יום שני, 25 ביולי 2011

חיים טובים ומאושרים

אני נוהגת להימנע מנגיעה בעניינים פוליטיים, או כאלה שמסווגים כפוליטיים. אני נוטה להיות רגשנית בעניינים כאלה, הנוגעים לעתיד ילדיי, עתיד המדינה ועתידי האישי (Go figure הא?) ורגשנות נתפסת כילדותית ו"לא רצינית" (שלא לומר, נשית) בדיונים שכאלה, אז אני מעדיפה לשתוק כדי לא לדרוך לאף אחד על איזו סטיגמה שתקועה לו בתחש. אבל חשוב לי לציין משהו שנראה לי שהרבה אנשים מפספסים, ונראה לי שהשבלוג הוא המקום המתאים לעשות זאת, מעצם אופיו הנהנתני. אז הנה:

זכותו הבסיסית של אדם להנות מהחיים. המרדף אחרי האושר הוא מאבני הבסיס של הכרזת העצמאות האמריקאית, ואם אימצנו לנו בחום את המודל הדורסני האמריקאי בכל מובן אחר, אנחנו חייבים לאמץ גם את האספקט הזה. רובנו עובדים בשביל מה שיש לנו. חלקנו עובדים קשה מאד בשביל מה שיש לנו. חלקנו עובדים קשה עוד יותר ועדין אין לנו מספיק. וכשאני אומרת "מספיק" אני מתכוונת לקורת גג נעימה, אוכל טוב, רפואה וחינוך איכותיים וכל שאר הדרוש לנו למחייה. ועם זאת, ברגע שהדיון מתרומם מעט מעלה והמאבק החברתי פורץ את גבולות מעמד הבינים, פתאום באים טוקבקיסטים בהמוניהם ואומרים לנו שאין לנו זכות לדבר או להתלונן. אחרי הכל - אנחנו חבורת מפונקים שבוכים על מיקום הדירה שנקנה ומתעקשים לגור במרכז הכרך הסואן במקום להתפשר על דירה חמודה באשדוד, ולכן אין לנו זכות לצאת למאבק חברתי - כי זוהי הפריבילגיה של העניים המרודים והדחויים חברתית בלבד.

ובכן, אני משאירה את כל הטיעונים המובנים מאליהם לאלה שמנסחים אותם טוב בהרבה ממני. לא אלאה אתכם בתיאור אמצעי התחבורה, התרבות, הבילוי, הקניות, הרפואה, החינוך והנופש שלא ניתן להשיג בפרברים. אני פה כדי לומר דבר אחד, שלא נעים אולי להגיד בקול רם, כשכל כך הרבה אנשים סובלים מסביבנו, אבל הגיע הזמן לומר סוף סוף - 

מגיע לנו לחיות טוב.

מגיע לחולה הסרטן ללכת לקונצרט כל עוד הוא מסוגל לשבת שעתיים בכסא, מגיע למובטלת לסדר ציפורנים אם זה מה שמזכיר לה שהיא עדין אישה, מגיע לאמא חד הורית לשבת עם חברות לבית קפה בזמן שהתינוקת נשארת בבית עם בייבי סיטר, מגיע למנחם לבלות עם החבר'ה במועדון המכוניות שלו בכל שישי אחרי הצהרים, מגיע לרוית ללכת לחדר כושר שלוש פעמים בשבוע, מגיע לדניאלה לחסוך 1000 ש"ח בחודש לנסיעה השנתית שלה לחול, מגיע ליואב להחליף את המכונית כל שלוש שנים, מגיע לפזית לגור בדירת שני חדרים משגעת בשדרות רוטשילד, מגיע לזיו ללכת לשיננית פעמיים בשנה. מגיע לי לקנות שמלה חדשה שגורמת לי להרגיש יפה למרות עודף המשקל שלי. זה מגיע לנו, כי אנחנו עובדים בשביל זה. ואנחנו עובדים כדי לחיות טוב, ולא סתם כדי לגמור עוד יום.

חיים טובים אינם מותרות. חיים טובים הם תנאי חיוני לקיומם של בריאות, אושר, משפחה, זוגיות, פרנסה. אדם שלא מפנה (וכן, דורש) מקום בחייו לפינוקים, מנוחה וחופש הוא אדם אומלל. לא חייבים להיות עניים מרודים כדי להיות אומללים. מספיק להיות אישה בת שלושים שעובדת במשרה כמעט מלאה, עם תינוק משגע שלא עוצם עין בלילה סתם כי כזה הוא עכשיו, ועם אבא חולה שגר שעתיים ממנה. לאישה הזו מגיע שקט כשהיא מגיעה הביתה מיום עבודה. מגיע לה להיות מסוגלת לממן ממשכורת ההייטק שלה מטפלת לתינוק שתאפשר לה ולבעלה להיות כמה שעות לבד בשבוע ולהנות זה מחברתו של זה. מגיע לה לפשוט את כל התדמיות והתפקידים שהיא לקחה על עצמה בשמחה וברצון ופשוט להרגע ולנוח, ומגיע לה לקבל את זמן האיכות הזה לעצמה באופן יציב וקבוע לאורך חייה. אבל במדינה הזו זה בלתי אפשרי כי כאן צריך להיות עשיר מחד או עלוקה על צוואר החברה מאידך כדי לקבל את זה.

לי אישית נשבר מכך שלוקחים אותי ככוח עבודה מובן מאליו. זה שאני מרוויחה "משכורת הייטק" לא אומר שאני יכולה לממן חיי מותרות. המשכורת שלי מספיקה בקושי לתשלום מיסים, שכר דירה והוצאות מחיה בסיסיות. גם אני, כמו רבים מקוראיי, מעבירה כל חודש יותר כספים למשיכת היתר (כלומר לכיסו של מנהל הבנק שלי) מאשר לתכניות חסכון. והאמת היא שזה מה שאני מאחלת לעצמי לחמש השנים הקרובות - שאוכל לחסוך בכל חודש לחופשה ולזיקנה או לכל צרה שלא תבוא ועדין לאפשר לעצמי חיים טובים. פשוטים, אבל מתוקים וטובים.

אם מה שכתבתי פה לא מובן מאליו בעיניכם, חזרו על המשפט הבא עד שתאמינו בו "מגיע לי לחיות טוב, מגיע לי לחיות טוב, מגיע לי גם מגיע לי לחיות טוב מאד". זו לא מנטרה רוחניקית בשנקל, זו זכותכם הדמוקרטית.

15 תגובות:

  1. ניסחת כל כך היטב, שאין מה להוסיף, מלבד להסכים. תודה.

    השבמחק
  2. אמן!
    כל מילה חקוקה בסלע.

    השבמחק
  3. היי שרונה,

    אני קוראת קבועה של השבלוג (והשימוש הנכון במינוח מעיד על כך, אני מניחה), ולרוב אני רק קוראת בצמא ולא מגיבה.

    אלא שהפוסט שלך הפעם, שנוגע לעתידי ולעתיד ילדיי, הופך גם אותי לקצת רגשנית... אז אני חייבת להגיב.

    מותר לנו לרצות ולשאוף ולעשות הכל כדי להיות מאושרים. כל המקרים שתיארת הם נכונים. הבעיה שלי מתחילה ב"מגיע לי". כי מי קובע איפה עובר הגבול בין מה שבסיסי ומה שכבר גובל בלהיות עלוקה על החברה ולדרוש מהמדינה לממן את שגיונותיך? מה באמת מגיע לאדם ומה לא? וממה נובע האושר שעליו דיברת? רק מכסף?

    הבעיה של הדור שלנו היא שאנחנו במידת מה, בכל זאת ובהתאם להאשמות, מפונקים.
    ההורים שלנו עלו רובם מארצות זרות, חיו במעברות ובצריפים, לא יצאו לטיול אחרי צבא ולפעמים גם לא עשו תואר אלא יצאו מייד לעבודה כדי להתחתן ולהקים בית. כשעשו תואר, הם היו בהריון וגידלו ילדים תוך כדי. הם גרו בפחונים ובחדרונים בלי מיזוג ובלי אוורור, תפרו לעצמם מפיות מקרמה, העבירו מהאחד לשני ציוד, בגדים וצעצועים לילדים. הנופש שלהם (ושלנו התינוקים) היה באוהל בכינרת או בטיול רגלי למצדה עם כל המשפחה. ביום ההולדת הם היו אופים עוגת שוקולד פשוטה בלי שוקולד בלגי ובלי לקנות ברולדין. לא היתה להם עוזרת בית. הם חסכו שקל לשקל לשקל והיו מאושרים, או לא מאושרים, עניין שלהם. ובסופו של דבר רובם הפכו לבורגנים חביבים שאמרו לעצמם "לילדיי זה לא יקרה" והרגילו אותנו: לקנות בגדים חדשים בכל עונה, לגור בחדר נפרד, להדליק מזגן ולישון עם פוך, להזמין פיצה אם לא מתחשק להכין אוכל וכו'. ולהתנות את האושר שלנו בזה.

