית או לא שבלוגרית?) העסק כבר נראה פי מיליון יותר טוב, וחשוב הרבה יותר - מרגיש פי עשרה מיליון יותר טוב, ולהבדיל מקודם מרגיש כמו אני.

 

מסקנה: אל תתנו לאף אחד להכתיב לכם איזו ספה תהיה לכם.

מעתה יעסוק הבלוג הזה בנושא אחד בלבד, והוא העצמה ריפודית. או ליתר דיוק, העצמה ספתית. כבר זמן רב שאני מתכננת בסתר לעשות את המעבר הזה, והנה הגיע הרגע. שכחו מיונקים ימיים ורשתות חברתיות, מהיום הבלוג הזה הוא בלוג ספות וריפודים. המוטו החדש שלנו הוא ספות וריפודים זה שמחות וריקודים. ועכשיו אם תסלחו לי, הוזמנתי להשקה של תא עם קירות מרופדים ומאד מאד חשוב לדייק.

עשר הדברות לבלוגרית המתחילה

הבלוגוספירה מבעבעת מבלה ובלה ולא אני עומדת מאחורי זה, תאמינו או לא! בלוגרית צעירה תארה בבלוג שלה אינטראקציה מעצבנת מהסוג הסטנדרטי עם משרד יחצ כזה או אחר, דבר שאני עושה פה מדי פעם בעצמי, אממה - הרהיבה עוז לציין את שמו המפורש של המשרד. התוצאה לא אחרה לבוא, בעלת המשרד הודיעה לה, שחור על גבי בלוג, שהיא עומדת לתבוע אותה על לשון הרע. ההיא ענתה "אמת דיברתי" היחצנית ענתה "דברי עם העורך דין שלי" והבלוגוספירה מלאה בלונים צבעוניים וקול שופר. מגזינים מקוונים רעמו, הפייסבוק השמיע קול תותח, ואפילו ראיינו אותי לואללה על תקן הבלוגרית הותיקה ששונאת יחצנים. שוין. בנוסף, מתארגנת לה קבוצה של בלוגריות צעירות שמתכננת מרד מול משרדי היחצ השונים, בטענה שהם מצפים לקבל משהו בתמורה לזה שהם נותנים משהו או משהו מהסוג, קשה לי לעקוב במהירות שבה דברים מתעדכנים בימים האחרונים.

אז תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב (או שלא, ללובה יש אחלה פוסט על אומנה עם תמונות של כלבלבים) כי אני מתכוונת לומר את דעתי פעם אחת וגמרנו: מי שמכיר אותי שמע אותי כנראה אומרת את המשפט רוחניות לא מדברים, רוחניות עושים. על אותו משקל אני אומר פה שיושרה לא מדברים יושרה עושים. מה מדברים? טוחנים. אני מכירה כמה מהבלוגריות המדוברות והן חמודות, חכמות ומתכוונות להררים של טוב. זה לא משנה את העובדה שהן טוחנות מים כבר ימים ומבאסות את עצמן שלא לצורך. תכלס, אני רוצה להראות לכם את הספה החדשה שלי אז אני אקצר את דעתי בנוגע לבלוגריות צעירות בכמה נקודות. ככה גם יהיה לכם קל יותר לצלוב אותי בתגובות מרושעות (בנוגע לסעיף 3 - מי את חושבת שאת?, בנוגע לסעיף 6 - אמא שלך ז"ל זונה וכולי). אגב, במונח צעירות אני מתכוונת לגיל הבלוג ולא לגיל הכותבת.

בלוגרית צעירה ומתוקה, הנה 10 נקודות לתשומת לבך ממי שכבר עברה תחת המכבש אי אלו פעמים (אחרי הכל, אני בולגת יותר מתשע שנים).

1. קחי אוויר. יקח זמן עד שיראו אותך ויכירו אותך. לבאז לוקח זמן להבנות וצריך להרויח אותו.
2. יצור דרמות מלאכותיות לא יעזור, הקוראים יותר חכמים מזה.
3. כדי להיות מותג צריך ליצור מותג. יצור מותג לוקח זמן, השקעה (גם כספית לפעמים) ואחידות לאורך השנים. אי אפשר להאיץ את התהליך הזה. יש המון חומר קריאה על מיתוג ברשת, שווה לחפש ולקרוא.
4. מטרתך להתפרנס מכתיבה? אל תבזבזי זמן על בלוג, כתבי בעיתונים או היי סופרת. לעשות כסף מבלוג אפשר באחת משתי דרכים - כשאת מותג, אחרי הרבה מאד זמן ועבודה, או אם מלכתחילה פתחת בלוג מסחרי עם תכנית עסקית ברורה (כמו כלות אורבניות או בלינג בלינג). רוצה יועצת עסקית מעולה שתלווה אותך? אני ממליצה על מיה לנדאו.
5. יש שני סוגים של בלוגרים, בגדול. הבלוגר שכותב כי הוא אוהב לכתוב, חייב לכתוב, בוער לו בעצמות לכתוב והוא יכתוב גם אם הוא האדם האחרון בעולם. והבלוגר שמחפש טובות הנאה כמו טיולים חינם, מסעדות חינם, בושם חינם, טחינה חינם ועדר סוסים גמדיים חינם. היו כנים עם עצמכם בנוגע למניע שלכם וקיבלתם אוטומטית את דרך הפעולה הנכונה עבורכם מול משרדי יחסי ציבור. מי שרוצה לכתוב כותב על אופנה, או איפור, או פמיניזם, או ספרים, או שח, או חמוסים או מה שלא יהיה שהוא אוהב ומבין בו בלי לצפות לתהילה או תמורה כספית. מי שרוצה את שני אלה, נא יפנה לסעיף מספר 4 למעלה.
6. אל תצפו ממשרדי יחצ להתנהג באופן שונה מזה הסביר למשרדי יחצ. אני מצפה מיחצנים לנהוג כמו בני אדם, להיות מנומסים ואדיבים והוגנים וכנים וזהו. אני לא מצפה מהם לחלק מתנות חינם (למרות שכולם יודעים, כי אני מצהירה פה קבל עם ועדה פעם בחודש לפחות, שאני מתה מתה מתה על מתנות חינם) או שיחלקו לי הטבות ויזרמו עם כל מה שבא לי לעשות בתגובה לכך או שישלחו חבילות שי בשווי מאות ואלפי שקלים לבלוגריות חדשות שטרם רכשו עדת קוראים או שם.
7. אני בהחלט כן ממליצה לפנות מיוזמתכם ליחצנים שמעניינים אתכם ולהציג את עצמכם. אבל עשו את זה חודשים רבים אחרי שפתחתם את הבלוג.
8. בקשה אישית - מספיק עם הגרלות בחודש הראשון שהבלוג קיים. זה כל כך מפלצומי. זו הדרך הכי שקופה לארגן מנויים ולייקים. בחייאת טחינה.
9. מה שמזכיר לי - לכתוב "אהבתם? לייקקו! שייררו!" מעצבן רק טיפה פחות מלכתוב "ממתקים לעינים".
10. עשי את מה שאת הכי טובה בו, שמרי על הקול היחודי שלך. אם את כותבת נפלא, כתבי. אם את צלמת בחסד, צלמי. אם את מטיפה בחסד, הטיפי. אם את לא כותבת טוב, פתחי טאמבלר לתמונות שלך במקום בלוג. אם את מצלמת זוועת עולם, קחי כמה שיעורים או בקשי מחברים שיעזרו (או שלא תפרסמי צילומים וזהו). אם את יודעת לעשות קופי פייסט מקומוניקטים, חסכי לכולנו אי נעימות ואל תפתחי בלוג מלכתחילה. זה מביך לכל המעורבים, כותבים כקוראים (אבל יחצנים מהדור הישן מתים על זה).

התכוונתי לכתוב על זה שתי פסקאות ולעבור לענייני ספות, ובמקום זה יצאה לי רשומה ארוכה כמו הגלות ומעיקה כמעט כמותה. מצד שני, אחרי שאפבלש אותה, חצי מהחברים שלי בפייסבוק יעיפו אותי ויקח לי הרבה פחות זמן לעבור על הפיד שלי וזה גם משהו.

לסיום, אני חוששת שיש אנשים שכתיבת בלוג אופנה (בלוג אופנה, נמאס לי כבר מהמונח הזה. זו כבר כמעט מילת גנאי, עם מצב הבלוגוספירה הישראלית בימינו) משפיעה עליהם כמו שהכניסה לפוליטיקה משפיעה על אחרים. אתה מתחיל עם כל הכוונות הטובות שבעולם, ואז אתה מסתכל ימינה ושמאלה, ורואה איך אתה נכשל בזמן שכל מי שמשחק מלוכלך מצליח ואז אתה מתחיל לאט לאט לוותר על הערכים שלך כדי להשיג מטרות שאחרת לא תוכל להשיג. אז אני אומרת לכם - אם הבלוג שלכם גורם לכם לתהות בסופו של יום מי בדיוק האדם שהציע למעצב אופנה מתחיל הצעה שאי אפשר לסרב לה, כי זה אולי נראה בדיוק כמוכם אבל זה לא מרגיש ככה, כדאי שתסגרו את הבלוג ותחזרו להיות בני אדם במקום. כפי שאמרתי קודם, יושרה לא מדברים יושרה עושים והאדם היחיד שסובל מאובדן היושרה שלכם, לא נפגע אלא ממש סובל, זה אתם. נקודה אחרונה למחשבה. הספות יחכו ליום אחר.

והזוכה בהגרלונדון היא..

מזל טוב! צרי בבקשה קשר עם ההנהלה.

פרט לכך, אם אתם תוהים מה עשיתי אתמול, תוכלו לראות את זה כאן.

מתקדמים

שולם עליכם, השמחים בשמחת תורה. כיף חלכום? אני בסדר, תודה ששאלתם. 

היום החלטתי שאני לא רואה טלוויזיה עד ששולחן העבודה שלי לא מסודר. אם השיטות הרגילות לא עובדות, נתנהג עם עצמי כמו הילדה שאני. מסתבר שהבהלה מכך שלא אבלה את הערב עם ביסלי מול הטלוויזיה הזיזה אצלי משהו שלא זז כבר שבוע שלם ואכן סידרתי סוף סוף את השולחן. חסכתי לכם את צילום ה"לפני" כי זה פשוט נראה כמו ערימה גדולה של דברים ערומים.

אז נכון, יש עוד 20 ארגזים במחסן שמחכים להגיע, ונכון שחסר לי עוד ארון, ונכון שיש עוד ארגזון עם חומרי מלאכת יד בסלון שצריך לסדר ונכון שהזזתי ערימה של ניירת לשולחן במטבח לפני שצילמתי אבל זה יותר טוב מקודם אז חלאס להתלונן. שנתחיל בסיור? נתחיל.

תמונה כללית - מה יש לנו? יש לנו ארון מאיקאה שלא יספיק לחצי מחומרי מלאכת היד והציור שלי אבל לא חושבים על זה עכשיו כי זה מלחיץ, כוננית עץ שאני סוחבת איתי מאז השכירות הראשונה שלי בגיל 21 (והיא הרהיט היחיד שהבאתי איתי מהדירה הקודמת. כל השאר הלך לתרומות או למכירה או לפח), שולחן באורך שני מטרים מאיקאה, שחציו מיוחד למחשב וחציו השני לאמנות כך שלא אצטרך להזיז דברים בכל פעם שאני רוצה לעשות משהו חדש, כסא זמני שהוא חלק מפינת האוכל + שישה כסאות שקניתי במיי הום פייג' ובלגן.

למרות שהכל זמני בשלב זה (שלא לומר, בכלל ותמיד) יש פינת אמא קטנה בה הנחתי אגרטל שלה עם זר ענפי דובדבן מוארים ולא שהיא סידרה לפני שנים ונורא אהבה ובומזי יושב על כסא קטן שהיא מצאה ברחוב וצבעה וקישטה בציורים קטנים ויפים.

החלונות שבקיר הגבס שבין הסלון לפינת העבודה מכניסים אור שמאפשר לצייר ולעשות מלאכת יד בכיף, כשאין שעון חורף (חרררר). אתמול ארגנתי בחנות הפרחים החביבה עליי שלישית אמנון ותמרים שמתאימה בול לחלונית. מקלדת Bluetooth לאייפד עלתה גרושים באיביי והדבקתי עליה מדבקות מקלדת עבריות מחנות כלי הכתיבה שליד המשרד.

אמרתי לכם שבלגן וזה? מאחורה מתחבאים שואב אבק ואורגן שטרם מצאו מקום

מתחת למוניטור ולרמקולים (הם בצורת כלב עם צעיף פרווה נחמד, גיסתי הביאה לי אותם מתנה מסן פיטרסבורג שם קר מאד לכלבים. למעשה, שורר שם קור כלבים. גיח!) שוכן לבטח צבון. או אולי זה התאום שלו כבון? קשה לדעת. צבון מבוגר לפחות כמוני, אולי יותר אני לא בטוחה, ובגלל שהוא מגנטי וצריך לאכול הרבה ארגנתי לו מגש מאפים. באמא שלי, שיש לי את המחקים האלה כבר שנים ורק עכשיו פתחתי אותם. פאטת.

את המנורות קנינו בחנות קטנה ברחוב הרצל בתל אביב, שם יושבים שני חבר'ה והופכים כל מיני דברים שהם מוצאים או מביאים להם למנורות. בחרתי שתי מנורות קטנות בצורת פרחים. הן דומות אבל לא זהות, כי יש לי קטע עם אסימטריה.

לעת עתה, נראה לי שזהו. נגמרו התירוצים ואני צריכה לגמור את הקפה שלי, להניח את המקלדת ולהתקדם עם הארגזון אם אני רוצה שירשו לי לראות טלויזיה היום. אבל לפני זה, תמונה קטנה של המטבח שסידרנו ביום שישי (אותו דבר כמו חדר העבודה, גם פה יגיעו עוד דברים שנמצאים כעת במחסן ורק אלוהים יודע איפה אכניס אותם) ועוד משהו.

ועוד משהו - זוכרים שסיפרתי לכם על סדנת הקפקייקים של רחלי וכולכם הזלתם ריר ורציתם גם? אז רחלי סוגרת עכשיו סדנה ל-26.10.12 ויש עוד שני מקומות פנויים. אני ממליצה בחום להרשם, מה גם שרחלי הורידה את המחיר מ-250₪ ל-200₪ באופן זמני ולכו תדעו מתי הוא יעלה שוב. מנסיוני, יהיה לכם טעים וגם כיף וזה שילוב מעולה לכל הדיעות. פרטים נוספים תמצאו פה. ועכשיו מתוקים שלי, ביי.

רגע לא! שכחתי עוד משהו. זוכרים איך דיברתי על קניות שהן לא בדיוק אלא בערך, ועל התחושה הרעה שזה עושה לי בבטן? ובכן, זה בדיוק המקרה עם הספה שקניתי. זה הרהיט הגדול הראשון שקניתי לדירה, ובגלל שהייתי לחוצה על התקציב ובכלל (לקח לי כמה ימים להרגע ולהנות מתהליך הקניות, בהתחלה הייתי פקעת עצבים) עשיתי טעות וקניתי את הספה הראשונה שראיתי שהתאימה לצרכים שלי - לפי מידות והרצון להלין עליה אורחים שבאים ללילה, כי אין לי מקום לחדר אורחים או לאחסן מזרן עודף. אז קניתי אותה ומיד כשהיא הגיעה הבנתי שזה לא זה ולא ידעתי מה לעשות. הספה הוזמנה במיוחד ולכן תארתי לעצמי שהחנות לא תסכים לקחת אותה בחזרה, וחשבתי שאני תקועה איתה וזהו. אחרי יומיים החלטתי לשים אותה ביד 2 בתקווה למכור אותה ולמצוא ספה אחרת. כתבתי על זה בפייסבוק ותוך יממה פנו אליי המוני אנשים שרצו לקנות אותה, במחיר של כ-600₪ מתחת למחיר ששילמתי עליה. בעוד יומיים שלושה היא הולכת מפה, ואני כבר קניתי לי ספה חדשה ומשגעת במטרו, שם קניתי את הכורסה וההדום שלי. סוף טוב הכל טוב והלקח הוא - יש טעויות שאפשר לתקן, גם אם לא תמיד באופן מושלם. יאללה, ארגזון!

טיפוח בדבש

קומו מכיסאותיכם הרכים ועיברו לדום מתוח, שכן הוד מעלתה המלכה הסולרית אליזבת השנייה, בחסד האל, של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד, ושל שאר נחלותיה ואדמותיה, מלכה, ראש חבר העמים ומגינת האמונה של אנשים שאינם אני, הועילה בחסדה כי רב לשמש כדוגמנית בפוסט זה, שעיקרו סקירת מוצרי טיפוח שאת מרביתם קניתי בלונדון, בירתה. היא מלכה היא מלכה היא מלכה, היא מלכה!

מה - טוש אקלה מייקאפ

מי - איב סאן לורן

אופן הגעתו אליי - נשלח מהיחצן לבדיקה

כמה - 275 ₪ ל-30 מ"ל

דבר היצרן - הענקת זוהר רב מימדי, עם תחושת קלילות ושלמות לעור.

מי נגד מי ולמה - המייקאפ הזה הוא אחיו של ההייליטר-קונסילר המפורסם טוש אקלה, ומחדש בכך שרכיבי הפודרה שקיימים ברב המייקאפים בימים אלה הוחלפו ברכיב במרקם ג'ל, שנועד למנוע מראה לא טבעי של העור. תכל'ס, מדובר במייקאפ הטוב ביותר שניסיתי שנים. יש לו ריח נעים, הוא נמרח ונספג בקלילות עם האצבעות, נראה טבעי לחלוטין ומגיע במגוון של 16 גוונים על שלושה בסיסים - מוזהב, בייג' וורדרד. כתוצאה מזה מצאתי את הגוון המושלם בשבילי (בייג' מוזהב 20). הבעיה היחידה, שהיא גם יתרון גדול, היא שהכיסוי שלו מינימלי. עם זאת, ניתן לבנות כיסוי מסיבי יותר בהוספת שכבות נוספות, כך שאני מצליחה עם תשומת לב גדולה יותר להסתיר את הפיגמנטציה בסנטר שלי ופצעים שצצים פה ושם. 

שורה תחתונה - מייקאפ מעולה עם כיסוי קל-בינוני.

מה - Coco Mademoiselle Foaming Shower Gel

מי - שאנל

אופן הגעתו אליי - קניתי בסטרוברי, יש גם בדיוטי פרי

כמה - 244 ₪ ל-200 מ"ל

דבר היצרן - ג'ל רחצה מרענן ומפנק, מנקה לכלוכים מבלי ליבש את העור, עוזר במיידיות לפנק את הגוף, הנפש והנשמה, מותיר את העור זוהר, רענן ובמגע קטיפתי

מי נגד מי ולמה -זה הזמן להודות - איכשהו, במהלך הריצה המהירה בדיוטי פרי שלא לאחר לטיסה ללונדון, הצלחתי לשים בעגלה שלי Coco Mademoiselle או דה פרפיום ולא לשלם עליו. מאחר ואת הקודם שלי גמרתי וזרקתי בלונדון לפני החזרה לארץ, מצאתי את עצמי נטולת בושם עד שהבא בתור יגיע לדיוטי פרי (מה שיקרה עוד שבועיים. רק מטורף יקנה שאנל במחירים של ישראל). לפיכך, הסבון הזה, שהזמנתי עוד לפני הנסיעה, משמש אותי עכשיו כתחליף נהדר לבושם הקבוע שלי. אני לא יודעת אם הוא גורם לעור להראות זוהר, אבל הוא אכן לא מייבש את העור אבל העיקר - הוא אכן מפנק מיידית את הנפש והנשמה. הניחוח שלו נפלא, בדיוק כמו הבושם, והוא נותר על העור זמן מספק ביותר. חבל שהוא כזה יקר, אבל היי, שאנל תמיד היו ותמיד יהיו יקרנים.

שורה תחתונה - מומלץ בחום כפינוק יוקרתי לחובבות הבושם.

מה - Coco Noir Eau De Parfum Spray

מי - שאנל

אופן הגעתו אליי -קניתי בלונדון (חנות הפופ-אפ של שאנל בקובנט גארדן)

כמה - 65 פאונד (405 ₪) ל-50 מ"ל. מחירו בארץ 700 ₪ ל-50 מ"ל ו-900 ₪ ל-100 מ"ל

דבר היצרן - תערובת ייחודית של אשכולית, ברגמונט, תמציות ורדים, יסמין, נרקיס ועלי גרניום. בסיסו של הניחוח הוא זרעי טונקה מברזיל וונצואלה משולבים עם פטצ'ולי אינדונזי, וניל בורבון, סנדלווד ומאסק לבן.

מי נגד מי ולמה - למרות שאני משתמשת במדמואזל כבר שנים, אני תמיד בודקת בשמים חדשים מסקרנות האם ימצא לו מחליף. הבושם החדש של שאנל עשיר, עמוק וחושני יותר ממדמואזל הרענן והכמעט גברי, ולכן לא יכול לשמש כמחליף שלו לשעות היום (למרות שבגלל משבר הבושם שתואר לעי"ל הוא כן משתמש ככזה עד הודעה חדשה) אבל הוא מעולה לשעות הערב ויתאים מאד לחורף. אני לא יודעת אם הוא יתאים לכל אחת, אבל אני אוהבת אותו מאד. הוא עשיר בלי להיות מתוק, ומזכיר לי את מספר 5 שאמא אהבה, בלי להיות מכביד מדי.

שורה תחתונה - פעם ראשונה בשמונה שנים שאני קונה בושם שאינו מדמואזל, וזה אומר הרבה.

מה - Beauty Elixir

מי - Caudalie

אופן הגעתו אליי -קניתי בלונדון (ב-Space NK)

כמה - 32 פאונד (200 ₪) ל-100 מ"ל

דבר היצרן -חצי מי פנים חצי סרום, עננה של שמנים ארומטיים ורכיבי צמחים פעילים. מחליק את העור, מכווץ נקבוביות ומעניק זוהר לעור הפנים.

מי נגד מי ולמה - בצהרי היום בו חזרתי לעבודה מהחופשה בלונדון, השפרצתי על עצמי קצת מהאלקסיר. תוך שניה נפלטו כל עובדי החברה (99% זכרים) מחדריהם תוך שיעולי מוות וגילגולי עינים. מנהל הפיתוח זעק לעברי "מה עשית" ואני עניתי בחשש "השפרצתי" הוא צעק עליי "מה לעזאזל השפרצת?" ואני עניתי "מה שכל הבלוגריות משפריצות" בשלב זה התנפל עליי המנכל וצעק "ניטים?!".
ובכן, לא מדובר בניטים אלא במוצר ששוטף את כל בלוגריות היופי בעולם בטירוף בחודשים האחרונים. כולן נשבעות בו, אוהבות אותו ולא יכולות בלעדיו. כל אחת מציינת שימוש אחר - השפרצה בין המייקאפ לשאר האיפור כדי לקבע אותו טוב יותר, השפרצה במהלך היום כדי לגרום לאיפור עייף להראות טרי יותר, השפרצה קטנה כשמרגישים בחילה או חלושעס - ניסיתי את כל אלה וכולם עובדים. מדובר במוצר עם ריח שלא ימצא חן בעיני כולם (לראיה, נאסר עליי להכניס את הבקבוק למשרד מעתה והלאה), ריח מאד עשבוני של ענבים, ורדים, פריחת הדרים, מנטה ורוזמרין. אני חושבת שהוא מצוין.

שורה תחתונה -מדובר בגויבה, או שאוהבים אותה כמוני או ששונאים אותה ואת כל מי שמביא אותה לקרבתכם.

מה - Beautiful skin rapid spot rescue

מי - No 7

אופן הגעתו אליי -קניתי בלונדון (ב-Boots)

כמה - 9.95 פאונד (62 ₪) ל15- מ"ל

דבר היצרן -מקטין פצעונים במידה ניכרת לעין תוך שעתיים

מי נגד מי ולמה -מותג הבית של בוטס ייצר ג'ל שקוף ונטול ריח שלא ממש מזיז פצעונים לכאן או לכאן. בתקופת מעבר הדירה המאובקת נמלאתי פצעונים מכל סוג ומין והג'ל הזה לא ממש הזיז להם.

שורה תחתונה - לא ראיתי שהוא עשה משהו.

מה - Baume De Rose Spf 15

מי - By Terry

אופן הגעתו אליי -קניתי בלונדון (ב-Space NK)

כמה - 35 פאונד (218 ₪) ל-10 גרם

דבר היצרן - בין רגע, שפתיך מתרככות, נהיות חלקות, מלאות ומוגנות. המרקם קרמי וניחוח הורדים מעניקים ברק בלתי דביק. טיפול חירום לשפתים שמתאים לשמש גם את העור שמסביב הציפורנים. שפתים וציפורנים מעולם לא נראו, או הרגישו, טוב יותר.

מי נגד מי ולמה -מדובר בבאלם סמיך ביותר, דביק במקצת, בעל ניחוח נפלא של ורדים. הלחות שהוא מעניק לא נשמרת זמן רב, אבל הוא היחיד שהצליח לרכך את השפתים הסופר מיובשות שלי כשהייתי מצוננת כל השבוע. הוא יקר להחריד, ולא ממש שווה את הכסף, אבל עכשיו כשאני "תקועה איתו" (עלאק) אני נהנית ממנו.

שורה תחתונה - נחמד אבל המחיר שלו יותר משערורייתי.

יש עוד הרבה מוצרים שמחכים לסקירתי בזמן הקרוב, אבל אני לא רוצה להכביד על הקוראים ולכן משחררת אותם מנה מנה. ואגב מנה, אני רעבה מאד. זמן לבדוק מה שלום הלזניה שלי! בינתים, אתם מוזמנים להרשם להגרלונדון, אם טרם עשיתם זאת.

פעם הייתי מתלבשת כל כך יפה, היום אני שמנה

פריקת הארגזים בדירה החדשה הביאה לפרץ של געגועים לימים שהתלבשתי וקניתי אחרת. פעם, כשהייתי מידה 42-44 ויכולתי לקנות באיזו חנות שבא לי, היו לי בגדים יפים כל כך. לרב אני נותנת או מוכרת בגדים שנגמר לי מהם או שקטנים או גדולים עליי, אבל יש כמה בגדים שלעולם לא אוותר עליהם. כאלה שנושאים זיכרונות מיוחדים או כאלה שיפים כל כך בעייני שאני מתכוונת לחזור אליהם כשארזה מספיק, גם אם זה יקח שנים.

חולצת כותנה של קום איל פו

הגב פתוח ונסגר באמצעות סרט קרושה

קשה לי להסביר בכתב מה היה שונה אז כי עיקר ההבדל הוא באיזו מין תחושה בבטן, תחושה של דיוק. פעם, כשהייתי רזה, יכולתי למצוא בגדי מעצבים שהתאימו לי בול. אז גם היה מבחר קטן בהרבה של מעצבים ישראלים (אני מדברת על שנות הבועה העליזות, סביבות 1999-2004) וכל פריט מיוחד היה מיוחד ולא מיוחדז' כמו היום. הייתי קונה ברזילי, כשעוד היתה להם חנות קטנה אחת בקניון רמת אביב בה החזיקו בגדי מעצבים שאיש עוד לא הכיר. היו לי בגדים צבעוניים מזארה, שהיום אני כבר שמנה מדי לקנות. אז היו לי בגדים יפים. היום יש לי תכשיטים יפים - כשבגדים כבר לא עולים עליך, את פונה לאביזרים.
 

הבדל נוסף הוא שאז היו לי הרבה פחות בגדים בארון, אבל לבשתי הרבה יותר מהם. היום יש לי המוני בגדים, ואני לובשת את אותם עשרה כל הזמן. זה בגלל שאז יכולתי לקנות בדיוק מה שרציתי והיום אני קונה בערך. כשאת שמנה את צריכה להסתפק במה שיש. פעם היו לי ג'ינסים מעוצבים שאהבתי אהבת נפש. לפני מאה שנים קניתי בשנקין ג'ינס רפרים כזה שיושב נמוך ועשה אותי חתיכה מהאגדות. לא יכלו להפריד בינינו. היום יש לי ג'ינסים מאנגליה שעולים עליי. 

המכנסים הקדושים של לולו ליאם אז ועכשיו.

אז נהגתי לצוות אותם לאדידס הקדושות והתיק הקדוש, שניתן לראות בתמונה

היה לי גם שיער קצר וורוד ואמא שלי נורא רצתה גם

היכולת להיות מדויקת בבחירות שלי, והבגדים פה הם מטפורה לכלל הבחירות בחיים, היא מפתח לאושר או ליתר דיוק, לסיפוק. וסיפוק הוא אחר המפתחות לאושר. כשיש לך מעט דברים, והם בדיוק מה שאתה רוצה שיהיה לך אתה שמח. כשיש לך המוני דברים שכולם ליד ואף אחד מהם הוא לא זה לא יעזור בית דין, אתה תמשיך במירוץ המטורף למצוא את הבגד האחד שיספק אותך ואף פעם לא תמצא אותו. בגלל זה יש לי הרבה יותר מדי נעלים, הרבה יותר מדי בגדים, הרבה יותר מדי תכשיטים. בגלל שאני לא מצליחה למצוא את הפריטים המסוימים שיספקו אותי וכל הזמן קונה עוד ועוד פריטים שנמצאים ליד, בתקווה שהם יעשו לי טוב. אז יופי, אתם אומרים, הנה מצאנו מפתח לאושר (אחד מיני רבים). למה לא תקני רק בגדים או אביזרים שאת יודעת שהם בדיוק מה שאת רוצה? שאלה מצוינת, והתשובה היא שאין כאלה. גם כי בימים אלה יש המון מעצבי אופנה בשנקל שעושים דברים שאינם מדויקים אלא רק ליד, וצריך לברור הרבה וטוב כדי למצוא בדיוק את זה, וגם כי אני שמנה כל כך שאיבדתי את היכולת לקנות את הדברים שאני באמת רוצה. אז נכון, כפי שאמרתי כבר אני יכולה לקנות תיקים ותכשיטים (נעלים זה קשה יותר, כי הרבה נעלים צרות או לא נוחות לי) אבל כברירת מחדל הם מהווים תחליף לבגדים שאני רוצה ולכן גם הם לא זה.

חצאית ארוכה מארבע שכבות טול לבן ושחור. כשקניתי אותה סיפרתי למוכרת

שחלמתי על חצאית כזו שנים ולכן היא כתבה על החשבונית "חצאית חלומות".

לבשתי אותה כשאבא שלי לקח אותי להופעת גאלה של עלובי החיים

יבואו אחרים ויאמרו יא אללה איתך, למי אכפת מה את לובשת? זאת סיבה לבזבז כספים על דברים שאת לא רוצה ולהיות מצוברחת כתוצאה מזה? אפשר לחשוב. ובכן, נכון. יש אנשים שבגדים בשבילם הם כסות מקור, חום ותומך מוסכמות חברתיות ותו לא. אבל אני, הבגדים שאני לובשת מהווים חלק מהביטוי העצמי שלי. זו עוד בחירה אסתטית שאינה מגדירה אותי כי אם מבטאת את נשמתי. הבחירות שלי מייצגות את עמדותיי בחיים ואני מודעת לכוח הגדול של בגדים ליצור תדמית זו או אחרת. חשוב לי להיות לבושה יפה ויותר מזה, חשוב לי להיות לבושה כמו שרונה. ואם יש משהו שאני לא יכולה לעשות בשנים האחרונות, זה להתלבש כמו שרונה. אנשים שמכירים אותי מעט שנים חושבים שאני אכן מתלבשת כמו שרונה, אבל הם טועים. אני מתלבשת כמו שרונה השמנה. זה כמו להסתובב בעולם ושאף אחד לא באמת יכיר אותי וזה דורש תיקון. והתיקון הזה, מאיזו זווית שלא אנסה לתקוף אותו, הוא תהליך והוא קשה ורק מלחשוב עליו אני מתעייפת. אבל דבר אחד אני יודעת -  אני אחזור להתלבש כמו שרונה משלוש סיבות קריטיות - כי זה יחסוך לי המון כסף בעתיד, כי אני אוהבת את זה וכי עוד לא נולד האיש שיעצור את הקול המיוחד שלי, וזה כולל אותי.