אירוע השקה מיוחד של הג'יראף

השבוע חטפתי דלקת גרון על הכיפאק. במקום לדבר, צייצתי כמו חמורית ובמקום לבלוע נחנקתי. הבלוטות בצוואר שלי היו נפוחות כמו תחת של בבון. התבאסתי שכאב לי ושהרגשתי כמו תחתית של דלי ספונג'ה והתרגזתי שאני מפספסת ימי עבודה ושיעור טניס אבל הכי התחרפנתי מזה שבקצב הזה לאירוע אליו אני מוזמנת ביום שישי אני כבר לא אגיע - יום כיף מיוחד למתנדבי הספארי (שזה אוכמי) ופלוס אחדיהם (שזה אני) בנושא גורים וגידולם, קומפלט עם הרצאות, ארוחות וסיור מאחורי הקלעים של הספארי.

אז ביום חמישי נסעתי לרופאה שלי והתחננתי שתעשה משהו כדי שאוכל להגיע לספארי מחר והיא עשתה לי משטח גרון מהיר, שפכה עליי דליים של פניצילין ואמרה שמחר אני בטוח לא אהיה מדבקת ואולי אולי גם ארגיש טוב מספיק בשביל לנסוע. התפללתי והלכתי לישון והתעוררתי עם כאבי גרון וחולשה כללית ברמה 6.5 מתוך 10, שזה לא להיט באופן כללי אבל אחלה לצורך העניין.

אז נסענו לספארי ולמדנו על גידול גורים וגוזלים (האורחים למדו, המתנדבים כבר יודעים) ושתיתי הרבה תה ומים ולמרות שכמעט התעלפתי באמצע אחת ההרצאות, התאוששתי אחרי שכיבה של כמה דקות על הדשא במרפאת הספארי (במהלכה כמה וטרינרים שאלו אם אני צריכה עזרה).

אחרי כמה דקות של מנוחה, הצטרפתי שוב לחבורה לסיור בספארי תוך כניסה לאזורים שלמבקרים אסור לגשת אליהם, בליווי הסברים בדגש על תנאי מחיה, טיפול בצעירים, דגשים גנטיים בראי מחלקת הטיפול בנכחדים הבינלאומית (שמסתבר ששולטת על הילודה בכל גני החיות בעולם, דבר שהוביל למשל לכך שהטיגריסית הסומלית של הספארי לוקחת אמצעי מניעה כבר שנה וחצי) ושאר ירקות מרתקות שחיות אוהבות לאכול.

השימפנז הזה, שהוא מנהיג השבט המקומי, נראה סוקר אותנו יותר משסקרנו אותו.

בזמן שהמדריכה הסבירה לנו כל מיני דברים, היא שלחה כמה מהמתנדבים שעובדים עם הקופים לזרוק להם בגדים לכלוב. הקופיף הזה, מסתבר, חולם להיות ג'סטין ביבר.

יש פינגווינים אפריקאים

ואת השימפנז הזה שבכל פעם שעברנו לידו שכב על הגב רגל על רגל, אבל פעם על החול מאחורה ופעם מקדימה ופעם מעל הנדנדות.

ראינו את משפחת הפילים (שכחתי אם אפריקאים או אסייתיים, אבל אלה הקטנים יותר) ואת שתי הפילפילות החדשות שלה גם בחצר וגם בבתים ואזורי ההאכלה שלהם ולמדנו כמה מורכבים היו ההריון והלידה וכמה מסובך לגדל שתי פילפילות בחצר אחת עם סבתא מטריארכלית ואמא שהיא גם אחות. למרות הכל, הם נראו מאד רגועים ומאושרים כשאנחנו ביקרנו.

זה לא פיל

גם זה לא

זה מגלן שני (סקרלט איביס)

לא משנה איזו חיה אמורה להיות באיזה שטח, תמיד יש שם גם תרנגול אחד לפחות

השיא עבורי היה הכניסה מאחורי הקלעים לאזור של הג'ירפות. תראו את החמודה הזאת, כולה 4 מטרים גובה.

בחלומות הכי ורודים שלי לא דמיינתי שיצא לי מתישהו בחיי להאכיל ג'ירפה ולשחק איתה אבל לאלוהים החמוד היו תכניות אחרות.

אז אתם מבינים שהיה שווה לצאת מהבית למרות שאני עדין חולה ומרגישה ונראית כמו חצי פיתה עם חצי טחינה? אחרי הכל מסתבר, ותאמינו לי שלא ידעתי את זה, שככה בדיוק אני נראית אחרי שאני מלטפת ג'ירפה:

יופי טופי, אתם ודאי אומרים, אבל מה אנחנו אמורים ללמוד מכל זה? אחרי הכל זה שבלוג פה, ולא נשיונאל ג'אוגרפיק וצריך להיות פה מסר שרלבנטי גם לקוראים. ובכן - ראשית, אם אתם נתקלים בבמבי נטוש למראה אל תגעו בו ואל תקחו אותו הביתה או לביית החולים של הספארי. האמא מניחה את הגור במקומות מוזרים לפעמים אבל היא חוזרת אליהם כדי לטפל בהם ולהאכיל אותם כל כמה דקות (תלוי בגילם). אז גם אם הוא נראה לכם נטוש יש סיכוי מצוין שהוא לא. שנית, בכל מקרה של ספק או אם אתם מוצאים גוזל או חיה פצועה, התקשרו לקו החם של בית החולים לחיות והם ינחו אתכם ויסבירו לכם מה לעשות ולאן להביא את הפצוע אם יש צורך.

 
הערה מנהלית לסיום - לא עניתי לתגובות שלכם על הרשומה הקודמת, בשל מחלתי, אבל קראתי הכל ואני מארגנת לי רשימת מטלות נחמדה בהתאם. תודה לכולם ואפשר עוד להגיב אם אתם רוצים. אפשר גם להרשם להגרלת הכפפות החכמות.