יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

אתונו של משיח

הדבר האחרון שאני מאחלת לשבלוג שלי הוא שיהפוך למעוז פמיניזם לוחמני. וזה לא כי אני לא פמיניסטית, אני פמיניסטית בת פמיניסטית אבל אני לא אוהבת לוחמנות משום סוג (ולראיה, אני מכנה את עצמי שמנאצית כשאני מטיפה לשמין ושמון פה בשבלוג ובכלל). בכלל, אני לא חושבת שאני מי יודע מה מצטיינת בהטפות מוסריות אבל אירועי הימים האחרונים בחזית הפמיניזיה העלו לי את לחץ הדם עד שעשן יוצא מהאוזנים המעוצבות שלי והגיע זמן לשפוך לאגר.

שני עניינים לי אליכם. אחד מהם כבר מטופל בידי אחותו של ברשומתה המשובחת ככה לא נראית ערווה, ואני פשוט אשלח אתכם לשם לקרוא ולהשתתף באירוע שהיא מארגנת במקום להכביר מילים. אז בואו נדבר על הענין השני - אדי, העמותה לתרומת איברים בישראל, יצאה בקמפיין פרסומי חדש ברחבי הארץ שמטרתו לעודד חתימה על כרטיס תורם איברים. לא רק שהם יצאו בקמפיין הזה, הם אפילו הודיעו לי לפני מספר שבועות שנבחרנו להמנות על כוכבי הקמפיין, אני ובומזי החתיך.


איפה הקטץ' אתם שואלים? ובכן, יום לפני שעלה הקמפיין בירושלים עיר קודשנו גילה משרד הפרסום של העמותה שנאסר על שימוש בתמונות נשים בקמפיינים בעיר, התקפלו חיש קפול ויצאו בקמפיין מותאם אשכים הכולל תמונות ואיזוכרי זכרים בלבד. הדבר עורר זעם רב בדף העמותה בפייסבוק, וגרר דיונים ארוכים כמו הגלות שעיקרם קריאה למנכ"ל העמותה מר גדי בן דרור להתפטר ולעמותה ככלל להעיף את משרד הפרסום שלהם לעזאזל. על כך הם הגיבו באופן הבא:
שלום חברים, בהמשך לדיון הערני ולתלונות שהועלו כאן ובמקומות אחרים:
צוות המרכז הלאומי להשתלות מתנצל שוב על פרסום שלטי האוטובוסים שלא הכיל תמונות נשים, ומבהיר:
בשום אופן איננו תומכים או מזדהים עם הדרת נשים או דמויות נשים מהמרחב הציבורי.
על הפתרון של שלטים המכילים דמויות גברים בלבד הוחלט אחרי היסוס רב, בלחץ גדול, אחרי שראינו מול עינינו את הצורך הקריטי ליידע את הקהל, ולא למנוע ממנו את המידע החיוני שאין להפחית בחשיבותו – והוא הצלת החיים לכל דבר וענין.
חשוב שתדעו כי את הדרישה המיוחדת להסרת תמונות נשים קבלנו בדקה ה- 99, יומיים לפני תליית השלטים.
לא ידענו קודם לכן על האיסור והופתענו מאוד,
בהתארגנות של הרגע האחרון אלתרנו חלופה,
כי כאמור עמד מול עינינו הצורך ליידע את הציבור על תכנית הקדימות בתור להשתלות,
הייתה לנו אפשרות לוותר על ירושלים ולא לפרסם בה, אבל חשבנו שלא מגיע לתושבי העיר "להיענש" ולא לדעת על תכנית הקדימות,
ובעתיד מבטיחים שלא לחזור על כך.
אנו מעריכים מאוד את קול הצעקה שהקמתם; אם יש האומרים שהחברה הישראלית הפכה לאדישה, אז אתם הוכחתם את ההיפך - הראיתם אכפתיות, מעורבות גבוהה ודרישה לשינוי.
בנוסף לכך להתחמקות החנפנית חסרת הערך הזו, מקפיד מר בן דרור לענות למגיבים והמתלוננים בגסות רוח שאינה הולמת את רוח העמותה המוסרית שהוא עומד בראשה, ברוח זו בה ענה לאחד המתלוננים:
חז"ל כבר אמרו בעבר "כל הפוסל במומו פוסל". כנראה שערכי המוסר שלך היו גורמים לך לנהוג כך. ולמלא כרטיס תורם מתוך רמיה.מזלנו שאין רבים כמוך.
כל הכבוד מר בן דרור, מפה ישר לפוליטיקה המקומית ואחריה חיש מהר לכנסת, מקום בו במקום להקשיב בענין אחד לדברי השני, כולם צורחים קריאות בינים כאילו היו אחרוני הבבונים.

הקטע המתסכל בכל הסיפור הוא שאנשי העמותה ומר בן דרור בראשם מנצלים את עובדת מוסריותם הגבוהה של חברי העמותה החתומים על כרטיסי התורם, ואת העובדה שלא מדובר באגודה צרכנית אלא בגוף שיכול להציל חיים מחד ונוגע לאידאות גדולות מהיום יום מאידך - הם יודעים שהם יכולים להמשיך למרוח אותנו ולירוק עלינו ואנחנו לא נפסיק להצטרף ולתרום, כי לכאורה לא צריך להיות כל קשר בין מוסריותם של אנשי העמותה לערכים אותם היא מייצגת. שיחקו אותה, אין מה לומר. אבל יש כמה דברים שכן אפשר לעשות גם בלי להתפשר על ערכי המוסר שלנו.
  • אפשר לכתוב על זה בכל מקום ציבורי (בלוג, טוויטר, פייסבוק, ווטאוור)
  • אפשר לכתוב להם לכתובת adicardisrael@gmail.com או בדף הפייסבוק שלהם עד שהם יאלצו לפעול
  • אפשר לפנות בענין לתקשורת ולצעוק צעקה רמה (אפשר גם לשיר את זה על הדרך)
  • אפשר להדפיס במדפסת הביתית כמה שלטים עם תמונת נשים אוחזות כרטיס אדי וכותרת מתאימה ולתלות ברחבי ירושלים, אחד פה אחד שם, בקטנה
  • אפשר אפילו להדפיס טישרטים של "כרטיס תרומת ערווה" ולהרוג שתי ציפורים במכה אחת
או שאפשר להמשיך לקלל מתחת לשפם, או להגיד "אבל חשוב לשמור על סטטוס קוו" ולהיעלם עוד קצת. להיות קצת יותר חיוורות, קצת יותר שקטות, קצת פחות אנשים, קצת יותר אובייקט.

כפי שאולי שמתם לב יש כאן לאחרונה תימה של שבירת שתיקה. מתי תצעקו כבר? מתי תבינו שלהתחבא כאילו אתן עושות משהו רע לא יוביל אתכן לשום מקום פרט למטבח? קומו ותצעקו כבר אני קיימת וגם אם תפנו את המבט לכיוון השני, אני לא אשתוק ולא אעלם. תקומו ותצרחו כבר ואל תשאירו את כל העבודה לפמיניסטיות הלוחמניות כי אם אתן לא נלחמות למען עצמכן אין לכן את הזכות להעזר במלחמתן של אחרות. 

למקרה שלא הבנתם, ה"רעים" פה אינם החרדים אלא שומרי הסטטוס קוו החילונים במינוי עצמי שרק רוצים שיהיה לכולם נעים כל הזמן. נעים לא מוביל את האנושות לצמיחה, נעים לא ישווה את השכר שלך לזה של אחיך, נעים לא יגרום לממשלה לספק מעונות יום וחינוך חינם לילדים שלך, נעים לא יאפשר לך לפרוש בגיל שישים וקצת או יקנה לך תרופות כשתחלי בסרטן. תתעוררו כבר!!!

14 תגובות:

  1. 1. אני ממש אוהבת אותך.
    2. אני פחות רואה פה עניין פמיניסטי ויותר עניין של כפייה דתית ופרמיטיביות. הם הצליחו לכפות על המפרסמים לשחק בתנאים שלהם.
    יש לי דוס בעבודה, הוא חילק הזמנות לחתונת בתו. השם של האם לא מוזכר בהזמנה, לעומת זאת, הוא אומר שאם היא הייתה מתה כן היו רושמים את שמה.
    פרמיטיבים!
    3. בתור מושתלת אני ממש שמחה שמישהי כמוך מפרסמת.

