אני יוצאת מהארון

חברים, קשה לי. עוברת עליי תקופה רעה ומאד קשה לי.

כשעזבתי את מקום העבודה שלי בשמונה השנים האחרונות ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. התפקיד מיצה את עצמו, אני מיציתי את עצמי, המקום מיצה את עצמו. הפסקתי מזמן לראות בחברה אמצעי לפיתוח הקריירה ויכולותיי המקצועיות וראיתי בה בית ומשפחה, מה שהקשה עליי לעזוב במשך כשנתיים. אבל הגיע הרגע שבו היה מספיק, ועזבתי בלי שתהיה לי משרה אחרת בקנה בכוונה להעביר את זמן החיפושים בכתיבה. אני זכאית לדמי אבטלה ויש לי פיצויי פיטורים ואינסוף פרויקטים לטפל בהם. ציפיתי לחופש, כי חשבתי שהחופש יעשה לי טוב. אז חשבתי.

את חודש האבטלה הראשון שלי ביליתי חולה. את החופשה הקצרה שלקחתי בתחילתו שכחתי כבר מזמן. המחלה היתה קשה והפילה אותו למצב של זומבי משתעל למשך יותר משלושה שבועות. זה היה נורא. אבל עכשיו החלמתי (אמנם צרודה ומשתעלת, אבל מסוגלת לחשוב ולצאת מהבית) ולהפתעתי, זה נורא אף יותר. אני מתעוררת בבוקר הישר לתוך מועקה והמועקה יושבת לי על החזה ומלווה אותי כל הזמן, בתחושה פיזית ממשית של אומללות. למרות שיש לי רשימת מטלות ארוכה כמו הגלות, אני מרגישה שאין לי בשביל מה לקום בבוקר. 

באמת שלא ציפיתי לזה. אני רגילה לראות את עצמי כעצלנית. מקרה קלאסי של בוגרת כיתת מחוננים שלמדה כבר בגיל צעיר שאם צריך להתאמץ בשביל זה, זה לא בשבילי. אני עושה רק מה שבא לי בקלות כי ממילא מה שבא לי בקלות בלתי אפשרי לרב האוכלוסייה, ולהתאמץ זה מסוכן כי עלולים להיכשל, אז לא. לפחות ככה חשבתי על עצמי. אבל מסתבר שהתפיסה הזו של עצמי מיושנת. בכל מה שקשור לקריירה שלי אני מסורה בדיוק כמו לקהילה של השבלוג. אני פרואקטיבית, אני כל הזמן לומדת, אני מלמדת אחרים, אני רוצה להיות הכי טובה שאפשר. בשנתיים האחרונות שכחתי מזה, כי נפלתי לתוך שגרה בה הלכתי לעבודה ממנה לא נהניתי והמוטיבציה שלי ירדה והלכה עד שהתמסמסה לה. ככה זה כשלא עוזבים בזמן. אבל אני זוכרת היטב את השנים הראשונות שלי בחברה, שנים של יוזמות ומוטיבציה אינסופית לשפר תהליכים ומשימות. אני זוכרת את עצמי במקומות עבודה אחרים בהם זהרתי. אני קוראת את מכתבי ההמלצה שלי ממקומות עבודה קודמים ונזכרת מעט מעט בשרונה הקרייריסטית האמיתית. זה מסביר ככל הנראה למה אני מרגישה כל כך ריקה, ריקנית ועלובה בימים אלה. אין לי עבודה ללכת אליה, אני מחפשת עבודה ואין לי מושג או שמץ של שליטה על מתי ומה אמצא. אני יושבת בבית בפיג'מה עם ערימה של תרופות שאני לוקחת כבר שבועות ואמשיך לקחת עוד חודשיים לכל הפחות ומרגישה זקנה ומיותרת ויותר מכל - בודדה. 

לפני שבוע הלכתי סוף סוף להירשם בלשכת התעסוקה, אחרי חודש של מחלה שמנעה ממני לצאת מהבית. בזמן שעמדתי בתור וחשבתי מחשבות שחורות משחור על עצמי ועל כל העולם שמעתי לפתע את הקריאה הבאה שרונה ראובני! איפה האוגר שלי? מסתבר שהיתה שם אישה נחמדה שהשקיעה בקמפיין המימון של השבלוג ולא קיבלה את העדכונים על כך שאני חולה וכל העסק מתעכב. הסברתי לה את זה וחייכתי אליה אבל בליבי ובראשי רציתי למות. מכל המקומות שבעולם, מזהים אותי דווקא בתור לאבטלה??

האויב הגדול ביותר שלי בימים אלה הן המחשבות הטורדניות. הרבה סוגים של חרדה יש בעולם, ואני קיבלתי את זו שמתבטאת במחשבות טורדניות. מחשבות על כסף, מחשבות על מחלה, מחשבות על שכנים שעושים רעש, מחשבות על כמה אני מטומטמת שלא חיפשתי עבודה חדשה מזמן, מחשבות על איזו עלובה אני שיש לי רשימת מטלות באורך הגלות ואני לא נוגעת בה אף פעם, מחשבות על כך שברגע שאתחיל לקחת את דמי האבטלה שלי הם גם יגמרו בשלב כלשהו ומה יהיה אז, מחשבות על כך שאני נטל לאוהביי, מחשבות על כך שהמחשבות האלה מטריפות אותי. אני הולכת למיטה מותשת בסוף יום שבו לא עשיתי כלום חוץ מלבהות בטלוויזיה ולחשוב ולחשוב וברגע שהעינים נעצמות, המוח שלי מתעורר ומתחיל שצף חדש של מחשבות. אבא נהג לקרוא לזה שלשול במוח וזה תיאור מדויק לחלוטין של מה שעובר עליי כמעט כל לילה כשאני מנסה להרדם.

האבסורד הוא שהבטלה מוציאה ממני את המיץ ואיני מוצאת את הכוחות הדרושים לחפש עבודה, להיפגש עם חברים, לצאת, לעשות ספורט ויותר מכל לכתוב. אני בקושי מסוגלת לכתוב, לא לעצמי לא בשבלוג ובטח שלא לצורך הפרויקט שבשבילו לקחתי את סיכון האבטלה מלכתחילה. אני מרגישה מוזנחת ופתטית. אני משותקת. אני בדיכאון. העבודה שלי עכשיו היא להיות חרדה ודיכאונית. אפילו המצאתי לזה מילה חדשה - חרדיכי. שילוב של חרדה ודכאון שמרגיש בדיוק כמו שהוא נשמע. מצבי הנוכחי הוא בכי רע, בטטה, הרסני, חרא. 

אז מה אני עושה? משתפת את החברים שלי ככל האפשר ונותנת להם לתמוך בי, כי יחד עם הקושי הזה מגיעה הבושה והיא גדולה והדרך היחידה שאני מכירה להתגבר על בושה היא לשתף. משתדלת להבהיר לחבריי שאני יודעת מה עליי לעשות ולכן לא זקוקה לעיצות, אבל מתקשה לבצע זאת ולכן זקוקה לתמיכה. נלחמת במחשבות הטורדניות, כי הן מזיקות לי וכל עוד הן ממלאות את ראשי אין מקום למחשבות יעילות או ליצירה. כותבת יומן לפני השינה כדי להקיא לתוכו את כל המחשבות שמונעות ממני להרדם. קוראת את הספרים שחיזקו אותי בעבר ונעזרת בהם (השניים שמונחים ליד המיטה כרגע הם כשדברים מתפרקים וכוחה של נחישות, שניהם ספרים ששינו את חיי ואני ממש זקוקה להם עכשיו). אני רק בתחילתה של המלחמה ויכול להיות שבשלב כלשהו אצרף לארסנל גם טיפול תרופתי נגד דכאון, אבל בינתיים החלטתי לנסות להתמודד עם השדים בעצמי לתקופת מה.

למה אני כותבת לכם את כל זה? רק אלוהים יודע. חברתי טלי חשבה שזה יהיה רעיון טוב לשתף את הקהילה שלי במה שעובר עליי. אולי זה יעזור למי מכם שמרגיש כמוני לדעת שהוא לא לבד ולא צריך להתבייש. אולי זה יעזור לי להיפטר מעוד רובד של בושה ועצב, כי אני מוקפת כל כך הרבה כאלה כרגע. אולי נחשוב על דרך כלשהי לעבור את התקופה הקשה הזו ביחד, נקים קבוצת תמיכה מקוונת או דבר אחר. לכל הפחות, אחדים מכם יבינו למה קשה לי כל כך לכתוב פה ובדף הפייסבוק של השבלוג או לקדם את התמורות המתאחרות כל כך של הקמפיין בימים אלה ויגלו סבלנות.

בסופו של דבר, ברור לי שאני צריכה למצוא עבודה חדשה ומספקת מהר ככל האפשר כדי לחזור לעצמי. אם מי מכם מעורה בתעשיית ההייטק ויכול לעזור לי בצייד משרות, אשמח לשמוע מכם. תוכלו למצוא את הפרופיל המקצועי שלי כאן. ועכשיו אני צריכה לצאת מהפיג'מה וללכת להסתפר בתקווה שזה יעזור לי להרגיש קצת יותר כמו בנאדם. אני חושבת על ויקי כנפו ואיך ירדו עליה על כך שהיא מקפידה לצבוע את השיער תוך כדי מאבקה באבטלה והעוני ומבינה אותה כל כך. יותר מחודש לא מרחתי מסקרה או השפרצתי בושם. אני הולכת להשפריץ על עצמי עכשיו. כל כך נמאס לי להרגיש עצובה כל הזמן.