    ופתאום אנחנו יוצאים מהבית ומתפלאים - כיצד זה אינני יכול לגור בחדר מרווח וממוזג באיזורים שבהם ההורים שלי היו יכולים לגור, ולטוס כמותם פעם בשנה לחו"ל, ולצאת פעם בשבוע לבית קפה, ולהזמין פעם בשבועיים סושי ולקנות פעם בחודש שמלה חדשה?
    והתשובה די ברורה: כי אין מאחורינו 10, 20, 30 שנה של חיים קשים וחסכוניים, שבזכותם יכלו ההורים שלנו לממן את כל מה שגדלנו עליו עד היום.

    אני סטודנטית ועובדת שכירה (חלקית מן הסתם), בעלי הטרי גם הוא שכיר. גרנו שנה וחצי בתל אביב כי יכולנו להרשות לעצמנו (אחרי שחסכנו בצבא הקבע ועוד), וכשהבנו שמחירי השכירות אינם תואמים את היכולות הכלכליות שלנו עברנו לרמת גן (לא חלילה לשדרות, אפילו לא לראש העין). אנחנו חוסכים בזכות המהלך הזה קרוב לאלף ש"ח בחודש. לא יצאנו לטיול אחרי צבא ולא בזבזנו את כל חסכונותינו. כשתכננו חתונה, וידאנו שלכל הפחות לא נצא במינוס, ובכך ויתרנו על כל מיני חלומות כמו קרח יבש, מגנטים, מעגל מתופפים והפרחת יונים (לא באמת חלומות שלנו, אבל לשם ההדגמה).
    השאלה היא לא מה מגיע לנו - השאלה היא מהן היכולות הכלכליות שלנו, ומה אנחנו עושים כדי להיות מאושרים במסגרת התקציב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. ויש לי הפתעה - אפשר להסתדר, אם מתנהגים באחריות.

    כן, המדינה הגזימה עם יוקר המחיה. כן, יש גרעין של צדק אמיתי במאבק.
    ולצד זה, כן - אם אתה צעיר עני מרוד סטודנט, אז אתה לא יכול לחיות כל הזמן איך שבא לך איפה שבא לך, לצאת לבתי קפה בשבת בבוקר ולצאת לפאב כל שני וחמישי. אף אחד לא חי ככה. וגם אין לזה ערך אמיתי אם זה ככה בלי לעבוד בשביל זה, לפחות בעיניי. ולא, לבכות זה לא לעבוד בשביל זה.

    אני מניחה שכשנהיים הורים קצת יותר קשה לשלוט על ההוצאות, ואני באמת לא שופטת אף אחד. שכל אחד יחיה איך שהוא מוצא לנכון. יש גם הרבה חוסר צדק במדינה מבחינת הנשיאה בנטל וחלוקת הכספים, וגם אני ממש לא מרוצה ממנה. מצד שני, השנאה שפושטת בעם ביחס לפלגים מסויימים גם היא לא ממש מוצאת חן בעיניי, בעיקר כי להיות ליברלי באמת בעיניי זה לא להיות פתוח רק למי שאוחז בתפיסות הליברליות שלך, אלא גם כלפי מי שלא.
    ובקיצור - כן, יש מקום לשינוי ארוך טווח ביוקר המחיה בארץ, בדיור, בדלק ובמה לא.

    אבל בסופו של יום, לצערי לא כולם יכולים לבזבז כסף כמה שבא להם על מה שלדעתם "מגיע להם" כל הזמן. אפילו ברמה העקרונית, המדינה לא צריכה לממן את זה. לא יתכן שצעירים גולשים ומתעדים מה קורה ברוטשילד בסמארטפון שעולה כמו שכר דירה חודשי, ובמקביל דורשים שאדם שעבד 30 שנה בשביל לקנות דירה כהשקעה יקבל על שכירות בה פחות ממחיר השוק.

    ולסיכום, אנשים פשוט צריך לחיות לפי יכולותיהם, גם אם זה לא הכי בא להם בטוב באותה הרגע. וזה לא צריך להיות קשור לכמה הם מאושרים. אם יתנהלו נכון, לא רחוק היום שבו יוכלו לממן את כל מה שמגיע להם.

    השבמחק
  4. תודה גבירותיי.

    עידית, תודה על התגובה המושקעת! ההורים שלנו עבדו קשה ללא ספק. ההורים שלי קנו את הדירה הראשונה (והיחידה) שלהם כשהיו נשואים עשר שנים. מצד שני, הם לא היו מבוגרים בהרבה ממני היום..

    אני גדלתי על סיפורי הילדות בצנע של הוריי, וההבדל העיקרי בינם לבינינו או לפחות בינם לבין הדור של ילדינו הוא לא העוני אלא כמות ההנאה שהם תיארו. הם חיו חיים של הרפתקאה ומשחקים שלא נגמרים, שלא קיימים היום.

    אני מדברת על שני דברים. ראשית - היכולת להדליק מזגן בקיץ (אני לא מדברת על מזגן ופוך, אני מדברת על אמא שלי שהיתה תקועה חולה בבית עם סרטן ריאות כל היום במשך שנתיים) היא זכות מובנת מאליה ולא מותרות.

    שנית - תרבות פנאי. זה דבר שבכל העולם המערבי הולכים ומגלים ומחדש כאילו מדובר בתגלית של המאה ובארץ מתעלמים ממנו. בארץ לצאת לחודש מילואים עם החבר'ה מהפלוגה זה חופש לגיטימי, או נסיעה לתורכיה לגרור את הילדים בים של בקבוקי בירה בחוף שכל שאר ישראל שורצת בו.

    אני מדברת על חיים איכותיים אמיתים. לא צריך להיות עשיר כדי להיות שמח ולהנות מהחיים, הסבים וההורים שלנו הוכיחו את זה. תרבויות מזרחיות שלמות מעידות על זה.

    החיים מעבר ליכולות הכלכליות הם מגפה בישראל, זה נכון. אבל לא על זה אני מדברת פה. אני לא מדברת על מצב שבו אני מבזבזת 2000 ש"ח מעבר להכנסותיי בכל חודש על נעליים אלא על מצב שבו משפחה מוציאה 2000 ש"ח מעל להכנסותיה בכל חודש כדי לשלוח את הילדים לגן. יש הבדל אדיר בין השנים. המדינה חייבת לספק תמיכה לנזקקים שלא יכולים לעזור לעצמם, פיתויים לעשירים המשקיעים בכלכלה, וחיים טובים לכל מי שנמצא באמצע.

    ודבר אחרון - כשאני מדברת על עלוקות על צוואר החברה אני מתכוונת לציבורים שלמים שלא עובדים אלא מתקיימים מהמיסים שאת ואני משלמות. אני לא רוצה להתחיל להכנס לעמדות פוליטיות אבל שיהיה ברור שאין כוונתי לנתמכי סעד.

    השבמחק
  5. עוד דבר אחד ששככחתי לציין - לי יש בעיה כאישה שמחפשת משרה ניהולית בחברת הייטק. אני מסרבת לעבוד שעות נוספות. אני עובדת מעולה, ויש לי הספק אדיר, המון יוזמה ויכולת עבודה במקביל מפחידה כמעט, ולכן אני לא מוכנה לעבוד שעות נוספות אם אין סיבה טובה לכך.

    המון חברות הייטק (אם לא כולן) דורשות שעות נוספות מעובדיהן, כאילו כדי להצדיק את המשכורות הגבוהות או ליצור מראית של כיסוי שעות עבודה מקסימליות מול שותפים בחול. אצלי זה לא עובד ככה. אם יש משבר אצל לקוח או צורך אמיתי אחר - תקבלו אותי לכמה שעות שצריך מעבר לסביר. אבל בכל יום אחר - החיים שלי חשובים לפחות כמו הקריירה שלי, והאיזון ביניהם הוא קריטי לאושר שלי. עוד לא נולדה המשרה (או המשכורת) ששווה שאוותר על האושר שלי.

    השבמחק
  6. היי שרונה,

    אני יודעת שזה לא פורום ולכן מבחינתי אל תפרסמי את ההודעה, פשוט כיוון שהגבת לדבריי אני חשה צורך להבהיר מספר דברים.

    1. אני לא חושבת שאנחנו צריכים לחיות ברמת העיקרון כמו כלבים כי "ככה זה" או שהמצב במדינה הוא נפלא או כי ככה ההורים שלנו חיו ובא לי שנחזור לפיפטיז ונגור בשיכון.
    אבל אני כן כועסת על מי שלא מתנהל נכון כלכלית ואח"כ צועק ברחובות שאין לו כסף לממן דירה.
    כשאת מדברת על הוצאה של 2000 ש"ח מעבר כי משלמים על גן הילדים, את גורמת לזה להישמע כאילו גן הילדים הוא ההוצאה החורגת אחרי הרבה הוצאות מוצדקות ויפות ונכונות. ולצערי, אצל רוב האוכלוסיה זה לא ככה. אנשים לוקחים הלוואות לצורך חופשות או שיפוצים שהם לא יכולים לממן, לא מבשלים בבית כי זה לא בא להם בטוב ועוד אלף דברים שהם פשוט לא יכולים להרשות לעצמם. כל אחד וסדרי העדיפויות שלו וצריך לכבד את זה (להלן דוגמת המובטלת שעושה ציפורניים, שאני מאד מסכימה איתה), אבל בשורה התחתונה כן - כשאתה עסוק בלשלם חובות על רכישות מיותרות שלא הולמות את מצבך הכלכלי האמיתי, אל תתפלא שאתה נחנק. תנסה להיות מאושר מבלי להוציא כסף שאתה לא יכול להוציא, זה כנראה מתכון הרבה יותר בטוח לאושר בטווח הרחוק מאשר איזשהו סיפוק מיידי.

    2. נשבר לי ברמות אחרות וקשות מזה שמציגים את המתנגדים כ: ממורמרים/טיפשים/חסרי רגישות (מחקי את המיותר, אם כי נדמה לי שאין אחד כזה).
    ולכן אני מודה לך שפרסמת, ומודה לך על זה שלא קטלת אותי למוות אלא אולי קצת הקשבת.
    לא צריך להיות אדם רע במיוחד כדי לחשוב שצריך להפריד את המוץ מהתבן בבעיות שיש לנו במדינה. לטעמי הערבוב בין הדברים רק פוגם בהתקדמות לפתרון בעיות אמיתיות (לדוגמא - ביטול פופוליסטי של ועדה שבאה למצוא פתרונות דיור לטווח הרחוק, רק כי היא לא דנה בפיתרון מיידי).

    3. לגבי "ציבורים אחרים" - די ברור לי למי את מתכוונת.
    אבל מפריע לי שדווקא מי שאמור להיות הכי רגיש חברתית (להלן: המוחים) מוצא כל כך הרבה נחמה בשנאה ובשיסוע החברה. אם המפגינים הם האנשים הכי פלורליסטים וליברלים על המפה הפוליטית, אז מה פתאום כל השנאה הזאת וחוסר היכולת לראות את האחר?
    ודבר שני, נקודה למחשבה -
    יש ציבור במדינה שלפי עולם הערכים שלו הוא מקיים אותי, ולפי עולם הערכים שלי אני מקיימת אותו. אנחנו יכולים להסכים שלא להסכים ושיהיה לנו ייצוג מידתי במוסדות המדינה שהם של כולנו ולחיות בדמוקרטיה.
    יותר קל לי "לממן" את הציבור הזה מכספי המיסים שלי מאשר "לממן" סטודנט שנמצא בדיוק באותו המצב כמוני, פשוט הוא בניגוד אליי לא מוכן לעשות את הויתורים שאני עשיתי, כמו לדוגמא לצאת מתל אביב. או לא לקנות סמארטפון. או לא לעשות טיול אחרי צבא. או כל חסכון אחר שמאפשר לך כן להתקיים בכבוד כסטודנט.

    4. אני חושבת שבסופו של דבר שתינו קצת ציינו שאין שום קשר בין כסף לאושר. או שיש, אבל הוא יותר חלש ממה שעושים ממנו בדיון הנוכחי. אז אני מאחלת לך הרבה אושר, עם או בלי כסף. ובאמת מגיע לנו להיות מאושרים, או לפחות לרדוף אחרי האושר - ולחיות לפי מה שאנחנו יכולים.

    השבמחק
  7. היי שרונה,
    בתור קוראת של השבלוג אני מתרפקת לא פעם על הכתיבה הקלילה והלא מחייבת שלך. והפעם פגעת בנקודה רגישה גם אצלי - גם בהיי-טק אנחנו עובדים מאד קשה כדי להשיג לנו איכות חיים טובה, בדיוק לצורך הפינוקים שכתבת עליהם - עוד טיפול פנים או בגד או מסעדה טובה או נסיעה שנתית לחו"ל. שלא לדבר על חסכון לפנסיה והזכות להזדקן בכבוד. זכותנו וחובתנו החברתית להתאגד ולמחות כשהזכויות האלה הולכות ונשחקות. מסכימה עם כל מילה שכתבת. יישר כוח.

    השבמחק
  8. מסכימה עם כל מילה שרונה... חשוב לי לספר משהו על עצמי. אני במקצועי עובדת סוציאלית, קורעת את התחת במשרה מלאה, בעבודה שבעיניי היא חשובה מאין כמותה- עזרה לאנשים להשתקם מפגיעות נפשיות קשות, לרוב כרוניות. ההתמודדות בעבודה הזו היא אינסופית, מעיקה ומטרידה, ומתישה מאוד. עם זאת, גם מרגשת, ממלאת, מעמיקה ומרתקת. לא הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית רק כי לא התקבלתי לפסיכולוגיה.... התקבלתי לפסיכולוגיה, לחוגי מצטיינים שונים, וכן כן, אפילו לרפואה, היכן שארצה. הלכתי ללמוד ע"ס כי זה מה שראיתי את עצמי עושה, מטפלת באנשים הזקוקים לכך, ועושה משהו למען תיקון עצמי ואם יורשה לי- תיקון החברה המפולגת שלנו. אני לא חושבת שאני עובדת פחות קשה או יותר קשה מעובדי הייטק. מידת העומס, הפיזי והנפשי הכרוך בעבודה עם אנשים שהחברה שכחה שהם בני אדם, העבודה הרבה שדרושה על מנת לתקן משהו מתחושות ההשפלה וחוסר האונים שיש אצל האנשים האלה- ובכן, קל זה לא. ולכן, אני גם לא חושבת שמגיע לי להשתכר 5000 ש"ח בחודש. אני עובדת בחברה פרטית (תוצאה של מדיניות ההפרטה... חברה זו מתוקצבת ע"י משרד הבריאות). תוצאות השביתה ההיא טרם נראות אצלי בחשבון הבנק, אינני יודעת אם ייראו. אני עובדת קשה בעבודה נחוצה וחשובה שאני אוהבת, ואין לי כסף. בעלי משתכר דומה לי מאוד. שנינו חיים בצניעות, כבר 5 שנים בערך גרים בקרוואן 2 חדרים רק כדי להצליח לגמור את החודש. זה לא הוגן ולא צודק, ולא הגיוני. אני מחפשת דירת 3 חדרים בצפון הארץ (לא צפון ת"א), ולא מוצאת בפחות מ-3000 ש"ח. כמובן שאין לי שום אפשרות לממן את זה, וזה עוד לפני שיש לנו ילדים... התפשרתי בסוף על דירה בפחות אבל עם גג אסבסט. יש לנו מכונית אחת על אף שעובדים בשני מקומות שונים. המחאה החברתית צריכה להיות עוצמתית, מקיפה ומורגשת, המדינה צריכה להזדעזע מעוצמת זעקת ההמון (כמובן ללא אלימות).
    אני משכילה, אני חרוצה, גם תואר שני ישאיר אותי פחות או יותר באותו מקום לצערי. אין ברירה, סדר העדיפויות של ממשלת ישראל חייב להשתנות.
    אין לי בעיה שעובדי ההיטק ירוויחו יותר ממני. אבל משהו חייב להשתנות! הפערים חייבים להיות שפויים יותר ואין סיבה בעולם שמורים, אחיות ועו"סים יחיו במצוקה. עד כאן לבינתיים.... אני באופן אישי אחזור על המנטרה שלך שוב ושוב... אכן, כזכות דמוקרטית.

    השבמחק
  9. מגיע לי...

    נראה לי ששתי המילים הללו הפכו שחוקות מעט בשנים האחרונות. לכולם מגיע. זה נכון. אבל גם לעובדת בבית החרושת המרוויחה עשירית ממך מגיע, אלא שהיא לעולם לא תקבל את המגיע לה.

    היא עובדת קשה ממך, היא נאבקת מדי חודש לפרנס ילדים, היא שכחה מזמן מה זה בכלל זמן פנוי ועל מניקור אין הרי מה לדבר. כן, היא יכולה למנטר לעצמה עד מחר "מגיע לי, מגיע לי", אבל זה פשוט לא יקרה.

    זה מתחיל להיות מאד מסוכן כשאנשים מסוימים טוענים שמגיע להם, ונשאלת השאלה: למה מגיע להם? האם מלאך נחת למראשותיהם ברגע לידתם והבטיח להם משהו? האם אלוהים אוהב אותם יותר משהוא אוהב אחרים? האם מגיע להם יותר פשוט בגלל העיניים היפות שלהם?

    לכולם מגיע: מגיע קורת גג, חינוך בחינם, רפואה בזול, אוכל וביגוד בסיסיים, וכן - גם הזכות לשאוף עוד, הלאה, רחוק ככל שהעין והנפש מגעת.

    אבל מעבר לזה? תרגיעו. אתם לא ילדים בני חמש שאבא הבטיח להם ג'יפ צעצוע.

    כל זה, כמובן, בלי קשר לתמיכתי במאבק הצודק של מעמד הביניים. פשוט קצת פחות "מגיע לי" וכולנו נוכל לנשום בשקט.

    השבמחק
  10. שרונה שמחתי לקרוא את הפוסט, אבל אם יורשה לי אני אבקש להגיב דווקא לעידית.
    עידית היקרה,
    אני לא יודעת אם את בעד שיהיו ערים ל"עשירים בלבד" וערים ל"עניים בלבד", אני כן יודעת שאני לא. אני סטודנטית לספרות באוניברסיטאת תל אביב בחוג לכתיבה יוצרת- חוג שכדוגמתו לא מציעה אף אוניברסיטה אחרת או מכללה.על אף הלימודים אני עובדת במשרה כמעט מלאה (3/4 משרה). בן זוגי שנמצא בראשית הקריירה שלו עובד מעל 220 שעות חודשיות וביחד תרשי לי לספר לך, אנחנו לא מגיעים אפילו ל10,000 שח נקי בחודש. למזלנו אנחנו גרים בדירה של המשפחה כך ששכר הדירה שלנו נמוך מאוד יחסית למרכז (2000 ש"ח לחודש). לפני שנתיים הצלחנו לחיות ברמת חיים מעט יותר גבוהה וכן לחסוך סכום סמלי ביותר מידי חודש. בנתיים חשבון המים שלנו השליש את עצמו, חשבונות האוכל שלנו כמעט הכפילו את עצמם. חשוב לי לציין שאין ברשותנו רכב, או סמארטפון ולא היינו בחופשה (בארץ או בחו"ל) כבר מעל לשנה. בין שכר לימוד (מה שנשאר אחרי הפרח) לחשבונות לאכול ולחתולים אנחנו בגרעון תמידי. קשה לי להאמין שברמת גן נמצא דירה בפחות מ2000 שח. כמו כן אני לא רואה את אחזקת החתולים כמותרות שאינה עומדת ברשותי. את מציירת מצב כאילו יש רבים מפונקים ומעט שבאמת מגיע להם. מהמקום שבו אני עומדת המצב שונה בתחלית, ביני ובין חברי (כולם אקדמאיים ששירתו בצבא עושים מילואים ומשלמים מיסים) לאיש מאיתנו לא תהיה יכולת להביא ילד לעולם בעשור הקרוב כי רחמנא לצלן מה יקרה אם הילד יצטרך גשר לשיניים או כל דבר אחר שחורג מתקציב החיתולים, הגנים ובתי הספר- אני פשוט לא אוכל לעמוד בזה.מנגד עומדות משפחות העשירון העליון שעל אף שהתוצרת שאני ומשפחתי מייצרות מדשנת את צמיחתן הכלכלית (גם בן זוגי גם אני וגם הוריי עובדים בחברות ששייכות למשפחות העשירון) המשכורת שלנו לא עלתה. זה מרגיש לך צודק?

    השבמחק
  11. אני חושבת שהטיעון העיקרי מתמוסס לו בין כל המגיבים.
    במקום להתווכח מה מגיע, למי מגיע ומה המשמעות של מגיע, ובמקום לשטוח את כל פירוט ההוצאות לכאן או לכאן (ולמען הסר ספק, אני באה מהצד של אלו שמרוויחים סביר ועדיין לא גומרים את החודש), כדאי לזכור את הסיבה האמיתית לכל הבלגן.
    המדינה גובה המון מיסים. המון המון מיסים. מס הכנסה גבוה, מס בריאות, מע"מ על כל מוצר ושירות שנרכש, מס על כל מוצר מיובא, מס על קניית דירה, היטלים, אגרות ועוד כל מיני מיסים שונים ומשונים.
    מהמיסים האלו - כיוון שמרבית התושבים בארץ הם אנשים הגונים - המדינה סיימה את שנה שעברה עם "עודף" של 17 מיליארד שקל. עודף שנוצר מגביית מיסים, כן?
    עכשיו, נשאלת השאלה החשובה - מה עושים עם העודף הזה.
    אף אחד לא מצפה שהממשלה תממן דירות או את החיים לצעירים בשום מקום בארץ, אבל אפשר להוריד את שיעור מס ההכנסה או את המיסים המטורפים שנגבים פה על כל פיפס קטן, ובכך לאפשר לאנשים לחסוך כמה שקלים בחודש, או להגביר את כוח הקנייה של המשכורת שלהם, על פני להעביר יותר ממחצית המשכורת כמיסים למדינה. והרי גם חלק ניכר מהנטו הולך למיסים שונים ומשונים דרך החשבונות והקניות שאנו מבצעים, אז בפועל זה הרבה יותר גרוע. בנוסף, אם לאנשים יהיה כוח קנייה גדול יותר, אז אולי לא יתייחסו למי שרוצה לצאת פעם בחצי שנה למסעדה או לעשות גוונים במספרה כאל מפונק וחוצפן, כי פעם חיו פה במעברות.
    אם היינו מדינה נכשלת, ניחא. אבל הממשלה טוענת שהכלכלה בצמיחה. והעודף בגבייה הוא עובדה מוגמרת.
    אז מתי גם אנחנו נרגיש את זה?
    אה, ולא - תוספת יוקר במשכורת שמסתכמת בנטו בשמונים שקל פעם בכמה שנים - זה לא ממש זה...

    השבמחק
  12. עידית: אנשים לא מבשלים בבית כי העבודה גובה מהם הרבה יותר שעות ממה שההורים שלי ושלך נתנו בעבודה. פעם היה מקובל לצאת ב-5 מהמשרד, היום חוץ מפקיד ממשלה אף אחד לא זוכה לזה. עוד דוגמה לכשל שוק שצריך היה לטפל בו: אם לא נגביל את העשירים, הם ימשיכו להעביד את העניים בפרך, פשוטו כשמשמעו.

    השבמחק
  13. אני חייבת להגיד שאני קוראת המון זמן את הבלוג שלך ובחיים לא הגבתי,
    אבל עכשיו חח שאני במצב לא מעודד (פרידה מחבר) הפוסט הזה הגיע לי כל כך במקום.
    אז אני מקווה שזה יעדוד וישמח לשמוע שיש מישהי בעולם שגרמת לה להרגיש טיפה יותר טוב, ושקוראת את הבלוג שלך בלי לפספס אף פוסט, קוראת הכל, ונהנת

    השבמחק
  14. תודה בתאל זה אכן משמח אותי. אני מאחלת לליבך החלמה מהירה :-)

    השבמחק
  15. אני דווקא חושבת שבהחלט יש מקום לגישת ה'מגיע לי', ולמה לא בעצם? הרי יש לנו שורה בלתי נגמרת של 'אני חייב', זה מוכרח להתאזן, אחרת לא תהיה מוטיבציה להמשיך לחיות כאן. אני חייב לשרת בצבא, אני חייב לשלם מיסים, אז למה שלא יגיע לי משהו בתמורה?

    ברור שיש אנשים בעלי סדר עדיפויות שונה ויש לא מעט כאלה שההוצאות שלהם עולות על ההכנסות, עוד מחלה מוכרת שקיבלנו במתנה מארה"ב, אבל עובד פרודוקטיבי ומשלם מיסים במדינה הזו, צריך לכל היותר להצליח לגמור את החודש ושישאר לו גם קצת אקסטרה.

    כמה אקסטרה? זו כבר אמורה להיות פונקציה של רמת חיים, השכלה ומקום עבודה. לכולנו יש הגדרה שונה של 'חיים טובים' ואני לא מצפה שהמדינה תממן לי את חדר הארונות שתמיד חלמתי עליו מבלי שאוכל להציג קריירה מפוארת מנגד.

    נתקלתי בויכוח בפייסבוק לפני כמה ימים לגבי האם זה לגיטימי לטוס לחו"ל בזמן שחוסכים כסף לדירה ואז להתלונן שקשה לקנות דירה כאן בארץ. במצב הנוכחי, גם אם אני אחסוך שקל אחרי שקל לצורך בניית ההון העצמי שלי, ולא אפנק את עצמי בכלום בין לבין, אני אצליח לקנות דירה רק בעוד עשור לכל הפחות.

    ההרגשה היא שמי שנולד למשפחה לא מיוחסת במדינה הזו, ללא גב כלכלי ועם הצורך להסתדר באופן עצמאי לחלוטין- כמוני ועוד רבים אחרים- אכל אותה.

    אז נכון, לחיות לפי ההכנסות זה חכם וזה תמיד מומלץ, אבל מה לעשות כשההכנסות האלה לא מספיקות? מה תעשה אמא שלי (חד הורית וללא מזונות, יש לציין), עם וותק של למעלה מ-20 שנה במקום אחד, שעדיין מרוויחה 5,000 ש"ח בחודש? (22 ש"ח לשעה, לא יותר ולא פחות), עם ילדה מתבגרת ומשכנתא?

    השבמחק

שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים