לאכול, לאהוב, להסתפר

אתמול אחרי העבודה נסעתי לרחוב הברזל בתל אביב כדי לאסוף ממשרדי בלונד 2.0 הזמנה זוגית לבכורה של "סקס והעיר הגדולה 2". אחרי שביקרתי במשרדם המלא חתיכים וחתיכות (שערוריה! אתם צריכים לראות את המנכל) חזרתי לכיוון חנייתי המדוגמת, כשלפתע ראיתי למולי מספרה של שוקי זיקרי. התלבטתי כמה שניות ואז נכנסתי לשאול אם הם יצליחו לספר ולצבוע אותי כך שאצא מהם בזמן לפרמיירה. הם אמרו לי למה לא למה לא.

וכך, למרות שכבר קבעתי תור ביום ראשון לספר אחר, שלפתי את צילום תספורת שאני רוצה ושמתי נפשי בידה של דנה הספרית הגם חתיכה (מענין לציין, שכשעבדתי ברחוב הברזל בתחילת המילניום גם אני הייתי חתיכה רצינית. היתכן שיש לרחוב כוחות קסם? אני שוקלת ברצינות לשכנע את המנכל שלנו לעבור לאיזור, ממילא אנחנו מחפשים משרדים חדשים).דנה כיסתה במומחיות את הפס הלבן המעיק שנותר מהחימצון לורוד לפני כמה חודשים וצבעה את השיער לחום כהה, שיתבהר במהרה לחום בהיר וטבעי יותר. אחרי הצביעה, וחפיפה מהמהנות שנחפפתי אי פעם (כמו לרבוץ בבריכת טורקיז צלולה מתחת למפל בג'ונגל בולביאני עם מסז'יסט בשם פאולו) דנה סיפרה אותי כהכנה לתספורת שרציתי. השיער שלי קצר בהרבה מזה שבתמונה, כך שלא ניתן לעשות את אותו הדבר עכשיו, והוא היה גם קצר משמעותית מאחור ולא שווה בצדדים כתוצאה מתספורות קודמות, אז קודם צריך לאזן אותו, לצערי. התוצאה כרגע כהה ומפונפנת אבל אני חושבת שאחרי שארצח את הפן ושזה יתבהר קצת והשיער ירגע (שיער צריך כמה ימים לצאת מההלם אחרי תספורת) אני אהיה מרוצה מאד. רציתי משהו מבולגן כזה, עם שווינצונים, וקיבלתי. הידד לדנה! בהמשך לאתמול, אגב, אם טבת'ה היתה מגיעה למספרה הזו, הם היו מקבלים ציון מאד מאד גבוה לשיטתה על נקיון, מהירות, מקצועניות ויחס ללקוח.

כל כך הרבה תמונות גרועות, כל כך מעט זמן

אחר כך פגשתי את חברתי האהובה וארוכת השיער ויחד עם סלבריטאים עייפים למראה, בלוגרית אחת שהחלטתי להיות מנומסת אליה למרות גסותה (למה שאני אפסיק להתנהג כמו שאני רוצה רק בגלל שאחרים מתנהגים אחרת נכון? נכון) וכמה דוגמניות עבר, חיכינו לסרט. קיבלנו שמפניה ונוגט בכדורי זהב מסתוריים וכאב ראש מרב חום ומצוידות בדלי פופקורן בגודל בנין נכנסנו לאולם. מצחיק שההקרנה היתה בחסות HP ישראל. זה כמו שכיתן יממנו השקה של Oracle, או משמין לי יתנו חסות לטלפונים סלולריים.

בכל מקרה, הסרט עצמו נחמד יותר מהראשון ומשעשע. יש הרבה בגדים מעניינים, אבל את רובם ראינו כבר מרוחים על כל האינטרנט בחודשים האחרונים, כך שלא נותר במה להפתיע. לדעתי, מירנדה לוקחת את פרס הדמות הלבושה יפה ביותר כרגיל, סמנת'ה עולה על העצבים כרגיל, קרי מצועצעת ומתחנחנת כרגיל ושרלוט.. שרלוט הזדקנה. הסרט נחמד כל עוד לא חושבים עליו. אם חושבים מתחילים לראות את כל תאוריות השליטה בהמונים ממבוא לתקשורת חוגגות על המסך - הוא שוביניסטי במסווה של פמיניסטי, לועג לגיבורות שלו עצמו ומפגין את תחושת העליונות והצדקנות האמריקאית בשיא טיפשותה וכיעורה (לסמנת'ה אין שום כבוד לתרבות הזרה שהיא נמצאת בה, ההתנהגות שלה מבישה וממש אופינית לתיירים אמריקאים או ישראלים..).

<הזהרת ספוילרים>

היחס לנשים באיסלאם הוא איום ונורא ובלתי מובן בתחילת הסרט אבל בסופו אנחנו חוגגים את החופש להיות אישה תחת דיכוי גברי, כשמסתבר שהנשים בשחור מחביאות את מיטב קולקציות פריז 2009-2010 מתחת לעבאיה. האמנם?? לדעתי ביטוי עצמי באמצעות לבוש הוא פריבילגיה לבני אדם שחיים בסביבה חופשית, ולא יעד בפני עצמו. האמנם ההחלטה של קרי וביג לא ללדת היא אמיצה ומהפכנית כל כך? האמנם ההפקרות של סמנת'ה עושה לה טוב, או אולי לא מספיק להתנהג כמו גבר (תפיסה חד מימדית של גבר) כדי להיות מאושרת? האמנם הסרט מקבל הומוסקסואליות או שהוא לועג לה במסווה של קבלה? האמנם ההבנה ש"להיות אמא זה לא מספיק" אמורה להפתיע ולרגש אותי? האמנם הידיעה שאומנת הציצים היא בכלל לסבית מהווה סוף טוב לסרט?

<הזהרת ספוילרים/>


צר לי, אבל התפיסות שהסרט מציג מיושנות במקרה הטוב ופשטניות במקרה הרע.

לסיכום - אם מישהו רוצה ללמוד משהו על נישואים ומחוייבות שיקרא את ספרה המעולה של אליזבת גילברט "להתחתן" במקום ללכת לקולנוע. אבל שווה לראות אותו ולו רק בגלל הנופים המרהיבים של אבו דאבי (כלומר, מרוקו. הסרט נאסר להקרנה באבו דאבי וכלל לא צולם בה).

מדד השרונה -

זהו, סוף הספוילרים וסוף ההרצאה. אני הולכת לחפוף ראש, יש לי חתונה בערב! סוף סוף יבוא הקץ על תלאותיה של חברתי המתחתנת, אחרי שנמצאו כנגד כל הסיכויים קייטרינג צמחוני, קיבוץ, גנרטור, במת ריקודים וסַפָּר. אני כל כך מתרגשת בשבילה, הערב יהיה נהדר אני בטוחה בזה.

הגרסה הספוגנית של חברתי המתחתנת מעשנת בייגלה במשרד