    השבמחק
  2. בתור ירושלמית בשלוש השנים האחרונות (ועוד לפחות שלוש הבאות) אני מאוד מתעצבנת על הדרת הנשים הבולטת במרחב הציבורי, אבל עם זאת קשה לי שלא להרגיש שבמאבק הזה כבר הפסדנו.
    קל לומר שצריך להקים קול צעקה, ולהילחם ולא לוותר, אבל כשאת כאן, פיזית, והעולם שבחוץ מזכיר לך כל יום כמה את חריגה ולא רצויה (לפחות לא בפורמט החילוני-חושף-מרפקים-וברכיים שלך) קשה לשאת את זה לאורך זמן.
    :(

    השבמחק
  3. אלוהים, זה מחליא. אני לא מצליחה להתגבר על הסיור שעשיתי במאה שערים לפני כמה שנים שבו ראיתי רחובות אסורים לנשים. מה שאת מתארת הופך לי את הקיבה. מדינת חוק, עלאק. כל עוד הסטטוס קוו נשמר פה - כלומר, חילונים מוותרים לחרדים כי יש להם צרכים שלנו אין ולהתחשב זה הדבר הנכון לעשות, לא נגיע לשום מקום (וזה כולל הדברות עם הציבור החרדי). מדהים כמה מעטה ההבנה של חמלה בחברה הישראלית. אפילו במקומות שבהם כולם גאים בסובלנות שלנו, זו לא באמת חמלה אלא ויתור עצמי ואין בזה שום מקור לגאווה. בפרט שלציבור הנשים, שהוא הנפגע העיקרי מכך, אין מילה בדבר.

    מאי - תודה מקרב לב. אני מקווה שאת בריאה ושלמה!

    השבמחק
  4. היוש, נשים הורסות שכמוכן.
    כאישה בהווה ואישה ירושלמית בעבר, אני מזדהה עם דבריה של שרונה וגם עם דבריה של פראני. בוקר אחד, בדרכי ללימודים בירושלים, עליתי (בטעות) על 'אוטובוס מהדרין', קונספט חדש בימים ההם. היה חורף ירושלמי טיפוסי וקפאו לי הביציות, ועל כן הייתי מכוסה מכף רגל ועד ראש. לא מספיק שעליתי לאוטובוס מהדלת הקדמית (כמו פרוצה גאה), גם הייתי לבושה במכנסיים והדבר גרר הערות מיושבי האוטובוס השונים, שביקשו מהנהג 'להוריד את השיקסע בתחנה הקרובה'. חייכתי אליהם, מרחמת עליהם, ונשארתי על האוטובוס. אני לא מתיימרת להיות גיבורה - שקשקתי כל הדרך (מקור ומפחד) אבל נשארתי על האוטובוס. מאוד מאוד מאוד קשה לעשות מעשה לבד בירושלים, בטח מעשה כמו להסתובב בעיר ולתלות מודעות בהן מככבות נשים. להסתובב בחבורה, מאידך, זה הרבה יותר נעים. ואם תתארגן כזו - אני שם. אז מה אתן אומרות?

    השבמחק
  5. "וכך אני תמיד בבריחה ממכה ומכאב
    מן הנגיעה המזיעה ומן הפגיעה הקשה.
    רב ימי בירושלים, מקום רע לחמוק בו
    מכל אלה. וכל מלחמותי במקומות מדבר
    בין אבנים קשות וחצץ פוגע.
    מעולם לא זכיתי למלחמה ביער צונן
    וירוק או בקרב ימי גלי.

    כך, בבריחה, בהתחמקות, כרקדן עלוב
    בין אבני סקילה ופגזים,
    בין יד חזקה ובין זרוע נטויה,
    איש מסורבל בבריחתו ועמוס.
    כל גופי תפוש מכף רגל ועד ראש:
    על הכתף רובה ושק מסווה את מצחי,
    על הבטן חגורת תחמושת. על ראשי

    אשמה ורגלי בתוך כלובי נעלים,
    על השכם עול משפה ואפילו הברך
    מפעילה בלכתי מנוע זמן נורא.
    רק איבר המין שלי עדיין חופשי ומאושר,
    לא טוב למלחמת חרב ולא יצלח
    לכל מלאכה, ואין לתלות עליו
    רצועות או לחזק בו חומה במבצר.
    השבח לאל, שכך. (אפילו על העל העמסתי שבח)

    וכך, כבד מדי, אני בורח
    עד הכאב האחרון ששוב לא יכאב."

    (74/ יהודה עמיחי, מתוך "הזמן")

    השבמחק
  6. זה כל כך מעצבן אותי!!! דברים כאלה פשוט מעלים לי את הסעיף!!

    זה משהו שמדברים עליו כבר זמן לא ארוך- וזה פשוט נתפס בעיני כבלתי תפיס!!!!

    ואני באה מרקע דתי ואני מכבדת את העובדה שלא צריך לדחוף דוגמנית בת 18 עם גינס צמוד חושף צלעות בתוך מאה שערים. אבל ברחבי העיר?? הלוו, החרדים הם גם ככה לא קהל היעד שלכם!!! מכעיס! פשוט מכעיס!

    השבמחק
  7. שרונה,
    הבלוג שלך עד היום עצבן אותי ועניין אותי כאחד והיום הטית את הכף לצד הלא נכון (מבחינתי). אני לא נכנסת פה לויכוח על צדק או אידיאולגיה. בסך הכל רציתי לקרוא בלוג שעוסק באופנה. אז היום (כמו גם בעוד כמה ימים) הבלוג שלך יורק עלי.
    לא נעים לי, אני עוזבת.

    השבמחק
  8. אילו הייתי יודעת איפה כרטיס אדי שלי, הייתי מעלה כאן תמונה של עצמי משמידה את הכרטיס.
    זאת המחאה האמיתית נגד העמותה המגעילה הזאת ומשרד הפרסום העוד יותר מגעיל שלה.
    לא רוצים תמונות של נשים - תעלו קמפיין בלי תמונות בכלל.

    ורק להבהיר, אני לא נגד תרומת אברים בגלל המטומטמים האלה. אין שום קשר בין כרטיס אדי לבין תרומת אברים. ממילא למשפחה שלי תהיה זכות מלאה להחליט מה לעשות בגופתי לאחר שאגמור להשתמש בה, בין אם חתמתי ובין אם לא.

    השבמחק
  9. אילת השחר - המידיניות שלי היא לא לפבלש ולא להגיב לטרולים, אבל התגובה שלך לא נראית לי טרולית אלא כנה למדי. מן הסתם אין סיבה לקרוא בלוג מעצבן, אבל לא הבנתי במה בדיוק אני יורקת עליך - האם את חרדית ונפגעת מדבריי? או שאת מחפשת בלוג אפנה ויש פה יותר מדי תכנים חברתיים, אישיים ואחרים? אני אשמח אם תבהירי את עצמך.

    מי שמחפש אתר חף ממסרים חברתיים, צרכניים, נשיים, ישראליים או אישיים לא ימצא את זה כאן. יש מספיק כאלה, ואני לא צלמת או סטיליסטית. אני כותבת.

    השבמחק
  10. בהמשך לאילת השחר,
    שרונה, את מצוינת!! תמשיכי בדיוק ככה!
    אני חושבת שזה סוד הקסם של הבלוג שלך, דווקא בגלל שאת לא סטייליסטית, מעצבת וכו'.
    ההבנה שאופנה היא לא רק מה בטרנד ומה 'נכון'. בגדים, נעליים, תכשיטים, איפור - ככה אני מצהירה מי אני ומה אני, איך אני מציגה את עצמי לעולם, ואיך אני רוצה שהעולם יתייחס אלי.
    ולכן ועוד איך יש פה מקום לכל הפוסטים העצבניים שאת מעלה פה, כי וואלה, מעצבן פה!
    בקיצור, שרונה, אוהבים אותך, אל תפסיקי.

    השבמחק
  11. רגע, יצאתי מבולבלת. לא בגללך. אלא רק בגלל שהזכרת פמיניזם. נו, מילא, בגילי המופלג הבילבול הוא כבר חלק מהחיים, לפחות עד שהאחות באה להחליף קטטר. אבל פמיניזם זה לא הדבר זה שאומר שנשים שמופיעות בפרסומות זה סוג של החפצה? אולי אני מתבלבלת עם גברת קירשנבאום מסיעודית ג' שמדברת עם האינפוזיה שלה. אז איפה פה הגבול הדק בין זעקת השבר "החפצה החפצה!" לבין מחיקתן הכוללת של נשים מכל פירסום שהוא? אה, כן, נשים ערומים זה חולרע. נראה לי שזה תופס גם בירושלים. אפילו במאה שערים. אז אולי בכל זאת הפמיניסטיות צריכות להיות מרוצות אחרי הכל?

    השבמחק
  12. אם לצטט (כמעט) את עירית לינור מהתכנית של הבוקר בגל"צ - זה שהחילונים עושים החפצה של נשים ומורחים את כל המרחב הציבורי בתמונות של קוזינות בביקיני, לא אומר שהפתרון הוא הדרה מוחלטת של נשים מהמרחב הציבורי, שזה מה שהחרדים מנסים לעשות.

    כרגיל בחיים, המפתח לאושר הוא איזון.

    ואם כבר באיזון עסקינן, אני מקווה שהאחות כבר עשתה לך איזון מלחים היום!

    השבמחק
  13. כל המהלך התמוה הזה של עמותת אדי הזכיר לי את הדבר הזה:
    http://www.youtube.com/watch?v=aclS1pGHp8o

    השבמחק

שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים