הציטוט בכותרת מגיע מסרט כלשהו שראיתי לפני עשרים ומשהו שנים ונכנס מייד לאוסף הציטוטים שניהלתי באותן השנים. מאז שהתחלתי לכתוב פה ולהתפרסם מעט כתוצאה מזה הוא חזר לארסנל. אני רגילה לכך שעורכים מחליפים תמיד את מילותי, גם כשהן נמסרות להם בכתב, ושהרבה פעמים המסר של דבריי מעובד לכדי משהו שלא דומה לדיעות שלי בכלל. כתוצאה, אני שמחה להתראיין לרדיו או לטלוויזיה אבל שונאת להתראיין לעיתונים. גם לכתוב לאתרים או עיתונים שנערכים בידי מישהו שאינו אני אני לא אוהבת, קראו לזה קונטרול פריק, אני קוראת לזה לשמור על קשר בין מה שאמרתי למה שמפורסם.
אתמול רואיינתי בכתב לאתר האופנה של מאקו, פאשן פורוורד והתוצאה עצבנה אותי. אז החלטתי להראות לכם פעם אחת, באמצעות צילומי מסך בלבד, עד כמה להאמין למראה זה סבבה אבל אסור לכם להאמין לעיתון. למה אני עושה את זה? כי אני חושבת שזה שיעור חשוב בעיתונות. כל אדם צריך לדעת שכשהוא קורא משהו, איפשהו, המשהו הזה נערך בידי בעל אינטרס ולאו דוקא מובא במדויק מפי אומרו. אני חושבת שמי שמסתובב פה הרבה זמן כבר הבין שאי אפשר לכתוב בלוג בלי שהוא יהיה פוליטי. פמיניזם הוא פוליטי. להיות שמנה זה פוליטי. לכתוב, גבירותיי ורבותי, זה פוליטי.
הנה לפניכם, אחד מתחת לשני, קטע מהכתבה במאקו ואותו הקטע באימייל ששלחתי להם מספר שעות קודם. אפשר ללחוץ על התמונות כדי להגדיל אותן.
עיקר ההבדלים, לסיכום
- השאלות שנשלחו אליי ועליהן עניתי והשאלות שכתובות בראיון שונות
- השבלוג בן 4 לא בן 11
- המעצבות המקומיות מעצבות עד מידה 50 לא 44
- ההתייחסות שלי לסוגיית למה הנשים השמנות לא דורשות יותר עבור עצמן חסרה
- מבחינתי "מידות ביניים" זה יופמיזם שמטרתו לנקות את המצפון של היצרנים מבלי ללכלכך אותם בעבודה עם שמנות, לפי הכתבה לדעתי זה סבבה
- ההתייחסות שלי לטרנד האוברסייז ואיך שהוא משרת את הקונות השמנות גם בחנויות רגילות חסרה, וזה מסר חשוב לקוראות השמנות (עוד כלי לארסנל שלהן)
- הם אשכרה העתיקו את שגיאת הדקדוק "מגיע להם" למרות שכתבתי להם פעמיים (בפייסבוק ובג'ימייל) שטעיתי ונא לתקן. זה מעורר תמיהה בהתחשב בכך ששאר הטקסט שלי שוכתב עד שאימו לא זיהתה אותו
- אני לא משתמשת ביופמיזמים לנשים שמנות. מעולם לא קראתי ולעולם לא אקרא לאישה שמנה "פלאס סייז". זו נקודה עקרונית, כי זה חלק מהמסר שאני מעבירה לקוראיי על בסיס יומיומי
- לא הפגנתי אופטימיות. מי שמכיר אותי יודע שהדבר האחרון שאני נוהגת לעשות זה להפגין אופטימיות. מה לי ולאופטימיות, זהירה או לא
- כל ההתייחסות שלי לצד העסקי של הנושא חסרה
אלה לא הבדלים שנובעים מתמצות לגיטימי לצורך כתבה, אלה הבדלים שנובעים ממגמתיות או מחוסר מקצועיות. ואחרי זה יגידו כרגיל שאני כלבה שחושבת שהיא יותר טובה מכולם. אז שיגידו. לי כל העסק מעלה בעיקר זכרונות משנה א' בלימודי התקשורת באוניברסיטה.
ואם אתם עדין תוהים מה הביג דיל, אז בקטנה - המוניטין שלי, ובמהות - האמת שלי וכל הסיבות בגללן אני כותבת את הבלוג הזה. אני לוקחת את הכתיבה שלי מאד ברצינות, אתם מבינים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים