מה לבשתי לשבוע האופנה של תל אביב - יום 3

היוש היוש ווי געייסט לכם קוראים יקרים. היום הוא יומו האחרון של שבוע האופנה של תל אביב וטוב שכך, שכן למרות העובדה שמדובר בשבוע מקוצר דלוקס, הוא מעייף מאד ותופס הרבה יותר מדי זמן.

ביום הראשון של התצוגות לבשתי את זה. אתמול היה לי חום ולא התחשק לי להתרוצץ ולעמוד ולהזיע שם במיטב מחלצותיי, ולכן החלטתי להבריז ולנוח בבית. זה חבל קצת, כי תכננתי ללבוש שמלה קצרה נחמדה וורודה עם פוף אבל החיים הם לא תכנית כבקשתך אז עלינו להמשיך הלאה פוף או לא. היום הגעתי אחרי חצי יום של קורס תכנות ונישנוש חטיפים בחברת הנשים הנפלאות בעולם ולכן ארגנתי לי מראש תלבושת פרקטית אך סימפטית, והנה היא לפניכם.

אני לובשת

חולצה של מאיה בש

גופיה מדורותי פרקינס

מכנצאית מ-Simply Be

עגילים מ-H&M בלונדון

מגפיים ישנים כלשהם

תיק של דניאלה להבי

המכנצאית (Culottes) תפורה מבד דנים גמיש רחב, נחמד ורך. הכיסים הגדולים, הגזרה הגבוהה והפסים הכהים בתחתית המכנסיים מתאימים לטרנד שנות השבעים שמאד פופולרי עכשיו (בעינויים לא תוציאו ממני את המונח המאוס רותח בו משתמשים בכל אמצעי תקשורת בימים אלו) ולכן פתחתי בשנית את ארגז הנעלים החורפיות ושלפתי את המגפיים החומים האלה, שיש להם ווייב שנות שבעימי מהוהה. מצד שני אני לא טיפוס שנות שבעימי על אמת (הצהרה די מגוחכת, בהתחשב בזה שנולדתי ב-1976), ולכן לבשתי את חולצת התחרה המאוירת הזו, תוצר של שילוב פעולה בין המעצבת התל אביבית הנהדרת מאיה בש והציירת האדירה זויה צ'רקסקי (חפשו את שתיהן בגוגל ותתאהבו).

את התיק אתם אולי זוכרים מהחורף האחרון. זה ילקוט של דניאלה להבי שמתאים לנשיאת המחשב הנייד שלי And then some. לדעתי הוא מתכתב היטב הן עם שנות השבעים שלמטה והן עם האורבניות התל אביבית שלמעלה. 

וכך מגיע לסופו עוד שבוע אופנה תל אביבי. גשם לא ירד במהלכו וגם התצוגות לא היו מלהיבות ברובן, אם להיות עדינה, אבל זו היתה אתנחתה נעימה (גם עם מעיקה משהו) משגרת יומי ועל כך, תודותיי. ועכשיו - חזרה לעבודה!

מה לבשתי לשבוע האופנה של תל אביב - יום 1

היוש לכם תל אביביים ואופנתיות. השבוע מספק לי ולקהילת האופנה המקומית אסקפיזם קליל בדמות שבוע האופנה של תל אביב. שבוע האופנה נמשך שלושה ימים (הי, אל תסתכלו עליי) במהלכם מציגים מגוון מעצבים וותיקים ומתחילים את מרכולתם החורפית. השנה נערך האירוע במתחם האופנה החדש של גינדי, הידוע בכינויו אתר בניה ענק. 

יש לי מערכת שעות מסודרת של מה אני אמורה לראות בכל יום, ואני מדווחת על התצוגות בדף הפייסבוק של השבלוג ובאינסטושבלוג החדש. כאן אדווח לכם בקצרה מה לבשתי בכל יום כי אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני מעדיפה לחשוב על מה לבשתי לשבוע האופנה מאשר על דברים אחרים שקורים בימים אלה. כוונתי היא ללכת על סגנון לבוש שונה בכל יום, במטרה הכפולה להנות ככל האפשר מחד ולהתאים את ההופעה לשעה ולתכניותיי האחרות לאותו היום מאידך. לאירוע הגאלה שנערך אמש לא יכולתי לבוא. היום הגעתי לשתי תצוגות בערב, מחר יש לי שתי תצוגות ליליות (בהזמנה כתוב שקוד הלבוש הוא קוקטייל למרות שאני לא בטוחה עד כמה זה רציני) וביום רביעי אני מגיעה אחרי הצהרים אחרי כמה שעות של קורס תכנות ופגישות לא מחייבות. 

היום הלכתי על סגנון מגניב אך לא מתאמץ (ודאי ברור לכם שככל שרוצים להתאמץ פחות כך מתאמצים יותר, אבל בחיי שעשיתי מאמצים לא להתאמץ יותר מדי), הכולל תלבושת מונוכרומטית שחורה ויוני *.

התלבושת כולה סבבה את יוני ולכן הקפדתי על הרוגע הכללי כך שחתולינו ישאר בגדר המזניב (והמוזנב) ולא יראה כמו בדיחה עצובה. קל מאד להראות מגוחכת כשאת מתהדרת באביזרי Novelty ולכן חשוב לא להעמיס. 

תלבושת ליום 1 של שבוע האופנה

אוברול של Asos Curve

נעליים של פומה

יוני החתולתיק (מאסוס, שנה שעברה)

שרשראות מה. שטרן

קוראיי הוותיקים יודעים שאני מעדיפה להיעקץ בידי תנין מאשר לנעול נעלי עקב. עם זאת נשאלה השאלה, אילו נעלים נועלים עם אוברול באורך כזה, שאינן נעלי סטילטו שחורות מחד או אדידס לבנות מאידך (אפשרות שנפסלה מיידית בשל היותה טרנד לעוס עד דק). אחרי אי אלו דקות של מדידת ובעיטת נעלים שונות ברחבי הבית נזכרתי שבין נעלי החורף שמאוחסנות מתחת למיטה מחכה הזוג הזה של פומה שמתאים בול.

נעלי התעמלות של פומה קומפלט עם שפיץ, ניטים ניצנוצאז' ו"עור נחש"

לסיום, צילמתי עבורכם סרטון קצר המתאר את ההרפתקה של יוני בשבוע האופנה. תשמרו על עצמכם ונתראה מחר.

* כל מאמצי לא להתאמץ, אגב, טבעו בתהום הנשייה בשניה שהתיישבתי, לבושה ומאופרת, על הספה להזמין מונית. בעוד אני מתעסקת עם הסלולרי שמעתי צליל קחחחח רם וכשקפצתי בבהלה קלטתי שישבניי, שעד לפני שניה היו מכוסים בבד לא מתאמץ בעליל, חשופים לרוח הקרה ולאפשרות ברורה ללעג. מאחר ואני ליידי ולא יוצאת מהבית בלי מכנסיים (חשוב לי להבהיר זאת, מאחר ויתכן ומעסיקים פוטנציאלים קוראים את השבלוג) הורדתי במהירות את האוברול העדין והארור ותפרתי אותו תוך כדי איתות נואש לנהג המונית שהנה אני כבר יוצאת. את שארית הערב ביליתי בלפסוע בצעדים זעירים כמו גיישה חיגרת והתיישבתי רק אחרי שווידאתי שהבד סביב ישבני רפוי ואיש לא עומד בדיוק מאחוריי.

אני מוציאה את המונח "מידות גדולות" מהלקסיקון

שולם עליכם, עגולי הכנפיים. ברגעים אלה ממש מונחת לפני רשימת המטלות היומית שלי, והיא ארוכה כמו הגלות and then some. אז למה אני כותבת פה במקום לעבוד, אתם שואלים? התשובה היא שאתמול בלילה זז לי משהו במוח ועכשיו אני לא מצליחה להחזיר אותו למקום. תקוותי היא שאצליח להזיז את החלק הזה גם אצלכם.

אתמול בלילה עברתי על הפידלי שלי ונתקלתי בכתבה הזו בבלוג של חנות האופנה המקוונת החביבה, מוד קלות'. אם לאמלק לכם, הצוות של מוד קלות' ניהל דיון מתמשך בשאלה האם נכון או שגוי לנהל קטגוריה נפרדת של בגדים במידות גדולות והחליטו לבסוף לבטל אותה, בטענה שבגדים צריך לחלק לקטגוריות לפי סוגם ולא לפי מבנה הגוף של הלובש. כך שמעתה יופיעו הבגדים במידות XS-4XL בכל חלקי האתר בלי שום התייחסות מיוחדת ותם עידן המידות הגדולות. במקביל, דורותי פרקינס הכריזו על השקת קו מידות גדולות חדש, למרות שהקו הרגיל שלהם מגיע עד מידה 50 מאז השקת המותג.

ההכרזות האלה גרמו לי לתהות מה מקור ההפרדה בין מידות גדולות ומידות רגילות מלכתחילה. השאלות שמטרידות אותי הן שתיים - למה רשתות אופנה מפרידות את המידות הגדולות מאלה הקטנות ומי היה ה"גאון" השיווקי שהחליט לציין מידות בגדים כגודל ולא כמספר. 

ראשית, יש כאן ענין תרבותי. טווח המידות ה"רגיל" משתנה בהתאם לרוח הזמנים. בשנות התשעים המאוחרות יכולתם למצוא מידה 46 בכל חנות נורמלית, והיום קשה למצוא מידה 44. בעבר מידה 48 נחשבה ענקית והיום יצרני מידות גדולות מציעים כחלק רגיל מהקו שלהם בגדים במידה 56. גם המידות הקטנות ביותר 2-0 נוספו רק בעשורים האחרונים ולא היו קיימות לאורך רב המאה העשרים.

התרבות הצרכנית בה אנחנו חיים מוכרת לנו תדמית מסוימת לה אנחנו צריכים להתאים כדי להיות ראויים לאושר. הבעיה שלנו היא שאנחנו לעולם לא נתאים לתדמית ולכן לעולם לא נפסיק לצרוך מוצרים שאמורים לקרב אותנו אליה (זו אמנם קלישאה אבל זכרו שגם צילומי הדוגמניות בתקשורת מרוטשים כדי להתאים לסטנדרט בלתי אנושי מסוים). התדמית הזו כוללת מוסכמות חברתיות (עדיף להיות גבר לבן וסטרייט מאישה שחורה ולסבית), סמלי סטטוס (הרכב הנכון, הדירה הנכונה והמשרה הנכונה) ומראה (מידה, גוון עור ועינים, מראה עור). לחברה צרכנית משתלם לחלק את מידות הבגדים ל"טובות" ו"רעות" ולהקצות את מי שלא עונה על הגדרת היופי הסטנדרטי לרשתות אופנה נפרדות בהן מוכרים ביוקר בגדים סוג ב לאזרחים סוג ב. רמת השרות מתאימה לרמה הנדרשת בידי הלקוחות, הלא ברור לכם שלקוח של מרצדס לא היה מוכן לקבל את רמת השרות שמקבלים צרכני התחבורה הציבורית.

שנית, יש את הפן המעשי. בגדים במידות גדולות דורשים יותר בד מה שמטרפד לעתים את היכולת לייצר בגד מסוים בטווח מידות רחב ולתמחר את כל המידות בו באותו האופן. לא יתכן שנשים שמנות ישלמו יותר על הבגדים נכון? נכון. אבל יש דרכים לעקוף את זה, כמו להעלות את מחיר כל המידות לרמה אחידה שתסבסד, כביכול, את עלות הבד הנוסף ואם צריך גם את הצורך בתדמיתנות כפולה עבור כל דגם.

אז למה בעצם דורותי פרקינס בחרה להוסיף קו נפרד של מידות גדולות במקום פשוט להגדיל את טווח המידות שלה עוד יותר? קו נפרד מאפשר מיתוג נפרד והפרדה בין שני קהלי היעד. יש שתי סיבות לרצות להפריד בין הקהלים וכל אחת מהן עגומה יותר מהשניה - המחשבה שלנשים שמנות צריך למכור אחרת מלרזות (כלומר, להשתמש בקמפיין אחר) והרצון להמנע מתדמית של רשת שמוכרת לשמנות, כי איזו אישה רזה ואופנתית תרצה לקנות בחנות שמוכרת לנשים שמנות ומוזנחות?

נשים שמנות אכן מרגישות נפרדות מקהל הנשים הרזות אבל אין לכך סיבות מוצדקות או מוסריות. אנחנו מרגישות נפרדות כי מתייחסים אלינו ככה והתרגלנו. התרגלנו לקבל בגדים דלים מכל בחינה אפשרית ולשלם עליהם יותר. התרגלנו לקנות טרנינגים של גברים במקום פיג'מות כי לא הציעו לנו משהו אחר. התרגלנו לחזיות מכוערות ויקרות שמצמצמות וחונקות אותנו. אחרי מספיק שנים של יחס חברתי מסוים את מתחילה להפנים אותו ביחס לעצמך. אם איש אחד אומר לך שאתה שיכור למי אכפת, אבל כשכל רשתות הצריכה, הפרסום, העיתונות ומערכות הבריאות אומרות לך שאתה שיכור, אתה הולך הביתה, מכבה את האור ונכנס למיטה.

בחברה בה אנו חיים כיום ההפרדה בין ערכים, חיברות וצריכה לא קיימת יותר. פרופסור דן אריאלי וכלכלנים התנהגותיים אחרים דנים באריכות בכך שסביבת החיים הנוכחית שלנו ביטלה את חופש הבחירה ויכולת דחיית הסיפוקים ומחייבת אותנו לפתח מנגנונים חדשים שיחליפו אותם כדי לחיות טוב באמות המידה שלנו. ברגע שאנחנו מפתחים מודעות לכך העינים נפתחות, אנחנו מתחילים לראות את האיש שמתפעל את העסק מאחורי הוילון ומפתחים את היכולת לשים גבולות חדשים במקום בו אנו זקוקים להם. אין סיבה להסכים לכך שרשתות בגדים יסמנו את מידתי כ"גדולה פי שתים מהרגיל" במקום "50" שהוא מספר נטול ערך על רצף מספרים נטולי ערך.

אנחנו, ציבור הצרכניות השמנות, נמצאות כבר שני עשורים לפחות במאבק על זכותנו לקנות בגדים ראויים במידה שלנו. אני אומרת, הגיע הזמן לעבור לשלב הבא - זה שמוד קלות' נמצאים בו, ולדרוש לחסל את ההתייחסות התרבותית והצרכנית למונח "מידות גדולות". 

אני לא בלוגרית מידות גדולות. אני בלוגרית אופנה ושמנופמיניזם. כבר שנים שאני מגלגלת עינים ודופקת את הראש במקלדת בכל פעם שמישהו משתמש לידי ביופמיזמים נשים אמיתיות כי מרתיח אותי שאנשים מנסים לטייח את העובדות שניצבות מול עיניהם כדי שלכולם יהיה "נעים" יותר. זה לא נעים לי וגם אם כן היה, נעים זה לא ערך בעייני אלא כלי שאנשים שאין להם יכולת לשים גבולות מנצלים לטובתם כשרומסים אותם. ותאמינו לי שכשמישהו רומס אותך, הדבר האחרון בעולם שמענין אותו זה אם נעים לך באותו הרגע או לא כי אתה בלתי נראה בעיניו. 

אתמול בלילה שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה נטולת יכולת להרדם. כבר ימים שאני מתרחקת מפייסבוק ומקריאת כתבות בעיתונות הפופולרית כי אווירת השנאה והאלימות שחוגגת בישראל הפכה לבלתי נסבלת עבורי. חשבתי על כל הציבורים עליהם אני נמנית ונגדם מופנית שנאה והסתה ועל המחיר הגבוה שאנחנו משלמים על הציווי להיות נאמנים לערכינו ולעצמנו. ואז עלה בי שביב תקווה. שרונה, חשבתי לעצמי, בעוד חמישים שנים המאבק המייאש והמייסר שלנו נגד מיזוגניה, הומופוביה ותרבות האונס יהיה אנקדוטה מהעבר. אנחנו נראה את נכדינו נהנים מעולם טוב יותר, בזכותנו, ומזלזלים בנו על כל מה שסבלנו בדרך לשם. הם יוולדו לתוך עולם מכבד יותר ודרך החיים שלנו תראה להם פרימיטיבית, ובצדק. זה לא חלום, אני מוקפת בנשים וגברים שנלחמים כל יום במגוון דרכים כדי להביא אותנו לשם.

אז אני מודיעה רשמית שאני עם המונח "מידות גדולות" גמרתי. לא אשתמש בו בעצמי ולא אגלה סבלנות כלפיו. אני מקווה שתצטרפו אליי. זה נשמע אולי כמו צעד קטן מאד לאנושות, אבל כשאת אישה ישראלית שמנה (בין שאר הדברים) זה משהו די גדול.

זה הסתיו עם הענן ועם ה-So Simple המבלבל

בשבת סיפרתי לכם איך נסעתי לקניון רננים כדי לשזוף במו עייני הטרוטות את קולקציית הסתיו החדשה של So Simple. המסקנה היתה שלמרות זיופים צורמים במידות ובדיוק של הפרטים הקטנים רשמתי שיפור בגזרות, בבדים ובגישה - מרשת המייצרת בגדי ליצנים לשמנות (עלאק, המידה הגדולה ביותר שלהם היא 48 וחלק ניכר מהדגמים מסתיים במידה 46 או 44) לרשת המנסה לספק ללקוחותיה בגדים סולידיים ראויים. בנוסף סיפרתי לכם שהתאהבתי בשמלה אחת שחלקכם אהבתם וחלקכם ממש לא (אבל זה לא מפתיע אותי, כי אני רגילה לתגובות בסגנון "לא הייתי לובשת את זה בחיים אבל עליך זה ממש מגניב" מיום שפתחתי את השבלוג). 

הפעם נסעתי לסניף בקניון גבעתיים. את השמלות הגאומטריות שבגללן יצאתי למסע הזה לא מצאתי גם שם אבל כן מצאתי בגדים רבים אחרים שלא היו בחנות בה ביקרתי בשבוע שעבר. למי שלא שולט במידותיי (למה אתם לא שולטים במידותיי?) אני לובשת מידה 48-50 וגובהי 1.71 מטרים.

ראשית, תיקון לרשומה הקודמת - המוכרת בחנות ברננים אמרה לי שהמכנסים בצבע אבן שמצאו חן בעיני מגיעים עד מידה 4 בלבד. אבל היא טעתה, הם קיימים גם במידה 5 והנה הם לפניכם.

אני לובשת מכנסי ניס במידה 5 מתוך 5 שעולים 329₪
וטוניקת קרפ במידה 4 מתוך ? שעולה 199₪

המכנסים אכן נחמדים ונוחים כמו שציפיתי. הם רכים וחביבים ומגיעים בבז' המצולם ובאפור מגניב. יש להם כיסים וגומי במותניים והם נינוחים מחד ומתאימים לעבודה מאידך. את הטוניקה לא אהבתי אבל היא החולצה היחידה בחנות שנראתה סבירה עם המכנסים. אני הייתי לובשת אותם בחורף עם טישרט שחור רך שמתחתיו מציצה גופייה לבנה וסניקרז או נעלי אוקספורד גבריות.

מהשמלה הבאה לא ציפיתי להרבה. הבד שלה לא היה נעים למישוש, בשל היותו עבה וטיפה מחוספס, אבל שילוב הצבעים של חומים וסגולים מצא חן בעיני. המידה הגדולה בחנות היתה 4 ולא ברור אם זה מאחר והיא לא מיוצרת במידה 5 או שהמידה חסרה. בכל מקרה, היא היתה צרה עליי וגרמה לי להראות בחודש השניים עשר. אני הראשונה להודות שיש לי בטן עגולה ובולטת (כאילו שיעזור לי להכחיש את העובדה הזו) אבל גזרה נכונה היתה מאזנת אותה במקום להבליט. אני לא נוהגת לחפש בגדים מרזים אבל זה מוגזם. אולי אם הייתי מודדת מידה 5 זה היה נראה טוב יותר.

אני לובשת שמלת סורבון במידה 4 מתוך ? שעולה 329₪

בשלב זה חשבתי שמן הראוי שאמדוד שמלה גדולה יותר. אז לקחתי את השמלה הזו במידה 5 ואבוי לי, היא היתה קטנה. השרוולים היו צרים כל כך שפחדתי שהם יקרעו והיא היתה מונחת עליי בצורה גרועה מאד. 

אני לובשת שמלת טורונטו במידה 5 מתוך 5 שעולה 329₪

הבלגן המידתי ממשיך עם הצירוף הבא של חצאית וחולצה.

החצאית מגיעה לפי דברי המוכרת רק עד מידה 3 אבל המותנים שלה גמישים ולכן היא התאימה לי. הבד מתאים בהחלט לסתיו והחורף הישראלים מבלי להכביד, והגזרה מאד בריטית. אני חושבת שעם מגפים חומים בעלי עקב עבה וכמה טיפות גשם אפשר יהיה לדמיין בכיף שהלובשת יצאה הרגע מהטיוב בלונדון. אגב, היתה בחנות חצאית נוספת יפה בהרבה אבל גם היא הגיעה רק עד מידה 3 ולא עלתה לי על פלח עכוז יחיד. חבל.

החולצה, לעומת זאת, מגיעה עד מידה 5 והיתה תלויה עליי כמו שק. הבד ממנו היא עשויה דומה לפיקה דקיק מוזר ולא אהבתי אותו. בכל הנוגע לשילוב של החולצה עם החצאית, עובדה ידועה היא שאני לא נראית טוב בחצאית וחולצה כך שאני מאשימה את עצמי ולא את המעצבת. חצאית עם טישרט או גופיה צרה אני עוד יכולה ללבוש ולהראות כמו בת אדם, אבל חצאית עם חולצה מחויטת? ועוד בפנים? הבטן שלי בולטת מדי לדברים כאלה ואני נראית כמו בלונה בארונה. בגלל זה החלטתי לפני זמן מה שאני מפסיקה להתפתות לחצאיות וקונה מעכשיו רק שמלות.

אני לובשת חצאית דוריס במידה 3 מתוך 3 שעולה 269₪
וחולצת דנית במידה 5 מתוך 5 שעולה 229₪

והנה בגד שכל קוראיי וחבריי ודאי יחשבו שיוצר במיוחד בשבילי, אבל הם מפספסים בשנה. מדובר בשמלת חולצה נחמדה בעיטור כלבלבים. היא נוחה, עשויה מבד נעים, הסגירה הרמטית (להבדיל מכל כך הרבה שמלות וחולצות כפתורים אחרות, בהן תמיד נפתח פער חושפני בין הכפתורים העליונים לעור הלובשת) והכל סבבה פרט לזה שהטעם שלי השתנה בשנה האחרונה ולא בא לי כרגע על הדפסים מהסוג הזה. עם זאת, היא מקסימה ונוחה ואני בטוחה שהרבה שמנמנות יאהבו אותה כפי שהיא, או עם חגורה, או מעל מכנסים. 

אני לובשת שמלת מוניקה במידה 5 מתוך 5 שעולה 349₪

את השמלה בכתום ובורדו שעל תמונותיה אני מזילה ריר כבר שבועיים לא מצאתי גם כאן וגם בסניף הזה, כמו בקודמו, המוכרת אמרה שמעולם לא ראתה כזו. אבל כן מצאתי אותה בבד אחר, שחור בהדפס פרחים גדולים. כשביקשתי למדוד אותה במידה 5 נעניתי (אתם יודעים מה מגיע עכשיו נכון?) שהיא קיימת רק עד מידה 3. מאחר ודבר דומה נאמר לי בטעות בחנות ברננים על המכנסים שמדדתי בתחילת הרשומה, ביקשתי ממנה פעמיים לבדוק במחשב ולפי נתוני המלאי הרשתיים שהיא מצאה, השמלה אכן לא קיימת במידה גדולה מ-3. ליתר בטחון, שאלתי בדף הפייסבוק של הרשת אם השמלה קיימת גם במידה גדולה יותר ואעדכן בדף הפייסבוק של השבלוג וכאן אם יתברר שאכן כן.

בכל מקרה, בדומה לאחותה השחורה מהסיבוב הקודם, מדובר בשמלה שהפתיעה אותי לטובה. במילה אחת, היא מהממת. הבד החורפי נעים, החצאית רחבה ומקסימה ומגיעה לי בדיוק למקום הנכון בקרסול. כל מה שקורה מעל המותן פשוט מטורף. יש לה מחשוף שנות שבעימי מהמם, שניתן לצמצם או להגדיל באמצעות הכפתורים. את הסרט השארתי פתוח, כי הסנטרים הכפולים ומכופלים שלי דורשים הארכה מקסימלית של מפתח הצוואר פן אראה כמו צפרדי וקרפד חברים. 

מאחר ומדובר במידה 3 ולא במידתי, השארתי את כפתורי השרוולים פתוחים אחרת הם היו צרים מדי. בנוסף, לא היו מזיקים לי כמה סנטימטרים נוספים של בד מסביב לישבנבטן. עם זאת, חשוב לי להבהיר שהתמונות לא עושות צדק עם השמלה. במציאות היא גורמת לי להראות כמו אמזונה בגובה 1.80 מטרים. היא תהיה מושלמת מתחת לסוודר או למעיל עור או למעיל ג'ינס, עם מגפיים או סנדלים או נעלי עקב. היא פשוט פצצה ואם יתברר שהיא אכן מגיעה רק עד מידה 3 זו תהיה עוולה של ממש ללקוחות הרשת, מה שמוביל אותי לסיכום סקירת הקולקצייה הזו.

אני לובשת שמלת מרינה במידה 3 מתוך 3 שעולה 599₪

אני מחזיקה בדעתי שיש כאן שיפור משמעותי מהעונות הקודמות. תאמרו מה שתאמרו על הבגדים שהראיתי, מגוחכים הם לא. אלה לא בגדים של שמנות ולא בגדים שמתבלטים בשום צורה. הם פשוט בגדים, וזה כל מה שאני רוצה - רשת שתמכור בגדים נורמליים לשמנות.

יחד עם זאת, ניכרת עדין הבעיה הפיזית והאידאולוגית במידות. הבגדים היפים והמיוחדים בקולקצייה מגיעים, כמו בעונות הקודמות, רק במידות הקטנות. אין לכך שום סיבה מעשית ולכן מוצאות עצמן הלקוחות במידה 46 ו-48 להן מיועדת הרשת (הממותגת כרשת למידות הביניים 40-48) תוהות למה לי לא מגיע? האם המעצבת לא רוצה להיות מזוהה עם לקוחות שמנמנות? האם היא מתביישת בקהל אליו היא עצמה מכוונת? האם היא חושבת שנשים במידה 46-48 לא יכולות ללבוש שמלות יפות או חצאיות קצרות? האם היא לא סומכת על היכולת שלה לייצר גזרות מוצלות למידות האלה? האם היא חושבת שזה ידרוש תוספת בד ולכן לא הוגן לתמחר את כל המידות של אותו הדגם באותו האופן ולכן עדיף כבר לוותר מראש על המידות הגדולות? למה לנשים במידה 46-48 לא מגיע ללבוש את אותה השמלה שהרשת מוכרת במידה 44? ולמה הרשת מתעקשת למתג את עצמה כרשת למידות הבינים בזמן שבאופן שיטתי היא מונעת מהלקוחות השמנות יותר שלה גישה לבגדים שהרזות יכולות לקנות?

השאלה למה? תשאר ככל הנראה בלי תשובה, וזה מכאיב לי. כל מי שהיה קורבן לבריונות בחייו נושא בליבו את השאלה הזו. אני כמעט בת ארבעים ועדין חולמת לגלות למה הבריונית של השכבה התעללה דווקא בי 14 שנים. כל כך הרבה ילדות, נערות ונשים שמנמנות ושמנות היו קרבן לבריונות בחייהן ואנחנו עדין ממלאות את תפקיד שק האגרוף של תעשיית האופנה. לדפנה לווינסון יש את הכח להעצים את הנשים האלה ובמקום זאת, היא מוסיפה עוד למה? לרשימה האינסופית שרובנו סוחבות איתנו.

בימים בהם הייתי בת בית ברשת, ביקשתי מהם שוב ושוב שיגדילו את טווח המידות. כעת אני מבקשת דבר אחר, פשוט בהרבה - ייצרו את כל הדגמים בכל המידות וודאו שכל המידות נמצאות במלאי של כל הסניפים לאורך כל העונה. האין זה So Simple? בעיני זה אלמנטרי.

סתיו ב-So Simple

בפרקים הקודמים בסדרה הפופולרית שרונה מבקרת את So Simple - שרונה מגלה שהרשת קיימת מבקרת בה ומרוצה, שרונה מפתחת ציפיות, הרשת מפתחת ציפיות משרונה, הרשת מאבדת עצמה לדעת עם כמה עונות עוקבות מלאות שמעטס סינתטי מהסוג הקלישאי ביותר, שרונה מתאכזבת, שרונה הופכת לפרסונה נון גרטה ולא מוזמנת יותר להשקות.

אבל מי שמכיר אותי יודע שאני דומה להרפס, Once קיבלת אותי - נתקעת איתי לכל החיים. 

לאחרונה מסתובבות ברשת תמונות מהקולקציה החדשה ובה שמלה אחת מסוימת שעושה לי עיניים. מדובר בשמלה ארוכה ארוכה עם חגורה צרה וחצאית עשירה בבד בגווני כתום ובורדו מהוהים שלפי פיסות מידע שאספתי (איני יודעת אם זה נכון, כי אני כבר לא חלק מרשימת המכותבות, כאמור) עוצבה בידי תמר קרוון. וכך, מוזמנת או לא, דילגתי לחנות של הרשת בקניון רננים לבדוק מה חדש ובראשי תסריט מוכן על מה עומד לקרות - השמלה תתאים לי ותראה נפלא אבל תהיה עשויה מבד סינתטי בלתי נסבל ועצבנית אך מסופקת אדלג חזרה למקלדתי ואכתוב אמרתי לכם.

כשהגעתי לחנות גיליתי, שלמרות שהרשת טוענת שהשמלות האלה כבר בחנויות, הן לא. מאוכזבת שלא יצא לי למדוד את השמלה המפתה, בחנתי את הבגדים החדשים שכן הגיעו. החנות ברננים קטנה יחסית ומחולקת בצורה נוחה - בצד אחת תלויים בגדי העונות הקודמות (זוועות צבעוניות חסרות חן) ובצד השמח תלויה קולקציית הסתיו.

מאחר ובגילי המתקדם איבדתי ענין בלהתרגז בכוונה, דילגתי מראש על כל הבגדים שלא נראו לי וחיפשתי רק בגדים שכן ימצאו חן בעייני. יאמר לזכות הרשת שהם בלבלו אותי כמו שצריך, כי קשת הצבעים של הקולקציה החדשה (כחולים, אפורים ושחורים) מתוחכמת למראה. בגדים רבים בה נראו לי נאים במבט ראשון, ורק כשבחנתי אותם לעומק הבחנתי בפרטים שפסלו אותם לטעמי כמו כיווצים במקום הלא נכון, גזרה מלבנית נטולת צורה ומידות בעייתיות. הבעיה המרכזית עם החולצות, שמרביתן גזורות יפה ועשויות מבדים בהדפסים אלגנטיים, היא שקו המותן שלהן עשוי מגומי מכווץ. למה? אלוהים יודע, אבל אני לא הולכת עם חולצות שנגמרות בגומי, זה ממש לא מגניב, לא נוח ולא מחמיא בעיני.

בסוף המעבר על הקולקציה נכנסתי לתא המדידה עם ארבעה פריטים - שתי שמלות זהות בכחול ובשחור, שמלה אחת בהדפס אותיות ומכנסים יפים בצבע אבן. לפני שאכתוב את דעתי על כל בגד, אזכיר לכם שאני לובשת מידה 48-50 ושגובהי 1.71 מטרים.

ראשונה מדדתי את השמלה עם האותיות. השמלה עשויה מבד נעים ויש לה כיסים ושתי בעיות. ראשית, האורך שלה לא מחמיא בעייני. המוכרת קיצרה לי אותה עם סיכות לאורך מעל הברך, ואז היא נראתה הרבה יותר טוב. אני חושבת שהיא תהיה נחמדה כשלעצמה, עם סוודר גדול מעליה או מעל מכנסים. הבעיה השניה היא שהיא צרה מאד. במבט הצידי רואים שהיא צרה בבטן ובישבן וכשהכנסתי ידיים לכיסים כמעט נחנקתי. 

 אני לובשת שמלת באלי בשחור משולב במידה 5 מתוך 5
מחיר השמלה 349₪

הבאים בתור, לפי התכנית, היו המכנסים היפים בצבע אבן. הם היו צרים וכותנתיים רכים למגע, מאד קוליים, עם כיסים, אורך מדויק וגומי במותניים. המידה הגדולה ביותר היתה 4 מאחר ולפי המוכרת "הם יצאו מאד גדולים ודפנה החליטה שלא צריך לייצר אותם במידה 5". לצערי, הם לא עברו את הירכיים שלי ולא יכולתי לצלם אותם אפילו.

אחרונה חביבה נותרה השמלה בשחור ובכחול. בפעם האחרונה בה הוזמנתי לאירוע בלוגרים של המותג כתבתי את הפסקה הבאה:

כשהגעתי ראיתי הרבה סטנדים עם קולבים ומוכרות מוכנות לשרת את קהל המוזמנות השמנות. אחת מהן לבשה שמלה יפה וביקשתי מיד למדוד כזו. היא אמרה שזו לא שמלה של המותג (ידעתי את זה מיד כשראיתי אותה, זו שמלה של קלוטה שנמכרת ברזילי ואני מכירה את המעצבת) אבל מיד הבטיחו לי שיש בקולקציה החדשה שמלות רבות דומות. כשביקשתי לראות אותן הציגו בפניי כמה טוניקות חסרות צורה שכל קשר בינן לבין השמלה של קלוטה מקרי. כששאלתי מה הקשר לשמלה עליה דיברנו אמרו לי אבל ביקשת שמלה רחבה. לא, אמרתי למוכרת, שמאוחר יותר התברר שהיא היא דפנה לווינסון בכבודה ובעצמה, ביקשתי שמלה יפה.

ובכן השמלה החדשה היא גרסה סופר מוצלחת של השמלה המדוברת, והיא ללא ספק הבגד המשמח ביותר שיצא לי לראות בחנות מידות בינים ישראלית אי פעם. 

אני לובשת שמלת מאיה שחורה במידה 5 מתוך 5
מחיר השמלה 329₪

מדובר בשמלה מבד עם גימור חלק דמוי זמש או קטיפה או אין לי מושג מה אבל אני אוהבת את זה. היא צרה למעלה ומתרחבת למטה. היא ארוכה מאחור יותר מקדימה ויש לה כיסים נוחים. אבל הדבר הכי נפלא בה הוא שאין בה שום דבר שמזכיר שמלה לשמנות. היא פשוט שמלה מצוינת, מגניבה להפליא, אופנתית דלוקס, לא מתאמצת, חגיגה לעיניים וכיף ללבוש. היא נראית כמו משהו שכל מעצב שמכבד את עצמו, את לקוחותיו ומודע לטרנדים העולמיים ייצר. והיא קיימת גם בכחול כהה שהיה יפה משמעותית מהשחור על הקולב אבל עליי, לצערי, נראה פחות טוב.

אני לובשת שמלת מאיה כחולה במידה 4 מתוך 5

כאילו כל זה לא מספיק, השמלה עולה 329₪ לפני כל מיני מבצעי מועדון ומה שלא יהיה. כלומר, מדובר בשמלה שמקומה ברזילי אבל עולה חצי או שליש ממה שהייתם משלמים עליה שם. מה אני אגיד לכם, אני מקפצת על הכסא בזמן שאני כותבת עליה.

אז מה המסקנה? ובכן, הקולקציה החדשה של So Simple נראית במבט על כמו הקולקציה הטובה ביותר שלהם מאז שהרשת קמה. במבט מקרוב קיימת עדין הבעיה הקבועה של מידות המכנסים הקטנות מדי (גם מידה 5 מתפקעת עליי) ופרטים קטנים שהורסים דגמים. כל זה לא משנה את העובדה שזו אכן הקולקציה הטובה ביותר שהם הוציאו מאז שהרשת קמה. אני עדין אורבת לשמלת המקסי כדי למדוד ולכתוב גם עליה ועל אחיותיה הגאומטריות אבל עכשיו אני אופטימית בהרבה, מאחר והבדים של הבגדים שמדדתי היו נעימים מאד ויש סיכוי מצוין שגם הבד ממנו היא עשויה יהיה נעים.

שמלת מאיה הזו וצבעי הבגדים מעידים על שינוי במחשבה של דפנה לווינסון, המעצבת. מדובר בקולקציה שלא נראית כאילו עוצבה במיוחד לשמנות, או שמנמנות או נשים אמיתיות או מה שלא יהיה חתך האוכלוסייה אליו מכוונת הרשת רשמית. הם פשוט נראים כמו בגדים אופנתיים שקרובים יותר לצד הקולי של הסקלה מלצד הסופר מתאמץ. ואני, גבירותיי ורבותיי, אוהבת את זה.

קישור לחלקה השני של הסקירה.