עכשיו כשהרמתי את הראש ואני מקווה שגם אתם, אפשר לשוב ולדוש בנושא החביב עלינו - התקדמות העיצוב בדירה שלי. השבוע הגיעה סטפני המעצבת לעשות כמה פינישים, שעיקרם סיום תלית התמונות בסלון, דבר שחששתי לעשות לבד.
היא הציעה סידור מודרני כזה, לא סימטרי ולא הגיוני ומקסים בעייני. הציור הוא אורגינל של ציירת הבית, ג'ני מיליכוב, שהזמנתי לפני כשנה. הגובלן מעשה ידי אמא בשנות השבעים (אני צריכה להחליף לו מסגרת אבל בינתיים תלינו אותו כמו שהוא). עליו מונחים הדפס של טושטוש (שלמדה עם ג'ני בבצלאל, אם זכרוני אינו מטעני) ועוד אורגינל קטנטן של ג'ני - דיוקן של ארז. במחסן יש עוד קנבסים קטנים שיצטרפו לחבורה מאוחר יותר.
הנה משהו שאמא, עליה השלום, היתה זורקת אותי מהצוואה בגללו - דיוקן אלגנטי של יונה. אמא שנאה יונים. תעבה יונים. הקללות שיצאו לה מהפה כשיונה היתה מתיישבת לידה על הגג היו גורמות לכל מלח שיכור להסמיק ולרוץ להתחבא בשירותים. אבל כשחלפתי ליד הקולקציה הזאת בליברטי לפני שלושה חודשים לא יכולתי להתאפק. האוכמנית עצרה אותי (55 פאונד בשביל הדיוקן המפחיד ביקום? השתגעת??? אמרה וגררה אותי משם) אבל בזמן שהיא הלכה לרחרח סבונים ואני חזרתי למחלקת הבד שלהם, עברתי לידם שוב והייתי פשוט חייבת. תכננתי לתלות אותה במטבח, אבל היא לא מתאימה לשם. פה היא נראית נפלא (כל עוד מתעלמים מהעובדה שמדובר בפאקין יונה בשמלה בסגנון הרוקוקו).
אני מאד מרוצה מהמקום שסטפני מצאה למסגרת התמונה המגנטית שאינה חזקה מספיק בשביל להיצמד למקומות שמגנטים אחרים בבית שמחים להיתלות בהם. נראה שמלכתחילה היא שמה עין על תפקיד יוקרתי יותר, כפריט אומנותי. הגברת בצילום, למי שתוהה, היא אני ביום הולדתי ה-12. אבא לקח אותי לצלם בפיקדילי סקוור שמתמחה בצילומים תקופתיים (מעניין אם החנות הזאת עדין שם).
אני מודה שאני מופתעת לחלוטין מכמה שהוורודים, הסגולים והכתומים עובדים ביחד ובלי להראות כבדים או ילדותיים. אני לא יודעת אם הייתי יכולה לעבוד במעצבת פנים עבור אחרים, אבל ללא ספק הבחירות שלי עובדות בשבילי.
מראה מאחורי השטקר.
הנה תמונה ברורה של שעון הקוקייה מאלמנטו, לפי דרישת הקהל. הוא מהמם לחלוטין, והקוקייה החמודה יוצאת מדי שעה בשירה משעשעת. העין האלקטרונית מתחת לקוקייה אמורה למנוע ממנה לצאת ולהרעיש כשחשוך, אבל אני מודה שטרם היו לי ביצים לבחון את הנושא בלילה.
את טפטי הטפט אתם כבר מכירים, אבל הוספנו את המנורה הזאת ממחסני חשמל. לרוע המזל, היא שרפה לי כבר שתי נורות חסכוניות (עם אחריות לשמונה שנים) כך שנראה שהיא פגומה. אני צריכה לטפל בזה.
מה נשאר? לגמור את המטבח ואת חדר העבודה ולהתחיל את חדר השינה. שני אלה יחכו שאמצא אומץ ללכת סוף סוף למחסן ולשחרר משם את הארגזים עם שארית הספרים, הדברים למטבח, חומרי מלאכת היד והאמנות והאלוהים יודע מה עוד יש שם ואביא אותם סוף סוף הביתה. זה בעייתי כי זה יבלגן מחדש את כל הבית וגם דורש קנית רהיטים נוספים, כלומר הוצאות נוספות. אני מנסה לדחות את זה ככל האפשר, אבל בשלב זה של החיים אני צריכה את הספרים שלי וגם רוצה להתחיל ליצור מחדש. מה גם שיש שם עוד ציורים שצריך לתלות או למסגר ולתלות, כולל הסדרה שקניתי בשביל חדר השינה שנראה כרגע סתמי ומעצבן לחלוטין. כך שנראה שהתירוצים הולכים ואוזלים.
זהו בינתיים. שבת שלום ושבוע שקט מבורך לכולם.
היא הציעה סידור מודרני כזה, לא סימטרי ולא הגיוני ומקסים בעייני. הציור הוא אורגינל של ציירת הבית, ג'ני מיליכוב, שהזמנתי לפני כשנה. הגובלן מעשה ידי אמא בשנות השבעים (אני צריכה להחליף לו מסגרת אבל בינתיים תלינו אותו כמו שהוא). עליו מונחים הדפס של טושטוש (שלמדה עם ג'ני בבצלאל, אם זכרוני אינו מטעני) ועוד אורגינל קטנטן של ג'ני - דיוקן של ארז. במחסן יש עוד קנבסים קטנים שיצטרפו לחבורה מאוחר יותר.
הנה משהו שאמא, עליה השלום, היתה זורקת אותי מהצוואה בגללו - דיוקן אלגנטי של יונה. אמא שנאה יונים. תעבה יונים. הקללות שיצאו לה מהפה כשיונה היתה מתיישבת לידה על הגג היו גורמות לכל מלח שיכור להסמיק ולרוץ להתחבא בשירותים. אבל כשחלפתי ליד הקולקציה הזאת בליברטי לפני שלושה חודשים לא יכולתי להתאפק. האוכמנית עצרה אותי (55 פאונד בשביל הדיוקן המפחיד ביקום? השתגעת??? אמרה וגררה אותי משם) אבל בזמן שהיא הלכה לרחרח סבונים ואני חזרתי למחלקת הבד שלהם, עברתי לידם שוב והייתי פשוט חייבת. תכננתי לתלות אותה במטבח, אבל היא לא מתאימה לשם. פה היא נראית נפלא (כל עוד מתעלמים מהעובדה שמדובר בפאקין יונה בשמלה בסגנון הרוקוקו).
אני מאד מרוצה מהמקום שסטפני מצאה למסגרת התמונה המגנטית שאינה חזקה מספיק בשביל להיצמד למקומות שמגנטים אחרים בבית שמחים להיתלות בהם. נראה שמלכתחילה היא שמה עין על תפקיד יוקרתי יותר, כפריט אומנותי. הגברת בצילום, למי שתוהה, היא אני ביום הולדתי ה-12. אבא לקח אותי לצלם בפיקדילי סקוור שמתמחה בצילומים תקופתיים (מעניין אם החנות הזאת עדין שם).
אני מודה שאני מופתעת לחלוטין מכמה שהוורודים, הסגולים והכתומים עובדים ביחד ובלי להראות כבדים או ילדותיים. אני לא יודעת אם הייתי יכולה לעבוד במעצבת פנים עבור אחרים, אבל ללא ספק הבחירות שלי עובדות בשבילי.
הנה תמונה ברורה של שעון הקוקייה מאלמנטו, לפי דרישת הקהל. הוא מהמם לחלוטין, והקוקייה החמודה יוצאת מדי שעה בשירה משעשעת. העין האלקטרונית מתחת לקוקייה אמורה למנוע ממנה לצאת ולהרעיש כשחשוך, אבל אני מודה שטרם היו לי ביצים לבחון את הנושא בלילה.
את טפטי הטפט אתם כבר מכירים, אבל הוספנו את המנורה הזאת ממחסני חשמל. לרוע המזל, היא שרפה לי כבר שתי נורות חסכוניות (עם אחריות לשמונה שנים) כך שנראה שהיא פגומה. אני צריכה לטפל בזה.
מה נשאר? לגמור את המטבח ואת חדר העבודה ולהתחיל את חדר השינה. שני אלה יחכו שאמצא אומץ ללכת סוף סוף למחסן ולשחרר משם את הארגזים עם שארית הספרים, הדברים למטבח, חומרי מלאכת היד והאמנות והאלוהים יודע מה עוד יש שם ואביא אותם סוף סוף הביתה. זה בעייתי כי זה יבלגן מחדש את כל הבית וגם דורש קנית רהיטים נוספים, כלומר הוצאות נוספות. אני מנסה לדחות את זה ככל האפשר, אבל בשלב זה של החיים אני צריכה את הספרים שלי וגם רוצה להתחיל ליצור מחדש. מה גם שיש שם עוד ציורים שצריך לתלות או למסגר ולתלות, כולל הסדרה שקניתי בשביל חדר השינה שנראה כרגע סתמי ומעצבן לחלוטין. כך שנראה שהתירוצים הולכים ואוזלים.
זהו בינתיים. שבת שלום ושבוע שקט מבורך לכולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים