חזרה למגרש

נראה שהשבלוג החליט לשים את מידת הגאווה שלי למבחן בימים האחרונים. ראשית החלטתי לפרסם את הפוסט הזה, למרות שכמה מהצילומים בו גורמים לי לרצות להתחבא מתחת למיטה, ועכשיו זה. בגלגול הבא, בי נשבעתי, אחזור כבלוגרית דוגמנית שכולם אוהבים, בהנחה שעדין יהיו אז בלוגים.

בכל מקרה, זוכרים שהתלוננתי לא פעם ולא פעמיים על העובדה שאין בארץ בגדי ספורט לשמנות (יכול להיות שגם לשמנים, אבל טרם יצא לי להיות שמן)? וזוכרים שמצאתי חנות מקוונת שמוכרת בגדי ספורט מקצועיים גם במידות גדולות והזמנתי כמה? ובכן אתמול, אחרי חמישה חודשי העדרות בעקבות הפציעות בידים שלי והניתוח שעברתי, סוף סוף חזרתי למגרש הטניס ולמאמן שלי כדי לראות איזה נזק נגרם לי, אם בכלל, ואם אני יכולה לסבול אימון של חצי שעה בלי יותר מדי כאבים.

כל כך התגעגעתי לטניס. פשוט לא יאמן איך אדם כמוני, שלא הולך למכולת ברגל, יכול לסבול מהעדר פעילות גופנית. הבנתי את זה במלוא העוצמה כשהגעתי אתמול לחניה של המגרשים בהרצליה והתחלתי לבכות בהתרגשות למראה השלט בכניסה. יש בזה משהו, במאמץ להשתפר כל הזמן, שמשמח אותי. באימוני הטניס אני לא מוותרת לעצמי וממשיכה גם כשכואב וכשאני עייפה ואדומה כמו תשע עגבניות ועוצרת רק כשהמאמן שלי מורה לי להעביר את המחבט ליד השניה ולשתות. אז לכבוד המאורע המשמח לבשתי את מיטב בגדי הספורט החדשים שלי והנה הם לפניכם, בתמונה בה העינים שלי עצומות והרגלים שלי מוזרות ואני נראית כמו תחש שהרגע סיים שחייה מהנה ועודו לח. גלגול הבא, דוגמנית, וגו'.

אני לובשת 

חצאית טניס מאתלטא (שזה בעצם גאפ האמריקאי)

חולצת ספורט 100% כותנה מ-H&M

גרבים של נייקי

נעלי טניס של אדידס (ישנות)

תיק טניס של ווילסון מאיביי (אם מענין מישהו שאסקור אותו פה, תגידו)

אז אולי אני לא נראית מי יודע מה, אבל ההרגשה היתה נהדרת. וצלחתי את השיעור בלי יותר מדי כאבים. ומסתבר שלא שכחתי את הטכניקה, רק שסיבולת הלב-ריאה והשרירים שלי הדלדלו (כצפוי) וצריכים לחזור לעצמם. אבל אני מאמינה שבעוד שנים שלושה אימונים מקוצרים אוכל לחזור לשיעורים מלאים ולסגור את הפער תוך חודש-חודשיים.

ועכשיו, יום אחרי, השרירים שלי כואבים כמו שלא כאבו הרבה זמן ואני מאושרת מזה. אני. ספורט. אהבה. מה הלאה, שלום במזרח התיכון? לכו תדעו.