תגידו עליי מה שתגידו, אני לא עשויה מאבן. קראתי היום את תחינותיה של תמר ניר בפייסבוק שיעזבו אותה כבר באמא שלה מנעלי אוקספורד, וגם קריאותיה מעוררות החמלה של המלבישה לעזרה במציאת מגפוני זמש הולמים לא חמקו מעייני. הנה אני כאן אם כן, בנות, לסוך בשרכן בשמן מנעליי למען ייטב לכן.
ראשית, אני חושבת שהנעלים שקנתה האוכמנית בלונדון דומות מאד למה ששלי מחפשת, היינו מגפוני זמש עם עקבים בגובה סביר ושרוכים בצבע גמיש. ובכן, האוכמית ואני מדדנו את הזוג המופלא הזה בתכלת ב-Office ובסוף רק היא קנתה אותם, כי העקבים היו יותר מדי בשבילי.
מאחר והתאהבתי בנעלים, שהזכירו לי את מגפוני הזמש המקסימים עם שני חורי השרוך שאבא שלי היה נועל כשהייתי ילדה, רציתי גם אני כאלה ופתחתי בחיפוש נמרץ אחר זוג דומה אך שטוח. אחרי יומיים של חיפושים, ויומיים לפני שחזרנו לארץ, נשברתי וקניתי את הדבר שתכננתי מראש לקנות בנסיעה - נעלי אוקספורד. אבל כמו תמר, גם אני לא רציתי זוג קלאסי שחור-לבן עם חרטום מעוגל סטייל נעל ג'ז של שנות ילדותי, אלא משהו מהוקצע ומגניב יותר. וכך, אחרי שראיתי אותן בחלונות הראווה מדי יום במהלך וכשלו נסיונותי לעמוד בפיתוי, רכשתי לי את האוקפורד-לא-אוקספורד האלה בסניף של Office בתוך טופשופ הגדול באוקפורד סירקס.
אבל נפשי המיוסרת לא נחה (קשה, קשה) וכמיהתי למגפוני זמש נותרה כשהיתה. מה רבה היתה הפתעתי, ביום האחרון לנסיעה, למצוא את שחיפשתי דוקא בהיכל הסטילטו של קורט גייגר בקובנט גרדן! מגפוני זמש כחולים לנשים, כמעט כמו אלה של אבא, שטוחים ונוחים למשעי ובמחיר מבצע של 30 פאונד במקום מאה.
יפה מאד חלאה, אתם ודאי אומרים לעצמכם. למה לא תמשיכי להתעלל בשלי המסכנה שכל רצונה בחיים הוא למצוא איזה מגפון קטן לקום בשבילו בבוקר? ובכן, יש לי שני דברים לומר לכם. ראשית, אתם רואים אותי נועלת אותם? לא. ולמה לא? כי אין פה חורף או סתיו או כל מזג אויר סגרירי אחר שראוי להן, וזה כואב בלב. ושנית - מוהאהאהא!
