היוש קוראיים. שמתם לב שעדין לא בא לי לכתוב כלום? בטח ששמתם, הלא אני לא כותבת כלום. מוזר שאפילו כשאמא שלי גססה נתליתי בכתיבה בבלוג הזה כמו בבלון חמצן ודוקא עכשיו אין לי כח. מצד שני, אם הייתי מוותרת אז הייתי יכולה לסגור את הבאסטה ועכשיו לא יקרה כלום אם אני אכנס לדכאון לכמה ימים יחד עם חצי מדינה כי ברור שמאוחר יותר אני אצא מזה. ובכל זאת, לא ניתן לחמאס להכניע את הבלוגוספירה הציונית או משהו, אז הנה כמה תמונות שהעליתי השבוע לאינסטוש וכמה דברים שמעודדים אותי בחמש הדקות היומיות בהן אני מתעודדת ממשהו (בין הרגע שאני מגיעה הביתה מהעבודה ועד שאני פותחת טלויזיה לראות חדשות).
מאחר ואני מלאת אנרגיה כמו אתרוג, צילמתי השבוע את מה שלבשתי מלמעלה וזה מה יצא.
שרשרת של COS
חולצה מהודיס
ג'ינס מנקסט
נעלים מפריימרק
חולצה של טליה
ג'ינס מנקסט
תיק של דיאן פון פירסטנבורג
לק של מארק ג'ייקובס (שנקנה במיוחד לתיק)
גופיה מנקסט
ג'ינס מעונות
כפכפים מגאפ
שרשרת ארוכה מנעמה בצלאל
חולצה מדורותי פרקינס
ג'ינס מנקסט
קפקפים מגאפ
לק של לנקום
לכבוד המלחמה פרשתי סדין אדום והלבשתי את השקע שלי בפיל (מאסופה ליד שוק הפשפשים ביפו).
ואם כבר בסדין עסקינן, התהדרתי בפיג'מה חדשה מאתר עליו אני מבטיחה לכתוב ברגע שיהיה לי כח.
הכפכמועלים מנקסט
השבוע ראיתי שיש סייל ענק בנט אה פורטה ובשביל הצחוקים הצצתי על המחירים של שתי סופיות שבעיצוביהן אני מאוהבת - סופי הולם (מעצבת תיקים בריטית) וסופיה וובסטר (מעצבת הנעלים הנודעת). התיקים של סופי הולם עלו חצי ממחירם הרגיל, מה שהשאיר אותם במחלקת הכמה מאות פאונדים יותר ממה שיש לי להוציא עכשיו, אבל אצל סופיה וובסטר מצאתי נעלים שטוחות (!) שאחרי מגוון קופונים והנחות עלו 170₪ במקום 750₪ (!) והזוג היחיד שנותר במלאי היה במידה 40.5. שלחתי לאלוהים אסמס תודה קצר ולחצתי על Buy Now. עשרים וארבע שעות מאוחר יותר הגיע הביתה שליח עם הקופסה המלבבת הזו
ובה השקפקפים האלה עם עקב ניצנוצאז' כתום ואימום נוח ורך שמתאימים בול לכורסה שלי. הם קצת צרים, אבל אני מאמינה שישתחררו טיפונת אחרי נעילה או שתים ואם לא, אביא אותם לסנדלר למתיחה קצרה על הגלגל.
דבר נוסף שהגיע השבוע הוא מכתבון תודה ממחסה העצלנים בקוסטה ריקה, להם תרמתי קצת כסף החודש. הם שלחו מגנט עם צילום של באטרקאפ (העצלנית הכי ותיקה במחסה, כבר 22 שנים) ותכשיט קטן.
מאחר ואני עדין מתקשה לענוד מה שלא יהיה על הידים (הצלקות משני הניתוחים עדין לא נרפאו) נתתי לפודינג, העצלנית המאומצת שלי (הבכורה זאת אומרת, את סומסום העצלן רואים נח על הכורסה בתמונה למעלה) את התכשיט. האין היא יפה כלבנה?
ולסיום, עליתי קילו או שניים מאז תחילת המלחמה (ואני יודעת שאני לא היחידה שזה קרה לה) וזה מאחר וגיליתי את הסוד לשלוות הנפש, והוא לא סמים ולא אלכוהול ולא סקס ולא קניות ברשת, אלא בורקס טריים. חמאס יכולים לגרום לי להתרחץ בדקה וחצי ולישון עם אוזן אחת פתוחה, אבל הם לא יקחו ממני את המאפים שלי.
תראו מה זה, אפילו כח להוסיף לרשומה לינקים אין לי, זמן לעוד קפה חזק ויאללה ביי. תחזיקו מעמד והמשיכו להתעדכן בדף הפייסבוק של הבלוג, אליו אני מעלה תמונות של חיות מטופשות ושאר ירקות (מטופשים) לשיפור המוראל הכללי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים