יום ראשון, 26 באוקטובר 2014

למה שמנות לא קונות בגדים יפים?


לעתים קרובות שואלים אותי למה שמנות לא קונות בגדים יפים. 

נכון, זה לא שהחנויות המקומיות מוצפות בבגדים מקסימים לנשים שמנות. רחוק מכך. החנויות המקומיות מוצפות בבגדי ליצנים סינתטיים עד מידה 54 ומי שלובשת, רחמנא לצלן, מידה 56 או 60 לא תמצא בגד יפה ללבוש גם אם חייה יהיו תלויים בכך. אבל פעם ב צצה איזו מעצבת ולה השילוב הדרוש בין טעם טוב ותחושת שליחות ופותחת בצניעות כזו או אחרת חנות לבגדים יפים לנשים שמנות. פותחת, ופושטת רגל שנה וחצי מאוחר יותר (במקרה הטוב). ואז שואלים אותי למה? למה אתן מתלוננות כל הזמן ובצדק שאין בגדים יפים לשמנות וכשנותנים לכן בגדים יפים סוף סוף אתן לא קונות? ובכן, שאלה טובה ולה תשובה עצובה.

נהוג לחשוב שהבעיה היא כספית - בגדי מעצבים עולים יותר ובגדי מעצבים במידות גדולות עולים עוד יותר וזה לא הוגן. אבל זה כן הוגן, כי ייצור בגדים בסדרות קטנות עולה הרבה יותר מייצור מסחרי המוני. בדים איכותיים עולים יותר מבדים סינתטיים פושטים וגזרות של מידות גדולות דורשות יותר בד. מי שרוצה בגדי מעצבים צריכה להיות מוכנה לשלם עליהם. זה השלב שבו אתם מגיבים בשרונה יא אליטיסטית לא כולם נולדו עם כפית של ויזה פלטינום בפה וגם לשמנות עניות מגיע ללבוש בגדים נורמליים. אין לי מה לומר, אתם צודקים. אבל השאלה פה היא לא למה אין בגדים לשמנות אלא למה אין בגדים יפים לשמנות, אז נא לא לערב שמחה בשמחה. 

אז עברנו את משוכת המחיר, מה גם שרב המעצבות שעושות בגדים לנשים שמנות לא מתמחרות כמו מעצבים אחרים בארץ שמצליחים הרבה יותר ומרוויחים הרבה יותר. רובן מתמחרות שמלות ומכנסיים באיזור ה-600₪ וחולצות באיזור ה-250₪ עד 450₪ שזה יקר אבל לא בלתי נסבל (ולא עולה כמו שמלה ברזילי ובטח שלא כמו שמלה של מעצב צמרת). ועדין אף עסק צעיר ומגניב לבגדים במידות גדולות לא שורד פה. למה?

כי נשים שמנות רבות מאמינות שלא מגיע להן להתלבש יפה. הן מסתכלות בראי ורואות מפלצת. הן בקושי מישירות מבט אל המראה מרב שנאה לבבואה שמשתקפת בה. הן מודדות בגדים בחשש נוראי ורואות את כל מה שרע בבגד ורע בהן ומחליטות שהן לא קונות. הן שונאות את הגוף שלהן במידה גדולה כל כך שהן רק רוצות להטמע בקהל והחשש למשוך תשומת לב (חיובית או שלילית, זה לא משנה) גדול כל כך, שהן לא יכולות לקנות את הבגד. כשהן רואות את עצמן יפות ומושכות משהן רגילות להיות ביום יום הן נבהלות, והבהלה גדולה כל כך שהן חייבות לברוח ממקור הפחד. הייתי שם, אני יודעת היטב איך זה מרגיש. לשנוא את עצמך במידה כזו שאת רק רוצה להעלם, ולהוציא 350₪ שהיית מוציאה בחנות ספרים בלי לחשוב פעמיים על חולצה יפה זה דבר שלא יעלה על הדעת. 

אז מה עושים? אני מכירה מעצבת אחת (טלי, אני מסתכלת עליך) שיודעת לגעת במקומות הרגישים כל כך האלה בצורה העדינה הרצויה כדי להוציא לקוחה קונה ומרוצה. ראיתי אותה מלווה לקוחה מהמקום בו מבט בראי מביא לגל של דמעות ליציאה מהחנות עם חולצה אדומה בוהקת, לראשונה בחייה. אמנם לא כל המעצבים והמוכרים יכולים לעשות את זה ולא לכולם יש את הזמן לתת לכל קונה את תשומת הלב הדרושה, אבל יצירה של סביבת מכירה מקבלת ורכה (יענו, למכור מכל הנשמה) ללא ספק חיונית להצלחה של המותג. 

אני חושבת שדבר נוסף שיעזור בארץ הוא שרות מכירה מקוון שיאפשר לנשים לבחור בגדים בניחותא, בישיבה על הכורסה בבית, למדוד ולהחזיר בקלות (!) מה שלא מתאים להן. מדידה בסביבה הביתית, בלי מבטים חודרים של זרים, עוזרת. 

אבל חלק הארי של העבודה נמצא מחוץ לשליטתם של המעצבים והמוכרים. הוא נמצא בידים של אמצעי התקשורת ושל הנשים השמנות עצמן. משנה לשנה אני מבינה יותר ויותר שאמצעי התקשורת מונעים בידי גופים כלכליים שמטרתם למכור לנו, והעיקרון שמנחה אותם הוא שהדרך הטובה ביותר למכור לנשים היא לגרום להן לשנוא את עצמן ולחפש מחוץ להן משהו שיהפוך אותן ליפות או טובות יותר. זוהי, לצערי, עובדה וצריך ללמד אותה מגיל צעיר ככל האפשר כדי ליצור דור שעמיד בפני פרסומות, להבדיל מזה הנוכחי. דור שיבין את ההבדל בין דימויים שדוחפים לנו גופים מסחריים ובין עיתונות אמיתית. 

והנשים השמנות עצמן? אלה שמגיל אפס מקבלות מסרים שליליים מכל כיוון ומקום? אלה שבמשך שנים הציקו להן וניסו לעזור להן ורק יצרו עוד נזק? אלה שמסתכלות בראי ורואות רק חרפה ורוצות להיעלם? ובכן, זה קשה. זה קשה וזה נראה בלתי אפשרי, אבל זה אפשרי. ככל שאנחנו מתבגרות, ההשפעה של הסביבה עלינו פוחתת והקול הפנימי שלנו נהיה רם יותר ואנחנו יכולות להתחיל לשאול את עצמנו שאלות שקוראות תיגר על התפיסות המוקדמות שלנו ועל כל הפחדים והקולות הפנימיים השליליים שהפכו עם השנים למערכת של אמונות שמכתיבות את סגנון חיינו. אנחנו יכולות להתחיל להטיל ספק, להגיד לקול הפנימי שמאמלל אותנו ומעודד אותנו לבחור לקפח את עצמנו לפני שאחרים יקפחו אותנו ומה אם אני רוצה יותר? וכשהוא עונה אבל לא מגיע לך יותר לומר לו בוא נראה מה יקרה אם אדרוש קצת יותר פעם אחת ואז נחליט מה הלאה.

אי אפשר למחוק את הקול הפנימי הזה. הוא שם מקדמת דנן והוא נוצר כדי להגן עלינו. לדחות אותו מעלינו זו שגיאה וזה גם אבוד מראש. צריך לכבד אותו, להודות לו על שנים ארוכות של עמידה לצידנו והצלתנו ממבחר אדיר של אסונות מסוגים שונים ומשונים. לתת לו את הכבוד שמגיע לו, ולנסות לאתגר אותו כשהוא מציק לנו עם שטויות רוויות הפחתה עצמית. עם הזמן הוא יהפוך לגמיש יותר ויהיה נכון יותר לוותר לקול ההיגיון ולתחושות הבטן שיחליפו אותו כטון השולט בנו. הוא יגיד לנו את נראית כמו פרה בשמלה הזאת ואנחנו נענה לו אני אוהבת פרות והוא יחייך, ועם הזמן החיוך יגדל וכך גם טווח אפשרויות הפעולה שלנו ואולי יום אחד נתעורר ונגלה במראה בבואה של אישה מוכרת. אישה מוכרת שנראית נחמדה מאד ותראה עוד יותר נחמד אם תחליף את האוהל השחור שהיא לובשת באיזו שמלה קיצית ונעימה. 

2 comments:

  1. אני חושבת שרשומה כזו צריכה להיות מלווה בתמונות עם בגדים יפים!!

    השבמחק
  2. בעיה נוספת, אגב, היא שקשה עד בלתי אפשרי לפתוח חנות שתתאים לכולן. כדי שלכל השמנות יהיו בגדים נחמדים צריך שיהיה לנו את אותו מגוון החנויות שיש לרזות - סולידי, פרחי, ערסי, אורבני, אלגנטי, ספורטיבי, זול ויוקרתי. כדי שזה יקרה אנחנו צריכות להפוך לשוק כלכלי בעל כוח. וכדי שזה יקרה אנחנו צריכות קודם כל לקבל את עצמנו.

    ממש מלכוד מידה 22.

    אפרת - החלטתי לא לשלב תמונות ברשומה, כדי לשמור אותה נקיה יותר מקידום עצמי :)

    השבמחק

שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים