כמעט יתומה, כמעט מתה

אני לא אוהבת לכתוב פה רשומות אישיות מדי, אבל רק היום.

החיים הפכו לגהנום. חשבתי שברגע שאמא תצא מהבית ומאחריותי כמטפלת יחידה אני ארגיש הקלה. חשבתי שאשפוז בבית החולים משמעו שמשם היא תעבור במהירות להוספיס, שם יאפשרו לה לסיים את חייה באנושיות, כבוד וחמלה. במקום זה, אני מוצאת את עצמי ממשיכה להאבק מול עובדות סוציאליות, יועצות רפואיות, נשות קשר של מכבי, רופאים, מנהלי מרפאות ומי לא שרק זורקים אחריות מאדם לאדם ומאשימים אותנו על חוסר הסבלנות שלנו, הם מאשימים אותי כשאמא בוכה שהיא נסערת בגלל שאני מלחיצה אותה, כאשר למעשה היא בוכה בגלל האטימות שהם מפגינים כלפי הצרכים שלה.

יש סיכוי קטן שסוף סוף, נצליח להכניס את אמא (הידועה בכינויה - חולת סרטן הריאות המפושט בעצמות בכבד ובחלל הבטן, המוגדרת זה חודש כחולה סופנית, שהופסקו לה כל הטיפולים והחל מיום שישי לא מסוגלת אפילו להסתובב במיטה ומבלה את מרבית יומה בלבכות על זה שלא נותנים לה למות כבר, או האישה היקרה, הטובה והיפה בעולם שכבוד הוא לי לקרוא לה אמא) להוספיס או מסגרת מתאימה אחרת. אבל גם עכשיו, שהפתרון קרוב יותר מתמיד, אני לא חשה שום הקלה, אלא רק פחד הולך וגובר - כי הסוף קרוב. קרוב מאד. ואני מפחדת שלא אשרוד את לכתה. שום דבר לא מקל עליי. לא כדורים, לא אהבת החברים הנפלאים שלי, לא המשפחה. כלום. בקרוב אני אהיה יתומה, ובא לי למות.

בכל מקרה הגעתי היום לשתי החלטות בנוגע לפעולות שאנקוט אחרי מותה, ואחרי שאוכל לחזור לנשום (אם אוכל לחזור לנשום). את האחת אני שומרת לעצמי, והשניה - אני אקים עמותה בשם "תרגעי" (אמא הציעה לי את השם היום, ברגע של צלילות, אחרי ששמעה את העובדת הסוציאלית של אסותא צועקת עליי "תרגעי, תרגעי" בטלפון).

זו תהיה עמותה של מתנדבים, שעברו את הגהנום הבירוקרטי של מערכת הבריאות כמוני, ויוצבו במחלקות המתאימות בבתי החולים השונים וכל מטרתם לספק נחמה למשפחות המאושפזים. אנשים מרקעים רוחניים שונים שיודעים לחבק ולנחם ולמגר את הטינופת הזו, של אנשי מקצוע שמטיחים בקרובי משפחה המומים משפטים כגון "קודם כל תרגעי" (כן כן, באמת אמרו לי את זה היום) או "תהיי חזקה בשביל אמא" (כשהודיעו לי ולאמא שאבא מת, התחלתי לבכות ואז העובדת הסוציאלית של מאיר תפסה אותי בזרוע לפני אמא והטיחה בי "אסור לך לבכות, תהיי חזקה בשביל אמא"). את המשפט הזה שמעתי בחודש האחרון, ובפרט בשבוע האחרון מכל כך הרבה רופאים, עובדים סוציאלים ושאר יועצים שתפקידם לסייע לנו ולא עושים זאת, שבא לי לצרוח. בדיוק כמו אותו גבר בוגדני שמאשים את אשתו בזה שהיא לא סומכת עליו, בזמן שגם היא גם הוא וגם כל חבריהם יודעים שרק אתמול הוא ניסה להשכיב איזו ילדונת שפגש בבר.

כדי לתת טעם לכל הסבל הזה אני הולכת לתת את כל האהבה והתמיכה שאוכל לאלה שאחיות הגורל יעדו להם את הגורל שנועד גם לי. ואם אפשר - לבכות ביחד איתם.

אני מקווה רק שישאר לי כוח להציב רגל בבית חולים אחרי שכל זה יגמר, כי אם יש דבר אחד שלמדתי במהלך מחלתה של אמא ובפרט בשבועות מאז הוגדרה כחולה סופנית הוא זה - אם מגיע יום ארור בו מודיעים לך שאתה סובל ממחלה סופנית, או בעלת פוטנציאל סופני, כדאי שתמהר להוציא רשיון לאקדח כדי לקבוע מתי ואיך תלך בכבוד, כי אתה לבד במערכה. זה מה שאני אעשה אם יומי יגיע.