הנסעת גם חזרת?

רצה אדושם וחברתי האוכמנית נסעה (נסיעה שתוכננה מספר חודשים מראש) לאנגליה שבוע לאחר תום השבעה על אמא. רצתה אני לברוח קצת מהחרא הזה המתקרא "חיים". עשה אדושם אחד ועוד אחד והחליט לסדר לסוכנת הנסיעות שלי חבילה של הרגע האחרון שאפשרה לי להגיע ללונדון יום אחרי נחיתת האוכמנית וכל זאת במחיר כלייה אחת בלבד. וכשאדושם אומר, אני מבצעת.

אז ארזתי את פינקי ומגפיים חמים ועליתי על המטוס.

בלונדון עשיתי קניות.

פגשתי חברים ותיקים ואהובים.

צילמתי תמונות קלאסיות עם המצלמה החדשה שלי.

גם קפצתי לבית של שייקספיר (אבל הוא לא היה) ונרטבתי למוות.

התגעגתי לאמא וסבלתי מפלשבקים וסיוטים.

אבל הייתי עטופה בהמון אהבה.

הלכתי להצגות.

וראיתי גברים נלחמים למוות בטייץ.

בקיצור, היה סטנדרטי.

ומה צפוי לכם, קוראיי החתיכים, בימים הקרובים? המון נעלים, המלצות על חנויות לבגדים במידות גדולות וגם לא במידות גדולות, קצת קוסמטיקה, כמה לקים והמון תמונות נחמדות של פושקינדס החכם בספוגן עושה חיים, so stay tuned!

חזרתי

היה ממש טעים. אתם לא מתארים לכם כמה רשומות חדשות יש לי בקנה.

לה לה לה

טורידו את האוברול הזה ומיד!

אלוהים שישמור אותי, גמרתי הרגע להוריד כביסה על הגג ותאמינו לי - לא קר שם. בחום כזה נשים צריכות ללבוש בגד קליל קטן וחמוד שיעשה איתן חסד, אממה - מאחר ואני וכמה מחברותיי הטובות ביותר לוקות בשמנוניות, אין באפשרותנו לרכוש בגדים שכאלה במדינת הגמדים. שמע אלוהים ואמר "גם מורידה כביסה בשיא החום וגם לובשת מכנסוני ויסקוזה?? לא במשמרת שלי!". אמר ועשה.

ויהי ערב ויהי בוקר, ויהי סייל בטוריד ויאר ה' כי טוב ושבת מכל מלאכתו ויזמין בגדים נחמדים במידות גדולות למעריצותיו השמנמנות.

ובכן, טוריד מלאה בשמעטס מטפח עד טפחיים, ויש שם ויסקוזות ושאר זוועות שלא היו מביישים את משמין לי בעונותיהם הגרועות ביותר. אבל בנוסף לזה, יש גם אוצר בלום של פריטים על הכיפאק, וראש וראשונים להם - האוברולים. הם עלו כ-40 דולר האוברול, במקום חמישים ומשהו, אך עלות המשלוח המחרידה העיבה על שמחת החג - שילמתי לא פחות מ-43$ על המשלוח, ועוד 216 ש"ח מכס ועכשיו כשראיתי את החבילה אני מבינה למה - במקום לארוז את הבגדים בשקיות דקות, כמו שאסוס עושים, הם אורזים אותם בנייר (עד כה, ערימה בגובה כ-5 ס"מ) ואז שמים אותם בארגז בגובה 30 ס"מ מרופד בניירות. למה? למה? אל תשאלו אותי.

בכל מקרה, שליח המכס הביא את החבילה למשרד היום בבוקר ואני לא יכולתי להתאפק ומיד מדדתי, כדי לוודא שלא מדובר בבזבוז הכסף הגדול של המילניום, והנה הפלא ופלא - שניהם יושבים פיקס וחמודים להפליא.

ראשית - שחור קצר עם כתפיות נחמדות וכפתורים וקצת frills מקדימה. האם תרמתם כבר לקרן לקניה מצלמה איכותית לבלוג?

והנה השני, טיפה יותר ברור (אלוהים כנראה לא המציא את הסוני אריקסון) - טורקיזי, פרחוני ומתוק לאללי אללים.

נסו לדמיין את זה עם ג'קט נחמד מעל (או לא) ונעלים מתאימות יותר, למשל הפלטפורמות האימתניות של יוקה. בתמונה, אגב, אתם רואים את סנדלי השורש החדשים שלי - ניצנוצאז' גאלור של ג'יזל בונדשן שקניתי לפני שבוע ומשהו ליד טיב טעם בנתניה.

איפה אביב ברטלה כשצריך אותו?

חוץ מזה, נתקלתי היום במעלית באישה לבושה חמוד להפליא. שימו לב -

היא לבשה חצאית אפורה קצרה מהבד דמוי הזמש הזה שאיני יודעת את שמו, גופיה שחורה, שרשרת עם תליון זהב גדול, ונעלי חצי פלטפורמה אך עדין אלגנטיות שכאלה עם תיק שחור. היא השתמשה בהרבה צללית אפורה כהה ומה שהכי מצא חן בעייני - היא שברה את כל המונוכרומטיות הזאת עם סיכת פרח ורודה בוהקת בשיער. זה נשמע אולי המוני, אבל זה היה מקסים. היא נראתה נורא ממהרת ולחוצה, אחרת הייתי מבקשת לצלם אותה. במקום זה הסתפקתי ברישום מהיר.

זהו. עכשיו אני הולכת לסדר את הכביסה במקום. שבוע נעים לכולם!

אסוס אסוס מה העניינים הבאתם לי שמלה מה זה על הפנים

ראשית, תודה לכולם על התגובות הנפלאות לפוסטים על אמא. קשה לי להגיב, אז אני לא, אבל דעו שאני קוראת ומעריכה כל תגובה ותגובה. כל המומחים הטוענים שהאינטרנט יוצר ניכור בעולם, מוזמנים לקרוא ולהווכח שההפך המוחלט הוא הנכון. תמיד האמנתי בזה שהאינטרנט הוא לא מיקרו קוסמוס עם חוקים משלו, אלא פשוט מראה מדויקת של העולם על הטוב והרע שבו.

ולענייננו. כמו רבות מחברות פורום אופנה מלאה, גם אני קיבלתי השבוע חבילות מאסוס. הן הכילו כמה פריטים מוצלחים וכמה שאוי ואבוי. לצערי השמלה הזו (את קוראת, חלי?) התבררה כפלופ טוטאלי. היא גדולה עליי, אין לה בטנה ובאופן כללי נראית עליי ממש לא משהו. היא חוזרת לחנות.

המכנסים הקצרים, שקניתי במידה 24 (בהתאם להקפים שלי, לפי המפורט בלוח המידות של החנות) טובים בירכיים אבל ענקיים במותן. הם הלכו לתופרת מאחר והם מאד יפים ומיוחדים (בהצלחה במציאת מכנסי משי קצרים עם פרחים במידה 50 בישראל). והשמלה עליה חלמתי חודשים הגיעה עם ריצ'רץ' פגום, וגם היא אצל התופרת מאחר ולשלוח אותה להחלפה סתם יעלה לי את אותו הסכום. אני אראה לכם תמונה כשהיא תחזור.

המכנסיים האלה יצאו חביבים, אף כי יותר מבריקים-סינטיטיים משציפיתי, ולכן לבשתי אותם לעבודה אתמול. אני יודעת, הגופיות משמינות ככה אבל זה מה יצא. נסו להתרכז בשרשרת והמכנסיים.

שרשרת - Accessorize

גופיה תחתית - 10 ש"ח מהחור בקיר ליד קופ"ח

גופית וולנים - Top Shop (מלפני שנתיים)

מכנסים - Asos

סנדלים - עמנואל

ואם כבר באסוס עסקינן, אני מוכרת את החולצה הזו - חדשה עם התגית, במידה 20 (48-50). היא די oversize ומאד נעימה וחמודה. מכירה בחנות עכשיו, כולל משלוח, 155 ש"ח ואני מוכרת אותה ב-120 ש"ח משלוח בדואר רשום יוסיף עוד 20 ש"ח. כמה נחמד ולא צריך לשלם מכס. אני אוסיף אותה לדף המכירות שלי.

100% ויסקוזה נעימה ומעוטרת מראות קטנות

ולסיום, אני הולכת לקנות מצלמה חדשה השבוע, אז אם התכוונתם לתרום לקרן לקנית מצלמה איכותית לבלוג, זה הזמן. כל סכום יתקבל בברכה!

התמונות הישנות

במהלך השבעה עברו התמונות הישנות של אמא מיד ליד. תמיד ידעתי שהיא היתה פצצה כשהיתה צעירה, אבל רק אחרי שבלוגריות האופנה שבאו לנחם אותי העירו שוב ושוב על חוש הסטיילינג המשובח שלה, הפנמתי כמה מהאהבה שלי לאופנה ירשתי ממנה.

מאי 1963

אמא למדה ציור אופנה כשהיתה צעירונת, וכשהייתי בת 4-5 לימדה אותי לצייר "בובות" (manikins) ולעצב להן בגדים. בזכותה חלמתי במשך שנים ללמוד עיצוב אופנה. בזכותה הייתי הילדה הלבושה יפה ביותר בהרצליה. בזכותה למדתי איך לשלב בגדים, אילו צבעים הולמים ביחד ואילו לא, מה נראה זקן ומה צעיר, מה אלגנטי ומה מוזנח.

אם זכרוני אינו מטעני, היא סולקה מהתנועה כי היתה "סלונית" (גרסת שנות החמישים ל"צפונית") מדי לטעמם. כמעט בכל התמונות הצבאיות שלה היא נועלת נעלי סירה, רק אלוהים יודע איך. לחתונה עם פפישו היא לבשה שמלת מיני ונעלה את הנעלים היפות בעולם מסאטן לבן.

החתונה של אבא ואמא, אפריל 1967

המשקפים שלה תמיד היו מושלמים, גם בימים של מחסור. כילדה, היא היתה מקבלת חבילות של בגדים מהדודה באמריקה, ותמיד היתה לבושה כמו נסיכה בזמן שטיפסה על עצים בשכונה.

טיול בכותל המערבי עם שרונה בבטן, 1976

הגעגועים אליה גוברים מיום ליום, ומכריעים אותי לעתים קרובות. אני נשברת במאפיה, כשאני תופסת את עצמי רוצה לקנות לה את קוראסון השקדים שאהבה. אני בוכה כשמלצרית מציעה לי קפה קר שאמא גררה אותי עד לנווה צדק כדי לשתות. אני מסתכלת על הספה עליה ישנה בחודשים האחרונים ולכמה רגעים אני רוצה למות ורק לא לחיות בלעדיה. אני מנסה לטשטש את זכר השבועות האחרונים באמצעות התמונות הללו, בהן היא נראית כמו שחקנית קולנוע משנות השישים. זו מלחמה אינסופית לשכוח את מראה גופתה בחדר הלבן בהוספיס, ולצרוב במקומה את דיוקן היפהפיה במרפסת בנתניה, צופה אל עתיד מלא אהבה וצחוק. עתיד שעכשיו הוא עבר.

בלק בוּל נותן לך כנפיים

מכירים את זה שיושבים במשרד בדמדומי הצהריים ומרגישים שעוד שניה תרירו זיל על המקלדת? אז זהו, שבחברה בה אני עובדת ההנהלה מצאה פתרון לבעיה.

 בלק בוּל, חטיף האנרגיה המושלם

על טהרת סוכר הפירות עמילן של תירס של טעם של גלוקוזה של חומצה

עד החתונה זה יעבור

קעקוע - ציור על העור, חקיקה בעור הגוף, סימון על העור, צריבת העור; הריסה, שבירה, קלקול

ביום השני של השבעה הלכתי לעשות קעקוע.

זה תוכנן הרבה זמן מראש. רציתי לעשות קעקוע כמה שנים, רק שלא הצלחתי להחליט מה לקעקע ואיפה ובידי מי. לך תסמוך על אמן אחר שיצייר עליך ציור שאי אפשר למחוק לעולם. אז חיכיתי. אבל בשבועות האחרונים התברר לי שלאחר שכל הגהנום הזה יסתיים סוף סוף יהיה עליי לבצע מחווה טקסית משמעותית. בימים האחרונים, כשאמא היתה בהוספיס, התחברו כמה קצוות וידעתי שעליי לסמן את עצמי כשורדת, שורדת עם חיוך על הפנים ומבט אופטימי קדימה. כי רק זה יכבד את הנשמה היקרה שאיבדנו, שכל רצונה היה לחיות טוב ולראות את ילדיה מאושרים.

את הקעקוע עשה לי אמיר בלום, אליו הגעתי בצרוף המלצה חמה. הוא יצר את הקעקוע משילוב שלוש תמונות שונות שהבאתי איתי והיה מתוק ומקצועי למופת. הבהרתי לו מראש מה הלך הרוח ובאיזה מצב נפשי עדין אני מגיעה אליו והוא יצר עבורי את החוויה המדויקת שחיפשתי - מכובדת, אופטימית וטקסית.

שמונה צבעים. הידעתם שיש דיו קעקועים זוהרת בחושך? תרגעו, לא השתמשנו בכזו

ועכשיו לשאלה שכל הלא מקועקעים רוצים לשאול - כמה זה כואב? ובכן, הקעקוע עצמו לקח כשעתיים וכאב למדי, אבל לא זו הבעיה. בלילה הראשון לא ישנתי מרב כאבים. יומיים צלעתי בבית עם מקל ההליכה של אמא ונזקקתי לעזרה לקום מהכסא. היום, שבוע אחרי, אני עדין לא מצליחה לישון נורמלי וכואב לי כל הזמן אבל קחו בחשבון שאני תשושה נפשית ופיזית כבר שבועות ומערכת החיסון שלי כבר ראתה ימים טובים יותר.

הקעקוע פונה אליי, כך שיזכיר לי בכל עת את המחוייבות שלי לחיים.

"היא עגולה וחייכנית, בדיוק כמוך!", דבר המקעקע

למרות אי הנוחות הרבה (הידועה גם בשם "כאבים שחבל על הזמן") אני לא מתחרטת על תזמון הקעקוע. הייתי זקוקה לזה, והכאב הזה, יחסית לכאב הנפשי שלנו בחודשים האחרונים, זניח. בלילה הראשון תפסתי את עצמי בוכה מרב כאב ואז צחקתי בקול רם, כי זו היתה הפעם הראשונה במה שנראה כמו נצח שבכיתי בגלל משהו שלא קשור לסבל של האמא המתוקה שלי. אז זהו. לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, וזה הזמן שלי.

אני חוזרת מהמתים

בעודי מדפדפת עכשיו בתמונות מקום מנוחתה האחרונה של אמא שאחי שלח לי במייל ומתייפחת, החלטתי שנשבר לי ושהגיע הזמן לחוס על עצמי ולבלוג שטויות (או כמו שאחי קורא לזה לחפור, למרות שלמעשה מדובר בלהפסיק לחפור) וכך אעשה.

לפני כשבועיים, כשאמא עוד היתה בהוספיס, החליטו שתיים מחברותיי לעשות מעשה שיופיע מעתה והלאה כדוגמה נצחית לאימרה "הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות" - הן שלחו את כל ערימת הכביסה שלי למכבסה. כך, באותו השבוע שאיבדתי את אמא איבדתי גם את כל החזיות שלי (קרסים התעקמו, ברזלים נשברו, ולבן הפך לחוז'), מירב התחתונים שלי (אלא אם כן אעלה 90 קילו) וכמה שמלות וחולצות (שנצבעו לחוז'). אני לא יכולה לבכות על זה, כי בחייאת שיש לי דברים חשובים יותר לבכות עליהם בימים אלה, אבל לא היתה לי ברירה היום אלא לצאת ולחפש חזיות.

נסעתי לפלא השמיני, המקום ההגיוני ביותר לקנות חזיות טובות, יפות ובזול, רק שלמרבה הזוועה לא היו לה חזיות במידה שלי. לפיכך, נאלצתי לקנות אחת במקום 4 ולהמשיך לחפש במקום אחר. נסעתי לקניון איילון כדי לאסוף סוף סוף את משקפי השמש החדשים שלי (איך שרדתי חודש בלי משקפי שמש, ועוד עם לבכות כל הזמן, רק אלוהים יודע) ונכנסתי לסניף ליה לונדון (לשעבר Women Only) המקומי, שם לשמחתי היה מבצע של 2+1. אני יודעת שמקובל למדוד ואז לרוץ לאינטרנט עם שם הדגם והמידה ולקנות ברבע מחיר, אבל לא היה לי את הלוקסוס הזה, כי אני הולכת עם חזיה קרועה שקטנה עליי בשתי מידות, כך שנאלצתי לקנות שתי חזיות במחיר המבעית של 650-500 ש"ח האחת, אבל לפחות קיבלתי אחת שעולה 500 ש"ח במתנה.

חוץ מזה מצאתי במשביר בגד ים נחמד של אוברזון ב-50% הנחה, כלומר 300 ש"ח. להפתעתי מצאתי שם גם אטריות ביצים רחבות רחבות כאלה, שאכלתי עם גבינה מלוחה כשחזרתי הביתה. לא יודעת למה הן היו שם, אבל זה טעים אז למה לא.

מן הסתם קניתי לא את הדגם הזה אלא את אחיו התאום הלא זהה, 

מכסה הטפחיים. הצילום של תמר קרוון, מפה

וחוץ מזה, פעם לפני שבועיים, כשעוד הייתי צעירה ותמימה נסעתי לקולאז' סייל ברחובות ומצאתי שם הרבה מציאות שוות (כלי בית יפים וחומרי יצירה) וגם את הבחורה היפהפיה הזו, שאם זכרוני אינו מטעני, קוראים לה עינת. מיד התאהבתי בשמלה שלה ולאחר שגיליתי שהיא מאסוס קניתי אחת לעצמי בסייל. מאחר ולא היה במידה שלי, קניתי מידה קטנה יותר ולכן סביר שעליי היא תראה כמו גופיה ולא כשמלה רפויה כמו עליה.

כמה חברות שלי אמרו שזו שמלה מחרידה, אבל הן טועות. היא חלק מקולקצייה מוגבלת של אואזיס עם המעצבת רוזלין קיפ ולדעתי היא מגניבונת וזהו. אני אראה לכם תמונה כשהיא תגיע, בהנחה שהיא לא תהיה קטנה מדי ואאלץ להחזיר אותה. ועכשיו - זהו.

אמי, ורדה ראובני, נפטרה היום לפנות בוקר בהוספיס בתל השומר אחרי מאבק של כשלוש שנים בסרטן הריאות. לא תערך לוויה, אך מי שמעוניין להגיע לשבעה מוזמן.

אל מול כל הקשיים שהערמו כנגדה היא נותרה תמיד כשהיתה - מתוקה, מצחיקה, מבריקה ועוצמתית לאין ערוך. תהיי מנוחתה עדן.

אמא במהלך טיפול כימותרפי בטיפולו המסור של דר' וורמי, אוגוסט 2008

לראשונה בשבלוג - ספק התכשיטים הטורקי שלי נחשף!!!

החלטתי לחלוק עמכם, קוראיי החתיכים, את המיטב של המיטב שבאוצרות האופנה שלי. וראשון בין ראשונים הוא סאדיק סגירוגלו. סאדיק הוא מעצב תכשיטים המפעיל צוות קטנטן המגשים את חלומותיו במתכת, אמייל, חרוזים ושאר סודות שבין צורף ליצירתו, המוכר את מרכולתו הקסומה באטסי.

טבעת ארט נובו, אוצר מאגדות אלף לילה ולילה במחיר סביר ביותר (60$ פלוס משלוח)

בשנים האחרונות רכשתי ממנו את העגילים הכי מיוחדים שלי (ואני אוהבת עגילים), האחרונים שבהם הגיעו היום במסגרת התכנית "חייבים לפנק את שרונה" והם יפהפיים, כרגיל. קטנים ולא מתבלטים, אפשר כמעט לטעות לחשוב שמדובר בעגילי ג'יפסי רגילים, אבל מבט מרוכז יחשוף את האמת - מדובר בצמד דרקונים רושפי אש.

 נראים עדינים אבל הם דרקונים, בדומה לי

ראיינתי אותו בעבר בבלוג האנגלי שלי, ולכן לא אכביר מילים, אך אציין שמדהים בעייני שגבר יכול לעצב תכשיטים מרהיבים כל כך לנשים, בפרט שהוא משלב בצורה כל כך יפה את האתניות הקלאסית של איסטנבול עם קו וצבעוניות מודרנים.

טבעת קונסטנטינופול, האם אי פעם ראיתם דבר כזה?

נכון, היחסים עם טורקיה לא משהו בימים אלה. אבל סאדיק מתעלם מזה, וגם אני. אז אם תראו אותו שט לכיוונכם עם לום ביד אחת ופלייר ישר אף בשניה, אתם יכולים לצאת מהנחה שהוא פשוט מוזיל את עלויות המשלוח באמצעות שימוש בדואר ים ומנצל את הדרך לריקוע טבעת שחרזדה כזו או אחרת. ואל תתנו לשטויות כמו פוליטיקה ויחסים בינלאומיים לעמוד ביניכם לבין היופי הצרוף, שהוא טעם החיים האלה.

אני מזהה טרנד

אתמול חזרתי מההוספיס בוכיה ותשושה ונתקלתי במדרגות בסנטה קלאוס שחום שגרר תשעה שקים מלאים בכביסה המלוכלכת שצברנו בשנה האחרונה. "לאן אתה לוקח את הבגדים שלי?" שאלתי אותו והוא רק חייך. שתים מחברותיי חיכו בקצה המדרגות עם כוס מים וחיוך גדול. הן הפכו את הבית ממשהו שנראה כמו דירה בלונדון אחרי הבליץ למקום שאפשר לנשום בו, פינו הררי זבל מחדר העבודה שלי, הריצו שלושה מדיחי כלים והעבירו את כל הציוד הרפואי לפינה שבה לא יתריס בי כל הזמן, כפי שהיה עד עכשיו. אחרי שהלכו, הייתי מותשת, חולה להפליא, ורגועה במידה שאפשרה לי להתעורר הבוקר במוד עשייה, אחרי שאתמול חשבתי (כמו בכל ערב בחודשים האחרונים) שאני לא יכולה יותר.

החלטתי שלא אלך לשום מקום היום לפני שאשן כמה שעות אקסטרא למרות הטלפון שלא מפסיק לצלצל, והאף הסתום והגרון הכואב, ואכין לי סיר מלא קציצות שיחכה לי שאחזור. לא אכלתי אוכל בייתי יותר משבוע, וכולי משתוקקת למשהו שיתן לי תחושה של בית. יש לי חבילת אטריות שמנות כאלה, על גבול הבצקיות, וזכרתי לקנות שמיר. סיר ענק מלא קציצות ואטריות שמנות, זה מה שאני רוצה עכשיו.

במסגרת נסיונותיי לפנק את עצמי ככל האפשר, הייתי שלשום בפתיחה החגיגית של החנות של מיכל נגרין במתחם התחנה. כתבתי כבר בעבר ביקורת אוהדת (ונטולת יח"צ) על המקום, כך שהפעם יכלתי לשבת ולאכול ארוחת בוקר יחצנית נחמדה עם אחת משתי גמדות הגינה החביבות עליי ואחר כך לבחור לי מתנות. וזה מה שבחרתי -

עגילים סולידיים וסיכה פסיכוטית, ככה צריך

חשוב לי לציין שהשמלות מגיעות עד מידה XL שללא ספק תתאים למידה 48 ואולי גם יותר. זה כמובן, בהנחה שיש לכן 2500 ש"ח פנויים לשמלת תחרה שחורה נחמדה אך סטנדרטית.

וגם קניתי לעצמי את השמלה הזו מאסוס, שבה אני בוהה בתשוקה כבר חודשיים בערך ומתקמצנת לקנות - היא מטרפת בעייני, חצי קשוחה חצי רומנטית, עם ניפנופאז'. כמדומני, שענין החלק האחורי הארוך מהקדמי עומד להיות האמא של הטרנדים בעונה הקרובה, כך שאם היא תגיע מהר מספיק, אוכל להיות מתחילת הטרנד בארץ. זה גם מצוין לנשים במידות גדולות, במיוחד למדושנות הישבניים. כי המון פעמים תמדדי שמלה, חצאית או מעיל ותגלי שהחלק האחורי קצר מהקדמי וזה ממש ממש גרוע - גם לא מחמיא וגם מרושל למראה. בשביל שזה יקרה לך עם השמלות החדשות האלה, את צריכה להיות מסוגלת להגיש קפה ועוגיות תוך שימוש בישבנך כמגש, וטרם יצא לי לפגוש אישה עם גזרה כזו.

היא בטח תראה נהדר עם הפלטפורמות המפלצתיות שלי

ולסיום - אם הייתי רזה הייתי רצה לקנות את השמלה הזו לעונה הקרה המתקרבת (מותר לבחורה לחלום). למעשה, אם אני אראה שה-18 יהיה לי טוב, אני אקנה אותה וזהו.

אלוהים כמה שהיא יפה

ועכשיו, יאללה קציצות.

אצא לי השוקה

ביום שישי גררתי את גופתי המצומקת לשוק כלבו 99, כדי להפיס בליטוף את נשמתי על ידי חיטוט בדברים שמחירם לא עולה על 99 ש"ח. קיויתי להתקל שם שוב בניבה דגני, ממנה קניתי עיטור מוצלח במיוחד לשיער בשוק הקודם, אבל לצערי היא לא היתה. מה שכן היה, זה ערימה מדהימה של שמעטס ודוכנים על גבי דוכנים שמכרו בדיוק את אותם עגילים ואותן שרשראות. ממש מאכזב שהמארגנים מעזים לקחת תשלום בכניסה, אבל לא טורחים לברור בפינצטה את המוכרים.

למרות זאת, מצאתי כמה מציאות - עגילים סופר מגניבים של אווה טפנר, שאני לא מצליחה לצלם משום מה וגם -

שרשרת של הילה, אני מתה עליה. היא מאד כבדה (יציקת מתכת)

וזה נעים לי והשרשרת בדיוק באורך הנכון

וחולצה של Ulla שהיא One Size ויש לה כיסים, ואני אוהבת ללכת עם ידים בכיסים

אחר כך נסענו לתחנה ואכלנו גלידה, וכך מרחתי את הזמן עד הערב עת הגיע מרתון CSI השבועי. נראה לי שלשוק כלבו הבא אני כבר לא אטריח את עצמי. נחיה ונראה.