ביומנו המשותף הראשון ב
לונדון, קבענו אני והאוכמנית להפגש ביציאה מהטיוב בקובנט גארדן. התכנית כללה גרירות הדדיות האחת של השניה לחנויות האהובות עלינו באיזור וקפקייקים.
התוכלו ילדים לזהות את החמוס בתמונה?
אני גררתי את האוכמנית ל-
Whistles ול-
Les Néréides ואילו היא הביאה אותי לממלכה הפרטית שלה - החנות של
רדלי בפלורל סטריט, דקה הליכה מהגרדן. מה אני אגיד לכם - אני נלחמתי. אמרתי שהתיקים שלהם זקנים, אמרתי שהם נוקשים, אמרתי שהם יקרים, אז אמרתי.
ראשית, המוכרת היתה פשוט נהדרת. כשסיפרתי לה את הסיפור שובר הלב על
הסנדלים המושלמים שלי, שאיני יכולה לנעול כי הם כל כך קשים שאפילו הסנדלר הרים ידיים, היא אמרה לי
"חבל שלא הבאת אותם איתך, הייתי מחליפה לך". אמרתי לה שקנו לי אותם לפני חודשים דרך האינטרנט, אבל היא אמרה שזה לא חשוב כי הם רוצים שכל הלקוחות שלהם יהיו מרוצים. אכן, שרות מדרגה ראשונה שהולם חנות יוקרתית (ויקרה) שכזו. בשלב הזה, לא היתה לי ברירה אלא לוותר על ההתנגדות והצטרפתי לאוכמנית שהיתה עסוקה בחיפוש נמרץ אחרי תיק לעצמה ותיק לחברה חובבת המותג (מסתבר שהן קונות תיק כל שנה). רב התיקים שמצאו חן בעייני היו גדולים ויקרים מדי, אבל כשחזרתי לקומה העליונה וסייעתי לאוכמנית לבדוק כמה תיקים שהיא רצתה, ראיתי אותו ו-that was it.
הוא יפהפה, מהודר למדי (מזכיר לי תיקים של הרמס), בצבע מקסים וטרנדי וחלוקת התאים שלו פשוט מופתית.
הדפנות במרכז הן למעשה תא נוסף עם סגירה מגנטית, מושלם למטריה מתקפלת
האוכמנית, לעומתי, קנתה את הגרסה הגדולה של אותו התיק (שלי תיק יד, שלה תיק כתף) בצבע שאני לא סובלת, וכך ניצל העולם, שוב, מקריסה לתוך עצמו שכן עובדה ידועה היא שביום בו היא ואני נסכים שבגד או אביזר כלשהו יפה יגיע סוף העולם כפי שאנו מכירים אותו.
תיק אנג'ליקה סגול בגרסת הכתף, 145 פאונד
בנוסף קנינו את התיק של החברה של האוכמנית (אני לא זוכרת איזה דגם, אבל הוא היה שחור ומבריק וגדול) ומטליות מיוחדות להגנה על עור התיק (שאת שאריותיה מרחתי על המגפים שקניתי באוונס).
תגידו ת'אמת, ראיתם פעם מטלית נחמדה מזו?
האוכמנית מסתובבת עם התיק שלה בגאווה מרגע שקנתה אותו, אבל אני רציתי לשמור את שלי לסתיו ולהזדמנות מיוחדת לבכורה ארצית. וכך מצאנו עצמנו, אני והאוכמית, בערב שישי סתווי זה מתדפקות על דלת הוריה, לשם הוזמנו לארוחת ערב טעימה של צלי בשר בערמונים, זו אוחזת ברדלי הסגול שלה וזו בוורודה. רק רני הרגיש נבוך כי לא היה לו רדלי, אבל הוא הביא יין אז כולם סלחו לו.
